נדחו יזמיות שהאשימו את רשות העתיקות בעיכוב פינוי-בינוי

אחרי שבית משפט השלום דחה את טענת היזמיות כי חפירות ארכיאולוגיות במתחם הן "כוח עליון" הפוטר אותן מפיצוי על עיכוב במסירת דירה, המחוזי אישר את פסק הדין

בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה לאחרונה ערעור שהגישו יזמיות פינוי-בינוי על חיובן לפצות בעל דירה בשל איחור במסירה. אחת מטענות הערעור הייתה שבית משפט השלום טעה כשלא קיזז את התקופה שבה רשות העתיקות ביצעה חפירות באתר הבנייה, מתקופת האיחור הכוללת. ואולם סגנית הנשיא אביגיל כהן לא מצאה לנכון להתערב בהחלטה.

מדובר בפרויקט הריסה ובנייה שבוצע בבניין ברחוב קהילת לודג’ שבתל אביב. הסכם הפינוי-בינוי עצמו נחתם בתחילת 2004, אלא שמסיבות מסוימות פינוי הדירה המדוברת בפועל התרחש רק במהלך ספטמבר 2016. כעבור כמעט חמש שנים, במאי 2021, נמסרה הדירה לבעליה, אלא שלטענתו הדבר נעשה באיחור של 32 חודשים.

בנסיבות אלה הגיש בעל הדירה, חודשים ספורים אחרי קבלת המפתח, תביעה נגד היזמיות לבית משפט השלום בתל אביב, בדרישה לקבל פיצוי על האיחור. בסופו של יום קבע השופט יאיר דלוגין כי מדובר באיחור של 22 חודשים ולא 32.

בתוך כך השופט קיבל את טענת היזמיות לפיה יש להפחית תקופה מסוימת מהעיכוב בשל מגפת הקורונה, ומן העבר השני דחה את טענתן לסיבות אחרות המצדיקות את האיחור, כגון חפירות שביצעה רשות העתיקות באתר הבנייה. לבסוף נקבע שמדובר באיחור "נטו" של 19 חודשים.

היזמיות לא השלימו עם פסק הדין והגישו במרץ האחרון את הערעור למחוזי. לשיטתן עצם הקביעה שהיה איחור כלשהו במסירת הדירה שהינו באחריותן היא שגויה - קל וחומר עיכוב של שנה ושבעה חודשים כפי שנקבע. המערערות התעקשו שיש לקזז תקופות מסוימות המהוות לטעמן "כוח עליון", כגון החפירות שביצעה רשות העתיקות. עוד נטען שבית משפט השלום טעה כשהפחית רק שלושה חודשי איחור בשל הקורונה מתקופת העיכוב הכוללת.

בעל הדירה, לעומתן, ביקש להשאיר את פסק הדין על כנו.

טעות בעניין הקורונה

השופטת כהן קבעה שאין מקום להתערב בממצאי פסק הדין. לדבריה, שעה שבית משפט השלום בחן לעומק את הוראות ההסכם ונימק מדוע עיכובים הנובעים מעניינים שונים, כגון חפירות רשות העתיקות, אינם פוטרים את היזמיות מחובת פיצוי - הרי שאין בכוונתה לסטות מהחלטתו. "הקביעות מקובלות עליי", כתבה.

בתוך כך השופטת דחתה את טענת היזמיות לפיה היה מקום להפחית יותר משלושה חודשי איחור בשל המגפה העולמית. בשל העובדה שבעל הדירה לא ערער על קביעה זו היא לא שינתה את התוצאה, אך רמזה כי לו היה מוגש ערעור, ככל הנראה שאפילו הקיזוז של שלושת החודשים היה מתבטל והיזמיות היו מחויבות בפיצוי גבוה יותר.

לסיום הבהירה השופטת שגם יתר קביעות השלום - לפיהן על היזמיות לשלם לבעל הדירה 5,000 שקל בגין עוגמת נפש, 20,000 שקל כשכ"ט עו"ד וכן הוצאות משפט - מקובלות עליה שכן "גם עניין זה מסור לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית, וערכאת ערעור תתערב בו רק במקרים חריגים".

• ב"כ היזמיות: עו"ד עינב כהן
• ב"כ בעל הדירה: עו"ד יאיר הקרי