פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי

לפנינו תובענה כנגד החלטה מיום 17.8.20 של פקיד התביעות בנתבע, לפיה נדחתה תביעתו של התובע לדמי פגיעה מן הסיבה שפגיעתו בעבודה נעשתה אגב ביצוע פשע, בהתאם לסעיף 326(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן- החוק).

רקע

התובע יליד 1974, עבד בחברת "לביא אומגה בע"מ", בהפעלת זיקוקים ופירוטכניקה, תפקיד שכלל תיאום, ארגון והפקת אירועים.

ביום 14.3.17 עת שהה התובע במקום עבודתו, אירע פיצוץ במחסן הסמוך למשרדו אשר גרם למותם של שני עובדים.

ביום 13.7.20 הוגש כנגד התובע (יחד עם הבעלים של העסק ועובד נוסף) כתב אישום המייחס לו מספר עבירות -

האישום הראשון מנה שלוש הוראות חיקוק לפיהן הואשם התובע בהמתה בקלות דעת, מדובר בעבירה מסוג פשע לפי חוק העונשין, תשל"ז- 1977; החזקת חומר מאושר והחסנתו, עבירה מסוג עוון לפי חוק חמרי נפץ, תשי"ד-1954; היתר רעלים, עבירה מסוג עוון לפי חוק החמרים המסוכנים, תשנ"ג-1993; האישום השני מנה עבירה בגין מעשה פזיזות ורשלנות עבירה מסוג עוון לפי חוק העונשין, תשל"ז- 1977 ועבירה בגין החזקת חומר מאושר והחסנתו, עבירה מסוג עוון לפי חוק חמרי נפץ, תשי"ד-1954

תביעת התובע, לתשלום דמי פגיעה נדחתה על ידי הנתבע בהחלטה מיום 17.8.20. הנתבע תמך החלטתו לדחות את תביעת התובע בסעיף 326 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע כי אם חל המקרה המזכה לגמלה אגב ביצוע פשע או אגב ניסיון לבצע פשע, לא תינתן הגמלה.

כנגד החלטת הנתבע הגיש התובע ביום 10.9.20 את ההליך שלפנינו.

ההליכים בתיק עוכבו לאור הסכמת הצדדים, עד למתן החלטה בתיק הפלילי שהתקיים נגד התובע בפרשה מושא התביעה.

ביום 14.11.22 תוקן כתב האישום והתובע הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות מסוג עוון (מעשה פזיזות ורשלנות והחזקת חומר מאושר והחסנתו). לפיכך ביום 17.11.22 הגיש התובע בקשה להמשך בניהול ההליך, בשים לב כי נשלל הבסיס מתחת לנימוקי הנתבע בדחיית תביעתו על יסוד סעיף 326 (א) לחוק הביטוח הלאומי.

ביום 23.2.23 השיב הנתבע כי לאחר שעניינו של התובע הועבר לבחינה נוספת, עמדת הנתבע הינה כי לא אירעה לתובע פגיעה בעבודה כהגדרתה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, וכי דחיית התביעה עומדת בעינה.

טענות התובע

סעיף 326(א) לחוק דורש הרשעה בעבירת פשע או ניסיון לפשע. משהתובע הורשע בעבירה מסוג עוון, הרי שלא חלה הוראת סעיף 326 (א) לחוק בעניינו.

אחסון והחזקת החומרים בבית העסק היו בהנחייתו הבלעדית של המעסיק.

הנתבע לא הוכיח את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין העבירות בהן הואשם התובע. ידיעתו התאורטית של התובע על עצם הסיכון בהחזקת ואחסון החומרים באופן בו החליט המעסיק אינה צריכה לפעול לחובתו בזיקה לקביעת התרחשות התאונה מאחר שמדובר בעובד שכיר אשר עשה את מה שמוטל עליו במסגרת עבודתו ובהתאם להוראות מעסיקו. התובע לא היה מודע לגודל הסיכון שהמעסיק חשף אותו ולנזק כפי שהתרחש. אין ראיה שתוכיח שלתובע הייתה ידיעה ומודעות לפוטנציאל הנזק כפי שארע.

