ביה"ד ת"א יפו - ביטול סעיף בהסכם גירושין כשהאישה נפטרה לפני הגירושין

הנדון: ביטול סעיף בהסכם גירושין כשהאישה נפטרה לפני הגירושין

לפני ביה"ד מונחת תביעת האיש לשעבר לביטול הסכם הגירושין.

תקציר ההליכים בתיק

ביום 15.03.2020 הגישו הצדדים לביה"ד בקשה משותפת לגירושין, אליה צירפו הסכם גירושין ובו שנים עשר סעיפים.

להלן ציטוט מפרוטוקול שהתקיים ביום 31.05.2020:

"בית הדין: האם קבלתם ייעוץ משפטי לגבי הסכם הגירושין. האם אתם מבינים את משמעות ההסכם ואת תוצאותיו?

בת הצדדים: אני עו"ד. אני לא עוסקת בדיני משפחה. אני ערכתי להם את הסכם הגירושין.

הבעל: נכון. כי אני מוותר על הכל. מסכימים שנינו. נתתי חצי דירה בהסכמה מלאה.

[...]

הצדדים קבלו בקאג"ס (קניין גמור אגב סודר) על כל ההתחייבויות שבהסכם, וכן על כל האמור בהסכם."

לאחר הדיון ניתן פסק דין לגירושין וניתן תוקף להסכם הגירושין:

"בית הדין נוכח שהצדדים עשו את ההסכם בהסכמה חופשית והבינו את משמעותו ואת תוצאותיו. הצדדים קיבלו את ההתחייבויות הממוניות שבהסכם בקניין.

האישה מוחלת על כתובתה ותוספת כתובתה בכפוף לסידור הגט.

לאור האמור בית הדין פוסק כדלהלן:

1. בית הדין מאשר את הסכמת הצדדים להתגרש.

2. בית הדין מאשר את הסכם הגירושין מיום ח' בסיון תש"פ (31.5.2020) המכיל 2 עמודים ו-12 סעיפים ונותן לו תוקף של פסק דין."

   בהסכם הגירושין שאושר, מעביר הבעל לאשתו אגב גירושין את חלקו בדירת הצדדים הנמצאת בהליך התחדשות עירונית.

   נקבע מועד לסידור הגט ליום 10.06.2020. הבעל הופיע, האישה לא הופיעה.

   ביום 22.07.2020 הגישה האישה בקשה לקביעת מועד לסידור גט.

   לאחר מכן, ביום 01.09.2020 הגישו הצדדים בקשה משותפת לסידור גט.

   נקבע מועד דיון ליום 12.10.2020.

   לדיון הופיעו האישה והבת [ר']. הבעל לא הופיע. נקבע מועד חדש ליום 28.10.2020.

   ביום 15.10.2020 הגיש הבעל בקשה לביטול ההסכם.

   לצערנו, האישה נפטרה ביום 05.05.2021, כלומר, בפועל הבעל התאלמן לפני שהצדדים התגרשו.

   ביום 19.01.2023 ביקש הבעל שנית את ביטול הסכם הגירושין.

   קודם פטירתה, כתבה האישה צוואה ובה הטבות רבות לבת [ר']. בעניין הצוואה מתקיים הליך בביהמ"ש לענייני משפחה. אם הצוואה תאושר ואם הסכם הגירושין שבו הבעל העביר לאשה את חלקו בדירה יישאר בתוקפו, תירש הבת [ר'] את החלק.

   בפני ביה"ד התקיימו שלושה דיונים, בסופם הורה ביה"ד על הגשת סיכומים.

   עיקר טענות התובע

   האם כתבה שתי צוואות בהן חלוקה שווה בין ארבעת ילדיה.

   לדברי האב, האשה כתבה לאחר מכן, ביום 28.04.2021, צוואה נוספת, בהתערבות הבת [ר'], ובה הדירה את יתר ילדיה מרכושה, תוך העדפת בתה [ר']. האב טוען כי את הצוואה הזו "בישלה" [ר'] עצמה.

   לדבריו, [ר'], בת הזקונים ורווקה, שלטה באם החולנית והכתיבה את פעולותיה. הבת שלטה נפשית על האם, ואף איימה על האם והרחיקה בפועל את יתר ילדיה ממנה.

   גם את הסכם הגירושין "בישלה" [ר']. היא הכינה את ההסכם והחתימה עליו את אביה באקראי בתחנת אוטובוס, ללא הסבר מתאים על מה הוא חותם.

   בדיונים שהתקיימו בביה"ד, לא הכחישה [ר'] שכך היה.

   [ר'] נמצאת בניגוד אינטרסים מובהק. היא ניהלה את ענייני האם, הן כביתה הקטנה הן כעורכת דין, ובמקביל, היא זו הזוכה בנכסי האם.

   הבעל מבקש את ביטול ההסכם מכיוון שכל הסכם גירושין הינו הסכם מותנה - והתנאי הוא הגירושין עצמם, שלא התקיימו מחמת פטירת האישה.

   לדבריו, בכל הסכם ישנם שני כיוונים שצריכים להיבחן: הפן ההסכמי והפן המשפטי לאחר שהערכאה המשפטית נתנה תוקף להסכם. ביטול הסכם יכול לבוא משני כיוונים אלה. ניתן לערער על החלטת הערכאה המשפטית שאישרה את ההסכם, וניתן לתבוע בטענה שלא היו הסכמות. בתיק זה, הסכמות הצדדים היו מותנות בגירושין. כל ההתחייבויות מותנות בגירושין. גירושין לא היו, לכן ההסכם מבוטל.

   ב"כ המבקש טוען כי למעשה הסכם הגירושין היה הסכם למראית עין, שמטרתו הייתה סיוע לשכר דירה. סעיף 13 לחוק החוזים טוען כי הסכם למראית עין אינו תקף.

   ב"כ המבקש טוען עוד כי רצף האירועים מוכיח התנהלות שלא בתום לב:

   "קשר סיבתי מובהק לפני התנהלות העניינים, קרי: ניהול מו"מ עם קבלן הפינוי בינוי, שידול ההורים להסכם גירושין מותנה, הגשת ההסכם , דחיית מתן הגט, העברת פס"ד לב"כ הקבלן ומשיכת כספים כנגד, קביעת מועד חתונה בבהילות מחשש למוות של המצווה, עריכת צוואה יום לפני החתונה והוצאת המנוחה מביה"ד "בסיבה" של "מוזמנת לחתונה", אולם מבצעת צוואה שבה היא (עוה"ד [ר']) הנהנית העיקרית, מותה של האם לאחר כ- 4 ימים.

