ישראלי לשעבר קיבל טיפולי הקרנות נגד מחלת הגזזת כשעלה ממרוקו. שנים לאחר מכן התגלו הסיכונים שבטיפול, אך המדינה לא טרחה להודיע על כך בזמן ותפצה על פגיעה באוטונומיה.
בימ"ש השלום הורה למדינה לשלם 65,400 שקל לתושב ארה"ב, ישראלי לשעבר, שבילדותו טופל בהקרנות נגד מחלת הגזזת. השופטת קרן מילר אמנם קבעה שמגיע לו פיצוי על פגיעה באוטונומיה.
התובע עלה ממרוקו ב-1956, וב-1991 עבר להתגורר בארה"ב. לפני שעלה לישראל, בהיותו בן 10, הוא טופל בהקרנות נגד גזזת.
ב-2004 התגלתה אצלו הגדלה של בלוטת התריס, ובהמשך הבלוטה נכרתה בחשד לגידול ממאיר. כיום הוא סובל גם מגידול ביותרת המוח, סרטן עור, וקטרקט בעיניים, ונאלץ לעבור ניתוחים שונים להסרת גידולים ותאי בסיס.
בתביעה שהגיש ב-2010, התובע טען כי המדינה ידעה על הקשר שבין ההקרנות שקיבל לבין סיכון ללקות במחלות שונות, ולמרות זאת לא יידעה אותו על כך, ורק ב-2010 נודע לו על קשר זה. בכך לשיטתו המדינה מנעה ממנו מעקב וטיפול שהיו מונעים או לפחות מקטינים את נזקי המחלות שמהן הוא סובל.
המדינה טענה, בין היתר, כי אצל התובע הוכר קשר סיבתי להקרנות רק בנוגע לגידול ביותרת המוח. לגבי בלוטת התריס נטען כי המחלה התגלתה באופן אקראי.
תסכול וכעס
פסק דינה של השופטת מילר התבסס בעיקרו על פסיקת ביהמ"ש העליון בעניין "איבי" – פסק דין מקיף ומנחה בסוגייה – בו נקבע כי על המדינה חלה חובה ליידע את המטופלים על הסיכון המוגבר שלהם לתחלואה בשל ההקרנות שעברו בילדותם.
עוד נקבע שם כי המדינה הפרה את חובתה זו החל מ-1991, עת הוחלט במשרד הבריאות על מדיניות של הגברת העירנות בקרב המוקרנים וביצוע בדיקות תקופתיות – מדיניות שלא יושמה – ועד שנת 2009, אז הופץ לראשונה חוזר מנכ"ל משרד הבריאות שכלל מידע רלוונטי והנחיות לרופאים.
העליון פסק שם כי בגין הפרת חובת היידוע כלפי מטופלי ההקרנות ניתן לפצות על שלושה ראשי נזק: אובדן סיכויי החלמה, כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה.
בתחילת ההליך הנוכחי המדינה ביקשה לסלק את התביעה על הסף בטענה שהייתה מחויבת ליידע רק את מי שהתגורר בישראל, אולם בית המשפט דחה את טענתה בנימוק שבסך הכל היה עליה להפיץ חוזר מנכ"ל לרופאים בישראל.
אם הדבר היה מבוצע סביר להניח שהתובע, אף ששהה בחו"ל, היה שומע על כך מאחיו שמתגורר בישראל ואף הגיש בעצמו תביעות בנושא.
לאחר השוואה וניתוח של חוות הדעת הרפואיות השופטת קבעה כי לא הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת היידוע לבין החמרה במצבו של התובע, כך שהוא לא זכאי לפיצויים על אובדן סיכויי החלמה, כאב וסבל או הוצאות רפואיות.
עם זאת, לנוכח הקריטריונים שקבע בית המשפט העליון והעובדה שהסיכון אכן התממש, התובע חלה ונגרמו לו נזקים, המדינה חויבה לשלם לו 53,000 שקל פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה.
בהקשר זה נקבע כי גם אם לא בטוח שהתובע היה משנה את מסלול חייו אילו ידע על הסיכון בזמן, עצם הפרת חובת היידוע גרמה לו לתסכול וכעס רב על המדינה.
בנוסף נפסקו לטובת התובע שכ"ט עו"ד בסך 12,400 שקל, והוצאות משפט.
- ב"כ התובע: עו"ד עמוס גבעון
- ב"כ הנתבעת: עו"ד ענבל דרור
עו"ד עבד עודה
עוסק/ת ב-
רשלנות רפואית
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.