הכספים נוכו מקצבאות שהאיש מקבל מגרמניה, מכח תקנות האגודות השיתופיות המעניקות לקיבוץ את הזכות לנכות כספי פנסיה. אלא שהשופט קבע כי לא הוכח שאכן מדובר בפנסיה.
בית משפט השלום בצפת קיבל תביעתו של ניצול שואה בן 90 פלוס נגד קיבוץ כפר הנשיא שבו הוא חבר, והורה לקיבוץ לשלם לו מאות אלפי שקלים בגין ניכויים שלא כדין מכספי ה"רנטה" שהוא מקבל מכח הסכם השילומים עם גרמניה.
התובע טען כי הוא מקבל את הרנטה "על אובדן משפחתו [בשואה] והנזקים שנגרמו לתובע בהיותו ילד".
ליבת המחלוקת נגעה לסעיף מסוים בתקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש), שלפיה הקיבוץ רשאי לנכות מהסכומים המגיעים לחבר בגיל הפרישה "כל סכום שנצבר על שם החבר או שהוא זכאי לו או שהוא מקבל כגמלה או כתשלום אחר בעל אופי פנסיוני ולמעט קצבאות הביטוח הלאומי".
הקיבוץ טען כי הרנטה שמקבל התובע מגרמניה היא פנסיה לכל דבר וענין, אותה רכש הקיבוץ עבור חבריו בתחילת שנות ה-80 של המאה שעברה מן הביטוח הלאומי הגרמני.
נטען כי רכישת הפנסיות מגרמניה (ולא מחברת ביטוח ישראלית) נבעה מכך שהביטוח הלאומי הגרמני הקנה לקיבוץ תנאי רכישה טובים. כלומר הטענה הייתה כי מדובר בפנסיה, רק שהיא משולמת מקרן גרמנית ולא מקרן ישראלית.
ביוני 2016, השופט דניאל קירס דחה את תביעתו של הקשיש, ובין היתר עמד על כך שהתובע הודה כי משולמת לו פנסיה מגרמניה.
אולם לאחר שהתובע הגיש ערעור, ביהמ"ש המחוזי הורה להחזיר את העניין אל בימ"ש השלום, לאחר שקבע כי לא נמצא "בסיס הולם" למסקנה שלפיה הוכח שמלוא הרנטה היא הפנסיה שנקנתה עבור התובע.
בית המשפט המחוזי קבע כי על בית משפט השלום לברר ולקבוע האם התובע קיבל רנטה לפני רכישת הביטוח, ואם קיבל, האם התשלום שהוא מקבל היום מן המל"ל הגרמני עולה על הרנטה שקיבל קודם לרכישה.
הקיבוץ צריך להוכיח
למעשה, לא הובאו ראיות של ממש לכך שהתובע קיבל רנטה לפני רכישת הביטוח, או לכך שההפך הוא הנכון, ומכאן שהשאלה על מי רובץ "נטל ההוכחה" הפכה למכרעת. בפסק דין ארוך ומעמיק, השופט קירס הבהיר כי הקיבוץ הוא שצריך להוכיח את קיומו של סכום הניתן לניכוי מצרכיי החבר בגיל פרישה לפי "תקנות הערבות ההדדית", וזאת לנוכח לשון התקנות ואף בשל התכליות שהן באו להגשים.
בסופו של דבר, לנוכח העדויות והראיות שהתווספו בהליך המשלים, השופט קירס הגיע למסקנה שהקיבוץ לא הצליח להוכיח כי סכום כלשהו מתוך הרנטה מהווה כספי ביטוח פנסיה (להבדיל מרנטה בגין השואה).
עוד נקבע כי הקיבוץ לא הוכיח שהתובע לא קיבל רנטה לפני רכישת הביטוח מהמל"ל הגרמני, ומכאן גם לא הוכיח שהרנטה שמקבל התובע כיום עולה על רנטה שקיבל לפני רכישת הביטוח.
"הקיבוץ לא הוכיח סכום מסוים כלשהו, במסגרת הרנטה, שניתן לשייך דווקא לביטוח שנרכש. בהעדר הוכחת סכום הניתן לניכוי, נותרנו עם הכלל המעוגן בתקנה 3(א) לתקנות הערבות ההדדית, בדבר הבטחת מלוא הסכום המעוגן בה לחבר שהגיע לגיל פרישה".
בהמשך פסק הדין השופט הציג פירוט נרחב של הסכומים המגיגים לתובע בגין ניכוי סכומי גמלה פנסיונית בתקופות הרלוונטיות, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. התוצאה הייתה כי הקיבוץ חויב לשלם לתובע כ-345,000 שקל.
בנוסף, הקיבוץ חויב לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 8,000 שקל.
- ב"כ התובע: מר עמיאל בן צבי
- ב"כ הנתבע: עוה"ד תהילה ללום, קופרשמיט גולדשטיין
* עו"ד גיא דנה עוסק במיצוי זכויות של ניצולי שואה
** הכותב לא ייצג בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.