   מכאן ניתן להבחין בין התנהגות של עו"ד [ר'] כנהנת העיקרית הלוקחת ומתערבת הן בהסכם הגירושין והן בעריכת הצוואה לטובתה בעיקר, בכדי שרשת הסעיף 35 לחוק יתפוס אותה בשרשרת פועלה הבלתי חוקי ומוסרי."

   עיקר סיכומי המשיבה

   הסכם הגירושין אושר לאחר קבלת קניין מהצדדים. לכל אורך הדרך, עמד הבעל על רצונו בגירושין ולא דיבר כלל על שלום בית או על מחשבה נוספת. כלומר, אין כאן קניין בטעות.

   ביום 10.06.2020 הגיע הבעל לבדו לסידור הגט, ללא שום לחץ או אמירה כי הוא מאולץ לסדר את הגט. הכל מרצונו. קבלת קניין, פירושה התחייבות ממונית חלוטה ללא כל תנאי, ואף לא בסידור הגט. לכן ההסכם מפרט כי רק ויתור על הכתובה מותנה בסידור הגט.

   מטרת הבעל בבקשה לביטול הסכם היא הדירה שבהליך פינוי בינוי. אולם עוד בחיי האישה, רק היא קיבלה פיצויים ושכירות עבור דירה זו. מכאן הוכחה כי הבעל יודע שהדירה כולה של האישה המנוחה.

   המשיבה מכחישה כי יש לה נפקות בין שתי הצוואות האחרונות של האם. לדבריה, אחותה [כ'], היא זו שעומדת אחרי האב בתביעותיו.

   לזוג דירה משותפת ברמת גן, ולבעל דירה בת"א. דירה זו נמכרה ע"י הבעל וכל תמורתה אליו.

   הצדדים חיו בנפרד 20 שנה לפני אישור ההסכם. האיש הודה בקרע הממושך. כבר ב 24.12.2013 פתח תיק גירושין תוך ציון שהאישה מסכימה.

   בדיון שהתקיים בתאריך 31.05.2020 הצהירו הצדדים שהם מבינים את ההסכם, את משמעותו ואת ההתחייבויות שבו. הבעל הצהיר על כך בסעיף 11 בהסכם. ועל כך נעשה הקניין. וכך נכתב בהחלטה שלאחר הדיון. בפרוטוקול הדיון שורה 9: "הבעל : נכון , אני מוותר על הכול, מסכימים שנינו , נתתי חצי דירה בהסכמה מלאה."

   לבעל ישנה סיבה להעברת כל הדירה לאישה - היא היחידה שנשאה בעול כל השנים ומאידך את כספי הדירה בת"א הוא נטל לבדו.

   בתאריך 10.06.2020 התייצב הבעל לסידור גט. האישה לא הופיעה מכיון שהייתה מאושפזת. לבקשתה, נקבע מועד לסידור גט ל 12.10.2020.

   האישה הופיעה, הבעל לא הופיע. נקבע מועד נוסף ל- 28.10.2020.

   בתאריך 15.10.2020 הוגשה בקשת הבעל לביטול ההסכם. ביה"ד הורה על קביעת מועד לדיון בבקשה זו, אולם ביום 04.05.2021 האישה ז"ל נפטרה. האישה השאירה צוואה, אולם ביום 13.09.2021 הוגשה לביהמ"ש לענייני משפחה התנגדות ע"י האב והבת [כ'].

   ביום 23.01.2023 דחה ביה"ד את בקשת הבעל:

   "לאחר העיון בבקשה מחליט ביה"ד כדלהלן:

   מהעיון בכתבי ביה"ד ובפרוטוקול מתברר שההליך התקיים כנדרש, בהופעת הצדדים בכותלי ביה"ד ובנוכחות דיין מדייני ההרכב.

   רק לאחר שהתברר לביה"ד ע"י תשאול הצדדים על הבנתם והסכמתם להסכם נתן ביה"ד תוקף של פסק דין לנכתב.

   כעת לאחר פטירת של מי מהצדדים ברור שלא ניתן לפתוח תביעה על כך."

   הבעל לא ערער על החלטה זו. רק לאחר בקשה לעיון מחדש נקבע מועד דיון.

   ב"כ הבת מצטט את דברי השו"ע חו"מ סימן סא והש"ך שם, ולפיהם מי שסמך על אחר וחתם על שטר, אינו יכול לטעון לחוסר הבנה. ק"ו ביחס להחלטת ביה"ד שאישרה הסכם לאחר שנבדק כי ההסכם מובן.

   לטענתו, אי סידור גט בפועל אינו עילה לביטול ההסכם, כל שהבעל דרש כל העת את הגירושין. הוא מצטט פסקי דין התומכים בטענה זו. כך לדוגמה פס"ד של ביה"ד הרבני הגדול (תיק מס' 1166084/3):

   "יש הבחנה ברורה בין חלקים בהסכם שנוצרו רק סביב הגירושין לבין חלקים העוסקים בחובות ובהתחייבויות של צד זה או אחר שאינן תלויות כלל בגירושין אך מוזכרות כחלק מהסכם הגירושין... ההסכם מורכב משני סוגי התחייבויות: התחייבויות הנובעות ממתן הגט והתחייבויות שאינן נובעות ממתן הגט ואין לקשור בין מתן הגט לבין אותם התחייבויות ממוניות שאינן תלויות במתן גט פיטורין ."

   ב"כ הבת טוען כי הבעל כלל לא העלה את הנימוק לאי סידור גט, ורק כמענה לשאלת ביה"ד אימצו הבעל וב"כ את הסיבה לאי סידור גט כנימוק לביטול ההסכם.

   גם פנייתו של הקבלן בדרישת תשלום ליורשי האם מוכיחה שהיא הבעלים.

