לפני כשנתיים עובדי המפעל נקטו בעיצומים ובעקבות זאת ההנהלה הפסיקה את עבודת המתקן והתנתה את שובם לעבודה בהתחייבות שלא לשבות בעתיד. ביה"ד לעבודה קבע שמדובר ב"השבתה התקפית" אסורה, ושעליה לשלם שכר לעובדים.
חברת "תרכובות ברום" עוסקת בייצור מוצרי ברום לתעשייה וחקלאות. באחד ממתקני התחזוקה שלה, המכונה "מתקן 890", מועסקים 11 עובדים.
בנובמבר 2014 הודיעה הנהלת החברה לראש צוות המתקן על העברתו מתפקידו. ועד העובדים דרש לבטל את ההחלטה וטען שהתקבלה שלא כדין.
ההנהלה לא ביטלה את ההחלטה וגם סירבה להפעיל את המנגנון ליישוב מחלוקות הקבוע בהסכם הקיבוצי. לכן הוועד הורה לעובדי המתקן לפתוח בעיצומים שבמסגרתם הושבתה חלק מפעילות המתקן.
כשבוע לאחר תחילת העיצומים הודיע יו"ר הוועד להנהלה שהעיצומים הופסקו ועובדי המתקן התייצבו לעבודה מלאה. ההנהלה מצדה סירבה לאפשר לעובדים לשוב לעובד, והתנתה את חזרתם בחתימה על התחייבות שלא לבצע עיצומים בזמן שיש פעילות תחזוקה במתקן אלא רק ב"זמנים שבין עבודה לעבודה".
בנסיבות אלה פנתה ההסתדרות בשם העובדים לביה"ד האזורי לעבודה בבאר שבע בבקשה להצהיר שדרישת ההנהלה אינה חוקית ועליה להחזיר את העובדים לעבודה.
כבר בתחילת ההליך הגיעו הצדדים להסכמה שהעובדים ישובו לעבודתם באופן מיידי, ובית הדין נדרש להכריע רק בשאלה האם הם זכאים לשכר עבור תקופת ההשבתה (שארכה כחודש ימים).
ההסתדרות טענה שההנהלה נקטה בהשבתה התקפית לא חוקית בכך שלא אפשרה לעובדים לעבוד, על אף עמדו לרשותה לעבודה מלאה וסדירה.
החברה טענה מנגד כי ביקשה מהוועד להתחייב לתת לה התראה של 24 שעות לפני נקיטה חוזרת בעיצומים אך הוא סירב. בכך, לשיטתה, נציגות העובדים שמרה על זכותה לחזור ולשבות בכל רגע נתון כך שהיא יכולה הייתה לסרב לקבל את עבודתם החלקית ולנקוט בהשבתת מגן.
היא הוסיפה שסירובה לקבל עבודה חלקית היה לגיטימי על רקע הסיכונים הבטיחותיים הכרוכים בהפסקה פתאומית של הפעילות במתקן.
על כך ההסתדרות השיבה כי סירובה של ההנהלה לאפשר לעובדים לשוב לעבודה לא נבע משיקולי בטיחות או אקולוגיה אלא מרצון להעניש אותם על העיצומים הלגיטימיים והסבירים שבהם נקטו, ובכדי לשדר מסר מאיים לעובדים אחרים בחברה.
שיקולים זרים
אך השופטת יעל אנגלברג-שהם דחתה את עמדת החברה וקבעה שהיא נקטה ב"השבתה התקפית" אסורה.
לדבריה, שמירה על זכותם של העובדים לנקוט בעיצומים עתידיים אינה בגדר חזרה ל"עבודה חלקית" כפי שטענה החברה. השופט הבהירה כי משעה שהוועד הצהיר שהעובדים שבים לעבודה מלאה וסדירה, לא הייתה הצדקה להשבתה מצד ההנהלה.
"דרישת המשיבה היא למעשה הטלת מגבלות על זכות השביתה העתידית", כתבה השופטת, וציינה שניתן לבצע הגבלה מעין זו רק בהסכמה בין הצדדים או בפנייה לבית הדין.
כמו כן, השופטת קבעה שאין בסיס לטענת החברה בדבר סכנה בטיחותית ואקולוגית במקרה של נטישה פתאומית של עובדים, בין היתר מאחר שהמתקן פועל רק בשעות הבוקר ואין בו נוכחות של עובדים 24 שעות ביממה.
ביסוד ההשבתה עמדו "שיקולים אחרים וזרים", קבעה השופטת, וציינה שמדובר היה בהפגנת כוח במסגרת מאבקי הצדדים.
לפיכך נקבע כי החברה חייבת לשלם את שכרם המלא של עובדי המתקן לתקופת ההשבתה. מאחר שמדובר בסכסוך קיבוצי לא ניתן צו להוצאות.
- ב"כ המבקשות: עו"ד אדר מוסל, עו"ד אלעד מורג, עו"ד ירון לסטרל, עו"ד שירי שלו
- ב:כ המשיבה: עו"ד יעקב מלשקביץ, עו"ד אילה פלזנטל דברת
עו"ד איתן בוירסקי
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.