אירוע התאונה נגרם עקב עבודתו אצל המעסיק, שכן הנחיות המעסיק כללו גם החזקה ואחסון חומרים בבית העסק, והנחיות אלה היוו חלק מתנאי עבודתו של התובע. כל פעולות התובע היו חלק אינטגרלי מעבודתו, ונועדו לטובת המעסיק, ולכן הן פעולות שבוצעו תוך כדי העבודה ועקב העבודה. מעסיקו של התובע לא דאג לתנאים בסיסיים לעבודה עם החומרים כמו החזקתם ואחסונם במקום המתאים והתנהלותו חשפה את העובדים לסכנת חיים במשך תקופה ארוכה.

טענות הנתבע

לתובע לא אירעה פגיעה בהתאם לסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, שכן פגיעתו לא נגרמה עקב עבודתו אלא עקב מעשי העבריינות שביצע. אדם הבוחר להיות מעורב במעשי עבריינות, המסכן אותו ואת סביבתו, נוטל על עצמו סיכון שמא הסכנה הטמונה במעשיו תתממש.

התובע היה סגנו של בעל החברה ומנהל האירועים במקום עבודתו, לתובע הייתה הכשרה בתוקף של מפעיל זיקוקים, החברה בה עבד התובע אחסנה חומרי נפץ מסוכנים וחבית חומר דליק ומסוכן בתוך מחסן לפרחים, וזאת נגד להוראות חוק חומרי נפץ, תשי"ד-1954, לפיהן חלה חובה לאחסן חומרים מסוג זה בתוך בונקר. בידי התובע היו הסמכה וידע ואף על פי כן אפשר אחסנת חומרי נפץ מסוכנים שלא בהתאם לחוק, התובע היה מודע לכך שחלה חובה לאחסן את החומרים בבונקר וכי החברה פועלת בניגוד לחוק, התובע היה מודע לתוצאה המסתברת של התנהלותו.

ההליך בבית הדין

ביום 5.12.23 נשמעה עדותו של התובע ובתום הדיון ניתן צו להגשת סיכומי טענות בכתב. אחרון הסיכומים הוגש ביום 26.3.24.

דיון והכרעה

לאחר שעיינו בכלל המסמכים הרלוונטיים, שמענו את עדותו של התובע וקראנו בעיון את סיכומי הצדדים, נחה דעתנו כי דין התביעה להתקבל.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 79לחוק הביטוח הלאומי, מגדיר "תאונת עבודה", באופן הבא:

"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".

סעיף 83 לחוק קובע חזקת סיבתיות לגבי תאונה שארעה לעובד תוך כדי עבודה שאז רואים אותה כתאונה שארעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך.

התאונה

בענייננו, הנתבע לא חולק על קיומו של אירוע תאונתי, אך לשיטתו התאונה לא נגרמה עקב עבודתו של התובע, אלא עקב מעשי העבריינות שביצע והסיכון שנטל על עצמו.

בהתאם לעובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה התובע והנתבע נסמך עליהם, התובע היה שכיר בחברה, שימש בפועל כסגן מנהל החברה, והוא נהג בהנחיית בעל החברה לאחסן במשרד ובמחסן הלוגיסטי זיקוקים על אף העובדה שמשרדי החברה לא נבנו כבונקר המיועד לאחסנת חומרי נפץ כנדרש בחוק. התובע עבר הסמכה ממשרד הכלכלה, הכוללת בין היתר הסבר אודות הפעלת זיקוקים, אחסונם, הוראות הבטיחות הנוגעות לשימוש ואף נדרש לעבור ריענון הסמכה אחת לשלוש שנים.

בהתאם לכתב האישום המתוקן לא ברור מה גרם לפיצוץ, והתובע לא שהה במחסן בזמן הפיצוץ.

זאת ועוד, לא הוכח לפנינו כי בעבודתו, היה התובע אחראי על אחסון החומרים בפועל, הגם שקיבל הדרכה על אופן אחסונם.

יש לראות בתאונה כתאונת עבודה

כאמור, לבסוף התובע לא הורשע בעבירה מסוג פשע ולפיכך סעיף 326(א) לחוק אינו חל בנסיבות העניין.

למרות האמור, הנתבע נסמך על חוות דעת הנשיא (כתוארו אז) יגאל פליטמן בפסק הדין בעניין צפריר, בתמיכה לדחיית התביעה. אלא, שנסיבות המקרה בעניין צפריר שונות בתכלית מנסיבות האירוע שלפנינו ודעת היחיד של הנשיא פליטמן לא הייתה מקובלת על יתר חברות ההרכב ונסביר.