   דיון והכרעה

   ביה"ד נדרש להכריע האם ביטול סעיף בהסכם מבטל את כל ההסכם, והאם לעניין זה יש חילוק בין סעיפים שונים. כלומר האם כל סעיפי ההסכם הינם שלובים זה בזה, וכל שלא מתקיים אחד מהסעיפים ההסכם כולו בטל, או שקיימים סעיפים שבביטולם ההסכם קיים, ורק ישנם סעיפים מסוימים מהותיים העומדים בליבת ההסכם, ורק אלה, ביטולם יגרום לביטול ההסכם.

   בנושא זה ישנו כלל ופרט. הכלל הוא שאי קיום סעיף בהסכם אינו מבטל אוטומטית את ההסכם כולו. הפרט הוא - ישנם סעיפים מהותיים שבהעדר קיומם, ההסכם משולל תוכן ומתבטל כולו. סעיפים שמהותם היא תנאי לקיום ההסכם. מכיוון שכך - יש לעיין ולבדוק בכל מקרה לגופו מהו הסעיף שלא קויים, וזו שאלה של פרשנות ההסכם. כך כתב הגר"א שפירא זצ"ל בפס"ד של ביה"ד הגדול (פסקי דין רבניים חלק י' עמ' 132):

   "במקרה שההתחייבות הכספית מוגדרת לגמרי כעומדת לעצמה ולא באה להסדיר את עניני הממון לאחר הגט, בזה יש כבר מקום לדון מה תוקף ההתחייבות כשאחד הצדדים מתחרט. וזה תלוי בנסיבות המקרה ובנוסח כתב ההתחייבות, כדי שנוכל לקבוע אם יש כאן עכ"פ גדר שהגירושין הם לכל הפחות תנאי למילוי ההתחייבות."

    

   א. דבר זה נפתח בגדולים. להלן מקורות שונים מדברי ראשונים ואחרונים:

   1. בתשובות הרא"ש (כלל י"א סימן ו') מצאנו שדן באלמנה ויבם שעשו הסכם ובהמשך היבם רצה לחזור בו :

   "שאלה, ראובן מת בלא זרע ונשארה אלמנתו זקוקה ליבם ונפלה קטטה ביניהם, עד שלבסוף נתפשר, שנתנה ליבם הגדול סכום ומחל לה כל תביעות שהיו לו עליה ונסתלק מממון אחיו לגמרי ועל מנת שיחלוץ לה תוך זמן פלוני, ונשבע על זה שבועה בתורה. ושוב נתחרט ואמר שנשבע לבטל המצוה, שהרי מושבע ועומד הוא ליבם, ורוצה שתתיבם לאחיו הקטן שהוא פנוי יען כי הוא נשוי.

   תשובה, יראה שעל הממון אין להם עוד טענה, כי נסתלק היבם הגדול ומחל לה הכל חלקו וחלק אחיו בהרשאת אחיו, וחייב לקיים שבועה זו שנשבע לחלוץ לה, ואין זה נשבע לבטל המצוה, דבדידיה תלה רחמנא אי ניחא ליה ליבם אי ניחא ליה לחלוץ, וכיון שבאותה שעה נתרצה לחלוץ זהו מצותו, ולא נשבע לבטל המצוה אלא כנשבע שלא ישב בסוכה ושלא ליטול לולב, אבל לחלוץ לא מיקרי נשבע לבטל המצוה, כיון דאי בעי לחלוץ ליתא לעשה דמצות יבום. וגם כי רגלים לדבר שבשביל הממון הן עושין החליצה היא עיקר המצוה כאן. אשר בן הרב רבי יחיאל ז"ל."

   מדברי הרא"ש כאן עולה כי ההתחייבות הממונית חלה גם במקום שאין המעשה שבגינו התחייבו נעשה בפועל.

   אולם בחושן משפט בהלכות מקח וממכר (סימן ר"ז סעיף ד') מצינו בדברי הרמ"א שדין נותן מתנה שונה מדין מוכר, ובנותן אמרינן דברים שבלב הינם דברים. זו לשון השולחן ערוך: 

   "אבל המוכר סתם, אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואף על פי שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך, ולא נעשה, אינו חוזר, שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינם דברים. ואף על פי שקודם מכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך, כיון דבשעת המכירה לא אמר, אינו חוזר.

   הגה: מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח (תוספות והרא"ש כלל פ"ה). וי"א דבמתנה דברים שבלב הויין דברים (הגהות אלפסי פ' אלמנה ניזונית)."

   כלומר, כאשר מתנה הותנתה בתנאי מסוים, גם אם לא נאמר התנאי במפורש אך הוא ברור מאליו - התנאי חל. בנידון דידן, הבעל נתן חלקו במתנה, אף שבלשונו נקט מתנה גמורה, בלבו חשב שזו מתנה רק אגב הגירושין, לכן התנאי קיים, ואם לא התקיימו הגירושין המתנה בטלה.

   2. בדין נוסף מצאנו מחלוקת בנקודה זו בין הרא"ש לר"ן. הר"ן בתחילת פרק האומר בקידושין דן במקדש אשה לאחר שלושים יום ונתן לה כסף מעכשיו, מה דין הכסף אם היא חוזרת ואם הוא חוזר:

   "אף על פי שאם תחזור בה תהא חייבת להחזיר המעות דמ"מ הדבר ברשותה, ומיהו משמע שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזירה, דאם לא במאי מיקדשה, הרי אינם קנויים לה עד סוף ל' והרי נתאכלו בינתיים, אלא כדאמרן, זה נראה לי."

   הרי שכתב שכל שהיא מוכנה לקיים את הדבר שסוכם והוא החוזר, קנתה לגמרי את כסף הקידושין למרות שאין קידושין. הבית שמואל (סימן מ' ס"ק ב') כתב שהרא"ש חולק על הר"ן:

   "כתב הר"ן דאין צריך להחזיר הקדושין אם הוא חזר... ובתשובת הרא"ש משמע דהיא צריכה להחזיר אפילו אם הוא חוזר, וכן כתב בחידושי מהרי"ט."

