לפניי תביעה לנזקי גוף בעילה לפי פקודת הנזיקין, שהגיש התובע כנגד מעבידתו ומבטחתה בביטוח חבות מעבידים בגין תאונת עבודה. פסק הדין יתמקד הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק.
טענות הצדדים
1.התובע, יליד x/x/1994, נפגע בתאונת עבודה שאירעה על פי הנטען ביום 25/4/16. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום התאונה עת עבד התובע במפעל השייך לנתבעת מס' 1 ( להלן: המעבידה ) הוא נדרש להשתתף בהרמת מוטות מתכתיים גדולים וכבדים, שהיו מיועדים לתאורת רחוב באורך של כ-10 מטרים ומשקל של כ-500 ק"ג כל אחד, כל זאת באמצעות עגורן. המוטות חוברו בצדדים בתפסנים (סוג של אונקלים) אחד למשנהו, כאשר העליון ביניהם חובר לגשר העגורן באמצעות שרשראות ותפסנים. עוד נטען, כי שני פועלים הוצבו בקצוות המוטות והפעילו את המנוף אנכית באמצעות שלטים שהיו בידיהם ואילו התובע נדרש לעמוד במרכז המוטות. תפקידם של השלושה היה לדחוף ולהסיט את המוטות ידנית לפי הצורך. במהלך הרמת אחד מהמוטות שני הפועלים שבקצוות הפעילו את המנוף והתחילו להרימו באמצעות העגורן, ותוך כדי כך נשבר לפתע אחד התפסנים והמוט התחתון נפל ופגע בתובע וכתוצאה מכך התובע נפגע ונחבל.
נטען עוד בכתב התביעה כי בעקבות התאונה התובע הובהל על ידי נציג המעבידה למרפאה מקצועית בעכו, שם נבדק ואובחנה אצלו חבלה בכתף שמאל, לרבות המטומה, שפשופים ונפיחות ולאחר טיפול וייצוב כתפו במתלה הוא שוחרר. התובע בהמשך נזקק לקבל טיפול רפואי במסגרת קופת חולים, לרבות טיפולים בזריקות ובמכון לפיזיותרפיה. התובע תמך את תביעתו בחוות דעתו של ד"ר אמין פאר, שקבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות בשיעור של 10% בשל הגבלה בתנועות כתף שמאל.
2.הנתבעות הגישו כתב הגנה במסגרתו כפרו בתאונה ונסיבותיה. בנוסף נטען כי אין אחריות על המעבידה והתאונה נגרמה, אם בכלל, בשל אשמו המכריע של התובע שלטענתה פעל בניגוד להיגיון והשכל הישר, היה ער לסכנות, נטל על עצמו סיכון בלתי סביר ולא עשה דבר למניעת התאונה. עוד חלקו הנתבעות על נזקי התובע.
במהלך ישיבת קדם המשפט הראשונה הסכימו הצדדים כי הנכות המחייבת בתיק היא הנכות שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי בשיעור 5%. היום התקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה העיד התובע בלבד והוגשו ראיות בכתב מטעם הצדדים. בתום הישיבה הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה.
שאלת החבות
3.לאחר ששקלתי טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את גרסת התובע לנסיבות אירוע התאונה כפי שהובאה בכתב התביעה, וכי יש להטיל אחריות מלאה על המעבידה ואין מאידך להטיל אשם תורם כלשהו על התובע. להלן אנמק ואפרט.
ראשית, מבחינת נסיבות אירוע התאונה, הגם שמדובר בעדות יחידה מצאתי לקבלה בהיותה אמינה עלי ונתמכה בראיות נוספות כפי שאפרט. התובע חזר בתצהיר עדות ראשית על הגרסה שהועלתה בכתב התביעה. גרסתו לא נסתרה בדרך כלשהי והנתבעות לא השכילו להעלות סתירות בחקירתו הנגדית של התובע, למעט סתירה אחת והיא שהתובע בתצהירו טען שאחד התפסנים נשבר במהלך ההרמה בעוד שבהודעה על פגיעה בעבודה שהוגשה למוסד לביטוח לאומי נטען שהשרשרת נקרעה. אינני מייחס חשיבות לסתירה זו, שכן התובע הסביר בעדותו לפניי כי אינו יודע בדיוק איזה חלק של העגורן כשל, שכן הוא לא ראה ולא יכול היה לבדוק זאת לאחר התאונה בשל פגיעתו. טענתו כי לא ראה היא סבירה שכן הוא העיד לפני כי המוט שנפל היה באותו שלב מעל גובה הראש. מאידך, המעבידה במסגרת טופס בל/250 אישרה את גרסת התובע עת רשמה "בזמן שתלו מוט ע"ג מנוף, נפל המוט הכתף" (השיבוש במקור - א.כ.). בהודעה על פגיעה בעבודה נרשמה גרסת התובע ולפיה "בזמן שינוע מוט ע"ג מנוף נקרעה שרשרת המנוף והמוט נפל מגובה מספר מטרים ופגע בי". המעבידה חתמה על הודעה זו ובסעיף יב' לטופס הצהירה שהיא מאשרת את הפרטים שנמסרו על ידי העובד בטופס התביעה כנכונים לפי מיטב ידיעתה ולא ציינה שום הסתייגות מקום שיכלה לעשות כן. למותר לציין כי אישור זה מהווה הודאת בעל דין מחוץ לכותלי בית המשפט. גם בהזדמנות הראשונה, עת פנה התובע לטיפול רפואי בקופת חולים, מסר כי נחבל בעבודתו ממוט ברזל. כל אלה מובילים אותי למסקנה שיש לקבל את גרסת התובע לאופן התרחשות התאונה. הנתבעות מאידך לא הביאו שום עד שיפריך גרסה זו , דבר התומך בגרת התובע, ועל כן אני מקבלה כנכונה.
