בית המשפט העליון דחה את טענת הנתבעות כי התביעה התיישנה. בדעת רוב נפסק כי מאחר שהנזק הנפשי של הנהג השפיע על תפקודו רק משנת 2000 יש למנות את ההתיישנות ממועד זה.
לפני כ-22 שנה הותקף אוטובוס של אגד במהלך נסיעה מחברון לבני ברק. מחבלים זרקו לתוכו בקבוקי תבערה ומספר נוסעים, בהם ילדים, נכוו קשות. הנהג הגיש ב-2006 תביעת פיצויים נגד אגד ומשרד הביטחון על הנזקים הנפשיים שנגרמו לו. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה בשל התיישנות אך ערעור שהגיש הנהג התקבל לאחרונה.
בכתב התביעה סיפר הנהג שכבר למחרת הפיגוע הוא הוא שב לעבודתו ותפקד כרגיל עד שנת 2004. הוא הוסיף שעם פרוץ אינתיפאדת אל אקצה בשנת 2000 ובשל הפיגועים והתפוצצויות האוטובוסים הוא החל לסבול מסיוטים בהם ראה לנגד עיניו את הנפגעים מהאוטובוס שלו, שמע את זעקותיהם והריח שוב את ריח הבשר החרוך.
לדבריו, בשנת 2002 פנה לראשונה לטיפול נפשי בגין התסמינים הקשים ואובחן כסובל מפוסט טראומה. מאז הוא נמצא בטיפול תרופתי והפך מאיש משפחה מתפקד לאדם בודד על סף אשפוז.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה וקבע שהיא התיישנה מאחר שהוגשה לאחר שחלפו 7 שנים ממועד האירוע. בית המשפט התרשם כי התסמינים שהצביעו על הנזק הנפשי של המערער התפתחו מיד לאחר הפיגוע ולכן אין הצדקה לדחיית תחילת מרוץ ההתיישנות.
בערעור שהגיש הנהג לבית המשפט העליון הוא טען כי הפגיעה הנפשית שלו התגלתה רק ארבע שנים קודם להגשת התביעה בעקבות המצב הביטחוני שהביא אותו לחוות מחדש את האירוע ולסבול מהתקפי חרדה וסיוטים.
לדבריו, רק לאחר התפרצות הטראומה ב-2002 הוא יכול היה להבין שמצבו הנפשי היה מודחק לאורך השנים וכי בשנים שלאחר האירוע לא הייתה לו מודעות לנזקיו.
אגד ומשרד הביטחון טענו מנגד כי לפי המסמכים הרפואיים הנהג החל לסבול מפוסט טראומה כבר לאחר האירוע וב-2002 חלה רק החמרה במצבו. לדבריהם, לנוכח הפסיקה שלפיה מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד גילוי הנזק צדק בית המשפט המחוזי כשקבע שהתביעה התיישנה.
לא הפריע לתפקוד
אך המשנה לנשיאת בית המשפט העליון חנן מלצר קיבל את הערעור. הוא הבהיר כי נזק נפשי מסוג פוסט טראומה עלול להתגלות זמן רב לאחר האירוע הטראומטי. הוא ציין כי אחד המדדים לאבחון התסמונת הוא קושי תפקודי אצל הנפגע ויש להתייחס למדד זה כעיקרון מנחה בקביעת היקף הנזק הפוסט טראומטי.
השופט הבהיר שנפגע שסובל מפוסט טראומה שאינה מפריעה לתפקודו עלול להתייחס לתסמינים כנזק של ״מה בכך״ ולא להיות ער לפגיעה. לדבריו, את תחילת מרוץ ההתיישנות ראוי למנות רק מהרגע שבו התסמינים מתחילים להפריע לתפקוד ומביאים את הנפגע לפנות לטיפול רפואי.
השופט קיבל את טענת המערער כי עד 2002 התסמינים לא הפריעו להתנהלותו היום-יומית והוא לא היה מודע למצבו הנפשי החריג. לקביעת השופט, ניכר שתפקודו של הנהג התדרדר משמעותית רק בתחילת שנות ה-2000 עם ההחמרה במצבו הנפשי. לפיכך, רק ממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות.
בסיכומו של דבר קבע השופט שהתביעה לא התיישנה והחזיר את התיק למחוזי לבירור התביעה לגופה. השופט אורי שהם הצטרף לפסק הדין. השופט עוזי פוגלמן סבר בדעת מיעוט שיש לדחות את הערעור.
- ב״כ המערער: עו"ד נזיקין ירון בן-ארי
- ב״כ המשיבים: עו"ד צפי רפפורט, עו"ד מלי אומיד-ברגר
עו"ד יוסף פרלוב
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.