בימ"ש השלום בקריות קיבל באחרונה את תביעת העובד נגד חברת הגז המעסיקה, תוך שציין כי לא רק שהיא לא הקפידה שעובדיה יפעלו בשיטה הנאותה אלא אף עודדה אותם לרצות את הלקוחות, גם במחיר של שינוי נהלי העבודה.
התאונה אירעה בשנת 2014, כאשר התובע – אז בן 52 – עבד כעובד מחסן בחברת "מקסימה צפון", העוסקת במכר והפצה של גז לתעשייה, בישול, רפואה וחקלאות.
בתביעה שהגיש נגד המעסיקה וחברת הביטוח שלה הראל, סיפר העובד כיצד החליק ונפצע בידו בזמן שהעמיס בלון גז לרכב של אחד הלקוחות (שירות בתי הסוהר) יחד עם עובד נוסף.
התובע טען כי הוא וחברו לעבודה הרימו את הבלון באופן שונה מזה שהם נוהגים בדרך כלל, וזאת לבקשת אנשי שב"ס שביקשו להניח את הבלונים ברכב עם הפייה כלפי חוץ, כדי שבעת הפריקה יהיה קל יותר למשוך אותם החוצה מן הרכב.
כתוצאה מהתאונה התובע סבל מחתכים עמוקים בשתי אצבעות וקושי בסגירת כף היד. ביטוח לאומי הכיר במקרה כתאונת עבודה ולתובע נקבעה נכות זמנית של 30% למשך שלושה חודשים.
הנתבעת לא חלקה על עצם התרחשות התאונה, אלא על חלק מהנסיבות שתיאר התובע ועל אחריותה לפציעתו. לשיטתה, התובע אשם בתאונה כך שהיא לא נגרמה כתוצאה מרשלנותה, ולכן יש לדחות את התביעה.
עד מטעם הנתבעת טען כי אין לו מושג מדוע התובע וחברו לא הרימו את הבלונים בצורה שבה הם עושים זאת תמיד, וציין כי התובע פעל בשיקול דעת לא נכון או מיהר לתת שירות ללקוח.
בטיחות, הדרכה ופיקוח
אולם השופט מוחמד עלי דחה את גרסת העד וציין כי "הנתבעת לא שכנעה מה ההיגיון בכך שהתובע יפעל בשיטת עבודה לא נכונה מקום שאין ספק כי שיטת זו היא פחות נוחה ואף איטית יותר".
כמו כן, בין היתר על סמך עדותו של עובד נוסף, השופט קיבל את טענת התובע שלפיה העובדים נדרשו לרצות את הלקוח אפילו אם הדבר לא תאם את שיטת העבודה הנהוגה.
לאחר שדן בסוגיות נוספות כגון משקל הבלון ומצבו, השופט עבר למישור המשפטי והזכיר את הכלל הידוע שלפיו מעסיק מחויב לספק לעובדיו סביבת עבודה בטוחה, להגן עליהם מפני סיכונים ולהנהיג שיטות עבודה נאותות תוך פיקוח על ביצוען.
לגופו של עניין, השופט קבע כי "הנתבעת לא רק שלא הקפידה על קיום שיטת עבודה נכונה ובטוחה אלא אף עודדה את העובדים ויצרה אווירה לפיה יש לבצע את העבודה בהתאם לנוחיות הלקוח. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר הלקוח עבורו סופקו הבלונים היה שירות בתי הסוהר שניתן להניח כי הוא לקוח גדול והנתבעת נהנתה מרווחים בקשר המסחרי עמו".
עם זאת, השופט החליט להטיל על התובע 20% מן האשמה לתאונה, בעיקר משום שלא גילה לנתבעת שהוא סובל מפגיעת עבודה קודמת שפגעה בכושר האחיזה בידו.
לאחר שחישב את נזקי התאונה, השופט פסק לזכות התובע פיצוי בסך כ-58,000 שקל, עבור הפסדי שכר, הוצאות רפואיות ונזק לא ממוני. מסכום זה נוכתה אשמת התובע (20% כאמור) וכן תגמולים שקיבל מביטוח לאומי (כ-28,000 שקל), כך שבסופו של דבר הנתבעת חויבה לשלם לו כ-18,000 שקל בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 3,500 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד א' שוויקה
- ב"כ הנתבעות: עו"ד ד' לוריג
עו"ד שמעון גנון
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.