   בספר אבני מילואים רצה להביא ראייה לשיטת הר"ן מדין פדיון הבן. כך מצינו במשנה בבכורות (פרק ח' משנה ו'):

   "מת הבן בתוך שלשים יום - אף על פי שנתן לכהן יחזיר, לאחר ל' יום - אף על פי שלא נתן יתן. "

   לכאורה משמע שקיימת תלות בין הנתינה לבין המעשה עבורו הייתה הנתינה, וכל שבטל המעשה, בטלה הנתינה. ואע"פ שרש"י פירש: "יחזיר - דנפל הוה ולא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים", כלומר איגלאי מילתא שאין כלל סיבת חיוב, מ"מ גם בחוזר בו מקידושי האישה בטלה סיבת הנתינה.

   האבני מילואים (סימן מ' ס"ק א') הוכיח מדין זה כדעת הר"ן בקידושין:

   "נראה עיקר כדברי הר"ן, וכן משמע מהא דתנן פ' יש בכור (דף מ"ט) מת הבן תוך שלשים יום אעפ"י שנתן לכהן יחזיר ע"ש, ומשמע דאם הוא חי אין הבעלים יכולים לחזור וליטול הכסף מיד הכהן ולאחר שלשים יפדו אצל כהן אחר, אלא משמע דכל דיהיב אדעתא דהכי ליתי' בחזרה."

   לכאורה משמע מדבריו שחזרת הנותן אינה מבטלת את הנתינה. לפי זה בנידון דידן לא תועיל חזרתו לבטל את הנתינה. אולם עיין לקמן שאין הדבר כך, משום שזה דווקא כשהמקבל קיים ורוצה לקיים את ההסכמה עבורה היתה הנתינה.

   3. בסוגיה בבבא בתרא (דף קמ"ד, ב') הגמרא מחלקת בין שני מצבים לגבי החזרת כסף הקידושין:

   "תניא: מקום שנהגו להחזיר קדושין - מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר - אין מחזירין; ואמר רב יוסף בר אבא אמר מר עוקבא אמר שמואל: לא שנו אלא שמתה היא, אבל מת הוא - אין מחזירין, מ"ט? יכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו."

   מכאן משמע שבנתינה הדדית ואחד הצדדים מת, יכול הצד השני לומר - אני קיים ומוכן לקיים את ההסכם. משמעות הדבר היא שהנתינה בתוקף במקום שההסכם בתוקף, או יכול להיות בתוקף מצד הצד המקבל.

   ומסקנת הגמרא שם:

   "אמר רב פפא, הלכתא: בין שמת הוא בין שמתה היא, והדר ביה הוא - מוהרי הדרי, קדושי לא הדרי; הדרא בה איהי - אפי' קדושי נמי הדרי. אמימר אמר: קדושי לא הדרי, גזירה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה."

   הרי שכסף הקידושין מדינא צריך היה לחזור אילולי שיאמרו קידושין תופסין באחותה. וכ"פ הרי"ף והרמב"ם. (לעניין החילוק בין מוהר נדוניא לכסף קידושין, עיין שו"ת הרא"ש כלל ל"ה אות ח').

   4. בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה תניינא חושן משפט סימן לב), בעניין מוחלת על כתובה בכפוף לסידור הגט, ונמצא אח"כ הגט פסול, כתב :

   "אך לפי מה שפסקתי שהגט פסול וצריכה גט מחדש, פשיטא שהיא מחילה בטעות, שהרי כל עיקר המחילה היתה כדי שיגרשה."

    

   ב. בפסקי דין של בתי הדין מצינו מספר התייחסויות לעניין:

   1. בפסק דין ביה"ד באר שבע תיק 8988-25-1 נפסק:

      "התחייבויות הצדדים בהסכם הגירושין חלות אך ורק עם ביצוע סידור הגט והגירושין בין בני הזוג. אין כל תוקף לביצוע ההתחייבויות הכספיות הנוגעות לרכוש המשותף, ובוודאי כל ההסכמים בעניין הפנסיה והזכויות הכלכליות באיזון המשאבים בין בני הזוג, תחולתם אך ורק מביצוע הגט בפועל. כל עוד לא בוצע הגט, אין בהתחייבויות אלו כלום."

      2. בפסק דין בית הדין הרבני הגדול (בהרכב הגר"ש גורן, הגר"א שפירא והגר"ש מזרחי זצ"ל, פסקי דין בתי הדין הרבניים בישראל חלק י' עמ' 124 ואילך):

         "ההסכם מורכב משני סוגי התחייבויות: התחייבויות הנובעות ממתן הגט והן: ההסדר בענין החזקת הילדים שבהסכם, והתחייבויות הבעל לעזוב את הדירה המשותפת של הצדדים שבסעיף ו', וכן סעיף ז' הדן בהעברת הדירה הנזכרת ע"ש האשה וסעיף ט' וויתור האשה על כתובתה. ביצוע סעיפים והתחייבויות אלו, תלוי במתן הגט ע"י הבעל ובקבלת הגט ע"י האשה, ואם חזר בו אחד הצדדים או שניהם גם יחד ממתן הגט, אין תחולה להתחייבויות אלו. זה מעין האמור בירושלמי במס' יבמות פ"א הל"א ר' לעזר בשם ר' אבון כל דבר שהוא בא מחמת הגורם, בטל הגורם בטל האיסור, ודבר שאינו בא מחמת הגורם, אף על פי שבטל הגורם, האיסור במקומו. הוא הדין בנידון דידן, ההתחייבויות הנ"ל, נקבעו אך ורק על רקע של ההסכם לגירושין, וכל עוד שלא בוצעו הגירושין, אין תוקף להתחייבויות הללו.

         הסוג השני של התחייבויות הכלולות בהסכם, הן ההתחייבויות שאינן נובעות ממתן הגט והן: חובת המזונות לאשה ולילדים, שללא כל קשר עם הגירושין, מחוייב הבעל ועומד לזון ולפרנס את אשתו ואת ילדיו, כל עוד שלא התגרשה האשה ולא הוכרזה כמורדת, או כמי שהפסידה מזונותיה. ואם ביה"ד האזורי לא מצא משום מה לנכון להכריע בענין גובה המזונות לאשה עד מתן הגט, אין בכך כל הצדקה להשאיר את האשה וילדיה רעבים ללחם. כי לפי כל הדעות, לא הפסידה האשה הנידונה מזונותיה, ואל לנו לאלץ את האשה לחפש את מזונותיה וזכויותיה בבית משפט אזרחי... בעקבות זאת, שביה"ד הרבני האזורי לא הגיע לידי הכרעה בענין זה, נשארה האשה ובאופן מעשי גם שלושת ילדיה ללא פרנסה ומזונות. והרי תורתנו הקדושה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. היא מעניקה את הצדק המוחלט לכל דורשיה והבאים בשעריה.

