הקרקע באזור התעשייה חולון התגלתה כמזוהמת. השופט דחה את התביעה בין היתר משום שהמוכרת הייתה תמת לב ולא ידעה מה מצב הקרקע, והרוכשת לא טרחה לבדוק את הקרקע, שנמכרה AS IS.
ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב דחה תביעה בסך כ-4.8 מיליון שקלים, של חברה שרכשה קרקע באזור התעשייה בחולון, ובה טענה שהחברה המוכרת מכרה לה קרקע מזוהמת.
"התובעת קנתה את הקרקע 'כמו שהיא', היא יכולה היתה לבדוק בקלות את טיב המקרקעין כפי שהצהירה בהסכם ואולם, היא לא ביצעה כל בדיקה מקצועית," כתב השופט נפתלי שילה, והוסיף כי "הוכח שהנתבעת מכרה את המקרקעין בתום לב מלא, לא הסתירה דבר מהתובעת והיא לא ידעה כלל שהקרקע מזוהמת ולא התרשלה."
התובעת – חברת "יהודה יצוא ויבוא" – רכשה את הקרקע בסוף 1999 רכשה מחברת "אמפא" (הנתבעת) תמורת כ-4.5 מיליון דולר. היא הקימה על השטח משרדים ומחסנים לתקרות אקוסטיות ומוצרי גבס שהיא מייבאת.
ב-2003 היא מכרה חלק מהשטח לחברה אחרת ("פאקליין"). ב-2010 מכרה את יתרת השטח לחברה נוספת ("בית ארז חוות מילטין"), בתמורה לכ-13.3 מיליון שקל.
אולם לאחר החתימה על החוזה עם "בית ארז", בבדיקת "סקר קרקע" התגלה שהקרקע מזוהמת בחומרים מסוימים, בהם סולר, שמנים ותמיסות תעשייתיות של מתכות. עניין זה הוביל לאיחור במסירת השטח ל"בית ארז", ולתשלום נוסף ששילמה לה "יהודה" בסך מאות אלפי שקלים, תמורת ביצוע ניקוי וטיהור הקרקע.
"יהודה", שיוצגה על ידי עורכי הדין אייל וינדר ורינה בבר-וויסטל, טענה כי "אמפא" לא גילתה לה שהמקרקעין מזוהמים – דבר שגרם להוצאות ונזקים – וכן כי הזיהום נבע מפעילותו של מפעל פליז במקום (שנה לפני העסקה, ב-1998, אמפא רכשה את הקרקע מחברת "פליז אמקור").
בין היתר, טענת התביעה היתה כי אי גילוי הזיהום, המהווה "פגם נסתר", הוא בגדר הפרת ההסכם, ואף הצהרה כוזבת שלפיה למיטב ידיעתה אין בממכר פגם סמוי מן העין.
אמפא (הנתבעת), אותה ייצגו עורכי הדין אורן שבח וליבת רפפורט, טענה כי עילת התביעה התיישנה ב-2006 (7 שנים אחרי הרכישה). בנוסף נטען לשיהוי קיצוני, שכן גם לאחר שגילתה על הזיהום ב-2010, התובעת השתהתה למעלה מ-4 שנים עד שפנתה אל הנתבעת, ולאחר שהקרקע כבר טוהרה.
לגופו של עניין, הנתבעת טענה שלא ידעה על הזיהום, היות שלא היתה אחראית למפעל פליז, ואף לא הציגה מצג שהקרקע נקייה. עוד נטען, בין היתר, כי התובעת יכלה לגלות את הזיהום בקלות באמצעות בדיקה סבירה, מה גם שהיא ידעה היטב שייתכן שקיים זיהוי באזור תעשייה.
חובה להודיע מיד
השופט שילה קיבל את עמדת אמפא, והבהיר שאכן התובעת יכלה לגלות את הזיהוםעוד ב-1999, כך שנראה שהתביעה התיישנה.
השופט אף שוכנע שמנהלי אמפא לא ידעו ולא צריכים היו לדעת שהקרקע היתה מזוהמת.
כמו כן, השופט קיבל את הטענה שלפיה פגם נסתר הוא כזה שלא ניתן לגלות בבדיקה סבירה, בעוד שכאן התובעת יכלה לעשות זאת באמצעות בדיקה ופנייה לעירייה, או באמצעות עריכת סקר במועד הרכישה.
השופט אף קיבל את טענות אמפא לפיהן המכירה נעשה ללא מצג שהקרקע נקיה, שכן הקרקע נמכרה AS IS, ולכן אין מדובר בפגם נסתר.
בתוך כך השופט ביקר את השיהוי הקיצוני (כ-5 שנים), והזכיר כי "החוק מטיל על הקונה נטל להודיע על אי ההתאמה מיד לאחר שגילה אותה בפועל. לא עמד הקונה בנטל זה, לא יוכל להסתמך על אי ההתאמה."
התובעת חויבה לשלם לאמפא הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 150,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד אייל וינדר, עו"ד רינה בבר-וויסטל
- ב"כ הנתבעת: עו"ד אורן שבח, עו"ד ליבת רפפורט
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.