חנק את בתו והתחרט, בכל זאת הורשע בניסיון לרצח

האב התחרט והזמין אמבולנס לאחר שגילה שבתו חיה. ביהמ"ש העליון דחה את ערעורו וקבע שלמרות החרטה הכנה, היא לא עומדת בתנאים לקבלת פטור מאחריות פלילית. 

בשנת 2012 אירע באשדוד מקרה מזעזע שהסתיים בנס. אב לנערה בת 14 העיר את בתו בשבע בבוקר לעוד יום של בית ספר. הילדה התמהמה. האב, שהחל לאבד את הסבלנות, נכנס אל חדרה ואמר לה שצריך לצאת. כדרכם של בני עשרה, הבת הגיבה בטון כעוס, "אני יודעת".

כאן התרחשה התפנית המפחידה בסיפור שעד כה נשמע בנאלי. האב נעמד מול בתו, לפת את הצוואר שלה בידיו והחל לחנוק אותה. "תפסיק אותה הורג אותי!" התחננה הבת.

לייעוץ במשפט הפלילי:

פנו ל- עו"ד פלילי

שבוי במערבולת הזעם שלו, האב השכיב אותה על המיטה והמשיך לחנוק אותה בידיו ואחר כך באמצעות חגורה שלה, עד שהפנים שלה הכחילו והיא איבדה את ההכרה. האב, שחשב שהביא למותה, יצא מהדירה לזמן קצר להשיג את מספר הטלפון של כוחות החירום.

לאחר שחזר פנימה הוא גילה שהיא חיה. הוא לא ניסה לחנוק אותה שוב אלא הזמין את כוחות החירום, שפינו אותה לבית חולים עם חבלות ושטפי דם באזור הצוואר.

ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע הרשיע את האב בניסיון לרצח וגזר עליו שש וחצי שנות מאסר. הנאשם הגיש ערעור בביהמ"ש העליון.

גם בביהמ"ש המחוזי וגם בביהמ"ש העליון, המערער הודה בחניקת בתו, ועיקר המחלוקת התמקדה במצב הנפשי שלו בזמן המעשה. הוא טען, בין היתר, שבשלב כלשהו מתוך חרטה כנה הוא הפסיק את מעשיו והזמין משטרה ואמבולנס, ולכן יש לפטור אותו מאחריות פלילית עקב חרטה.

לטעמו, העובדה כי הוא לא שב לחנוק אותה משנוכח כי היא חיה, שקולה להפסקת המעשים.

לחלופין, המערער ביקש להקל משמעותית בעונש.

המדינה טענה שבשלב הראשון המערער עשה כל מה שנדרש לביצוע רצח, ובשלב השני הוא הזמין את כוחות החירום. לשיטתה, הפטור לא נועד למקרים שבהם האדם שביצע את המעשה הפסיק לאחר שהשלים אותו.

עוד נטען כי הזעקת כוחות ההצלה היא לא מה שהציל את הילדה, ולכן לא הייתה למערער "תרומה של ממש" – שהיא אחד התנאים לפטור עקב חרטה.

לא החלטה פנימית  

בפסק דין מעמיק ושיטתי, ניתח השופט סלים ג'ובראן את סעיף החרטה בחוק העונשין, ולבסוף דחה את הערעור.  

לאחר שמצא את הילדה חיה, נראה שהמערער אכן חזר בו חזרה מלאה מכוונתו להשלים את העבירה, וניסה במירב מאמציו להזעיק את כוחות החירום, ציין השופט.

אבל זה לא מספיק. לצורך פטור עקב חרטה, אחד התנאים שצריך להוכיח כי מבצע העבירה התחרט "מחפץ נפשו בלבד", כלומר עקב מפנה פנימי וללא השפעת גורמים חיצוניים.

במקרה הזה, הסביר השופט, בין אם בכך שלא המשיך לחנוק את הבת ובין אם בכך שהזעיק את כוחות החירום – זו לא הייתה החלטה פנימית ועצמאית שלו עם עצמו, אלא החלטה שאליה הוא הגיע בגלל גורם חיצוני – המחשבה שלו שהילדה מתה.

השופט הפנה לעובדה שהמערער אמר בחקירתו במשטרה כי "חשבתי שהיא כבר מתה, לא היה לי כוח כבר".

על כן, קבע השופט ג'ובראן, המערער לא יכול ליהנות מהפטור עקב חרטה, גם אם נניח שיתר התנאים לפטור מתקיימים.

גם בנוגע לעונש השופט הסכים עם ביהמ"ש המחוזי והבהיר כי מדובר בעונש מתאים, שניתן "תוך התחשבות במערער עד מאוד."

השופטים אורי שהם ויורם דנציגר הצטרפו לפסק הדין.

• ב"כ המערער: עו"ד נועם בונדר
• ב"כ המשיבה: עו"ד דגנית כהן-ויליאמס

* עוה"ד בועז קניג ומור עטיה עוסקים במשפט פלילי.     

** הכותב לא ייצג בתיק.

*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

www.psakdin.co.il

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.