הבן ביקש תחילה לרכוש את ביתה של האם ואף שילם לה, אך העסקה בוטלה על מנת להימנע מתשלום המס והאם הורישה לבנה את הבית בצוואה. ביהמ"ש למשפחה חשב שהמהלך פסול, אולם שופטי המחוזי קבעו אחרת.
ביהמ"ש המחוזי בחיפה קיבל את ערעורו של יורש נגד שלוש אחיותיו בנוגע לצוואת אמם המנוחה, וקבע כי צוואה שערכה ב-1995 תקוים במקום צוואה מ-1988.
האם היתה בעלת מגרש בשטח 796 מ"ר ועליו בית ביישוב ששמו לא הותר לפרסום. ב-1986 אב המשפחה נפטר, והאם נישאה בשנית ועזבה ליישוב אחר. בנה (המערער) ובני משפחתו עברו לגור בבית.
במשך השנים האם ערכה מספר צוואות, שתיים מהן עמדו במוקד הדיון: צוואה מ-1988 בה הורישה את כל עזבונה לשלוש בנותיה, וצוואה מ-1995 בה ציוותה את בית המגורים לבנה בלבד ואת יתר רכושה ציוותה לחלק שווה בשווה בין כל יורשיה (כולל אח נוסף).
ברקע היו גם שתי "עסקאות" בין הבן לאמו. האחת – עסקת מכר שלפיה הוא ירכוש ממנה את בית המגורים. העסקה כמעט יצאה אל הפועל והבן אף שילם את כסף, אך כשנוכחו לדעת מה גובה מס השבח שתיאלץ האם לשלם על העסקה, החליטו לבטלה.
במקומה, הם ביצעו עסקה אחרת שבמסגרתה סיכמו כי בתמורה לסכום ששילם, האם תצווה לו את הבית – כפי שאכן עשתה ב-1995.
ב-2012 האם נפטרה, והמחלוקת בין האחים התגלגלה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה, שהוציא צו לקיום הצוואה מ-1988, ופסק שהצוואה מ-1995 בטלה.
בין היתר נקבע כי מכיוון שהבן ואמו ערכו הסכם שלפיו יירש את הבית בתמורה לכסף – בעוד שבצוואה קודמת הודר מהירושה – הרי שמדובר ב"עסקה בירושה עתידה", שאסורה לפי חוק הירושה. עוד נקבע כי הצוואה המאוחרת פסולה גם בשל השפעה בלתי הוגנת שלו על האם.
ידעה בדיוק
ואולם, לאחרונה התקבל ערעורו של הבן בבית המשפט המחוזי. השופט סארי ג'יוסי הגיע למסקנה שיש לקיים את הצוואה מ-1995, לאחר ששוכנע כי "בנסיבות המתוארות לא היה פסול בעריכת צוואת 1995 גם אם נעשתה לצורך מימוש עסקת המכר שלא הושלמה".
השופט סבר שהתחייבותה של האם להעביר לבנה את חלקה בבית, לא הופכת את הצוואה לבטלה. זאת לאור האפשרות שהייתה לה לשנות את הצוואה אילו רצתה בכך.
"כל עוד נערכה הצוואה מרצונה החופשי של המנוחה – היא תהא כשרה", כתב. במילים אחרות, העסקה לא יכולה להקנות למערער מעמד של יורש, אבל הוא יכול לזכות בבית מכוח הוראה בצוואה.
בכל הקשור להשפעה בלתי הוגנת, השופט סבר שבית המשפט למשפחה בחן את הדברים באופן צר מדי כשהתבסס על העובדה שהאם קיבלה כספים מבנה, ולכן "הרגישה חובה" לערוך את הצוואה.
לעומת זאת, השופט ג'יוסי בחן בהרחבה את מידת עצמאותה של המנוחה וטיב הקשר שלה עם המערער והגיע למסקנה שלא היתה השפעה כזאת, ומה גם שבחלוף השנים המנוחה יכלה לשנות את צוואתה ולא עשתה זאת.
השופט אף הפנה לעדות עו"ד שערך את הצוואה, שסיפר שהמנוחה "ידעה בדיוק מה שהיא עושה".
לפסיקתו הוסיף השופט שיקולים נוספים, בהם העובדה שחלק מהאחים הודו שקיבלו מהמערער תשלום עבור הסכמתם להעברת חלקם בבית, וכן העובדה שלאורך שנים רבות אף אחד מהם לא תבע את פינויו מהבית – מה שמחזק את המסקנה שראו את הנכס כשייך לו.
השופטים חננאל שרעבי ואספרנצה אלון הצטרפו לפסק הדין.
- ב"כ המערער: עו"ד יוגב לוי ואח'
- ב"כ המשיבים: עו"ד אל איטקין ואח'
עו"ד רז לבנת
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.