קיבוץ מעברות עודד משפחה לא רצויה לעזוב והגיע עמה להסכם: עזיבה תמורת מענק של 1.2 מיליון שקל. ארבע שנים לאחר מכן גילתה המשפחה שהקיבוץ מכר מפעל תמורת מיליונים והחלה לפעול נמרצות לביטול ההסכם. הפעילות הופסקה לאחרונה, בפסק דין של העליון.
זוג עם שני ילדים, חברי קיבוץ מעברות, הסתכסכו קשות עם הקיבוץ ועזבו אותו ב-2005 לאחר שהגיעו עמו להסכם פשרה לגבי תנאי העזיבה. בין היתר הוסכם שתמורת הסתלקותם הם יקבלו 1.2 מיליון שקל.
מעוניינים לבטל הסכם?
עורך דין חוזים
כארבע שנים לאחר מכן נודע להם שהקיבוץ מכר את מפעל 'מטרנה' ל'אסם' תמורת 249 מיליון שקל. הזוג, שחשב שיכול היה לזכות למענק גבוה יותר, החל לפעול בנחישות במטרה לבטל את הסכם הפשרה. לאחר שתביעה שהגיש לבית המשפט המחוזי נדחתה, המשיך הזוג וערער לבית המשפט העליון.
בני הזוג טענו כי חתמו על ההסכם תחת "מכבש לחצים כלכלי" מצד הקיבוץ, שדחק אותם לפינה. הזוג גם סבר, שבניגוד לקביעת המחוזי, הוא לא השתהה בהגשת התביעה (כחמש שנים לאחר חתימת ההסכם) ושחומרת הפגם בהסכם מצדיקה לבטל אותו למרות הזמן שעבר.
תלונה נוספת הייתה על החלפת השופטים באמצע ההליך. בשלב מסוים הוחלף השופט אורי שהם, שעבר לבית המשפט העליון, בשופטת רות לבהר-שרון, ועם כך היו לבני הזוג שתי בעיות:
האחת עם השופטת עצמה. לטענתם, הם גילו שבתה של השופטת עבדה עם עורך הדין שייצג אותם מול הקיבוץ בעת החתימה על ההסכם. השנייה שהם לא הסכימו להחלפה בכלל.
הקיבוץ כמובן ביקש שלא להתערב בפסק הדין של המחוזי.
לחץ מתון
השופט עוזי פוגלמן קבע שלא הוכחה עילה לפסול את השופטת (שקבלתה הייתה מובילה לביטול פסק הדין). בתה עזבה את משרד עורכי הדין המדובר יותר משנתיים לפני שהחל הטיפול בתיקם של המערערים, היא לא הכירה אותם כלל ואמה, השופטת, דנה בו 11 שנים לאחר עזיבתה.
השופט הוסיף והבהיר כי בית המשפט ממש לא חייב לקבל את הסכמת הצדדים להחלפת שופטים, ולא הייתה שום סיבה שלא להמשיך את הדיון בפני שופטת אחרת.
מכאן ניגש השופט לבדוק אם באמת הופעל על המערערים לחץ כלכלי לחתום על הסכם הפשרה, וחזר עם תשובה שלילית. גם אם הקיבוץ הפעיל על הזוג איזשהו לחץ כדי לגרום לו לעזוב, לא היה זה בעוצמה ובאיכות שמעידים על כפייה פסולה.
פעילות הקיבוץ להפסקת החברות היא חלק מהסמכויות הנתונות לו, גם אם מדובר באקט חמור שיש בו ממד של לחץ חברתי-כלכלי. במקרה הזה אף לא מדובר בעוצמת לחץ גבוהה: ההסכם לא נחתם בחטף אלא לאחר משא ומתן, שבמהלכו בני הזוג היו מיוצגים והציבו תנאים שהתבטאו בהסכם.
ואולם, לטעמו של השופט השיקול העיקרי לדחיית הערעור הוא דווקא הזמן הארוך שלקח לתובעים להתלונן על ההסכם. לפי החוק, מי שמעוניין לבטל הסכם בשל כפייה צריך להודיע על כך זמן סביר לאחר שהכפייה פסקה. אם הוא המתין זמן רב, המשמעות היא שוויתר על זכות הביטול.
למערערים לקח כחמש שנים מיום ההסכם ועד שהגישו את התביעה והם לא הסבירו למה חיכו כל כך הרבה זמן, זמן ארוך מכדי להיחשב כסביר.
השופט מני מזוז והשופטת אסתר חיות הביעו הסכמה עם דברים אלה ומשכך, הערעור נדחה ובני הזוג חויבו בשכר טרחת עורך דין של 10,000 שקל.
- ב"כ התובעים: עו"ד שלמה ינאי
- ב"כ הנתבע: עו"ד רוני מתניה, עו"ד איילת הליבני, עו"ד רות ג'רבי
* עו"ד הדר פינק טבת שימשה כמנהלת המחלקה המשפטית במינהל מקרקעי ישראל במחוז צפון, עוסקת במקרקעין ומלווה פרוייקטים של תמ"א 38 ופינוי-בינוי
** הכותבת לא ייצגה בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.