16 בניו של המנוח מנישואיו הקודמים דרשו חלק בדירות של אשתו השנייה. האישה טענה כי רכשה את הדירות מכספים שאינם נחשבים לרכוש משותף, ולכן אין לכלול אותן בעיזבון המנוח. הרבני האמין לה.
בית הדין הרבני בירושלים דחה לאחרונה דרישה של בנים לחלוק עם אשתו השנייה של אביהם המנוח את הבעלות ב-3 דירות שלטענתם אמורות להיכלל בעיזבונו, ובהתאם לכך בירושתם. הדיינים קבעו כי כל הדירות נרכשו מכספים שאינם נחשבים לרכוש משותף לפי חוק יחסי ממון – ולכן שייכות לאלמנה בלבד.
16 בניו של המנוח מנישואים קודמים זכו בחצי מעיזבונו. בחצי השני זכתה אלמנתו – אשתו השנייה. בינואר 2017 פנו הילדים לבית הדין בטענה שאלמנתו של אביהם מסתירה שלוש דירות שמחציתן שייכת לאביהם, וצריכות להיות חלק מעיזבונו.
האלמנה טענה לעומת זאת, כי שלוש הדירות לא נכללות בעיזבון, משום שנרכשו מכספים שלא נחשבים לרכוש משותף.
כך, לטענתה, כשהתגרשה מבעלה הראשון היא קיבלה בהסכם הגירושין דירה שמכרה, ובתמורה רכשה יחד עם בתה דירה חלופית. כלומר, הדירה נרכשה מכספים שקיבלה לפני הנישואים לבעלה השני, ומכספי בתה.
שתי דירות נוספות נרכשו מכספי הירושה של אמה, מקצבאות נכות וניידות שחסכה במשך שנים ובהשתתפות בתה וחתנה. משכך, גם דירות אלה לא שייכות למנוח, שכן כספי ירושה וקצבאות לא נחשבים לרכוש משותף.
היורשים העלו טענות שונות כדי להפריך את גרסת האישה. הם טענו כי היא לא הוכיחה כיצד הדירות מומנו, והטילו ספק במהימנות המסמכים שהגישה. מכל מקום, הם טענו כי "אין משמעות למקור הכסף" כל עוד הדירות נרכשו בזמן הנישואים, מה שגם שלטענתם, אביהם היה מעורב ברכישת הדירות, ואפשר לאישה לרשום אותן על שמה בידיעה שבכל מקרה מדובר ברכוש משותף.
מאיפה הכסף?
לאחר שדייני בית הדין, הרב יוסף גולדברג (אב"ד), הרב דוד בירדוגו והרב מרדכי רלב"ג התחקו אחר המקורות הכספיים שהיו בידי האישה, הם הגיעו למסקנה שהצדק עמה, ובניו של בעלה המנוח אינם זכאים לחלק בדירותיה.
הדיינים הפנו לסעיף 5(א) בחוק יחסי ממון שמוציא מהרכוש המשותף מגוון של נכסים, בהם נכסים מלפני הנישואים, נכסים שהתקבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואים וכספי גמלאות.
הדיינים ציינו כי בהתחשב בכך שהאישה הייתה עקרת בית, ולבעלה המנוח לא היו מקורות כלכליים לממן את רכישת הדירות, ההסבר שלה הוא ההסבר ההגיוני היחיד למקורות המימון של הדירות.
הדיינים קבעו עוד כי עדותה של האישה נראתה להם כנה ועדיפה על גרסת הילדים. בהקשר זה הם הפנו לשיקול הדעת המסור להם בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, המאפשר לחרוג מעיקרון החלוקה השוויונית משיקולי צדק, וציינו כי לאישה ייגרם עוול אם יינתנו לילדים זכויות בנכסיה.
כמו כן, הדיינים לא הבינו את טענת היורשים כי "אין שום משמעות למקור הכסף", לנוכח הוראות חוק יחסי ממון.
לבסוף, הדיינים הוסיפו אמירה מעניינת, שלפיה גם אם המנוח ויתר מרצונו הטוב על רישום הדירות על שמו, לפי ההלכה העברית הוא נחשב למי שוויתר על זכויותיו. לטעמם, גם לפי חוק יחסי ממון ניתן להגיע למסקנה דומה וניתן לראות בוויתור מעין הסכם ממון "שבו צד אחד מוותר לצד השני על זכויותיו...".
מכל מקום, עמדה זו נאמרה בהערת אגב שכן התוצאה הסתמכה בעיקר על מקורות המימון של הדירות, שאינם נכללים במסכת הנכסים המשותפים.
עו"ד יעקב מיכאל פרץ
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.