במהלך משחק כדורגל באולם בית הספר רגלו של התלמיד נתקלה במוט שחובר ליריעה שהוצבה בסמוך לקיר. בית המשפט קבע שהאחריות המרכזית מוטלת על המורה ואת רוב הפיצוי ישלם משרד החינוך.
השופטת אורלי מור-אל מבית משפט השלום בתל אביב קיבלה לאחרונה תביעה של תלמיד לשעבר בבית ספר ״שקמה״ שבקיבוץ יד מרדכי. לפני כשמונה שנים התלמיד שבר את רגלו במהלך משחק כדורגל שנערך במסגרת שיעור ספורט באולם. השופטת קבעה שהאירוע נגרם בעיקרו כתוצאה מרשלנות המורה שביטל את קווי החוץ במגרש.
בתביעה שהוגשה נגד בית הספר, קיבוץ יד מרדכי, מועצה אזורית חוף אשקלון ומשרד החינוך סיפר התובע, יליד 1993, שב-2010 כשהיה תלמיד כיתה י״ב השתתף במשחק כדורגל שהתקיים בשיעור חינוך גופני. במהלך המשחק הוא התקרב לקיר כדי לבעוט בכדור אך רגלו נלכדה ברווח שהיה בין הקיר לבין מוט שקיבע יריעת PVC שכיסתה קיר טיפוס. כתוצאה מכך, הוא נפל ושבר את קרסולו.
התובע צירף חוות דעת של מומחה בטיחות שקבע שהמשחק נערך במגרש שאינו עומד בדרישות התקן. הוא טען כי במשחק השתתפו 22 תלמידים, כמות גדולה מדי ביחס לגודל האולם, וכי המורה התרשל כשביטל את קווי החוץ של המגרש והורה להם לשחק עד לקירות האולם.
הנתבעים טענו מנגד כי לא היה כל מפגע באולם הספורט או בדרך העברת השיעור. לדבריהם, האירוע שתיאר התובע מהווה ״סיכון רגיל וטבעי״ לפעילות הספורטיבית. לחילופין הם ניסו להטיל את האחריות זה על זה.
המורה לספורט העיד מטעם הנתבעים וטען כי פגיעתו של התובע לא קשורה בקיומו של מכשול כלשהו באולם אלא בתנועה לא זהירה שלו. הוא הכחיש שכמות השחקנים הייתה גדולה והדגיש כי תמיד הורה על משחק במסגרת קווי החוץ.
כמו אב כלפי בנו
השופטת אורלי מור-אל ציינה שהמורה הרבה לציין שאינו זוכר את נסיבות התאונה וגרסתו הייתה לא הגיונית. היא קבעה שהמסקנה המתבקשת מחומר הראיות היא שהמשחק נוהל מבלי לשמור על קווי החוץ שכן אחרת אין דרך הגיונית להסביר מדוע התובע רץ אל אזור היריעה וניסה לבעוט בכדור. זאת, מאחר שאילו נשמרו קווי החוץ מדובר היה בכדור חוץ שהתובע יכול היה להרים ביד ולהכניס לגבולות המגרש. עוד היא קבעה שכמות השחקנים במשחק הייתה גדולה.
עוד הבהירה השופטת כי בשלל פסקי דין נקבע שחובת הזהירות של מורה כלפי תלמידו כמוה כחובת הזהירות של אב כלפי בנו. כמו כן, אולם ספורט המשמש למשחקי כדור הכרוכים בריצות מהירות וקפיצות חייב להיות חף ממפגעים או מחפצים היכולים למנוע תנועה חופשית של המשתמשים באולם. במקרה זה, ״על כל אחד מן הנתבעים, הייתה החובה לצפות שמוט המטלטל בתחתית השלט עלול להוות סכנה״, כתבה.
בנסיבות אלה, התלמידים הועמדו בסכנה בלתי רגילה החורגת מסכנות המובנות במשחקי כדור, כתבה.
באשר לחלוקת האחריות קבעה השופטת שהנחיית המורה לשחק עד לקירות האולם היוותה את הגורם המשמעותי לתאונה ולכן על משרד החינוך, מעסיקו, לשאת ב-60% מהנזק. בית הספר והקיבוץ חויבו ב-30% ו-10% הוטלו על המועצה.
עם זאת קבעה השופטת שלתובע אשם תורם קטן של 10% מאחר שהיה עליו לשקול את צעדיו.
בסיכומו של דבר ולאחר שקבעה שהתובע נותר עם 10% נכות חייבה השופטת את הנתבעים לפצות אותו ב-297,000 שקל בתוספת שכ״ט עו״ד בסך 23.4% מהסכום.
- ב״כ התובע: עו"ד שי אשכנזי
- ב״כ ביה״ס והקיבוץ: עו"ד אורית בן עטר
- ב״כ המועצה: עו"ד ליעד חורב
- ב״כ משרד החינוך: עו"ד אלמאר ירושלמי
עו"ד מאיה וייס טמיר
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.