בימ"ש מחוזי י-ם, ש' עודד שחם: דחיית ערעורו של עו"ד על הטלת הוצאות אישיות בשל התנהגות בלתי הולמת

1. בפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (27.10.14, כב' השופט ד"ר א' גורדון, להלן - ההחלטה) בת.פ. 5008/07 (להלן – ההליך הפלילי).

2. המערער הוא עורך דין המייצג נאשם במסגרת ההליך הפלילי. הערעור סב על חיוב אישי בהוצאות בסך של 6,000 ₪ שהושת על המערער בהליך האמור. בשל חשיבות הדברים אביא את נוסח ההחלטה במלואה כמפורט להלן:

"החלטה זו ניתנה בכתב משום שהדיון מוקלט. היא ניתנה במהלכו של הדיון. לאורך הדיונים בהליך זה חוזר הסנגור ומרים קולו בצעקות באולם בית המשפט, בהקשרים שונים ותוך שצעקותיו מופנות לצד שכנגד, לעד ולשופט. מדובר בתופעה חוזרת ונשנית, כאשר לאורך הישיבות חזרתי והתרעתי בפניו שאין זו התנהלות הולמת ושהוא עלול להיות מחויב בהוצאות בגינה. עורך הדין לא רק שלא הטמיע את ההערות, אלא נוהג להגיב להן במילים כגון 'אתה לא מפחיד אותי'. לא אחת, לרבות היום, נערכו הפסקות כדי לאפשר לעו"ד קמר להירגע. חזרתי והתרעתי על אפשרות הטלת ההוצאות. הטיפול עד כה בהתנהלות ההגנה נעשה תוך איפוק רב. כל אלה לא עזרו. היום, במהלך החקירה הראשית, התנגד הסנגור לשאלה. התובעת השיבה. מצאתי לשאול אותה שאלה בהמשך לתשובתה אך בטרם ניתן היה לעשות כן, קם עו"ד קמר והחל לצעוק באולם על התובעת בלשון שלא אחזור עליה, תוך שהטיח אגרופו בשולחן. הצעקות המשיכו ברצף, ולא ניתן היה לשרבב לדברים אף הערה לעורך הדין. לבסוף, הזהרתי את עורך הדין כי בפעם הבאה שיצעק תישקל הטלת הוצאות. הוא המשיך בשלו וענה, בצעקות, כי הוא נכון להטלת הוצאות (הלשון המדויקת מצויה בהקלטה), בצורה שהייתה בה הפרה ישירה ומידית של האזהרה שקיבל זה עתה. כשהתבקש לנמק מדוע לא יוטלו עליו הוצאות, השיב באותה צורה.

איני שש להטיל על עורך דין הוצאות אישיות, והפסיקה מחייבת זהירות רבה בטרם נקיטה באמצעי כזה. ועם זאת, במקרה דנן ולצערי אין מנוס מכך, כדי לאפשר המשך תקין של הליך זה. אורה על סכום מדוד, בתקווה שהמסר יופנם ושההתנהלות לא תישנה.

אני מחייב את עורך הדין בהוצאות בסך 6,000 ₪, שישולמו לאלתר לקופת בית המשפט. אבקש מאוד כי עורך הדין יכלכל צעדיו בהמשך ההליך, על מנת שלא יהיה צורך לחזור ולהידרש לאמצעי מעין זה"

3. נקודת המוצא לדיון היא, כי לבית משפט נתונה סמכות טבועה להטיל הוצאות אישיות על עורך דין, המופיע בפניו, "... וזאת על מנת שבית המשפט יוכל למלא את תפקידו" (בע"מ 3778/12 עו"ד אירינה גלפנבויים נ' מדינת ישראל (29.9.14) בפסקה 12 לפסק דינו של כבוד הנשיא א' גרוניס). תכליתה של סמכות זו "אינה להגן על כבודו של בית המשפט כשלעצמו, כי אם לאפשר את תפקודו התקין ..... הגינוי הכרוך בהטלת הוצאות על עורך הדין, נוגע לדרך ניהול הדיון ולאופן ייצוג הלקוח על ידו" (שם). השימוש בסמכות האמורה עשוי לבוא, בין היתר, בתגובה להתנהלות באולם בית המשפט (שם, בפסקה 13). הוא דרוש לשם "הטלת מרות ומשמעת" (שם, שם). מדובר בכלי שיורי, הנובע מסמכותו הטבועה של בית המשפט "לניהול ההליך השיפוטי" (שם, בפסקה 14). בהקשר זה נפסק במפורש, כי "אף אם ניתן לטעון כי להטלת הוצאות יש תוצאת לוואי מעין עונשית, הרי שאין מדובר בסנקציה פלילית, על כל המשתמע מכך" (שם, בפסקה 15). יוצא, כי אין בהיבט האמור כדי לשלול מעיקרה את קיומה של הסמכות האמורה.

4. סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד. לעניין אופן הפעלתה של הסמכות לחייב עורך דין בהוצאות אישיות פסק בית המשפט העליון עוד לפני שנים רבות, כי "פסיקת הוצאות נגד עורך דין, באופן אישי, הוא דבר נדיר ויש צורך בטעם מיוחד לכך" (ע"א 557/69 הופמן נ' "תלוה מודל" שותפות רשומה ואח' פ"ד כד (1) 14 (1970), בעמוד 15 לפסק דינו של השופט י' קיסטר; ראו גם ע"א 6185/00 חנא נ' מדינת ישראל, נו(1) 366 (2001) בפסקה 17 לפסק דינו של השופט מ' חשין). נקבע עוד, כי "אופן הפעלתה של סמכות זו נתון לסייגים נוספים. במסגרת זו, אין להטיל הוצאות על עורך דין אלא לאחר שהיתרה בית המשפט כי בכוונתו להורות כן ולאחר שניתנה לפרקליט הזדמנות להשמיע טענותיו" (שם, בפסקה 21 לפסק הדין).

5. על רקע נורמטיבי זה ניתן לפנות לנסיבות המקרה הנוכחי. עיון בפרוטוקולים של בית המשפט בהליך הפלילי מלמד בבירור, כי היה בסיס מוצק לחיובו של המערער בהוצאות אישיות. הדברים עולים הן מפרוטוקול הדיון במהלכו ניתנה ההחלטה נשוא הערעור שבפניי, הן מפרוטוקולים נוספים.

6. אשר לפרוטוקול הדיון נשוא ההחלטה (27.10.14). מפרוטוקול זה עולה, כי המערער צעק על בית המשפט, התווכח אתו על החלטותיו וקטע אותו, לא אחת. הדברים צוינו בפרוטוקול פעם אחר פעם (ראו עמודים 1255, 1262 – 1263; 1270; 1304 – 1306; 1306 - 1309). עוד עולה, כי ההתנצחויות והוויכוחים של המערער עם בית המשפט היו שזורים בצעקות ובנאומים הפרושים על פני עמודים שלמים (עמודים 1257 – 1258; 1260 – 1264; 1267 – 1275; 1278 – 1287; 1313 - 1314 לפרוטוקול האמור). בתוך כך, צוין בפרוטוקול כי המערער חבט באגרופו על השולחן בתגובה לאמירה של עד (עמוד 1265), ולהערה של בית המשפט (עמוד 1304)^[1]. עולה, כי המערער צעק לא אחת על באת כוח המאשימה וקטע את תשובותיה (עמודים 1267 – 1268). עוד עולה, כי המערער הפריע למהלך החקירה הראשית של העד, קטע את עדותו מספר פעמים ולא אפשר לו להשלים את תשובותיו, למרות הערות בית המשפט כי המערער יוכל בפרשת ההגנה להציג בפני העד שאלות על תשובות שאינן ברורות לו (עמוד 1266). עולה גם, כי סגנון טענותיו של המערער כלפי בית המשפט היה בוטה באופן חריג. המערער הפנה בצעקות כלפי בית המשפט, אמירות וטענות בעלות ממד אישי, אשר אינן רחוקות מגילוי של חוסר כבוד כלפיו (עמודים 1310; 1394 – 1396).