4.שנית, יש להטיל אחריות מלאה על המעבידה לאירוע התאונה. לא הובאה שום עדות מטעם המעבידה שבכוחה להאיר את עיני בית המשפט אלו אמצעים סבירים היא נוקטת על מנת להבטיח שמנוף העגורן של המפעל מקיים אחר הוראות הבטיחות המפורטות בפקודת הבטיחות והתקנות שהותקנו על פיה. לא הובאה כל ראיה שתוביל למסקנה שהחומרים מהם עשויים אונקל העגורן והשרשראות טובים ועומדים בתקנים הרלבנטיים או השרשרת והוו מתאימים להרמת המוטות במשקלים כבדים. סעיף 87 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] תש"ל – 1970 קובע:
"היה אדם עובד או עסוק במסילה של עגורן עילי נע, או בסמוך למסילה כאמור, במקום שבו הוא עלול להיפגע על ידי העגורן, יינקטו אמצעים יעילים כדי להבטיח שהעגורן לא ייכנס לתחום של ששה מטרים מאותו מקום."
ללמדך כי בעת הפעלה עגורן יש לשמור מרחק ממנו. לכן שיטת העבודה בה עובדים היה בסמיכות מאוד קרובה למטען שנישא על ידי העגורן ואף דחפו אותו בידיים העמידם בסיכון בלתי סביר ומצביעה על שיטת עבודה לקויה ומסוכנת ולכן התאונה הייתה בגדר הצפיות. סעיפים 79 ואילך לפקודה קובעים כי גרון יהיה בנוי מחומרים טובים, תוך סימון עומסי בעבודה במקום ברור . לא הוכח כי קוימו הוראות אלו ונסיבות התאונה מעביר את הנטל השכנוע לכתפי המעביד להראות שהעגורן העילי בו עשו שימוש היה תקין.
לא מצאתי מאידך להטיל אשמה כלשהי על התובע לאופן אירוע התאונה, שכן לא הוכח שהוא תרם ברשלנות כלשהי לאירוע התאונה או פעל בצורה בלתי סבירה. התובע פעל על מנת לקדם את העבודה ולבצעה. לא הוכח שהתובע קיבל הדרכה כלשהי לפני ביצוע העבודה או עם קבלתו לעבודה ובסה"כ היה עובד חדש במקום שהספיק לעבוד 3-4 חודשים עד אירוע התאונה. בזמן אירוע התאונה התובע היה בן 22, ולא היה מאחוריו ניסיון תעסוקתי רב שנים שיוביל אותי למסקנה שהיה לו הידע או היכולת למנוע את התאונה בצורה כלשהי. בע"א 110/80 גבאי נ' וליס, פ"ד לו(1) 449 נידון מקרה בו המנוח פרק מוטות ברזל כבדין באמצעות מנוף המשאית כאשר הוא קשר את המוטות בשרשראות. בעקבות כך נפלות המוטות והרגו את המנוח. בית משפט השלום הטיל אשם תורם על המנוח מאחר וקשר את המוטות בצורה שהייתה מסוכנת ומאחר והיה ניתן להפעיל את המנוף משני צידי המשאית. להבדיל בענייננו זו דרך העבודה שנקטה המעבידה ולא הוכח כי ניתן היה או צריך היה לבצעה בדרך אחרת שתפחית את הסיכון. לכן המסקנה הסופית שיש להטיל אחריות מלאה על המעבידה ואין להטיל אשם תורם על התובע.
גובה הנזק
הנכות התפקודית
5.כפי שצוין לעיל, נכותו של התובע היא בשיעור 5% בהתאם לקביעת המוסד לביטוח לאומי. עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי הנכות ניתנה בהתאם לסעיף 35(1)(א-ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי בגין פגיעה מזערית בתפקוד כתף שמאל. בדו"ח הוועדה בפרק סיכום ומסקנות נמצא שהתובע סובל מדלדול שרירים, מבחן ספיד חיובי, דבר היכול להתאים לממצאי בדיקת האולטרה סאונד שתיארה טנדיניטיס של גיד הבייספס בכתף שמאל. עוד נמצא כי קיימת הגבלה מזערית קלה באבדוקציה התואמת פגיעה מזערית בכתף.
