הנדון: חיוב כתובה כשאישה תובעת גירושין משגילתה את קשרי הבעל עם גברים אחרים
פסק דין
לפנינו ערעור האישה על החלטת בית הדין הרבני האזורי בחיפה (הרכב ג) כי אינה זכאית לכתובתה ולתוספת כתובה.
הצדדים ידעו במשך חיי נישואיהם מריבות רבות וקשיים גדולים בקיום יחסי אישות, שמוסכם שהיו מעטים ביותר, ובשנים האחרונות גילתה האישה בטלפון של הבעל שהוא מבלה באתר היכרויות בשם "גריינדר" – אתר של גברים עם גברים.
תחילה נצטט מדברי בית הדין האזורי בפסק הדין:
בית הדין סבור שמשיכה מינית של האיש לגברים, כשלעצמה, אינה עילה לחייב כתובה. מוסכם שאם האיש מקיים יחסי מין מלאים עם גברים כדבר שבשגרה יש מקום לדונו כרועה זונות ולחייבו כתובה. אולם למעשה בכל מקרה צריך לבדוק איך נטיית האיש השפיעה על התנהגותו בפועל ומה מידת ההשלכה על חיי האישות של הזוג.
עיקר המחלוקת בין הצדדים היא על העובדות:
בעוד האישה טוענת שהאיש הודה בקיום יחסי מין עם גברים במהלך החיים, דבר שהביא לחוסר קיום חיי אישות דבר שגרם לפירוק חיי הנישואין, האיש טוען שלא קיים יחסי מין עם גברים במהלך חיי הנישואין והתקיימו יחסי אישות בין הצדדים.
הכרעה עובדתית
האם ניתן להסתמך על ההתכתבויות שהוגשו לבית הדין?
הצדדים קיבלו בקניין שבית הדין יכריע בשאלת הכתובה לפי שיקול דעת. לפיכך, גם אם במישור הראייתי אין בתכתובות שהוגשו ודאות של מאה אחוז שהן אותנטיות, ניתן לקבלם לפי שיקול דעת בית הדין.
בית הדין סבור שבאופן עקרוני יש לקבל את ההתכתבות שהוגשה כראיה מאחר ולאחר חקירת האיש השתכנע בית הדין שקרוב לוודאי שהאיש הוא הצד המתכתב.
האם האיש קיים יחסי מין עם גברים במהלך חיי הנשואין?
האישה או מי מטעמה ניסתה בהתכתבות להכשיל את האיש ולהובילו לכך שיודה בנטיותיו ובקיום יחסי מין עם גברים ובהסכמה לביצוע משכב עם גבר.
בהקשר לזה נציין: אף אם האיש היה מקיים יחסי מין עם אישה או גבר שנשכרו מטעם האישה להכשילו לא היה בכך כדי לחייבו כתובה. נהפוך הוא, הניסיון להכשיל בן זוג, לנצל את יצריו או נטייתו הינו מעשה חמור כשלעצמו.
לכן, לא ניתן להוכיח מהשידול שעשתה האישה או מי מטעמה לאיש. אולם ניתן לנסות להוכיח מהודאות האיש לגבי מקרים אחרים, הודאות שנעשו תוך כדי ההתכתבות.
בית הדין סבור שלא ניתן להוכיח מההתכתבות שהוגשה שהאיש קיים יחסי מין עם גברים אחרים. ההתכתבויות כוללות דיבורים ופנטזיות מיניות אך בהתכתבות בלבד. יתרה מכך, ייתכן שחלק מהדיבורים נעשו כפנטזיה בלבד [...]
העולה מההתכתבויות:
האיש מתכתב עם האשה או מי מטעמה המתחזה לגבר ומנסה לפתותו לקיום יחסי מין אתו. האיש התפתה לדמיונות בענייני מין אך לא מוכן לקיום יחסי מין מלאים. האיש אף קובע מפגש עם הגבר המתחזה.
האיש מוסר למתחזה שהוא דו – דהיינו בעל נטיה לנשים ולגברים, נפגש עם גברים בודדים, לא קיים יחסי מין הכוללים חדירה אלא שאר פנטזיות ומעשי כיעור.
לסיכום
נראה שהאיש הודה שהוא 'דו', קיים מספר פעמים בודדות דברים מכוערים עם גברים. אך לא הודה שקיים יחסי מין עם גברים. למרות כל ניסיונות ההכשלה, האיש אומר לפי תומו שלא קיים יחסי מין מלאים עם גברים.
