פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי

התובעת בתביעה שבפנינו משיגה על החלטת פקידת התביעות של הנתבע, שדחתה את תביעתה להכרה בתאונת דרכים שעברה עת רכבה על "קורקינט" בדרכה חזרה מ"אירוע חברה" שקיימה החברה שבה הועסקה.

הרקע העובדתי ומהלך ההתדיינות

המערערת, בת כ-35 במועד התאונה, עבדה כאנליסטית סיכון בחברת פיוניר מחקה ופיתוח בע"מ. ביום 28.12.22 השתתפה המערערת ב"אירוע חברה" – גיבוש חברתי בו השתתפו מנהלי החברה ועובדיה, שהתקיים ברחוב מנחם בגין בתל-אביב. על פי כתב תביעתה "עם סיום האירוע, בשעה 02:00 לערך, המערערת ועובדים נוספים יצאו אל חצר מתחם האירוע, הזמינו מוניות לצורך נסיעה בחזרה לביתם והמתינו יחד להגעתן". לאחר כחצי שעה, ומשלא הצליחה להזמין מונית, החלה התובעת ועמיתיה ללכת תוך שהיא ממשיכה לנסות להזמין מונית אך ההזמנות בוטלו שוב ושוב על ידי האפליקציה, כך שההזמנה האחרונה בוטלה בשעה 02:51.

בשעה 03:02, לאחר שכל נסיונותיה להזמין מונית כשלו, נאלצה המערערת לשכור קורקינט בקרבת תחנת רכבת השלום, והחלה ברכיבה לכיוון ביתה. במהלך נסיעתה ובסמוך למקום מגוריה איבדה התובעת שליטה על הקורקינט, התנגשה ברכב חונה, וכתוצאה מכך נחבלה קשות. עקב כך אושפזה התובעת, ולאחר שחלה התדרדרות במצבה היא עברה ניתוח חירום שבו נכרתה כלייתה הימנית.

בהמשך, התובעת הגישה תביעה להכרה בתאונה כתאונת עבודה לנתבע, אך זאת נדחתה בטענה כי "קיים פער זמנים בין שעת סיום האירוע מטעם המעסיק לשעת הפגיעה", ועל כן לא עלה בידי התובעת להוכיח כי היתה בדרכה חזרה לביתה מאותה "פעילות נלווית" לעבודה.

משכך הגיעה התובעת את כתב התביעה שבפנינו, שבו הדגישה כי אירוע החברה הסתיים בשעה 02:00, וכי היתה בדרכה לביתה על הקורקינט לאחר שלא הצליחה להזמין מונית, ומשכך יש להכיר בתאונה כתאונת עבודה.

בכתב ההגנה טען הנתבע שתי טענות מרכזיות: הראשונה כי התאונה אירעה "זמן רב לאחר שהפעילות הנלווית מטעם מקום העבודה הסתיימה" ויש בפער הזמנים כדי לנתק את הזיקה למקום העבודה. בנוסף ולחלופין, טען הנתבע כי בזמן התאונה היתה התובעת תחת השפעת אלכוהול, ויש לראות בכך משום לקיחת סיכון עצמי בנהיגה בגילופין.

לאחר כל זאת הגישה התובעת תצהירי עדות ראשית, ודיון הוכחות התקיים ביום 2.12.24. במהלכו, נחקרו התובעת ועדה מטעמה, גב' אלה קונטוננקו, שהינה חברה לעבודה שהשתתפה יחד איתה באירוע החברה. נציין כי שתי העדות העידו תוך שימוש במתורגמן מהשפה האנגלית. לאחריהן, נחקרה נציגת המעסיק, גב' איילת דרור, שזומנה להעיד מטעם הנתבע.

בתום הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה.

טענות הצדדים

עוד בטרם פנו הצדדים לסכם, הבהירה נציגת הנתבע כי היא אינה עומדת על טענתה כי בשל פער הזמנים בין מועד סיום האירוע לבין מועד התאונה נותקה הזיקה לעבודה. זאת, לאחר שהשתכנעה כי רק בטעות סימן המעסיק בטופס שהגיש לנתבע כי האירוע החברתי הסתיים בשעת חצות, ובפועל צדקה התובעת בטענתה – שהמעסיק אישר לאחר בדיקה נוספת – כי האירוע הסתיים בשעה 02:00. משכך, ובשים לב לעדויות (עדות החברה ועדות התובעת עצמה), וכן הראיות בכתב לעניין כך שהתובעת ניסתה ללא הצלחה במשך שעה ארוכה להזמין מונית, הנתבע הסכים לכך שהתובעת, בעת הפגיעה בשעה 03:02, היתה בדרכה לביתה, לאחר ששכרה קורקינט במקום מונית.

למרות האמור, טען הנתבע כי דין התביעה להידחות בשל כך שהתובעת נטלה על עצמה סיכון עצמי לא סביר בכך שנהגה כשהיא בגילופין, תוך שהוא מסתמך בקשר לכך על המסמכים הרפואיים שמהם עולה כי התובעת "עברה תאונת דרכים כרוכבת קורקינט חשמלי תחת השפעת אלכוהול" הנתבע טען שהפסיקה קובעת כי בנסיבות שכאלה אין להכיר בתאונה כתאונת עבודה.

