פסק הדין, שניתן לאחרונה בבימ"ש השלום בתל אביב, מדגיש את החשיבות שבחתימת הסכמים בכתב, גם כשמדובר בחברים קרובים.
חברותם רבת השנים של שני אנשי עסקים הגיעה לסיומה באקורדים צורמים בשל עסקת נדל"ן כושלת בארה"ב, בה היו שותפים. הסכסוך הגיע לכדי תביעה, בעיקר משום שהסכם השותפות ביניהם נעשה בעל פה.
לכתבות נוספות בנושא:
הפרשה החלה כשבשנת 2005 הוצע לתובע לרכוש חלקת נדל"ן בפרויקט חדש בפלורידה, ארה"ב, תמורת 210 אלף דולר, תוך שהבטיחו לו שמכירתה תניב רווח יפה ומהיר.
התובע פנה לחברו – הנתבע, והציע לו להיכנס כשותף שווה לעסקה. הנתבע נענה אולם השניים לא חתמו על הסכם בכתב. בהתאם להסכם הלא-כתוב ובעזרת קשריו של הנתבע בבנק לאומי, נטל התובע, בסוף 2005, הלוואה בגובה מלוא סכום העסקה.
לאחר שהפרויקט כשל נשאר התובע עם החוב לבנק. תחילה, ובמשך כשלוש שנים נשא גם הנתבע בתשלומים חלקיים לכיסוי ההלוואה, ואולם בשלב מסוים הפסיק, תחילה בטענה שאין לו כסף ולאחר מכן בטענה שאינו חייב מאום כיוון שמעולם לא הסכים להשתתף בהפסדים.
בתביעתו דרש התובע מהנתבע להשיב את מחצית הכספים ששילם לבנק, לרבות ריביות ומיני הוצאות שהתווספו עם השנים. התובע טען כי לא חתם עם חברו על הסכם כתוב משום שכחברו הטוב, סמך עליו ונתן בו אמון מלא. לדבריו, הם סיכמו על שותפות מלאה בפרויקט – ברווחים ובהפסדים.
הנתבע טען כי הטענות כלפיו שקריות ומיתממות. לטענתו, ההסכמה הייתה כי יסייע לתובע להשיג אשראי בנקאי ולאחר מכן, יעזור בכיסוי ההלוואה רק אם העסקה תניב רווחים בתוך שלושה חודשים. בכל מקרה אחר, טען, הוסכם שהתובע יישא לבדו בהפסדים. לדבריו, הוא סייע לתובע לשלם חלק מהריביות על ההלוואה, כמחווה של רצון טוב בלבד.
גרסת הנתבע חסרת היגיון
השופט רונן אילן קבע כי אין ספק שהנתבע היה שותף מלא של התובע בפרויקט הכושל, גם אם לנוכח חברותם, הם לא חתמו על הסכם בכתב.
השופט הסתמך על תמלולי שיחות שניהלו התובע ואשתו עם הנתבע, המעידים כי הנתבע העביר לתובע כספים רבים לכיסוי ההלוואה וכינה אותם בעצמו "חוב". לפי השופט, לא מדובר בהצעה לעזרה חברית או חד-פעמית.
עוד עולה מהראיות, כי הנתבע נסע בעצמו למיאמי וניסה ליצור קשר עם יזמי הפרויקט כדי לברר את מצבו. נסיעה תמוהה זו התרחשה "לאחר הפיצוץ" בין החברים ולאחר שהשותפות, לפי גרסת הנתבע, פקעה. גם משום כך קשה לקבל את טענותיו.
מעבר לכך, קבע השופט שגרסת הנתבע לתוכן ההסכם חסרת היגיון ולא עומדת במבחן השכל הישר. לא ייתכן, שהנתבע נכנס לעסקה כשותף שווה אבל עם אפס סיכון. השופט תמה: הייתכן שמצד אחד לא ישקיע בעסקה מאום ומצד שני ירוויח ממנה ללא כל התחייבות או סיכון?
לאור כל אלה, החליט השופט לקבל את גרסת התובע: הנתבע האמין, ממש כמו התובע, שמדובר בהשקעה טובה שתניב פירות. אבל אז, כשהתברר שהכסף הושם "על קרן הצבי", הנתבע האשים את התובע בכישלון ובשלב מסוים החליט להתנער לחלוטין מהתחייבותו בחוסר תום לב.
לבסוף, השופט חייב את הנתבע לשלם את מחצית ההלוואה שנטל התובע – 400 אלף שקל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן לשאת בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו"ד של 50 אלף שקל.
* עו"ד ינון פריד עוסק בדיני חוזים ומסחר.
** הכותב לא ייצג בתיק. שמות באי הכוח לא צוינו בפסק הדין.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.