לפיכך אין כל הוכחה שהאיש קיים יחסי מין מלאים עם גברים במהלך חיי הנשואין.
האם יש על האיש דין 'רועה זונות'?
חיוב האיש בכתובה ובתוספת כתובה ב'רועה זונות' נובע מכך שבוודאי הוא מפר את החיוביים הבסיסים של חיי הזוגיות שהם חיי אישות ומזונות.
ההנחה היא שאיש שבאופן קבוע מתרועע עם זונות על כרחך יפר את חיובו לחיי אישות או שיבזבז את כספו על זונות מה שיגרום לו להפר את חיוב המזונות לאשתו. ולפיכך די בכך שהאישה תוכיח שבעלה רועה זונות כדי לחייבו בגירושין. אך יסוד החיוב הוא אי קיום החיובים כלפי אשתו.
במקרה דידן, האישה טענה בכתב התביעה שהאיש לא קיים יחסי אישות שבע שנים והצהירה בבית הדין שבשנתיים האחרונות לא היה כלל יחסי אישות ואף הייתה מוכנה ללכת לבדיקת פוליגרף.
בבדיקה, נשאלה האישה האם בשנתיים האחרונות קיימו יחסי מין מלאים לפחות עשר פעמים, האישה השיבה שלא קיימו.
בבדיקה נמצא שהאישה אינה דוברת אמת. האיש אמר שלפחות עשר פעמים במשך השנתיים קיימו יחסי אישות ונמצא דובר אמת.
יצוין שכאשר נבדקים שני אנשים על אותה שאלה והתוצאה תואמת אזי זה מחזק את אמינות תוצאות הבדיקה.
הצדדים קיבלו עליהם בקניין את תוצאות בדיקת הפוליגרף.
לסיכום, עולה שהצדדים קיימו ביניהם יחסי אישות לפחות עשר פעמים במשך השנתיים האחרונות.
יתרה מכך, בהכנה לבדיקה האישה נשאלה בנושא זה על ידי הבודק במכון הפוליגרף, והשיבה שהצדדים קיימו ביניהם יחסי אישות בין ארבע לחמש פעמים בלבד בשנתיים האחרונות. דבריה, הם היפך ממה שהצהירה כמה פעמים נחרצות בבית הדין.
אינינו יודעים מה הייתה התדירות של קיום יחסי האישות בין הצדדים אולם ברור שהתקיימו. גם אם לא התקימו יחסים בתדירות גבוהה לא ברור מה הסיבה לכך אך אין בסיס לכך שהדבר נובע מכך שהאיש 'רועה זונות'.
המלצת יועצת הנישואין
מהמלצת היועצת נישואין עלה שהסיבה של האישה לרצות גירושין היא לאו דווקא שגילתה שהאיש בעל נטיות הפוכות או הקשר עם גברים, אלא ממריבות שהתקיימו במשך כל השנים. להלן מסיכום היועצת:
סיכום והמלצות
מדובר בזוג אשר לאורך כל שנות הנישואים שלהם היו קשיים רבים, מריבות ואיומי גירושין, כשמשפחות המצוא מתערבות. כך שהמידע שהתגלה לאישה אינו הסיבה היחידה והבלעדית לחוסר אמונה בתהליך של שלום בית.
לאור כל האמור אין על האיש דין של 'רועה זונות'. נציין שייתכן מאוד שהדברים שעלו מההתכתבויות הם עילה לטענת 'מאיס עלי' ונימוקים לדחייה של התביעה לשלום בית, אך לא בכך עוסק פסק דין זה.
שיחת הטלפון של האיש עם אימו
האישה טענה שמהשיחה עולה שהאיש הודה בנטיותיו והוא גרם לפירוק הבית.
לאחר התלבטות התיר בית הדין לשמוע מההקלטה. ואכן חלק מההקלטה נשמע.
תגובת בא כוח הבעל הייתה: נשמע בשיחה מאוד סוערת שבו הבעל היה תחת איום, אין פה שום הודאה בשום מעשה או נטייה מינית. אין בזה לא לעלות ולא להוריד. ושהוא במצב נפשי לא טוב.
בית הדין סבור שאין בשיחה זו הוכחה להיותו של האיש 'רועה זונות'. נראה שהרקע לדברי האיש בשיחה עם אימו הוא התכתובת של המתחזה עם האיש. האיש כנראה הבין שהתכתובת היא מכוערת ביותר ומכאן תגובתו. בנוסף ייתכן שזה היה רק תגובה לאם. לאחר שהכרענו שאין להוכיח מההתכתבות של האיש עם המתחזה שהאיש בגדר 'רועה זונות' אין גם משמעות לאמור בשיחה של האיש עם אימו.