בשונה מנסיבות המקרה שלפנינו, בעניין צפריר התאונה בה היה מעורב המבוטח לא התרחשה בעבודה. שם, המבוטח נסע לבית המשפט לצורך דיון פלילי נגד החברה המעסיקה והתאונה התרחשה לאחר שיצא מהדיון המשפטי מבלי שנקבעו ממצאים לאן היו מועדות פניו לאחר צאתו מהדיון, אם התרחשה התאונה מיד בצאתו מבית המשפט או שמא התרחשה לאחר שחלה סטייה מהדרך. בית הדין הארצי קבע כי נסיעת המבוטח לבית המשפט לא הייתה עקב העבודה ולצורכי העבודה, המבוטח לא הגיע לבית המשפט בשל תפקידו ועבודתו בחברה וכי אין מדובר במקרה בו הוזמן המבוטח לדיון לצורך מסירת עדות הקשורה למעשים שאירעו במסגרת עבודתו (החברה בה עבד הייתה מיוצגת בהליך הפלילי באמצעות עורך דין שונה מעורך הדין אשר ייצג את המבוטח).

מעבר לכך, חוות דעתו של הנשיא פליטמן לפיה מעורבות של מבוטח בעבירה פלילית שוללת את ההכרה בתאונה שנבעה ממנה כפגיעה בעבודה, הייתה דעת יחיד שהשופטת לאה גליקסמן והשופטת (כתוארה אז) נטע רות הסתייגו ממנה בקבען כי:

"אין מקום לקביעה גורפת כי בכל מקרה ובכל הנסיבות בהן התאונה התרחשה עקב מעורבותו של המבוטח בעבירה פלילית ובנגזר ממנה, כגון דיון בבית המשפט בקשר לעבירה הפלילית, אין להכיר בתאונה כפגיעה בעבודה, ויש לשקול כל מקרה לגופו על פי מכלול הנסיבות, לרבות מהות העבירה, חומרתה והקשר בין העבירה לבין עבודתו של המבוטח."

בענייננו כאמור, התובע היה במקום העבודה לצרכי ביצוע עבודתו עת אירע הפיצוץ, ולפיכך כאמור לעיל בהתאם לחזקת הסיבתיות שסעיף 83 לחוק, יש לראות בתאונה ככזו שהתרחשה גם עקב העבודה.

הנתבע לא הוכיח כי התאונה התרחשה עקב ביצוע עבירה על ידי התובע כטענתו ואין בהרשעתו של התובע בעבירות של רשלנות כנ"ל כדי להסיר ממנו את מטריית החוק הסוציאלי. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, כפי שהיא השתרשה בפסק הדין בעניין פלוני, שם בחן בית הדין הארצי לעבודה באילו נסיבות יהיה מקום להוציא מהגדרת "תאונת עבודה", תאונה שהיא נגזרת של אירוע פלילי.

באותו מקרה, נעצר עובד בשל חשד למסירת מידע ממאגר המידע אשר ברשות המעסיק שלו, וזאת לצורך ביצוע עבירה של סחיטה באיומים (להלן – "אירוע מסירת המידע"). העובד הושעה מעבודתו מידית (להלן – "אירוע ההשעיה"), לאחר מיצוי החקירה המשטרתית, הוגש כנגדו כתב אישום, הוא הודה בביצוע העבירות, אולם על יסוד המלצת שירות המבחן החליט בית המשפט שלא להרשיע אותו אלא להטיל עליו עבודות שירות. בסופו של יום, העובד שב לעבודתו ומשלא צלח להשתלב במקום העבודה ולאחר שמעסיקתו סירבה לטהר את שמו ולהשיב לו סכומים שנוכו משכרו הוא סיים את עבודתו. על רקע האמור, ביקש העובד להכיר בדחק הנפשי שחווה בעקבות אירועים אלה ובהשעיה כפגיעה בעבודתו.

