חוזה השכירות קבע שהאופציה להארכת ההסכם תיכנס לתוקפה אוטומטית, אלא אם השוכרים יודיעו אחרת. חודש לאחר תחילת האופציה הם עזבו את הדירה. ביהמ״שׁ קבע שמדובר בהפרת הסכם.
ב-2012 נחתם הסכם שכירות בין בעל דירה בחיפה לבין בני זוג, אז עולים חדשים מאוקראינה. בתום שנה נחתם הסכם נוסף בו נקבע סעיף שלפיו תקופת האופציה להארכת ההסכם בשנה תכנס לתוקפה באופן אוטומטי. השוכרים עזבו לפני תום תקופת האופציה וחויבו לפצות את הבעלים על חלק מהתקופה בה עמדה הדירה ריקה. טענתם כי לא הבינו את משמעות ההסכם נדחתה.
בעל הדירה סיפר שבהסכם השני, שנחתם ביולי 2013, נקבע סעיף אופציה שלפיו בתום שנת השכירות יוארך ההסכם אוטומטית ל-12 חודשים נוספים. זאת, אלא אם כן השוכרים יודיעו לו בכתב שלושה חודשים לפני סיום החוזה כי הם לא מתכוונים לממש את תקופת האופציה.
לדבריו, במאי 2015 הודיעו לו השוכרים שבכוונתם להמשיך לשכור את הדירה אך הם מבקשים הנחה בשכר הדירה. אף שבאותו מועד כבר החלה תקופת האופציה, הוא ענה להם שהוא מוכן לשקול את ההנחה אם הם יאריכו את השכירות ב-24 חודשים. למרות זאת, בסוף אותו חודש הם הודיעו לו שאינם מתכוונים להמשיך לשכור את הנכס מאחר שכבר רכשו דירה אחרת.
לטענת התובע, ביולי 2015 עזבו השוכרים את הדירה על דעת עצמם ובניגוד להסכם. הוא הוסיף שעברו 11 חודשים עד שהצליח להשכיר את הדירה שוב, וגם זאת במחיר נמוך מזה ששילמו הנתבעים. הוא דרש פיצוי בגובה דמי השכירות שהפסיד והתשלומים הנלווים ובסך הכל כ-105,000 שקל.
הנתבעים טענו מנגד שמדובר בתביעת סרק שהוגשה בחוסר תום לב. לטענתם, במועד חתימת ההסכם השני הם סמכו על התובע בעיניים עצומות והסכימו לתנאיו. בדיעבד התברר להם שנוסח סעיף האופציה בחוזה החדש שונה מהנוסח בחוזה המקורי שקבע שהאופציה תיכנס לתוקפה רק אם השוכרים יודיעו על רצונם בכך מראש.
הנתבעים הדגישו כי חתמו על החוזה תוך שהאמינו כי נוסחו זהה לחוזה המקורי והתובע ניצל את העובדה שהם עולים חדשים שאינם בקיאים בשפה העברית.
היו מודעים להפרה
אך השופטת מירב קלמפנר נבון קיבלה את התביעה בחלקה הגדול. היא קבעה שחתימת הנתבעים על הסכם השכירות השני נעשתה במודע. לדבריה, לא מדובר במצב בו התנהלות התובע פגעה ביכולתם להחליט האם לחתום על ההסכם באופן שנשלל מהם חופש ההתקשרות.
כמו כן, הוכח שרמת העברית של הנתבעת בשלב החתימה על ההסכם השני הייתה סבירה ושהוריה, שחתמו על ההסכם כערבים, היו שותפים לתהליך.
עוד הזכירה השופטת את הכלל שלפיו אדם יודע ומסכים לתוכנו של מסמך שעליו הוא חותם. לדבריה, אם הנתבעים לא הבינו את ההסכם היה עליהם לדאוג לתרגומו ואם לא עשו כן, אין להם אלא להלין על עצמם.
השופטת כתבה בנוסף שמחומר הראיות עולה שבטרם עזבו הנתבעים את הנכס הם כבר היו מודעים להפרת החוזה על ידם ועל התנגדות התובע לעזיבתם. בנוסף, הם לא עשו מאמץ כלשהו למצוא שוכר חלופי, מה שהיה יכול לייתר את הסכסוך והתביעה.
באשר לנזק, השופטת קבעה שפרק זמן של 11 חודשים לאיתור שוכר חדש אינו סביר והתובע זכאי ל-70% מהסכום שתבע בלבד.
בסיכומו של דבר חויבו הנתבעים לפצות את התובע ב-70,000 שקל בתוספת הוצאות בסך 4,000 שקל ושכ״ט עו״ד של 10,000 שקל.
- שמות ב״כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד אירית ג'ולי שר
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.