בני זוג נפרדו אחרי יותר מ-20 שנה וילדה משותפת. האישה טענה שדירת המגורים שייכת רק לה, כפי שמשקף הרישום. בית המשפט קבע שהדירה משותפת, בין היתר לאחר שהתברר שהאב שילם את ההון העצמי וחצי מהמשכנתה
סכסוך בין בני זוג בנוגע לבעלות בדירת המגורים הגיע לבית המשפט למשפחה בקריית גת. האישה, שהדירה רשומה על שמה בלבד, טענה שהרישום משקף את האמת לגבי הזכויות בנכס. האיש טען שהדירה נקנתה במשותף וכי מגיעות לו חצי מהזכויות. השופט בן שלו קבע כי שלל אינדיקציות תומכות בגרסת האיש, ובין היתר העובדה שהוא חתם על הלוואת המשכנתה.
בני הזוג החלו לנהל מערכת יחסים ב-1999. שניהם היו אז גרושים והאישה הייתה אם לילד כבן שלוש ממערכת יחסים קודמת.
ביולי 2001 חתמה האישה על הסכם מול קבלן, בו נרכשה דירת המגורים בתמורה ל-375,417 שקל. 20,000 שקל שולמו במעמד החתימה מהון עצמי של האיש. יתרת הסכום, כ-95% מהתמורה, שולמה מהלוואת משכנתה שנטלו בני הזוג יחד.
ממערכת היחסים נולדה לשניים ילדה משותפת ב-2005. הם גרו בדירה החדשה יחד עם בתם ובנה של האישה. ב-2007 איחדו בני הזוג את חשבונותיהם לחשבון בנק משותף.
ב-2021 פרץ ביניהם משבר והם נפרדו. האישה הגישה תביעה לסילוקו של האיש מהדירה ואילו האיש עתר לפסק דין הצהרתי לפיו הוא בעל חצי מהזכויות בבית.
האיש טען כי הייתה כוונת שיתוף בין הצדדים בכל הנוגע לבית, והם ניהלו חיים משותפים לכל דבר ועניין. הוא הדגיש שהם חיו מעל 20 שנה תחת קורת גג אחת והביאו לעולם ילדה משותפת. כמו כן, המוסד לביטוח לאומי הכיר בהם כידועים בציבור והם ניהלו את הכנסות והוצאות התא המשפחתי מחשבון בנק משותף.
האישה טענה כי לא הייתה כל כוונת שיתוף וכי היא רכשה את דירה לבדה, מבלי שהאיש תרם כלכלית לתא המשפחתי.
יחידה כלכלית אחת
השופט בן שלו השתכנע שמדובר בדירה שהצדדים ראו בה נכס משותף. הוא ציין שבני הזוג ניהלו חיי זוגיות ממושכים מאוד. בנוסף, התברר מחומר הראיות שהסיבה לרכישת הדירה הייתה האפשרות שהאישה תהיה זכאית להלוואה בתנאים נוחים כאם חד הורית.
זאת ועוד, אחיו של האיש נרשמו כערבים להלוואת המשכנתה, והאיש עצמו הוא לווה עיקרי במשכנתה. מדובר בהתחייבות בשיעור 95 אחוזים מיתרת התמורה, כתב השופט.
"איזה תמריץ היה לאיש, ויותר מכך לאחיו, לחשוף את עצמם לסיכונים משמעותיים אלמלא סברו כולם כי מדובר בדירה שנרכשת במשותף אולם נרשמת מטעם זה או אחר על שמה של האישה בלבד?" תהה השופט.
חיזוק נוסף מצא השופט בכך שההון העצמי שולם באמצעות כספו של האיש דווקא. השופט דחה את גרסת האישה כי היא החזירה לאיש את הסכום. הוא הוסיף כי גם אם היה מקבל את גרסתה, העובדה שהאיש היה מוכן לשלם עבורה כספים בשיעור ניכר מאוד לטובת נכס לא לו מלמדת על עוצמת מערכת היחסים הזוגית.
כמו כן הבהיר השופט שבמשך חלק הארי של הזוגיות, ניהלו הצדדים תא משפחתי ויחידה כלכלית אחת. מעבר לזה הוא ציין כי עדותה של האישה הייתה רצופה פערי גרסאות.
בנסיבות אלה קבע השופט שהדירה היא נכס משותף בחלקים שווים.
האישה חויבה בהוצאות בסך 20,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד מירה אהרונוב, עו"ד שלמה איבגי
- ב"כ הנתבעת: עו"ד גלית בן דוד
עו״ד מירב בלאיש
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.