מכרים של אדם שנפטר לפני כארבע שנים טענו כי הוא הבטיח להוריש להם את דירתו בתמורה לתמיכתם. באחרונה פסק בית המשפט למשפחה שאת הדירה תירש בתו אך הם יזכו לגמול מסוים.
ב-2013 נפטר אדם בגיל 94 והותיר בת יחידה. לפני כשנתיים התעורר סכסוך בין הבת לבין זוג מכרים שלו בנוגע לדירתו.
המנוח הכיר את בני הזוג בחוף הים. היחסים ביניהם התהדקו ב-1997 כשאשתו עברה לבית אבות ובתו השקיעה את מרב תשומת הלב באמה. בני הזוג החלו לסייע לאיש באופן שוטף כשתמיכתם התבטאה בעיקר בהכנת אוכל.
על רקע מערכת יחסים זו כתב האיש בשנת 2000 צוואה בה הוריש את הדירה לבני הזוג. אלא שב-2005 נפטרה אשתו ובתו חזרה לסייע לו באופן משמעותי יותר.
לנוכח התהדקות היחסים עם הבת ב-2007 הוא כתב צוואה נוספת בה ציווה לה את כל רכושו וציין מפורשות שהוא מבטל את הצוואה הראשונה כי בני הזוג "כשלו בביצוע תפקידם". עם זאת, הוא ציווה לשלם להם מהעיזבון תגמול עבור האוכל ששלחו במשך השנים, מבלי לציין סכום מדויק.
בשלב זה התנתק הקשר בין האיש לבין בני הזוג לגמרי וב-2011 הוא ערך צוואה שלישית בה הוריש את כל הרכוש לבת וביטל את זכותם לתגמול. לאחר מותו ביקשה בתו לקיים את הצוואה האחרונה ובני הזוג התנגדו.
הם טענו שיש לקיים את הצוואה הראשונה לאור "טיפולם הטוב והמסור". הם הוסיפו שבזמן עריכת הצוואה האחרונה המנוח היה בן 92 ולכן לא כשיר. כמו כן, הבת השפיעה עליו באופן לא הוגן כך שיערוך את הצוואה לטובתה.
במקביל הם הגישו תביעה כספית בה דרשו לקבל מהעיזבון תגמול על הכספים שהוציאו לצורך הטיפול במנוח. לטענתם, הם תמכו ובישלו לו במשך 30 שנה על חשבונם ומגיע להם החזר של כ-780,000 שקל.
הבת טענה מנגד שהצוואה האחרונה משקפת את רצון אביה ונעשתה מרצונו החופשי. היא ציינה שמדובר היה באיש דעתן שלא ניתן להשפעה, והיא לא התערבה בענייניו.
ביחס לתביעה הכספית היא טענה שבני הזוג היו נוכחים בחיי אביה רק במטרה לקבל את דירתו, וממילא יש לדחותה שכן היא מנופחת ומוגזמת.
רכב לים בגיל מופלג
בפסק דין שפורסם באחרונה השופטת תמר סנונית פורר מבית המשפט למשפחה בתל אביב כתבה שלא די בגיל מופלג כדי להצביע על היעדר כשירות, ומנוסח הצוואות המאוחרות ניכר שהמנוח הבין את תוכנן.
היא גם קבעה שלא הוכח שלבת הייתה השפעה בלתי הוגנת על אביה ולהתרשמותה מדובר היה באדם עצמאי הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית "שהמשיך לרכב על אופניו לים עד לגיל מופלג ביותר".
מעבר לכך לדבריה, הוכח שהצוואה הראשונה נערכה כמעין "עסקה" בין המנוח לבין בני הזוג שבה הם מעניקים לו טיפול והוא בתמורה מוריש להם את דירתו. הסכם כזה – העוסק בהורשה בזמן שהמוריש בחיים – חסר תוקף לפי חוק הירושה.
בנסיבות אלה קבעה השופטת שהצוואה האחרונה היא התקפה והבת זוכה בדירה. עם זאת, היא קיבלה חלק קטן מהתביעה הכספית של הזוג ופסקה לטובתם 168,000 שקל. היא הסבירה שהמנוח הכיר בזכותם לקבל תגמול על טרחתם ונוצר ביניהם מעין הסכם בלתי כתוב בנושא, והזכות גם נובעת מדיני עשיית עושר ולא במשפט.
בני הזוג חויבו בהוצאות של 46,800 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד אסף
- ב"כ הנתבעים: עו"ד רצאבי, עו"ד חדד
עו"ד שני רויטמן
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.