         ....

         אפשרות של חזרת הבעל מביצוע הגירושין, כי במקרה כזה ברור שההסכם ופסק הדין שניתן לו תוקף של פסק דין, שריר וקיים, אלא שבכל הנוגע להתחייבויות הנובעות ישירות ממתן הגט כנ"ל, ברור שאינן חלות כל עוד שלא בוצע האקט של הגירושין. מה שאין כן התחייבות למזונות האשה וילדיה וכיוצא בזה, בודאי שהן שרירות וקיימות הן מצד ההסכם שהתחייב עליו הבעל בקנין אגב סודר ובחתימת ידו, והן מצד פסק הדין עצמו."

         ובמסקנת פסק הדין שם נכתב בעמ' 139:

         "היוצא מכל הנ"ל הוא, שבכל הסכם גירושין שבו מודגש עכ"פ בכותרת ההסכם שכל הסעיפים הם סעיפי הסכם גירושין, כיון שזמנם הוא עם מתן הגט, ואדעתא דגירושין התחייבו מה שהתחייבו, לכן כל עיכוב בביצוע הגירושין הוי עיכוב לתוקף של הסעיפים של ההסכם, שרק לשם סידור העניינים אחרי הגירושין בין בני הזוג התחייבו מה שהתחייבו, ואפילו אם ביצוע הגירושין נתעכב או בוטל בפשיעה של אחד הצדדים, אין זה גורם לחייבו בהתחייבות הממונית. וגם אם נקבע התחלת ביצוע לפני הגירושין יש לדון בהם עד כמה הם נהיו ע"י כך מנותקים מהגירושין עצמן, ומהו נימוק עיכוב הגירושין עצמן, וכנ"ל.

         אותן התחייבויות כספיות שמעצם טיבן אינם קשורים עם הסכם גירושין, כגון מזונות אשה, שהגירושין הם, אדרבא, גורם להפסקת התחייבות כזו, וכן מזונות ילדים, שאמנם קשורים וחייבים להיות מובהרים ומפורטים על תקפם אחרי הגירושין, אבל עצם החיוב קיים ועומד גם לפני הגירושין, במקרים אלו אין לומר שקיום ההתחייבות כרוכה בביצוע הסופי של הסכם הגירושין - היינו עם קבלת הגט. אזכרתו בהסכם הגירושין, בפרט במזונות אשה שכאמור גירושין באים לסיים חיוב מזונות ולא להיפך, אינה באה בדרך כלל אלא גם כדי לסיים חילוקי דעות בין הצדדים בקשר לכך לפני הגירושין, כדי שעם ההסכם לא ישאר שום סכסוך כל שהוא בין הצדדים מזמן שעבר, וכמבואר בשו"ע אבהע"ז שלפני הגירושין יש להסדיר את כל סכסוכי הזוג בממון."

      3. בפס"ד בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (בהרכב הגרח"ג צימבליסט, הגר"ע אזולאי זכר צדיקים לברכה ויבלחטו"א הגר"ש דיכובסקי, פד"ר חלק י"א עמ' 93):

         "...ואף אנו נאמר בכל הסכם גירושין, כל שבא אחד הצדדים ואמר שנמלך בדעתו שמוטב לעשות שלום בית, וכל מה שהסכים תחילה לגירושין היה מתוך שיקול מוטעה, שפיר יוכל לומר שגם הקנין על הממון בטל, דקנין בטעות הוא.

         אולם נידוננו שאני, שהרי הבעל דנן גם עכשיו אינו מבקש שלום בית, ומסכים לגירושין, אלא שמבקש לשנות את תנאי הגירושין ולהוציא ממנה את הקיוסק וכנ"ל, וא"כ לא יוכל לטעון שהקניין היה בטעות, שהרי לעצם הגירושין דעתו עתה כדעתו אז, ושפיר עומד הסכם הגירושין בתקפו עכ"פ לענין הממון... זאת ועוד, בנידוננו כיון שגם הוא אינו רוצה בשלום בית ממילא הוא חייב לגרשה, שהרי אינו יכול לעגנה ללא שלום וללא גירושין."

         ב"כ הבת מביא פד"ר זה כסייעתא לדבריו. אולם מכאן עולה היפך דבריו. שהרי בפד"ר דנו שכדי שלא להשאירה עגונה, חייב לגרשה. אולם במצב שהאישה נפטרה, יש לדקדק מה הייתה הסיבה שבגינה העביר הבעל את הדירה לאישה.

         ועיין בספר עטרת דבורה חלק א' סימן ס' שהאריך לחלק בין ארבעה מצבים שונים, מתי חל הוויתור על הכתובה בשעה שאחד הצדדים חוזר בו.

          

         ג. מגמה זו נכונה גם על פי חוק. סעיף 19 לחוק החוזים קובע כדלקמן:

         "ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד; אולם אם יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה, רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו."

         בנידון דידן

         עיון בהסכם הגירושין מעלה כי העברת חלק הבעל בדירה לאישה הייתה בנסיבות הגירושין. כך עולה גם מדברי הבת עצמה בפרוטוקול.

         א. הבת טענה כי המתנה ניתנה בגלל היותם פרודים במשך שנים ארוכות בהן נשאה האישה לבדה בנטל הכלכלי, וכן מכיוון שאת כל תמורת מכירת הדירה בתל אביב נטל הבעל לעצמו. המשמעות - הבעל מפצה כעת עם הגירושין את האישה. רצונו הוא לפצות את האישה להמשך חייה לאחר הגירושין. אולם מדוע לומר כי ללא גירושין, ובנסיבות המצערות של מות האישה, תינתן מתנת הבעל ליורשיה?!

          

         ב. נביא את הסכם הגירושין כולו:

          

         הסכם גירושין

         ...

