השופט קבע שאין הצדקה לקבל את עמדתה של רמ"י שמצד אחד התחייבה בהסכם להגביל את הגדלת דמי החכירה רק להצמדה למדד ולא לאף בסיס אחר, ומצד שני שינתה את דמי החכירה וקבעה אותם בסכום חדש של אחוז משווי הקרקע.
בית משפט השלום בתל-אביב דחה את תביעתה של רשות מקרקעי ישראל, במסגרתה דרשה לחייב את בנה של חוכרת שטח שנפטרה, בדמי חכירה בסך של כ-174,000 שקל. השופט אביים ברקאי קבע כי הרשות שינתה את דמי החכירה שלא כדין, בניגוד להסכם שעליו חתמה עם חוכרת הקרקע.
ההליך התייחס לדמי חכירה עבור השנים 2008 עד 2014. התביעה הוגשה במקור נגד בעלת הנכס, שהיתה בת 90 ונפטרה במהלך המשפט.
התובעת חכרה את השטח בשנת 1989 במסגרת הסכם שקבע מנגנון להגדלת דמי חכירה בסך של כ-256 שקלים לשנה, בדרך של הצמדתם לאחד משלושה בסיסים אופציונליים.
אלא שהתובעת החליטה לשנות את דמי החכירה ולהעמידם על 1% משווי הקרקע, שלא בדרך להצמדתם למדד כלשהו, כלומר בניגוד למנגנון שנקבע בהסכם, על אפשרויותיו השונות.
לאחר שהציג את פרטי ההסכם הרלוונטיים, השופט ברקאי שוכנע כי התובעת למעשה מבקשת "לקרוא תנאי שכלל לא רשום בהסכם ולפיו מועצת מקרקעי ישראל רשאית לשנות את דמי החכירה ולקבוע, כבענייננו, כי הם יעמדו על סך השווה ל – 1% משווי הקרקע", וקבע כי "אין לקבל פרשנות זו שכלל אינה רשומה בהסכם".
באופן כללי השופט הזכיר כי חובת ההגינות מחייבת רשויות ציבורית להימנע מלהפעיל מרות על אנשים שמתקשרים איתן בהסכם, בדרך של דרישת תוספת תמורה מעבר לזו שנקבעה בחוזה.
ידעה בזמן אמת
בהמשך הציג השופט מספר נימוקים לדחיית התביעה. ראשית, לשון ההסכם קבעה באופן ברור וחד משמעי מנגנון להגדלת דמי החכירה, שאינו כולל את האפשרות לשנותם ולקבוע אותם מחדש כאחוז משווי הקרקע.
בהקשר זה השופט הוסיף כי "אין לקבל הנחה לפיה ניתן לפתע לקבוע דמי חכירה חדשים בסכום שהוא נגזרת ישירה משווי המגרש עצמו, ללא קשר לדמי החכירה שהוסכמו ובהתעלמות מ'העליה בערכו של המגרש'".
כמו כן, השופט הבהיר כי אפילו אם ניתן לפרש את ההסכם לטובת התובעת, יש לנקוט בכלל של "פרשנות נגד המנסח", שהרי מדובר בחוזה אחיד, אותו התובעת ניסחה ללא משא ומתן כלשהו.
שנית, השופט דחה את טענת התובעת שלפיה בהסכם נקבע כי הנתבעת הסכימה לקבל את החלטות מועצת מקרקעי ישראל. בעניין זה השופט הסביר כי "עצם העובדה שמועצת מקרקעי ישראל הוסמכה לקבוע, לבחור ולהחליט דרכי הגדלת דמי החכירה אין פירושה שהיא רשאית לעשות שימוש בכוחה השלטוני לצורך עסקי-מסחרי. בוודאי לא ניתן לפעול תוך פגיעה בנתבעת ובניגוד להסכם".
שלישית, השופט הצביע על הערה מיוחדת בהסכם, שלפיה "דמי השכירות צמודים למדד יוקר המחיה ובתוספת מע"מ". לפי השופט, הערה זו מוכיחה שבזמן אמת היה ברור וידוע שדמי החכירה יוגדלו אך ורק בהתאם לעליית המדד.
"לא ניתן לקבל את עמדת התובעת אשר מחד גיסא היא מתחייבת להגביל את הגדלת דמי החכירה רק להצמדה למדד ולא לאף בסיס אחר ומאידך גיסא – היא משנה לגמרי את דמי החכירה וקובעת אותם בסכום חדש של אחוז משווי הקרקע", כתב.
התובעת חויבה לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד שולמית לאלו ועו"ד רחל בן-גרא
- ב"כ הנתבעת: עו"ד אליס שמאי
עו"ד שמעון אדרי
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.