1. התובעת, גברת ****, הגישה למוסד לביטוח לאומי תביעה להכיר באירוע קרדיאלי שאירע לה עקב קבלת זימון לשימוע לפני פיטורים, כפגיעה בעבודה. תביעתה נדחתה בהחלטת פקיד התביעות, וכנגד החלטת הדחייה הוגשה התביעה שלפניי.
2. בראשית הדרך המחלוקת בין הצדדים נגעה לשאלה אם אירע לתובעת אירוע חריג בעבודה, ובעניין זה קוים הליך להוכחות שבמסגרתו נשמעו עדויותיהם של התובעת ושל הממונה הישיר שלה, מר רונן שקלרסקי. לאחר ישיבת ההוכחות הגיעו הצדדים לכדי הסכמה שאירע לתובעת אירוע חריג בעבודה שהוא בגדר פגיעה בעבודה. עם זאת הודיעו כי נותרה ביניהם מחלוקת יחידה והיא בשאלת תקופת הזכאות של התובעת לדמי פגיעה כתוצאה מהפגיעה בעבודה. לשם המשך בירור סוגיה זו ועל יסוד הסכמת הצדדים, מינה בית הדין את פרופסור שמואל גוטליב, מומחה בתחום הקרדיולוגיה, כיועץ רפואי מטעמו. פרופסור גוטליב התבקש לחוות דעתו בשאלת משך תקופת הזכאות של התובעת לדמי פגיעה, והכל כפי שיפורט להלן.
העובדות המוסכמות שהונחו לפני המומחה
3. ביום 20.5.2019 קיבלה התובעת זימון לשימוע לפני פיטורים. קבלת הזימון לשימוע היוותה אירוע של דחק נפשי עבור התובעת.
4. בימים 21.5.2019 עד 25.5.2019 התובעת אושפזה בגין אירוע קרדיאלי מסוג תסמונת TAKOTSUBO.
5. הצדדים מסכימים כי יש קשר סיבתי בין קבלת הזימון לשימוע והדחק הנפשי שהתובעת חוותה לבין המצב הרפואי שהופיע אצל התובעת ביום 21.5.2019.
חוות דעת המומחה
6. פרופ' גוטליב (להלן: המומחה) התבקש להשיב לשאלה מהו פרק הזמן שבו התובעת לא הייתה מסוגלת לעבודתה משום שנזקקה לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה כתוצאה מהליקוי שבו לקתה ביום 21.5.2019.
בחוות דעת מפורטת תיאר המומחה את הליקוי שנגרם לתובעת, את מנגנון היווצרותו ואת האופן שבו הליקוי מתבטא מבחינה קלינית. בתמצית, מדובר בתסמונת לב המופיעה בעקבות אירוע של מתח נפשי ניכר או מאמץ חריק "שבלשון מליצית נקראת "תסמונת הלב השבור", שכן היא "מחקה תמונה של אוטם חריף בדופן הקדמית של שריר הלב....בעורקים כליליים תקינים, ומאידך, מלווה בירידה אזורית קשה בתפקוד שריר הלב...".
המומחה סיכם את חוות הדעת בכך שיש להתייחס למצבה של התובעת כאל "אוטם ללא פגיעה בשריר הלב וללא פגיעה בדרגתה התפקודית, מצבה מתאים ל-NYHA-I-II". המומחה ציין שלפי הנחיות מנהל רפואה חוזר 63/2003 מצבה של התובעת מאפשר חזרה לעבודה משרדית במשרה מלאה בתוך 30 יום מיום האירוע. לכן קבע ש"מבחינה קרדיאלית, התובעת יכלה לחזור לעבודתה המשרדית בהיקף משרה מלאה, כבר כעבור חודש ימים". עם זאת המומחה הוסיף ש"התובעת המשיכה עם תלונות של כאבים, והיה חשש לאירוע חוזר הופנתה לבדיקות אקו לב ובדיקות מאמץ חוזרות ולבירורים נוספים (אורתופד, נפשי)" ולכן ניתן לפנים משורת הדין לקבל את קביעת הקרדיולוג שטיפל בתובעת כי תקופת המחלה נמשכה 3 חודשים. המומחה הבהיר שימי המחלה שניתנו לתובעת מעבר ל-3 חודשים אינם קשורים למצבה הקרדיולוגי.
המשך ההליך בבית הדין
7. לאחר שהוגשה חוות דעת המומחה באו הצדדים בדברים ישירות, בהנחיית בית הדין, על מנת לבחון האם יש בידם לבוא לכדי הסכמה אשר תייתר את המשך ברור ההליך. אלא שמאמציהם כשלו. על כן נתנה לצדדים הזדמנות להפנות למומחה שאלות הבהרה בקשר לחוות הדעת. הנתבע (להלן: המוסד) הודיע שאין בחוות הדעת משום הוכחה לזכאות של התובעת לתקופת אי-כושר בת 3 חודשים, ושבדעתו להפנות למומחה שאלות הבהרה. אלא שבסופו של יום וגם בחלוף מספר חודשים לא הגיש בקשה להפנות שאלות הבהרה למומחה. על כן קודם ההליך אל שלב הסיכומים.
דיון והכרעה
8. התובעת פירטה בסיכומיה את כל אישורי המחלה שנתנו לה רופאיה המטפלים, לאחר שבדקו אותה ומצאו שמצבה הקרדיולוגי מחייב המשך טיפול רפואי ושיקום. לטענת התובעת היה על המוסד לשלם את דמי הפגיעה על יסוד אישורים רפואיים אלה, ועתה עליו לעשות כן מכוח חוות דעת המומחה מטעם בית הדין.