         הואיל והבעל והאישה נשואים זל"ז כדמו"י מתאריך 5.8.1969.

         הואיל וחיי הנישואין של בני הזוג עלו על שרטון,

         הואיל ולאחר שבני הזוג פרודים מזה כ 18 שנה לערך וכן אינם מנהלים משק בית משותף החליט הבעל והאישה כי ייטב להם אם יפרדו זה מזו בג"פ כדמו"י בהקדם האפשרי,

         הואיל ובני הזוג מעונינים להסדיר בהסכם זה את כל הענינים הכרוכים בפירוד ו/או הנובעים מחיי הנישואין,

          

         אי לכך הוצהר, הותנה, והוסכם בין הצדדים כדלקמן:

         1. המבוא וההצהרות שבראש ההסכם זה מהווים חלק בלתי נפרד הימנו ומחייבים כתוכנו.

             

            הגירושין:

         2. בני הזוג מסכימים להתגרש זמ"ז בג"פ בהקדם האפשרי והם יפנו לביה"ד הרבני בתל אביב ויחלו בתהליכים לסידור הגט לאחר מתן תוקף של פסק דין להסכם זה.

         3. בני הזוג מתחייבים כי יחתמו על כל מסמך ו/או בקשה המופנים לביה"ד, וישתפו פעולה ביניהם ועל פי הנחיות למען יסודר הגט ביניהם בהקדם האפשרי בכפוף לאמור בהסכם זה.

         4. בני הזוג יופיעו בפני ביה"ד במועדים שייקבעו לשמיעת הבקשה ולסידור הגט יישמעו להורואת בית הדין ויעשו מצידם את כל הפעולות הדרושות לשם סידור הגט ביניהם בהקדם האפשרי בכפוף לאמור בהסכם זה.

             

            העברת זכויות ואחזקת דירת המגורים:

         5. הצדדים מצהירים כי ברשותם דירת גג ברח' ... ברמת גן ... (להלן - "הדירה"), מחיצת מהדירה רשומה ע"ש הבעל ומחצית מהדירה ע"ש האישה.

         6. הבעל מתחייב להעביר לאישה עפ"י הסכם גירושין זה וללא תמורה את כל זכויותיו בדירה, דהיינו מחצית מהזכויות בדירת המגורים.

             

            המטלטלין:

         7. כל המטלטלין המצויים בדירה יועברו לבעלותה הבלעדית של האישה על מנת שישמשו אותה ואת ביתה הגרה איתה של האישה והילדה.

             

            שונות:

         8. פרט לקבוע בהסכם זה ובכפוף למילוי כל התחייבויותיהם של בני הזוג, הם מאשרין ומצהירים כי מיום החתימה על סכם זה ואילך אין להם ולא תהיינה להם האחד כלפי משנהו כל טענות ו/או תביעו תמכל סוג שהוא בכל הכרוך ו/או הנוגע ו/או הקשור בנישואיהם וברכושם ו/או ברכושו של כל אחד מהצדדים ומוסכם ומוצהר כי בהסכם זה גיבשו בני הזוג את כל הטענות ההדדיות שלהם זה כלפי זו ולהיפך.

         9. בכפוף לקיום התחייבות האישה עפ"י הסכם זה מוותר בזה הבעל על כל טענה ו/או תביעה כספית ו/או קניינית מכל סוג ו/או מין שהוא הן במישרין הן בעקיפין והוא מצהיר כי אין לו ולא יהיו לו כל תביעות בכל הנוגע לכספים ו/או רכוש בכל עסק אחר של האישה ללא יוצא מן הכלל.

         10. הצדדים יחתמו על ההסכם ועל כל המסמכים שיידרשו לשם ביצוע הסכם זה וכן ינהגו בכבוד הדדי זה כלפי זה במהלך ביצוע ההסכם ולאחריו וזאת בכפוף להסכם זה ולביצועו.

         11. הצדדים מצהירים כי קראו היטב את ההסכם וכי חתמו עליו מרצונם הטוב והחופשי והבינו את תוכנו משמעותו ותוצאותיו.

         12. הצדדים יבקשו מביה"ד הרבני בתל אביב לאשר הסכם זה וליתן לו תוקף של פסק דין ולהורות על סידור הגט בהקדם בין הצדדים."

              

             1. בראש ההסכם נאמר כי ההחלטה להיפרד היא בג"פ כדמו"י, והסדרת כל העניינים הכרוכים בפירוד יהיו "בהסכם זה", כלומר בגירושין.

             2. בסעיף 1 - מבוא להסכם מחייב כתוכנו.

             3. בסעיף 6:

                "הבעל מתחייב להעביר לאישה עפ"י הסכם גירושין זה וללא תמורה את כל זכויותיו בדירה, דהיינו מחצית מהזכויות בדירת המגורים."

                 

                מפורש בהסכם שהעברת הדירה היא ע"פ "הסכם גירושין". לעומת זאת, בשאר הנושאים שבהסכם, הניסוח הוא - "הסכם" , ולא הסכם גירושין. כך בסעיפים 2, 3, 4 - "ההסכם". כך בסעיף שונות, סעיפים 8-12, המילה הסכם מופיעה לבדה, ללא ההקשר - הסכם הגירושין. למעשה, המילה "הסכם" מופיעה 13 פעמים בגוף ההסכם, מלבד הכותרת "הסכם גירושין", ורק בפעם אחת מוזכרות צמד המילים "הסכם גירושין" - רק בהקשר של העברת חלקו בדירה לאישה. מוכח שההעברה הייתה בהקשר של הגירושין, ולא בהקשר אחר. ממילא ללא גירושין, אין תוקף להעברת החלק בדירה. כלומר זהו סעיף מהותי ולא סעיף צדדי בהסכם.

                 

             4. האם נכון לדקדק מתוך הלשון היתירה בהסכם?

                כך מצינו בתשובת הריב"ש (סימן ת"פ):

                "ומה שנסתפק אולי האי גברא לא גמיר, דלאו כולי עלמא דינא גמירי, והיה סבור שיוכלו לכופה לקבל פרעון כתובתה ולהפסידה מזונותיה, ולזה צוה שתהיה נזונת כל הזמן אם תרצה כל שלא תהיה נפרעת מכתובתה ולא תתבענה בב"ד. אין כאן ספק, דהא אמרינן בפרק יש נוחלין (קל"ח:) תנו מנה לפלוני בעל חובי בראוי לו, נוטלן ונוטל חובו. ומקשינן משום דאמר בראוי לו, נוטלן ונוטל חובו, דלמא בראוי לו בחובו, קאמר, ומשנינן הא מני רבי עקיבא היא דדייק לישנא יתירא. דתנן לא את הבור ולא את הדות, אף על פי שכתב לו עומקא ורומא, וצריך ליקח לו דרך, דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים אין צריך ליקח לו דרך. ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו, שאין צריך ליקח לו דרך. אלמא כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קא אתי. ה"נ לטפויי מילתא קא אתי. ואם היה ממש בטענה זו איך אנו אומרין התם כיון דלא צריך וקאמר, לטפויי מילתא קא אתי, נימא דהאי גברא לא גמיר והיה סבור שהמוכר את השדה מכר את הבור ואת הדות. כדאמרינן בנותן שנותן את כלן. ומשום הכי פירש חוץ מאלו, ולאו לטפויי מילתא קא אתי משום דרך"

                כך נפסק בחושן משפט בהלכות הלואה (סימן ס"א סעיף ט"ו):

                "מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון."

                אמנם בתשובת הרשב"א (חלק ב' סימן ע"ר) מצינו שלא "לדרוש" מה שלא מפורש בשטר:

                "עוד שאלה: באיזה ענין ראוי להשתמש במימרא, דכל מלתא דלא צריך, לטפויי מלתא קאמר,

                תשובה: בזה אין כח בידינו לדון בו בדמיונות, אלא מקום שאמרו אמרו. במקום שלא אמרו לא ידענו מהו, אין כח בידינו לדון בו."

                ודבריו בתשובה זו נראים כסותרים לדברי עצמו בתשובה חלק ג' סימן לו.

                ועיין שו"ת הרדב"ז (חלק א' סימן פ"ז) שחילק בשם חידושי הר"ן בין להחזיק ממון או להוציא ממון. וזה לשון השאלה והתשובה שם:

                "שאלת ממני אודיעך דעתי דבמקצת מקומות אמרינן כל לישנא יתירא לטפויי אתא ובמקצת מקומות אמרינן לישנא יתירא משום שופרא דשטרא

                תשובה, הר"ן ז"ל תירץ קושיא זו בחדושיו וז"ל כי אמרינן לישנא יתירא שופרא דשטרא הוא, ה"מ גבי לוקח דאתי לאפוקי מחזקת דמוכר, אף על גב דלא צריך לפרושי, קא מפרש בהדיא, לפי שהוא חושש שאפילו יסתפקו ב"ד בדבר יעמידו בחזקת מוכר, וחייש לב"ד דלא גמירי. אבל מוכר שהוא מוחזק למאי חייש, הרי אין הדבר מצוי שיהיו ב"ד טועין כל כך שיוציאו הדבר מחזקתו שלא כדין, והיינו דכל לישנ' יתיר' דפרקין דאמרינן לטפויי אתו נקיטינן להו גבי מוכר, וזהו כלל גדול בדינין הללו, דכל לישנא יתירא דאמר ליה מוכר דלא צריך לטפויי קא אתי, אבל כי אמר ליה לוקח, לשופרא דשטרא בעלמא הוא דאיכוון עכ"ל, וזה הכלל נכון הוא.

                ונ"ל דכל היכא דאיכא למימר לטפויי אמרינן ליה, אבל כל היכא דליכא לטפויי במכר כי הכא דבסתם קנה דיקלין ותאלין וכל מה שבתוך השדה וליכא לטפויי מלתא במכר אמרינן לישנא יתירא שופרא דשטרא הוא. וההיא דהמוכר את הבית דכתיבא לעיל איירי שלא היה בשדה לא מחיצת הקנים שהיא בית רובע ולא חרוב המורכב ולא סדן השקמה ולא שומירה ולא שום דבר שיהיה ראוי לימכר בכלל השדה מלישנא יתירא ומשום הכי אמרינן לשופרא דשטרא. שוב ראיתי שכתב רשב"ם ז"ל כדברי, עיין בפ' המוכר את הבית."

                וכ"פ שו"ת מהריב"ל סימן פט כלל ט"ז, שאין להוציא ממון מחמת לישנא יתרה שבשטר, משא"כ להחזיק ממון. וכ"פ ר"י אדרבי סימן ס'.

                בנידון דידן, האב הוא המוחזק בחלקו בדירה. הבת המבקשת את אישרור הסכם הגירושין, היא המוציאה. לפיכך יש לדקדק בלשון הסכם הגירושין ואין לומר שופרא דשטרא.

             5. ועיין כנסת הגדולה הגהות בית יוסף (חושן משפט סימן ס"א):

                "ומהרש"ך ז"ל ח"א סימן ב' כתב לייש' תשו' הרשב"א ז"ל דסתרי אהדדי, וכתב דלא אמרינן לישנא יתירא לטפויי אתא אלא כשכתב בשטר דבר שאינו צריך, דבלאו הכי, סתמיה דההיא מילתא בהכי משתמע. אבל כשנכתב בשטר דבר א' שצריך ליכתב, ואותו הדבר הוכפל והוא מיותר, לא אמרינן בכה"ג לישנא יתירא לטפויי אתא."

                בנידון דידן, הראנו לעיל כי המילה "גירושין" בסעיף 6 מיותרת, כפי שבשאר 12 המקומות שמופיעה המילה "הסכם", מופיעה לבדה. לפיכך, ע"פ דברי מהרש"ך, כתבה לטפויי, ולהדגיש כי העברת חלקו בדירה אינה בפני עצמה אלא רק מחמת גירושין.

             6. עוד יש להעיר בעניין זה, כדלקמן:

                האב טען כי הבת [ר'], שהיא עורכת דין, היא שהכינה את הסכם הגירושין, והחתימה אותו כלאחר יד בתחנת אוטובוס. ויש לשאול האם בכה"ג עדיין נאמר שיש לדקדק בלשון השטר? הרי לדברי האב, הוא עצמו לא דקדק בו.

                תשובה לכך בדברי הסמ"ע בסימן ס"א הנ"ל. בסעיף יג שם הביא גם הרמ"א את דברי הריב"ש בצורך לדקדק בשטר, שהביאם המחבר בסעיף ט"ו. וכ"כ הרמ"א :

                "מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו. הגה: וה"ה בשאר דקדוקים שיש לדקדק מן השטר, ולא אמרינן דהאי גברא לא דקדק כל כך, וכמו שנתבאר בסמוך (בית יוסף בשם ריב"ש סימן ת"פ)."

                מדוע הביא הרמ"א את דברי הריב"ש שהביאם המחבר לאחר 2 סעיפים?

                כתב הסמ"ע ס"ק כד:

                "וה"ה בשאר דקדוקין כו' עד וכמו שנתבאר בסמוך. ר"ל, מיד אחר זה בסעיף ט"ו כתבו המחבר. וא"ת א"כ למה כתבו מור"ם כאן. י"ל משום שיש לטעות ולפרש דמ"ש בסמוך דיש לדקדק בלשון השטר ולא אמרינן כו', ר"ל דמדקדקין ולא חיישינן דהאי גברא לא גמיר, אבל אם אירע דטען כן הוה אמינא דשומעין לו, קמל"ן מור"ם כאן דכמו שמי שטוען על כתובת אשתו שלא הבינה אין שומעין לו, כן הדין נמי בשאר דקדוקים, וק"ל."

                כלומר, אין מקבלים טענת בעל דין לאי הבנה כלשהי בשטר, הן בתוכן השטר בכללותו והן בפרטיו.

                והנה בביאור הגר"א שם ס"ק לז עונה לשאלה זו באופן הדומה מאוד לנידוננו:

                "וה"ה כו'. חידש כאן דאף שלא כ' בעצמו והוא ע"ה ולא הבין אפ"ה מדקדקין מטעם הנ"ל".

                מפורש שגם כשכתבו אחרים עבורו, והוא עצמו עם-הארץ, אפ"ה מדקדקין בלשון השטר.

                 

                ג. התייחסות לטענות ב"כ הבת:

                1. בדיונים ובסיכומים טענה [ר'] וב"כ כי האחות [כ'] היא שעומדת ומממנת את תביעת האב.

                גם אם טענה זו נכונה, אין בכך כל פסול. זכותו של אדם להתייעץ עם מי שיחפוץ וזכותו לקבל עזרה כספית במימון ההליך השיפוטי.

                2. עוד נטען כי מאחר שביה"ד במענה לבקשת האב לביטול ההסכם, החליט בתחילה שאין לשמוע את טענתו, מדוע לאחר מכן נקבע מועד דיון באותה תביעה עצמה.

                התשובה לכך בתקנות הדיון תקנה קכ"ח:

                "חושש בית-הדין שטעה בפסק-דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית-הדין לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לבירור".

                העולה למעשה מכל האמור

                תביעת האב מתקבלת. סעיף 6 בהסכם הגירושין מבוטל. המשמעות - הדירה נשואת המחלוקת תיוותר בבעלות שני הצדדים בחלקים שווים: מחצית שייכת לאב. המחצית השניה שייכת ליורשי המנוחה שבירור בעניינם מתנהל בפני בית המשפט הדן בצוואה.

                הרב אריה אוריאל

                 

                קראתי בעיון את מש"כ חברי להרכב הרה"ג אריה אוריאל.

                אבקש להעיר על מש"כ לעיל, וז"ל:

                אולם עיין בשולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רז סעיף ד', שדין נותן מתנה שונה מדין מוכר. ובנותן אמרינן דברים שבלב הינם דברים . ז"ל שו"ע שם -

                "אבל המוכר סתם, אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואף על פי שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך, ולא נעשה, אינו חוזר, שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינם דברים. ואף על פי שקודם מכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך, כיון דבשעת המכירה לא אמר, אינו חוזר.

                הגה: מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח (תוספות והרא"ש כלל פ"ה). וי"א דבמתנה דברים שבלב הויין דברים (הגהות אלפסי פ' אלמנה ניזונית)."

                כלומר, ישנם מצבים בהם נאמר כי כל שהפעולה הותנתה בתנאי מסוים, ובמתנה, גם אם לא נאמר התנאי במפורש, אך הוא ברור מאליו - התנאי חל. בנידון דידן, אם נאמר שהבעל נתן חלקו במתנה, אף שבלשונו נקט מתנה גמורה, ובלבו חשב שזו מתנה רק אגב הגירושין, הנתינה בטלה.

                ע"כ הציטוט.

                למסקנת הרה"ג אוריאל, בנידון דידן המתנה בטלה.

                אך לענ"ד נראה שנידון דידן תלוי במחלוקת המחבר והרמ"א. לדעת המחבר אין הבדל בין מתנה למכר ובשניהם דברים שבלב אינם דברים, ואם לא אמר בשעת המכר או המתנה שזה על תנאי, אע"פ שנראים הדברים שזו כוונתו המתנה או המכר קיימים. לדעה הראשונה ברמ"א, אם יש אומדנא דמוכח המקח בטל, ולדעה השניה במתנה דברים שבלב הוי דברים.

                הצדדים בתיק זה הם בני עדות המזרח שקבלו את פסקי השו"ע להלכה ולדבריו המתנה קיימת. (בדעת הרמ"א דנו הפוסקים לפי איזו שיטה יש לפסוק ברמ"א. יעויין בפס"ד ביה"ד הגדול תיק 1312042/4).

                מכל מקום, לאחר העיון בנימוקים הנוספים אני מצטרף למסקנות.

                הרב צבי בירנבאום - אב"ד

                 

                מצטרף למסקנות.

                הרב נפתלי הייזלר

                נפסק כאמור בדברי הרה"ג אוריאל שליט"א שתביעת האב מתקבלת וסעיף 6 להסכם הגירושין בטל. הדירה נשואת המחלוקת תיוותר בבעלות שני הצדדים.

                ניתן לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת שמות ותעודות זהות הצדדים.

                ניתן ביום ט' באלול התשפ"ד (12/09/2024).

                 

                הרב צבי בירנבאום - אב"דהרב אריה אוריאלהרב נפתלי הייזלר

                עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה