מנהל מטווח בקיבוץ גניגר טען כי נאלץ לשלם דמי חסות לרועה צאן מהכפר הסמוך כדי למנוע ונדליזם וגניבות. בית הדין לעבודה קיבל את גרסתו וקבע כי לתלושי השכר שהונפקו לתובע בלית ברירה אין שום משמעות
בית הדין לעבודה בנצרת דחה לאחרונה תביעה של קרוב למיליון שקלים שהגיש רועה צאן מהכפר יפיע, בטענה שלא קיבל תשלום על שעות נוספות וזכויות סוציאליות במשך 7 שנים שבהן עבד כשומר במטווח בקיבוץ גניגר. השופטת הבכירה אורית יעקבס שוכנעה כי ההתקשרות עמו נכפתה על מפעילות המטווח על רקע מציאות של גניבות וונדליזם, וכי ה"שכר" ששולם לו היה למעשה דמי חסות. לפיכך היא קבעה כי לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק שמזכים את התובע בזכויות כלשהן.
המטווח הופעל בין השנים 2008-2017 על-ידי חברת "דני-הי (מטווחי קיסריה)" ושותפות בשם "דני הי-ארמס".
בתביעה שהוגשה נגדן ב-2018 טען התובע כי הועסק בחברה כשומר במשך 7 שנים עד שפוטר. לדבריו, לאורך כל שנות העבודה נאלץ לעבוד שבעה ימים בשבוע, בשעות לא שעות וללא ימי חופשה, ולא קיבל שכר על שעות נוספות או עבודה בחגים וימי מנוחה. עוד הוא טען כי המעסיקות חייבות לו פדיון ימי חופשה, דמי הבראה וזכויות נוספות. בסך הכל הוא תבע פיצויים של כ-967 אלף שקלים.
אלא שמנהל המטווח הציג גרסה שונה בתכלית וטען כי לא התקיימו עם התובע יחסי עבודה רגילים. המנהל ציין כי מיום שהמטווח החל לפעול אירעו בו מקרי ונדליזם כמו שבירת חלונות, אסלות וכיורים וגניבות של תרמילים אבל הוא העלים עין מאחר שבאותה תקופה לא החזיק ציוד משמעותי.
בהמשך, כשהפעילות התרחבה והגיע למטווח ציוד בעל ערך נדרש פתרון למצב. הוא שמע שהתובע אישיות מוכרת ובעלת השפעה באזור ולכן פנה אליו וסיכם איתו שיפרוש את חסותו על המטווח תמורת תשלום חודשי. כיוון שמדובר בעסק מסודר והוא לא יכל לשלם ב"שחור" הוא נאלץ "להעסיק" אותו באופן רשמי והוציא לו תלושי שכר. כך היה עד ש"דני-הי" הפסידה במכרז להפעלת המטווח ו"פיטרה" אותו.
בלי מפתח, בלי ציוד, בלי עמדה
השופטת הבכירה אורית יעקבס קיבלה את גרסת המנהל ושוכנעה לחלוטין כי לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין התובע לבין הנתבעות למרות תלושי השכר שהונפקו לו.
השופטת ציינה כי מהראיות והעדויות עלה כי לנתבעות לא היה כל צורך בשירותי שמירה. בין היתר, השופטת הפנתה לכך שלא הייתה במקום עמדת שמירה, לא סופקו לתובע ציוד או נשק, הוא לא קיבל מפתח למטווח ואף לא היה לו אישור להיכנס למקום. יותר מזה, התובע אפילו לא ידע להגיד מה קרה במקרים שבהם הופעלה במטווח אזעקה וכלל לא היה לו קשר עם מוקד האבטחה.
השופטת הוסיפה כי העובדה שהנתבעות הן שפנו לתובע מעידה גם היא על התקשרות לא סטנדרטית בהתחשב בכך שבדרך כלל העובד הוא שצריך לפנות למעסיק ולהתקבל לעבודה. עניין נוסף הוא שהתובע לא הכיר אף אחד מהעובדים במקום.
לאור מאפייני ההתקשרות החריגים השופטת קבעה כי המסקנה ההגיונית היא שמה שעמד מאחורי הקשר הוא המציאות באזור, שהצריכה "שקט נפשי" מפני פריצות וונדליזם, וכי התלושים הונפקו לתובע בלית ברירה, כדי להכשיר את העברת הכספים לידיו.
בהיעדר יחסי עובד-מעסיק לתובע אין עילה לדרוש זכויות כלשהן, ומשכך התביעה נדחתה והוא חויב לשלם לנתבעות 14,000 שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
עו"ד דקל מנחמי
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.