המוסד טען בעניין פלוני, כי יש להתמקד באירוע מסירת המידע, וביחס אליו לבחון אם הוא נעשה עקב העבודה, שכן השעיית העובד והעובדה שלא צלח להיקלט בעבודתו הן תוצאה ישירה של אלה. העובד טען כי יש לבחון את הפגיעה הנפשית ביחס לאירוע ההשעיה, ואין מקום לבחון את מקורותיהם. בית הדין הארצי ערך בעניין פלוני "בחינה משולבת" וכך נפסק:

"טרם שנכריע בין העמדות של הצדדים נזכיר כי על מנת שפגיעה תוכר כפגיעה בעבודה יש לבחון, בין היתר, אם האירוע התאונתי היה עקב העבודה. המענה לשאלה אם אירוע מסוים הוא "עקב העבודה" מהווה מזיגה של היבטים עובדתיים ושל שיקולים משפטיים בגדריה של מדיניות משפטית. מחד גיסא, לא ניתן לקבל את עמדת המשיב לפיה אירוע ההשעיה לעולם יבחן בגפו ובמנותק מאירוע היסוד שהביא לו. כך למשל, מוקשה בעניינו לראות בהשעיית עובד עקב עבירה פלילית חמורה שלא ניתן לראותה כביצוע העבודה או כפעולה הנלווית לעבודה (כגון, עבירת אלימות חמורה בשכן במעונו של העובד) כמהווה אירוע תאונתי עקב העבודה. מאידך גיסא, גם לא ניתן לקבל את עמדת המוסד כי אירוע יסוד לעולם יגרום כי ההשעיה בעקבותיו לא תהווה אירוע תאונתי עקב העבודה (כך למשל, מוקשה בעניינו לא לראות בהשעיה כאירוע מיוחד עקב העבודה מקום בו עובד מושעה מעבודתו לאחר שנמצא משוחח בטלפון בעניין פרטי תוך הפרת הוראות המעסיק).

 לטעמינו, כאשר בוחנים את השאלה אם ההשעיה (או אירועים דומים לה) מהווה אירוע מיוחד עקב העבודה יש לבחון את אירוע ההשעיה גם בהיבט של אירוע היסוד שהביא לה. בחינה משולבת זו עולה בקנה אחד עם מדיניות משפטית ראויה כיוון שבאמצעותה ניתן לפרוש את ההגנה הסוציאלית במידה העולה בקנה אחד עם תכליותיה החברתיות. מיקוד הזרקורים באירוע היסוד בלבד עלול להביא לצמצום יתר של ההגנה הסוציאלית, וזאת כאשר אירוע היסוד אינו אוצר חומרה המצדיקה את שלילתה. ואילו, מיקוד הזרקורים באירוע ההשעיה עלולה להביא להרחבת יתר של ההגנה הסוציאלית, וזאת כאשר חומרתו של אירוע היסוד מצדיקה מן ההיבט המשפטי את שלילתה. הבחינה המשולבת מאפשרת נקודת מבט רחבה שכזו, ולכן היא הראויה בעינינו. לאור בחינה משולבת זו במקרים מסוימים, משיקולים של מדיניות משפטית, ניתן להגיע למסקנה כי אירוע יסוד פלוני מוציא את אירוע ההשעיה מכדי אירוע מיוחד שהוא עקב העבודה".

בפסק הדין בית הדין הארצי קבע כללי עזר לזיהוי אירוע יסוד המוציא פגיעה מגדריה של "תאונת עבודה" בהתאם לחוק, וביניהם כלשון פסק הדין:

"מבלי למצות, מן הצד האחד כאשר אירוע היסוד מהווה ביצוע רשלני של העבודה הרי שעובדה זו, כשלעצמה, אינה מוציאה – למעט במקרים של נזק פעוט - את ההשעיה שבאה בעקבותיו מגדריה של תאונת עבודה.

...

מן הצד השני מתעוררת שאלה נפרדת, והיא מה הדין מקום בו אירוע היסוד אינו קשור לעבודה, היינו אינו משרת תכלית תעסוקתית או פעילות נלוות לה. בהיבט זה סבורים אנו כי אין מקום לנוסחאות גורפות. כך למשל, ומבלי למצות, לא הרי מקרה אירוע יסוד פעוט מבחינת חומרתו או מבחינת הריחוק שלו מביצוע העבודה (כגון, ביצוע שיחת טלפון פרטית במהלך העבודה והשעיה או פיטורים בעקבותיה) כהרי אירוע יסוד בעל חומרה מיוחדת (כגון, עובד המצית במכוון על מנת לנקום במעסיקו את מקום העבודה ובעקבות זאת הוא מפוטר או מושעה). בין מקרי קצה אלה עשויה להיות קשת רחבה של מקרים נוספים, שבשלב זה איננו נדרשים להגדרתם המדויקת, ובעניין זה ראוי שההלכה תתפתח עקב בצד אגודל."

