שירותים מלוכלכים וליקויי בטיחות: מי ישלם על הזנחת החופים?

המועצה האזורית והחברה הכלכלית חוף אשקלון חויבו באחרונה לשלם מאות אלפי שקלים לחברה שהפעילה את חופי זיקים וניצנים בין השנים 2009-2015. השופטת שרה דברת הצביעה על שורת מחדלים בהתנהלות הרשויות אך מצאה שגם המפעילה הפרה את ההסכם.

במאי 2009 פרסמה החברה הכלכלית חוף אשקלון מכרז לתפעול החופים זיקים וניצנים שבתחומה. חברת א.ר.ן זכתה במכרז וביוני 2009 נחתם הסכם בין הצדדים. ב-2011 נחתם ביניהן הסכם נוסף שהאריך את תקופת ההתקשרות עד לסוף 2019.  

הפעלת החופים הייתה רוויה במחלוקות שנגעו למצב התשתיות והמבנים בשטח. בסופו של דבר לפני כשנתיים הודיעו החברה הכלכלית והמועצה המקומית לא.ר.ן על סיום ההתקשרות והחברה פינתה את החופים באוגוסט 2015.

בתחילת 2016 הגישה א.ר.ן תביעה נגד השתיים בה טענה שהתנהלותן גרמה לה נזקים כבדים. לדבריה, הנתבעות מסרו לה את החופים ללא תשתיות ראויות, תוך הסתרת העובדה שהמבנים המוצבים בהם שאמורים היו לשמש כמסעדות וכמקור רווח עבורה אינם חוקיים. התובעת הוסיפה שהנתבעות הזניחו את חובתן לטפל במבנים ומצבם היה מחפיר עד שבסופו של דבר הם הוכרזו כמסוכנים ונהרסו.  

עוד לדבריה, ב-2010 נפגעו התשתיות בחופים בעקבות סופות גשמים. באותה שנה ועל מנת שאפשר יהיה לפתוח את עונת הרחצה בזמן היא השקיעה בחופים כמיליון שקל כנגד התחייבות המועצה לקזז את הסכום מדמי השכירות השנתיים. חלק מהסכום קוזז אך בעקבות סיומו הפתאומי של ההסכם נותרה למועצה יתרת חוב כלפיה.

כמו כן, באותה שנה סוכם שהיא תקבל על עצמה את ניקוי החופים הלא מוכרזים באזור. לדבריה, היא ניקתה את החופים אך הנתבעות לא העבירו לה את התמורה שסוכמה.

התובעת הוסיפה כי בעקבות סופות הגשמים של 2013 נגרמו נזקים נוספים והנתבעות קיבלו פיצוי של מיליוני שקלים מחברת הביטוח אך השקיעו רק חלק קטן מהסכום בחופים.

הנתבעות טענו מצדן שהתובעת היא שאחראית על תקינות המבנים לפי ההסכם ושהיא ידעה שהמסעדה פועלת במקום ללא היתר.

לטענתן, הן ביטלו את ההסכם לאחר שהתובעת הפרה אותו כשלא תחזקה את החופים כמו שצריך, לא שילמה את התמורה לשנת 2015 ולא ערכה ביטוח. הן הכחישו את החובות הנטענים וטענו שהתובעת לא קיבלה אישור מאחראי החופים במועצה שהחופים הלא מוכרזים נוקו.

ללא אחריות מינימלית

השופטת שרה דברת מבית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבלה את התביעה ברובה. היא כתבה שרוב האחריות להפרת ההסכם מוטלת על הנתבעות אך לא ניתן להתעלם גם מההפרות שביצעה התובעת.

השופטת קבעה שהנתבעות הזניחו את החופים ולא דאגו לכך שהמבנים והתשתיות בהם יהיו במצב תקין, גם כשקיבלו כספים המיועדים לשיקום החופים.

״הנתבעות ביקשו למעשה להפיק רווח כלכלי מהשכרת החופים מבלי שייטלו על עצמן את האחריות המינימלית לוודא שהחופים נמצאים ברמת תחזוקה סבירה״, כתבה.

עם זאת, השופטת ציינה שגם התובעת הפרה את ההסכם בכך שלא שילמה את התמורה עבור הפעלת החופים ב-2015. בנסיבות אלה השופטת קבעה שכל צד יישא בנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהפרת החוזה – התובעת לא תקבל פיצוי על אובדן הרווחים והנתבעות לא יקבלו את דמי השכירות של שנת 2015.

השופטת קיבלה את טענות התובעת בעניין החובות וחייבה את הנתבעות לשלם לה 473,583 שקל עבור הסכומים שהשקיעה בחופים ב-2010. עוד נפסק שהמועצה תשלום לתובעת 413,000 שקל עבור ניקיון החופים הלא מוכרזים.

הנתבעות חויבו בשכ״ט עו״ד של 93,600 שקל וב-15,000 שקל נוספים כהוצאות לאוצר המדינה בגין התנהלות לקויה בתיק.

• ב״כ התובעות: עו"ד חוזים גיל ורגון, עו"ד אבי גבאי
• ב״כ הנתבעות: עו"ד אליעזר בן מוחה

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.