הכרעה
האישה הגישה תביעת גירושין, לא הצליחה להוכיח שהאיש בגדר 'רועה זונות'. בבדיקת הפוליגרף נמצא שהאישה אינה דוברת אמת והוכח שהתקיימו יחסי אישות לפחות עשר פעמים בשנתיים האחרונות.
כתובה מוגזמת
הכרענו שאין על האיש דין 'רועה זונות' וזה עיקר הטעם לפטור את האיש מחיוב הכתובה. במקרה דידן ניתן להוסיף שגם אם היינו מסתפקים ביחס להגדרת מעשי האיש כגבוליים, היינו פוטרים את האיש מחיוב הכתובה. טעם הדבר שבכתובה מוגזמת יש רבים הסוברים שאין לחייב את האיש מטעמים שונים. מחמת סיבה זו בית הדין קיבל את הסכמת הצדדים לדון לפי שיקול דעת רחב של בית הדין. לכן גם אם בית הדין דנן היה מסתפק בהגדרת האיש כ"רועה זונות", היינו פוטרים אותו מחיוב כתובה.
נפסק
תביעת האישה לכתובה ולתוספת כתובה נדחית.
עד כאן מהכרעת בית הדין האזורי בעובדות. לדעתו האישה לא הצליחה להוכיח שהאיש 'רועה זונות'.
אבל עדיין יש להתייחס לשאלה השנייה שהציג בית הדין: "אולם למעשה בכל מקרה צריך לבדוק איך נטיית האיש השפיעה על התנהגותו בפועל ומה מידת ההשלכה על חיי האישות של הזוג." ובזה דעתנו אינה כדעת בית הדין האזורי, משום שלאחר שמיעת הצדדים והעיון בחומר הנמצא בבית הדין האזורי ולפנינו – די במה שהיה לפני בית הדין כדי לקבל את ערעורה של האישה המחייב את האיש לשלם את כתובתה, מפני שיש מה שגילתה האישה לפני הגשת התביעה (כשנתיים לפני כן) לגבי קשריו של האיש עם אחרים כדי למנוע ממנה את האפשרות להמשך חייה עם בן הזוג, ויש בו גם כדי לתת לה תובנות חדשות לגבי חייהם בעבר, ונבאר.
בית הדין האזורי בהחלטתו מאריך בטענות הצדדים ומבאר שלמרות ההתכתבויות של האיש עם זרים, שכללו משלוח תמונות שאינן ראויות, ולמרות התבטאויות האיש – מכיוון שלא הוכח כי דיבוריו הגיעו לכלל מעשה, ומשום שבהתכתבות האחרונה שבה אמר שרוצה להגיע לידי מעשה, האישה היא ששידלה אותו להתכתבויות אלו, אין להגדירו 'רועה זונות', וכיוון שאין הוכחה למעשים בפועל, הרי שהאישה היא האשמה בפירוק הנישואין והפסידה כתובתה.
עוד הדגיש בית הדין כי משהוכח בבדיקת פוליגרף אותה קיבלו הצדדים עליהם בקניין שאכן קיימו הצדדים יחסים ביניהם כעשר פעמים בשנתיים האחרונות, ונמצא שהאישה שהכחישה זאת בבית הדין אינה דוברת אמת, הרי שהאיש עמד במחויבותו לעונתה ואין לחייבו בכתובה.
הבעל נסמך גם על דברי היועצת שכתבה בסיכום דבריה כי מדובר בזוג אשר לאורך כל שנות הנישואין שלהם היו קשיים רבים, "כך שהמידע שהתגלה לאשה אינו הסיבה היחידה והבלעדית לחוסר אמונה בתהליך של שלום בית".
אבל לדעתנו המידע שהתגלה בהחלט הביא את האישה למצב שבו שוב לא יכלה להמשיך לחיות עם הבעל והצדיק גם מבט אחר על הקשיים בחייהם בעבר.
גם כאשר לא מוכח שהאיש 'רועה זונות' בפועל, לעניין 'חיוב הגירושין', עדיין כשאנו דנים לגבי חיוב הכתובה ו'ממי יצאו הגירושין' – די במה שכן עשה האיש ונתגלה לאישה כדי שאפשר יהיה לומר שהוא גרם לפירוק הבית והגירושין יצאו ממנו, ונבהיר את דברינו:
טענת 'רועה זונות' נידונה בעיקר כלפי המישור של חיוב הגירושין, גם מפני שעל ידי רעיית הזונות הבעל מכלה ממונו, וגם משום שהוא יוצר מאיסות מוכחת של האשה כלפיו, ונביא את עיקרי הדברים.