7. לא למותר לציין, כי המערער הוזהר על ידי בית המשפט, כי התנהגות חוזרת ונשנית תביא להטלת הוצאות (עמוד 1305 לפרוטוקול). בתגובה השיב המערער כי יהיה לו טוב יותר אם בית המשפט יורה על מעצרו (שם). המערער המשיך וצעק "אדוני יממש את האיומים, יטיל עליי הוצאות, ככה יהיה לי יותר קל" (שם). בית המשפט ביקש מהמערער לנמק מדוע לא יוטלו עליו הוצאות (עמוד 1306) בתגובה השיב המערער "אני לא רוצה לנמק. תטיל הוצאות", ובהמשך "אתה מוזמן להטיל כאוות נפשך" (שם). המערער אף לא נמנע מלהפריע לבית המשפט במהלך כתיבת ההחלטה על הטלת ההוצאות (שם). זאת ועוד. גם לאחר שניתנה ההחלטה המערער המשיך לצעוק על בית המשפט. כאשר בית המשפט ביקש ממנו להפסיק לצעוק, השיב המערער "תגדיל לי את ההוצאות, תגדיל" (עמוד 1311).

8. ההתנהגות המתוארת של המערער לא הייתה חד פעמית. מדובר בהתנהגות חוזרת ונשנית. מעיון ממכלול החומר שבפניי עולה, כי אף בדיונים שקדמו לדיון בו הוטלו ההוצאות, המערער צעק על בית המשפט, התנצח איתו והשתמש בתנועות ידיים (ראו, למשל, בעמודים 1252 – 1253 לפרוטוקול מיום 22.10.14; עמודים 1327 – 1328 לפרוטוקול הנ"ל; עמוד 1284 לפרוטוקול מיום 12.6.14; עמודים 1240 – 1241 לפרוטוקול מיום 1.6.14; עמודים 1258 – 1259 לפרוטוקול מיום 26.5.14; עמוד 1139 לפרוטוקול הדיון מיום 1.5.14; עמודים 1079 – 1080 לפרוטוקול הדיון מיום 2.4.14; עמודים 1004 – 1005 לפרוטוקול הדיון מיום 19.1.14).

9. לא למותר לציין, כי בדיונים שקדמו לדיון בו ניתנה ההחלטה נשוא הליך זה, הוזהר המערער על ידי בית המשפט קמא מספר פעמים, לבל ישוב על התנהגותו, אחרת יחויב בהוצאות. המערער השיב לבית המשפט תשובות אשר היה בהן ממד של התרסה, ולא היו רחוקות מגילוי של זלזול ממש בבית המשפט (עמודים - 133 1336 לפרוטוקול מיום 25.5.14; עמוד 1336 לפרוטוקול מיום 26.5.14; עמודים 1139 – 1138 ו – 1201 לפרוטוקול מיום 1.5.14; עמודים 1031 ו – 1036 לפרוטוקול מיום 2.4.14).

10. ההתרשמות הכוללת ממכלול החומר שבפניי היא כי לכל אורך ההתדיינות, בית משפט קמא נהג באיפוק וסבלנות ראויים לציון כלפי המערער. עולה בבירור, כי ההחלטה להשית הוצאות אישיות על המערער התקבלה רק לאחר שהסאה הוגדשה, באופן שלא נותרה עוד לבית המשפט ברירה מעשית אחרת. התנהגותו של המערער הפריעה למהלך התקין של הדיון באופן חוזר ונשנה. היא העיבה על מהלך ההתדיינות כולה. היא פגעה באופן ממשי ביכולת לנהל דיון באווירה עניינית, כנדרש. המערער לא נמנע משפה בוטה ומשתלחת כלפי בית המשפט, תוך התעלמות מופגנת מאזהרותיו. בנסיבות אלה, הן מצד הסמכות, הן מצד שיקול הדעת, היה בסיס מוצק להחלטת בית המשפט לחייב את המערער בהוצאות אישיות.

11. כאן המקום לדון במספר טענות של המערער. אומר כבר עתה, כי אין בטענות אלה כדי להביא לשינוי במסקנתי האמורה בדבר קיומה של תשתית איתנה לחיוב המערער בהוצאות אישיות.

