האישה, שלפני ארבעה עשורים הוקצתה לבעלה המנוח נחלה ביישוב החקלאי פוריה, סירבה לחתום על הסכם חכירה בטענה שהוא מקפח אותה. השגותיה נדחו ברובן
"זכאות התובעת לחתום על חוזה חכירה אינה נצחית, ועליה לממשה בתוך זמן סביר. לא תעשה כן - על רמ"י לשקול ביטול הזכאות": במלים נוקבות אלו התבטא לאחרונה שופט המחוזי בנוף הגליל-נצרת, ערפאת טאהא, בדחותו תביעת תושבת פוריה למימוש פסק דין מלפני 40 שנה, העוסק בהקצאת נחלות המושב. מסקנתו הייתה שלמעט אחת, כלל השגות התובעת על חוזה החכירה עליו התבקשה לחתום מאת רמ"י, אינן מוצדקות.
מדובר בסכסוך הנמשך מזה כחמישה עשורים בנוגע לקרקע שמחזיקה משפחה מסוימת ביישוב החקלאי פוריה כפר עבודה. בשלהי 1984 הוחלט להקצות לבני המשפחה 200 דונם לחמש נחלות חקלאיות, בת 40 דונם כל אחת. ההחלטה התבססה על מסקנות ועדת הקרקעות המחוזית במנהל מקרקעי ישראל, שמלבד החלוקה המתוארת המליצה להקצות לכל נחלה חלקה א' "בגודל מתאים של כ-2 דונם, להקמת שתי יחידות דיור ומחסן".
בדצמבר 1984 אושרו ההמלצות בבית המשפט וקיבלו תוקף של פסק דין, אלא שרק בחלוף שנים רבות הכריע בית המשפט בשאלת זהות בני המשפחה שיוכלו לחתום על חוזי החכירה מול רמ"י. התובעת היא אלמנתו ויורשתו של אחד הזכאים, אשר התבקשה על-ידי רמ"י לחתום על הסכם חכירה. היא סירבה, והעניין התגלגל לבית המשפט.
בתביעתה העלתה התושבת מספר השגות על טיוטת ההסכם, כגון הקצאת חלקה א' הפחותה מ-2 דונם (1.7 בלבד, לטענתה), העדר רצף בינה לבין השטח החקלאי (אלא מרחק של כ-2 קילומטרים ביניהם), וחיובה לשלם דמי חכירה ארבעים שנה לאחור, במקום שבע בלבד.
מנגד טענה רמ"י שדרישות התובעת חסרות בסיס ואינן מעוגנות בהמלצות שקיבלו תוקף של פסק דין, כך שעל תביעתה להידחות.
סכסוך מנהלי
בראשית דבריו ציין השופט טאהא שהלכה למעשה הסכסוך העומד לפתחו - בגדרו עליו לבחון את סבירות ההצעה של רמ"י - הינו מנהלי באופיו, ומשכך ספק אם נתונה לו הסמכות לדון בו. מכל מקום, משלא הועלתה טענת העדר סמכות עניינית ע"י מי מהצדדים, ועל מנת שלא למרוח עוד יותר את הסכסוך, הוא החליט להכריע בו.
לגופו של עניין קבע השופט שלמעט השגה אחת, כלל טענות התובעת כנגד קיפוחה כביכול בהצעה שהעבירה אליה רמ"י, הינן חסרות בסיס. כך למשל, לדבריו אין קביעה הרמטית שלפיה על חלקה א' להיות בשטח 2 דונם לכל הפחות, אלא המלצה בלבד ששטחה יהיה "כ-2 דונם". יתרה מכך, בשום מסמך לא הוטלה על רמ"י החובה ליצור רצף בין חלקה א' לבין השטח החקלאי.
"החובה המוטלת על רמ"י בהקשר זה", חידד השופט, "היא לפעול בהגינות ובסבירות לאיתור שטחים כאמור ולהשקיע מאמץ סביר ביצירת רצף בין השטחים. העובדה שבחלוף 50 שנים מאותן המלצות אין בנמצא מוצר המאפשר יצירת רצף בין חלקה א' ובין השטחים החקלאיים אינה הופכת את ההצעה שהועברה לתובעת לבלתי סבירה".
גם את השגת התובעת הקשורה לדמי החכירה דחה השופט, תוך שהבהיר כי בפועל מדובר בהצעה מיטיבה שאינה לוקחת בחשבון תקופה נוספת לחיוב. לקראת סיום הוא הזהיר שזכאותה לחתום על חוזה חכירה אינה נצחית, ועליה לממשה תוך זמן סביר. "לא תעשה כן התובעת - על רמ"י לשקול ביטול הזכאות", כתב.
לפיכך התביעה נדחתה, למעט ניואנס שלגביו נקבע כי יתוקן בחוזה שתעביר רמ"י לחתימת התובעת אחרי פסק הדין. על התושבת הושתו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד צביקה אייזנברג ו/או עו"ד טל אייזנברג
- ב"כ הנתבעת: עו"ד קרול נורה שתווי (מפרקליטות מחוז צפון אזרחי)
עו"ד שאול אטיאס
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.