בדין זה של בעל שהתברר שחי עם אישה זרה הביא הבית יוסף (אבן העזר קנד, א) מחידושי אגודה ליבמות (סימן עז), והדברים הובאו להלכה גם ברמ"א (אבן העזר קנד, א). וזו לשון הבית יוסף:
פעם אחת בא מעשה לידי: לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר. ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה – אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא ואי בעית אימא גמרא:
קרא, דכתיב (בראשית לא, נ) "אם תקח נשים על בנותי"; גמרא, דאמרינן הכא (יבמות סה,א) "והוא דאפשר בסיפוקייהו", ובנדון זה "יאבד הון" (משלי כט, ג); סברא, דגרע מכל הנהו דפרק המדיר (עז, א).
ודוקא שיש עדים שראו אותו עם המנאפים, אבל אם הביאו לו הנכרים בנים – עבור זה לא כפינן ליה, שראינו כמה נספים בעלילות.
וברמ"א (שם) כתב דכופין אותו, וזו לשונו: "אם יש עדות בדבר, שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא."
מכל מקום בחידושי האגודה עולה דלא בעינן עדי טומאה ממש כבאישה, אלא כל שנראה 'עם המנאפים', הרי הוא בכלל 'רועה זונות'. ובניגוד לבעל שמכה את אשתו – כאן לא הזכיר הרמ"א שצריך התראה. ומבואר שדעת הרמ"א שאין צריך התראה.
בערוך השולחן (אבן העזר קנד, טז) הסביר מדוע רועה זונות חמור יותר משאר עבירות:
דאף על גב דעל שאר עבירות כשאין נוגע לה אין כופין אותו לגרש, מכל מקום ברועה זונות נוגע לה לעונתה, דרועה זונות ממאס בהיתר, ומים גנובים לו ימתקו, ובודאי שמאוס עליה: ואפשר שגם יש סכנה בדבר, ולא מיבעי לדעת הרמב"ם דבמאיס עלי כופין להוציא, אלא אפילו להחולקים במאיס עלי, בכהאי גוונא מודים. והרי בש"ס מבואר דבמורד מתשמיש כופין וכל שכן ברועה זונות דגרוע יותר.
בפד"ר (חלק ח' עמ' 275) מהגר"ש ישראלי זצ"ל – והסכימו עמו הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגרי"ב זולטי זצ"ל) – חידש דעיקר טעם האגודה דגרע רועה זונות מכל הנזכרים פרק המדיר (ולא כפי שתפס החכם צבי), וזו לשונו:
על פי זה נראה שטעם זה שעל ידי שרועה זונות יאבד ממונו, אינו הנימוק היחיד ולא העיקרי, ועיקר הטעם נראה שהוא משום דגרע מכל הני דפרק המדיר, שקפידתה של האישה וקנאתה בירך חברתה נפקת ברא גדולה ביותר, ומשום כן הוא דכייפינן להוציא. אבל מטעם שמכלה ממונו לחוד באמת אין כופין להוציא. אם כן אין סתירה מהאי דינא לדינא דמתיבתא דסימן ע"ז. ותתורץ בזה גם הערת חכם צבי הנ"ל שיהא נידון על שם סופו כבן סורר ומורה, כי אין זה אלא אחד הנימוקים, והוא מצטרף לשאר הני שנפרטו כנ"ל.
ובמסקנת דבריו:
מכל הנ"ל יוצא שבנידון דידן, שאמנם אם מצד ההוכחות על התנהגות המערער נראה שיש מספיק הוכחות להגדרתו כרועה זונות, שכנ"ל נראה דלהלכה נקטינן שבהוחזק אין צריך התראות נוספות, ודינו פסוק על פי ספר האגודה ותשובת הר"מ שהובאה בדבריו, שכופין להוציא ויתן כתובה, מכל מקום גם בכהאי גוונא רשאי לתבוע החזרת המתנות.