מנגד המוסד עומד על הטענה שאין בכוחה של חוות הדעת הרפואית להוות מקור לזכאות התובעת לדמי פגיעה למשך שלושה חודשים, אלא למשך חודש בלבד. על פי המוסד תעודות המחלה שניתנו לתובעת אינן מהוות תעודות רפואיות לנפגע עבודה ולכן אין בהן די לביסוס תקופת הזכאות לדמי פגיעה, בפרט שהמסמכים הרפואיים מלמדים אחרת. ביום 24.5.2019 התובעת שוחררה מאשפוז עם המלצה לחזור לשגרה בתוך שבוע ימים; ביום 24.6.2019 התובעת ביקרה אצל קרדיולוג לצורך מעקב ובבדיקה תועדו ממצאים תקינים; ביום 1.7.2019 התובעת שוב ביקרה אצל קרדיולוג והוא המליץ לה להמשיך בדיאטה, טיפול תרופתי ובפעילות גופנית. התובעת הופנתה גם לבירורים שונים בתחום האורתופדי והנפשי. כלומר, אף אחד מהמסמכים אינו מלמד על צורך בטיפול רפואי או בשיקום בשל הפגיעה בעבודה. זאת ועוד. חוות דעת המומחה נוקטת בלשון של 'לפנים משורת הדין' ועל כן אין בה כדי להוות בסיס לזכאות לדמי פגיעה.
9. סעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 קובע ש"מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה". השאלה מהו פרק הזמן שהמבוטח נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה היא שאלה רפואית ובעניין זה התקבלה חוות דעת המומחה. המומחה סבר שמבחינה אובייקטיבית היה מצופה מהתובעת לשוב לעבודה בהיקף של משרה מלאה כחודש ימים לאחר הפגיעה בעבודה. עם זאת הוא מצא שבנסיבותיה האישיות התובעת המשיכה לסבול מכאבים שהעלו חשש שמא יקרה לה אירוע קרדיאלי חוזר, ולכן המשיכה לעבור בירורים רפואיים שנמשכו כחודשיים נוספים. דהיינו, לפי המומחה במשך כשלושה חודשים התובעת הייתה זקוקה לטיפול רפואי ולתקופת החלמה או שיקום.
כאמור, המוסד חולק על קביעה זו ומפנה למסמכים רפואיים שונים המלמדים כי מצבה של התובעת חייב טיפול תרופתי בלבד, ולכן אפשר לה לעבוד. מה גם שהבירורים הרפואיים שביצעה אינם קשורים לפגיעה בעבודה.
אין בידי לקבל את טענות המוסד שהן טענות רפואיות שעל פני הדברים עומדות בסתירה לקביעת המומחה.
10. על פי ההלכה המושרשת ככלל על בית הדין לאמץ את חוות הדעת הרפואית של המומחה שמינה אלא אם קיימת הצדקה משפטית או עובדתית יוצאת דופן שלא לעשות כן (עב"ל (ארצי) 683/07 לוי – המוסד לביטוח לאומי (16.7.2008); עב"ל (ארצי) 38687-04-19 המוסד לביטוח לאומי – בונשטיין (19.1.2020)). מטעם זה אין להעדיף את העמדה הרפואית של המוסד על פני קביעותיו של המומחה שסבר אחרת. כאן המקום לשוב ולהזכיר כי נתנה למוסד הזדמנות ושהות ארוכה דיה לקבל הבהרות מהמומחה בנוגע לקביעותיו, ובנוגע למשמעות הרפואית של המסמכים הרפואיים שאליהם הפנה, אולם הוא ויתר על זכותו לעשות כן. כך ברור הוא שסיכומיו אינם האכסניה המתאימה לכך.
11. ערה אני לטענת המוסד שהתקופה בת 2 החודשים הנוספים שקבע המומחה היא בגדר 'לפנים משורת הדין', מה שלכאורה מאפשר לטעון שיש הצדקה משפטית שלא לאמץ את חוות דעתו. אלא שעיון בחוות הדעת כמכלול ובעיקר בהנמקת המומחה עצמו מותירה את הרושם שמדובר 'במטבע לשון' שנועד להבהיר שהחלמתה של התובעת לא הייתה כמצופה. למעשה מהנמקתו ברור שהתקופה בת 3 החודשים שקבע היא דווקא בתוך 'שורת הדין', שהרי לדידו התובעת דווקא נזקקה לטיפולים רפואיים ולתקופת החלמה. בנסיבות אלה עמדתי היא שיש מקום לאמץ את חוות הדעת של המומחה, ולקבוע כי התובעת זכאית לדמי פגיעה לתקופה בת 3 חודשים כפי שקבע המומחה.
12. סוף דבר – תביעתה של התובעת מתקבלת במובן זה שהאירוע מיום 20.5.2019 הוא בגדר פגיעה בעבודה, המזכה את התובעת בדמי פגיעה לתקופה בת 3 חודשים.
המוסד יישא בהוצאות ובשכר טרחת באת כוח התובעת בסכום כולל של 4,500 ₪. לא ישולמו שכר הטרחה וההוצאות בתוך 30 ימים, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
13. זכות ערעור: על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לצד המבקש לערער עליו.
ניתן היום, כ"ז כסלו תשפ"ב, (01 דצמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