12. לטענת המערער, בית משפט קמא לא היה מוסמך להשית עליו הוצאות אישיות, שכן מדובר בעניין משמעתי, אשר על פי טיבו ומהותו צריך להתברר במוסדות המשמעת המוסמכים של לשכת עורכי הדין (פסקה 5 לעיקרי הטיעון; עמוד 6 לפרוטוקול מיום 15.2.15). על פי הטענה, הסמכות להטיל סנקציה משמעתית על עורכי דין מצויה בסמכותם הייחודית של מוסדות לשכת עורכי הדין, ואין מקומה בהטלת הוצאות אישיות, אשר אינה נעשית בהליך הדומה להליך משמעתי. על יסוד זה נטען, כי בית המשפט חרג מסמכותו כשהטיל את ההוצאות נשוא הערעור.

13. אין בידי לקבל טענה זו. הליכי משמעת על פי חוק לשכת עורכי הדין, על פי טיבם, הם הליכים אשר ננקטים לאחר מעשה. מטרתם היא לקבוע סנקציה הולמת בגין עבירות משמעתיות, ובתוך כך להבטיח את הסטנדרט המקצועי הנדרש במקצוע עריכת הדין, ואת טוהר המקצוע (ראו בפרק השישי של חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961). לעומת זאת, הסמכות להטלת הוצאות אישיות היא אקטיבית. מטרתה היא להבטיח, ככל הניתן, את הניהול התקין של התדיינות משפטית ספציפית. סמכות זו אינה מבוססת על קביעה כי בוצעה עבירת משמעת על פי חוק לשכת עורכי הדין והכללים שיצאו מכוחו. יוצא, אפוא, כי אין חפיפה מלאה במטרות שביסוד כל אחת מן הסמכויות; בנקודת הזמן בה כל סמכות מופעלת; או בתשתית הנורמטיבית להפעלת הסמכויות האמורות. ממילא, האחת אינה מוציאה את השנייה, ואינה מונעת את הפעלתה. ברוח זו פסק בית המשפט העליון באופן מפורש, בפרשת גלפנבויים הנ"ל, כי אין בהליכים משמעתיים הננקטים על ידי מוסדות הלשכה כדי לייתר את הסמכות להטיל על פרקליט הוצאות אישיות (בפסקה 15). הוטעם במפורש, בהקשר זה, כי "נקיטה של הליכי משמעת אינה מספקת מענה ראוי למקרים בהם ניהול ההליך מחייב תגובה מיידית להתנהלות עורך הדין" (שם; ההדגשה במקור). אני דוחה, אפוא, טענה זו של המערער.

14. המערער מעלה טענת אפליה. הטענה האמורה סבה על שני מישורים: (א) הטלת הוצאות אישיות על המערער אך לא על ב"כ המאשימה, למרות שהתנהלותה של ב"כ המאשימה לא הייתה תקינה, לטענת המערער. (ב) אפליה בסדרה ארוכה של החלטות אשר כולן נוטות לטובת התביעה. אין בידי לקבל טענות אלה. ראשית, המערער לא הניח תשתית אשר מצביעה על התנהלות של ב"כ המאשימה, אשר הייתה עשויה להצדיק הטלת הוצאות אישיות על פי המבחנים הנזכרים לעיל. שנית, אין מקום, במסגרת דיון בערעור הנוכחי, לנקיטת עמדה בכל הנוגע להחלטות שנתקבלו ומתקבלות על ידי בית משפט קמא במהלך הדיון בהליך הפלילי. ההליך הפלילי עודנו תלוי ועומד. אין מקום להתערבות בו, בדרך עקיפין, על ידי נקיטת עמדה כאמור בערכאה זו. מקומן של טענות המערער בהקשר זה מצוי במישור ההליך הפלילי גופו, או בהליכים ערעוריים, אם וככל שיהיו כאלה. שלישית, לא למותר להוסיף כי אפילו הייתה  למערער טענה ראויה לבירור במישורים אלה – וכאמור, איני קובע כי כך היה - הדרך לבטא את עמדתו לא הייתה על ידי התנהלות מתריסה ובוטה, כפי שנעשתה בפועל.

15. המערער טוען כי בשים לב לטיבו של ההליך שהתנהל בבית משפט השלום, היה על בית המשפט להבין את תגובותיו ולא לנקוט כלפיו גישה נוקשה במיוחד. המערער אף תיאר באריכות, בדיון שבפניי, את מורת הרוח שחש כתוצאה מהחלטותיו של בית המשפט. הוא עמד על תחושתו כי לנאשם אותו הוא מייצג נעשה עוול. הוא גם טען, כי הצעקות המתוארות על ידי בית משפט קמא אינן אלא דרך התנהגותו הרגילה; כי הן נובעות מתחושת העוול הנזכרת; וכי הן תולדה של תגובות אינסטינקטיביות כתוצאה מכעס על דברים שקורים.

16. אפשר שכך. ברם, גם אם הדברים נכונים, אין בהם כדי להצדיק את ההתנהלות העקבית של המערער, אשר הקשתה עד מאד על ניהול תקין של ההליך באווירה מתקבלת על הדעת, וחצתה לא אחת גבולות של התנהגות אלמנטרית המצופה מעורך דין. מובן מאליו הוא, כי גם אם לעורך דין יש מורת רוח, מוצדקת לשיטתו, מהחלטה או מהתנהלות, כזו או אחרת, אין בכך כדי להצדיק התנהגות כפי שתוארה לעיל. יוצא, כי אין בדברים אלה של המערער כדי להביא להתערבות בהחלטת בית משפט קמא להשית על המערער הוצאות אישיות.

17. אשר לסכום ההוצאות שנפסק. התנהלותו של המערער, עליה עמדתי לעיל, הייתה עקבית ומתמשכת. המערער הוזהר שוב ושוב על ידי בית המשפט, אשר נהג במערער, כנזכר לעיל, באורך רוח רב, לכל אורך ההליך. הדבר עולה מטיעוניו של המערער עצמו. לא ניתן להתרשם כי אזהרות אלה הותירו עליו חותם של ממש. הן גם לא השפיעו באופן ניכר לעין על התנהלותו. אכן, מן הראוי כי בקביעת שיעורן של הוצאות אישיות, ינקוט בית משפט, ככל הניתן, בגישה מידתית ומדורגת, בבחינת "אין עונשין אלא אם כן מזהירין". שיעור ההוצאות שנפסק על ידי בית משפט קמא אינו נמוך. עם זאת, בשים לב לתמונה הכוללת עליה עמדתי, לא שוכנעתי כי הוא גבוה במידה העשויה להצדיק התערבות בשיקול דעתו של בית משפט קמא. התוצאה היא, כי גם מבחינה זו לא מצאתי עילה לשנות מהחלטת בית משפט קמא.

18. התוצאה היא כי הערעור נדחה. בשים לב למכלול הקביעות לעיל; להיקף העבודה שנדרש לצורך ההתדיינות בערכאה זו; ולסכום נשוא ההתדיינות, המערער יישא בהוצאות ההתדיינות בערכאה זו בסך של 3,000 ₪, אשר נקבע על הצד המתון יחסית. לסכום זה אין לצרף מע"מ. העירבון שהפקיד המערער יושב לו, בניכוי הסכום האמור, אשר יועבר למשיבה.

ניתן היום,  י"א אדר תשע"ה, 02 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.

[1] המערער טען בפניי כי לא הטיח אגרופו בשולחן במהלך הדיון בו ניתנה ההחלטה על הטלת הוצאות נגדו. אין בידי לקבל טענה זו. המדובר בקביעה עובדתית של בית משפט השלום, המבוססת על התרשמותו הישירה מן הדיון שהתקיים בפניו. ככזו, יש לה משקל רב. זאת ועוד, למערער ניתנה בבית משפט קמא הזדמנות לנמק מדוע לא יושתו עליו הוצאות. המערער נמנע מלעשות כן, בלא סיבה משכנעת. בנסיבות אלה, אין הטענות המועלות עתה יכולות להביא לשינוי בקביעה העובדתית הברורה של בית משפט השלום. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח טענתו של המערער עצמו, כי "חבטה ידו בשולחן" (פסקה 11 להודעת הערעור).