והגרי"ש אלישיב כתב שם יותר מכך – אף לעניין החזרת מתנות:
דאף לפי דברי החלקת מחוקק הסובר דמפסדת מתנותיה שקיבלה מבעלה גם במקרה והבעל מחויב לגרשה, וגם כופין אותו על כך, היינו כש'באה מחמת טענה' – 'בעינא חוטרא לידא', או כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או בעל פוליפוס וכיוצא באלה, דאין בידו להפטר מגורם זה, דכהאי גוונא יכול הבעל לומר 'אדעתא דהכי לא אקני לך', אבל בגורם כזה שבידי הבעל להסירו, כגון שהבעל רועה זונות, שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טוב – בכהאי גוונא לא הפסידה מתנותיה, ודינו כמגרש מרצונו, ואף חייב לשלם לה תוספת כתובה.
אף שבאגודה מדובר לגבי חיוב גירושין מכל מקום המורם מדברי האגודה והאחרונים ביחס ל"רועה זונות", הוא שמסברא ברור שאישה אינה יכולה לחיות עם בן זוג שבעודו עימה מפתח קשרים עם אחרים, שלזה לא ייקרא מימוש ההתחייבות שלו לאשתו. אלו לא חיי נישואין!
בית הדין האזורי קבע שלא ניתן להגדיר את האיש כ'רועה זונות' משום שעובדתית לא הוכח שרעה בשדות זרים ממש. אין אנו חולקים על קביעה עובדתית זו, אבל די בכך שהאשה גילתה שהוא מקיים קשרים עם אחרים וחושק במישהו אחר חוץ ממנה, בכדי לקבוע בדעתה שכל חייה הקשים עם בן זוגה ואי רצונו לקיים איתה יחסי אישות נובעים מזה, ולכן הגעת הנישואין למצב של משבר נגרמה מכך שהאיש לא איפשר ולא חי עם אשתו חיי נישואין סבירים, ומכאן למסקנה שהוא זה שהביא לפירוק הבית ולגירושין.
לדעתנו, אף אישה אינה צריכה לקבל מצב בו בן זוגה שולח תמונות בוטות ומתבטא כפי שלפנינו, ודי במה שנמצא בחומר שהיה בפני בית הדין האזורי כדי לחוש את תחושת המאיסות הגמורה שגרם האיש לאשה. (בכדי לשמור על כבודם של הצדדים אנחנו לא מעתיקים את התיאורים המצורפים לתיק). השאלה האם לבסוף היא דובבה אותו ביושר לגבי קיום יחסים ממש, אינה מעניינינו, כי גם אם האישה התחזתה לגבר או שלחה שליח כדי לשמוע ממנו את ששמעה, אינה ממעיטה מחומרת הבגידה באימון שחשה כשהתברר לה שבן זוגה מוכן ושמח לפתח קשר זוגי עם זר/זרה ומתכתב ומתבטא כך עם איש או אישה זרים.
במיוחד אמורים הדברים כאשר סקירת חיי בני הזוג לאורך השנים מעלה כי לכל אורכם לא היו יחסי אישות תקינים, והם גם כללו מריבות קשות לאורך שנים. אף אם הצדדים היו יחד 10 פעמים בשנתיים, וגם אם אשה יכולה לוותר לבעלה הטוען שאינו מסוגל ולהחשיב את זה 'כקיום עונתה', הרי כאשר לבסוף מתברר לאשה שיחד עם אי קיום יחסי האישות הנורמלי, ויחד עם המריבות עם הבעל, הבעל מתכתב עם מי שלא יהיה והוא בן בית באתרים אלו, היא בוודאי רואה בעין אחרת את כל הריחוק שהתרחק ממנה בעלה, ובבחינת 'הוכיח סופו על תחילתו'. לפיכך מובנת תחושתה על בגידה ארוכת שנים מאפשרת לה לראות את המשך חיי הנישואין האלו כחיי נישואין אפשריים. משום כך איננו נכנסים לשאלה אם כך נהג האיש לאורך שנים או רק בתקופה האחרונה, שהרי המאיסות שגרמה בגידתו בהכרח מביאה לדרישת גירושין ברורה.
אין אנחנו מקבלים כי כל התיאורים והקשרים המיניים של הבעל במעשים אלו, גם אם לא כללו כמכחול בשפופרת, לא יביאו לתחושת בגידה אצל האישה.
הבאנו את דברי בעל ערוך השולחן "דרועה זונות ממאס בהיתר, ומים גנובים לו ימתקו, ובודאי שמאוס עליה" ואת דברי בית הדין הגדול "ועיקר הטעם נראה שהוא משום דגרע מכל הני דפרק המדיר, שקפידתה של האישה וקנאתה בירך חברתה נפקת ברא גדולה ביותר".
על דברים אלו כבר אמר החכם מכל אדם בספר משלי (פרק ל פסוק כ): "כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן." בין שאישה תעשה זאת עם איש אחר בין שאיש עם אישה אחרת, ובירידת הדורות גם אם יעשה זאת עם אנשים אחרים, ייחשב הדבר כ'יצאו הגירושין ממנו' כלשון הטור.
גם אם הדיון שבפנינו היה בחיוב או כפיית הבעל או האישה בגירושין בגלל מעשים אלו ייתכן והיה מקום לדון ולענניות דעתנו אפשר אף לחייב או לכפות, ואין כאן מקום להאריך. אך מאחר והדיון הוא רק על השאלה ממי יצאו הגירושין: אם דרישת האישה את הגירושין באה כתוצאה מהגילוי הזה – אין ספק שהאישה לא מפסידה את כתובתה.
סיכומו של דבר:
סברתו של האגודה "דלא גרע מהני דפרק המדיר" מביאה גם לשקול בכל מקרה אם יש מקום לחייב ולכפות גירושין, אבל גם לשיקול דעת לגבי השאלה 'ממי יצאו הגירושין'. המקרה שלפנינו, לדעתנו, נחשב מקרה שבו הגירושין 'יצאו מהבעל' והאישה זכאית לכתובתה.
נכון הדבר שיש לשקול בכל מקרה את אומדן הדעת, וכגון בעל שידיר את אשתו שלא תשאיל לשכנותיה שבבניין – במציאות כיום של בניין רב־קומתי כאשר כל שכן חי את חייו ואינו מכיר את שכניו – קשה יהיה לומר שמשיאה שם רע בשכנותיה ויכפוהו לגרש ולשלם כתובתה. מאידך גיסא נתינת עיניו של בעל במישהו אחר – כלפי אשתו היא מכה קשה יותר ממכה פיזית, היא מהווה תקיעת סכין בלבם של חיי הנישואין, ותחושה זו היא חמורה הרבה יותר מ'שלא תלך לבית אביה' וכדומה, וכפי שכתבו ערוך השולחן, הרב ישראלי (בפסק הדין הנ"ל) ועוד.
גם בזמן הזה, ברוך ה', עדיין נשים רבות לא יכולות לסבול את בגידת הבעל בהן. ומשום כך הרי שאישה התובעת גירושין בשל כך, ובפרט כשלאור הבגידה נראים כל חיי הנישואין בלתי סבירים – מי יכול לחוסמה ולהגיד לה "שובי אל בעלך ותחיי עמו"? אף אם הוא מבקש שלום בית ורוצה לחזור בתשובה, איך נכפה על האישה חיים עם מי שאבד לה האמון בו והוא מאוס לה במאיסות באמתלא מבוררת, ועיין בדברי התשב"ץ (חלק ב סימן ח).
כמו כן קשה לקבל בזמננו את הצורך להתרות בדבר שהוא גלוי וידוע שהאשה הסבירה אינה יכולה לסבול זאת, ועיין במה שכתב הגר"א אטלס (שורת הדין חלק ב) שאשיה המגישה תביעה לשלום בית במקרה כזה תביעתה אינה כנה. ואף שיש לדון בדבריו במי שמבקשת שלום בית משום שיש הרוצות בשלום בית למרות הפגיעה הגדולה בהן, מפני תועלות אחרות שיש להן בנישואין, מי שטוענת שאינה יכולה להיות עמו בגין מעשיו – ודאי שלא נזניחנה. משכך בכהאי גוונא מקרי 'יצאו הגירושין מן הבעל'. וקל־וחומר במקרה שלפנינו שבו התברר לאישה ולבית הדין מעל לכל ספק שהבעל מקיים ורוצה בקשרים עם גברים.
אומנם במקרים בהם סכום הכתובה מוגזם, כבמקרה שלפנינו, יש לדון בכמה יש לחייב את הבעל ובתי הדין דנים בשיקול הדעת בכל מקרה לגופו. הצדדים נתנו הסכמתם כי בית הדין יפסוק לפי הנראה בשיקול דעתו, ונראה לחייב את האיש בסך 180,000 ש"ח לפירעון הכתובה, אותם יוכל לפרוס לעשרה תשלומים שווים.
ניתן לפרסם בהשמטת פרטי הצדדים.
ניתן ביום כ"ג בניסן התשפ"ד (1.5.2024).
הרב דוד ברוך לאו – נשיאהרב אליעזר איגראהרב מיכאל עמוס
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה