בן ה-94, שהוצב בקומה 4, טען שנתונה לו הזכות לבחור באיזו קומה יגור עם תום הפרויקט, וכי נוכח החניה הגדולה שהייתה לו בבניין הישן מגיעות לו כעת שתי חניות. תביעתו נדחתה
"ספקי לי דירה בקומה העשירית וחניה נוספת": כך דרש בעל דירה בבת ים מיזמית האחראית על פינוי-בינוי בבניינו, בתביעה שהגיש נגדה לבית משפט השלום בתל אביב. השופט רונן אילן קבע שתביעת הקשיש חסרת בסיס שעה שאין בהסכמים מול היזמית זכר לזכות לבחור דירה בקומה גבוהה יותר ולהקצאת מקום חניה נוסף.
התובע (94) היה בעל דירה בבניין ישן ברחוב סוקולוב שבבת ים. הוא התגורר בדירה עם אשתו משך שנים רבות. במהלך 2012 קידמה הנתבעת, יזמית נדל"ן, פרויקט פינוי בינוי במתחם הכולל מספר בניינים, ברחובות סוקולוב וירושלים, וביניהם בניינו של התובע. פעילות היזמית נשאה פרי ורוב בעלי הדירות ככולם חתמו על הסכם הפינוי בינוי.
בתחילת הדרך נכלל התובע בקבוצת המיעוט שסירבה לחתום אלא שבהמשך, במסגרת הליך גישור, הוסכם שהוא יחתום, יפנה את הדירה ויעבור לגור בדירה שכורה כנגד קבלת דמי שכירות מהיזמית. עוד נקבע בהסכם הגישור שהקשיש יקבל דירה חדשה בבניין על בסיס דירוג דירתו הישנה באמצעות שמאית. מאחר שדירתו דורגה במקום נמוך יחסית, הוגשה התביעה לבית המשפט.
שתי טענותיו המרכזיות של הקשיש היו שיש לאפשר לו לגור בקומה העשירית (במקום הרביעית שבה הוצב) כרצונו, וכי נוכח החניה הגדולה שהייתה לו בדירתו הישנה, אשר הכילה לטענתו מקומות לארבעה רכבים, על היזמית לספק לו חניה נוספת על זו שקיבל במסגרת הפרויקט.
היזמית, מנגד, טענה שהתביעה חסרת בסיס וביקשה לדחות אותה.
היה פעיל במו"מ
השופט אילן דחה את טענות הקשיש, אחת לאחת. אשר לדרישה לקבל דירה בקומה העשירית נימק השופט שאין לכך זכר בהסכמים השונים. "אין בהסכם כל הוראה המקנה למי מבעלי הדירות הישנות את הזכות לבחור דירה בקומה כרצונו", כתב ביחס להסכם הפינוי בינוי, והוסיף: "גם בהסכם הגישור אין כל הוראה המקנה לתובע כזו 'זכות' לה הוא טוען, לבחירת דירה בקומה אחרת מזו שהוקצתה לו".
השופט ציין אמנם שהתובע העיד כי "נאמר לו מפורשות" במסגרת הליך הגישור, שתישמר לו הזכות לבחור דירה בקומה גבוהה יותר, אלא שלדבריו – שעה שנכרת חוזה יש ללכת על-פיו בלבד; בפרט שממסכת הראיות עלה שהקשיש היה פעיל במו"מ לקראת ההסכם ועמד באופן דקדקני על זכויותיו, כשדרש לקבל דירה הקרובה לבית הכנסת ולסופר מרקט.
נימוק דחייה דומה ניתן על ידי השופט גם בסוגיית הקצאת החניה הנוספת. השופט הסביר שבהסכם הגישור עליו חתם הקשיש הוא הסכים כי החלטת השמאית "תהא סופית ומכרעת", כשרק נסיבות קיצוניות כמו חוסר תום לב או חוסר הגינות בולט בעריכת השמאות – אשר כלל לא נטענו על ידו – עשויות לבסס טענה לביטול השמאות.
בתוך כך השופט דחה את ניסיון התובע להיתלות בגילו המתקדם כבסיס לקבלת דרישותיו השונות. "הסכם הגישור מחייב את התובע כלשונו ואין באפשרותו להעלות טענות העומדות בסתירה אליו. ממילא במצב זה לא ברור מה רלוונטיות יש לגילו המופלג של התובע", כתב.
לפיכך השופט הורה על דחיית התביעה תוך חיוב הקשיש בהוצאות של 30,000 שקל לטובת היזמית.
- באי כוח הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד מירב לוי
עוסק/ת ב-
תמ"א 38
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.