על פי תצהירו של התובע, לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים השתלב בשוק העבודה ועבד במספר מקומות עבודה, ובין היתר, עבד בחברת שטראוס ובמפעל המעבידה בתור פועל כפיים, בעבודות פיזיות בלבד בהיותו חסר הכשרה או ניסיון בביצוע עבודות משרדיות או עבודות אחרות שאינן כרוכות במאמץ פיזי. לאור עדות התובע, ובהיותו חסר הכשרה, הרי עתידו המקצועי היה ככל הנראה טמון בביצוע עבודות שהן עבודות כפיים פיזיות ולכן הממצאים בכתף שמאל שנותרו לאחר התאונה ובעקבותיה מגבילים אותו באופן חלקי בביצוע עבודות אלה. מאידך, לאחר התאונה ולאחר חזרתו לשוק העבודה עבד התובע במפעל מילואות לטענתו בעבודה פשוטה של ניקיון שירותים וגם השתכר יותר ממה שהשתכר עובר לאירוע התאונה. עליית שכרו של התובע, כאשר אצל המעבידה הוא השתכר סך של כ-5,000 ₪ בעוד שאצל מילואות השתכר 7,500-8,000 ₪ נטו, מראה כי המגבלה בכתף אינה מפריעה באופן ממשי לתובע לבצע עבודות שונות, אם כי טענתו שהעבודה במילואות הייתה קלה יחסית לא נסתרה. לכן בשקלול כל הנתונים הנ"ל יש בדעתי לפסוק לתובע בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד סכום על דרך האומדנא.
כאב וסבל
6.בעקבות התאונה נזקק התובע לקבל טיפול רפואי במסגרת קופת חולים בגין נפיחות והגבלה בתנועות הכתף. בנוסף נזקק התובע לקבל טיפול רפואי באמצעות זריקות להקלת הכאבים וכן טיפולים פיזיותרפיים. כמו כן, המוסד לביטוח לאומי אישר לתובע נכויות זמניות בשיעור של 20% מיום 25.7.16 עד 30.6.17, כאשר בתקופה זו הנכות הועלתה ל-100% בשל הפעלת תקנה 18 לתקנות המוסד לביטוח לאומי. לכן בשים לב לאופי הפגיעה, לנכות הצמיתה שנותרה, לתקופת אי הכושר והטיפולים שקיבל בתקופה זו, אני פוסק בגין כאב וסבל סך של 30,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.
הפסדי שכר מלאים לעבר
7.עובר לאירוע התאונה שכרו הרבע שנתי של התובע על פי אישורי המוסד לביטוח לאומי היה בסך של 15,377 ₪ ועל כן שכרו הממוצע החודשי של התובע עמד על 5,112 ₪ ובשערוך להיום בסך של 5,205 ₪. יש לפסוק לתובע בגין הפסד שכר מלא עד תום התקופה בה הוכר כנכה נזקק, קרי: למשך 14 חודשים. לכן מגיע לתובע בגין ראש נזק זה סך של 72,870 ₪ ובתוספת הפרשי ריבית מאמצע התקופה מתקבל סך של 75,655 ₪.
עזרה והוצאות לעבר
8.התובע נמנע מלצרף קבלות. על פי תצהירו הוא נזקק לעזרת בני משפחה ולטענתו עזרה זו מסופקת עד היום. טענה זו מוגזמת לאור שיעור הנכות שנותרה ואופיה. לכן אני פוסק על דרך האומדנא בגין עזרה והוצאות לעבר סך של 10,000 ₪.
הפסד כושר השתכרות לעתיד
9.בטרם אנקוב בסכום שאפסוק בראש נזק זה אציין עוד כי בסיס השכר לצורך חישוב ראש נזק זה יהיה בהתאם להשתכרות התובע במילואות, בסיס המשקף נאמנה יותר את פוטנציאל ההשתכרות של התובע בהיותו אדם צעיר בתחילת דרכו. לכן אני פוסק על דרך האומדנא בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד סך של 95,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.
הפסד שכר חלקי לעבר
10.על פי דו"ח רציפות בעבודה מאז סיום תקופת אי הכושר המלא ועד היום התובע עבד בחברת מילואות. לגבי תקופה זו אין בדעתי לפסוק הפסדי שכר חלקיים. מאידך, ישנן תקופות שהתובע לא עבד כלל והגיש תביעה לדמי אבטלה החל מחודש ינואר 2020 (ראה מוצג נ/3). לכן בהתחשב בנתונים אלה אני פוסק לתובע בגין הפסדי שכר חלקיים לעבר סך של 3,000 ₪.
הפסד תנאים סוציאליים
11.בגין הפסד תנאים סוציאליים אני פוסק 12.5% מסה"כ הפסדי השכר לעבר ולעתיד ובסך של 21,707 ₪.
סיכום
12.לסיכום, נזקיו של התובע מסתכמים בסך של 235,362 ₪. מסכום זה יש לנכות תגמולי המוסד לביטוח לאומי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק בסך של 69,149 ₪.
לכן אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 166,213 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% בתוספת מע"מ וכן הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ט"ו אב תש"פ, 05 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.