בית הדין הארצי יישם את הכללים הנ"ל על נסיבות העניין בעניין פלוני, וקבע שעל אף שפגיעה בפרטיות ושימוש שלא כדין במאגר מידע לצורך פרטי שביצע העובד אינם קשורים לעבודה והם אף מעשים חמורים, בפני עצמם, גם אם אינם עולה כדי "פשע", הרי שבנסיבות הספציפיות הנוגעות למקרה זה אין ב"אירוע היסוד" שהתרחש במקרה זה כדי להצדיק את הוצאת אירוע השעיה (ומכאן גם את אירוע הקליטה) מגדרו של אירוע שהוא עקב העבודה.

באותו אופן, גם בענייננו, אין מקום להוציא את אירוע הפיצוץ וכפועל יוצא הנזק שנגרם לתובע ממנו, מגדרו של אירוע שהוא עקב העבודה.

אין מחלוקת כאמור שאירוע הפיצוץ התרחש במקום העבודה, ומכאן שבמובן העובדתי כאמור ניתן לראות אותו כתאונה שאירעה גם עקב העבודה. אירוע היסוד, הטיפול הרשלני בחומרי הנפץ, קשור לעבודה ומשרת תכלית תעסוקתית של מעסיקתו של התובע. התובע לא היה הבעלים והמנהל של החברה, והאחריות העיקרית בעניין זה הייתה מוטלת על מעסיקתו. אין ברשלנותו של התובע בלבד, הפועל מכוח הנחיות המעסיק בעניין האחסון של חומרי הנפץ, כדי לשלול כי מדובר בתאונת עבודה.

אמנם אישר התובע כי ידע שקיים סיכון באחסון שנעשה במקום העבודה, אולם התרשמנו מעדותו, כי הוא לא העריך נכוחה את היקף הסיכון ובלשונו "ידעתי אבל לא פעם אמרתי גם, דיברנו אז עם חוקרים וזה. אני הייתי שם זאת אומרת ש, ידעתי שזה יכול להתפוצץ אבל לא ברמות שקרה, כמו שקרה. אם הייתי יודע שזה ברמות שקרה שמה אני לא בטוח שהייתי מגיע כל בוקר ומביא את הילדים שלי איתי לשבת איתי כוס קפה או לשתות איזה משהו בבוקר.". העובדה שמשרדו של התובע היה מצוי סמוך למחסן, מחזקת את גרסתו לפיה אילולא ידע התובע את גודל הסכנה הרובצת בשהייה סמוכה, לא היה מסכים לשהות שם.

התובע לא פעל על דעתו או לצרכיו הפרטיים, ולא נשא רווח מהפרת הנהלים בדבר אחסון חומרי הנפץ, הוא לא פעל כנגד מעסיקתו והעבירות בהן הורשע, נעשו אגב מילוי תפקידו ובהתאם להנחיות מעסיקתו.

תמיכה במסקנות אלה ניתן למצוא אף בפסק הדין שניתן לאחרונה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בעניין שהאב בו נקבעו הדברים הבאים:

"ביטוח נפגעי העבודה הקבוע בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) אינו מבוסס על שיקולים של אשם, רשלנות או תרומה לקרות התאונה (בין של העובד הנפגע ובין של מעסיקו) אלא מהווה ביטוח חובה סטטוטורי ביחס לסיכונים המרכזיים הכרוכים ביציאה לעבודה וביניהם, למרבית הצער, גם תאונות הנגרמות בשל רשלנות ואף רשלנות חמורה. הדבר עולה במפורש מהוראת סעיף 82 לחוק, בו מודגש כי גם תאונה שאירעה בעת שהמבוטח פעל ברשלנות, שלא בהתאם להוראות מעסיקו או שלא בהתאם להוראה חוקית - תוכר כתאונת עבודה, אלא אם הנזק שנגרם כתוצאה ממנה הוא פעוט (העדר נכות ופחות מעשרה ימי אי כושר".

פסקי הדין הנוספים אליהם הפנה הנתבע בסיכומיו אינם רלוונטיים לענייננו משנסיבותיהן שונות בתכלית מנסיבות המקרה שלפנינו.

סוף דבר

נוכח האמור, התביעה מתקבלת באופן שהאירוע מיום 14.3.17 יוכר כתאונת עבודה.

בנסיבות העניין המוסד יישא בהוצאות התובע בסך 10,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים.

ניתן היום, י"ז ניסן תשפ"ד, (25 אפריל 2024),  בהעדר הצדדים.