התובעת, מנגד, אמנם אישרה כי שתתה אלכוהול בזמן האירוע החברתי, אך טענה כי מדובר היה בכמות מדודה, כי שעתיים ויותר חלפו מהמועד שבו שתתה אלכוהול בפעם האחרונה ועד למועד הפגיעה, וכי הפסיקה מכירה בלגיטימיות שתיית אלכוהול במהלך פעילות נלווית לעבודה שבה מוגש אלכוהול על ידי המעסיק, וקובעת כי אין לראות בכך נסיבה המצדיקה שלילת ההכרה בתאונת עבודה. עוד טענה התובעת כי מאחר ולא בוצעה בדיקת רמת אלכוהול בדמה, הרי שאין מקום לקביעה עובדתית כי התאונה אירעה בהיות הכרתה מעורפלת עקב שכרות.

המסגרת הנורמטיבית

את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לצורך ההכרעה בתיק זה מצאנו בשתי פרשות שבהן הכריע בית-הדין הארצי, שאל שתיהן התייחסו הצדדים בסיכומיהם.

בפרשה הראשונה, פרשת ח'ורי (עב"ל 58295-02-20 ח'ורי נ' המוסד לביטוח לאומי (28.2.21)) נדון עניינו של עובד שנפצע במהלך "משחק לימבו" שבו נטל חלק במהלך מסיבת ריקודים שהיתה חלק מנופש חברה. במקרה זה, למרות ממצא עובדתי של בית-הדין האזורי, שבית הדין הארצי לא מצא מקום להתערב בו, לפיו "המערער היה מצוי 'ככל הנראה' תחת השפעה כלשהי של אלכוהול", קבע בית הדין הארצי כי יש להכיר בתאונה כתאונת עבודה, תוך שהוא קובע כך:

"לא מצאנו כי עצם היות המערער תחת השפעה מסוימת של אלכוהול מנתקת את הקשר שבין הפעילות הנלווית לתאונה. כפי שקבענו בחינת ההתנהגות של המבוטח שנפגע צריכה להיות בהקשר של הפעילות הנלווית לעבודה. מר נוימן בעדותו בבית הדין האזורי תיאר כי במסיבה 'היה בקבוקי יין על השולחנות, שתיה על השולחנות והתובע כמו הרבה אחרים שתה יין...". מכאן כי התנהגות המערער אשר שתה במידה מסוימת היתה סבירה ותואמת לאירוע בו נכח. נדגיש כי אין בראיות ביסוס למסקנה כי המערער היה בגילופין, ודי בעדותו של מר נוימן לפני חוקר המוסד לפיה 'להערכתי העובד היה תחת השפעת אלכוהול במידה מסוימת, לא היה שתוי ברמה של חוסר תפקוד אלא מבושם קמעה'".

ואם נתמצת, הרי שעולה מהאמור, כי שתיית אלכוהול ב"אירוע עבודה", כדוגמת זה בו נכחה התובעת, באופן סביר ותואם את האירוע, אינה מהווה נטילת סיכון בלתי סביר מצד העובד עצמו, ואינה מובילה כשלעצמה למסקנה בדבר ניתוק הקשר שבין הפעילות הנלווית לתאונה.

בפרשה השניה שיש לה רלוונטיות גבוהה לענייננו, פרשת טרומן (עבל 21762-12-22 טרומן נ' המוסד לביטוח לאומי (3.5.23)) דן בית-הדין הארצי במקרה שבו אירעה למבוטח תאונת דרכים בעת שהיה בדרכו חזרה מעבודתו לביתו, וזאת לאחר שנקבע כממצא עובדתי כי התובע נהג כשהוא בגילופין. בפסק הדין נקבע כך:

"צודק המערער כי תאונת דרכים בדרכו של אדם לביתו ממקום עבודתו מוכרה, דרך כלל, כתאונת עבודה בהתאם לסעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. צודק המערער גם בטענתו כי המוסד אינו נכנס דרך כלל לבדיקת גורמיה המדויקים של תאונת הדרכים שכן גם תאונות שנגרמות בשל הגורם האנושי, לרבות בשל רשלנו ואי שימת לב מצד המבוטח עצמו (ולכאורה אפילו 'רשלנות פושעת'...) נחשבות לחלק מ'סיכוני הדרך'.

עם זאת, במקרה זה הובאה על ידי המוסד הצדקה לחרוג מנקודת המוצא באמצעות הצגתן של ראיות לכאורה המלמדות שהתאונה נגרמה בשל גורמים הנעוצים במערער עצמו, שלא ניתן לראותם כחלק מסיכוני הנהיגה השגרתיים, ומשכך מוציאים את התאונה מגדר 'סיכוני הדרך' – הן ראיות (המסמכים הרפואיים ממד"א ומחדר המיון כמו גם בדיקת האלכוהול שנערכה בבית החולים) המלמדות לכאורה כי המערער היה תחת השפעת אלכוהול במידה החורגת משמעותית מהמותר באופן שהשפיע לכאורה על יכולתו לנהוג באופן בטוח, והן ראיות לכאורה כי מדובר בתאונה עצמית של איבוד שליטה ללא סיבה חיצונית שגרמה לכך (בין רכב אחר ובין ליקוי בכביש וכיו"ב), באופן המלמד לכאורה כי התאונה נגרמה אך ורק בשל היותו של המערער בגילופין, ולא בשל סיבה אחר. משכך עבר נטל הבאת הראיות למערער, לסתור בין את הראיות לכאורה מלמדות שהיה תחת השפעת אלכוהול ובין את הראיות לכאורה המלמדות על היעדר סיבה חיצונית לתאונה".

ואם נתמצת, הרי שעולה מהאמור, כי במקרה בו המבוטח נהג לאחר שצרך אלכוהול במידה העולה משמעותית על המותר, תוך שמוצגות ראיות לכך כדוגמת בדיקת רמת אלכוהול בדם, וכאשר יש ראיות לכך שמדובר בתאונה עצמית, עובר הנטל אל המבוטח לסתור את הראיות לכאורה, הן לעניין נהיגה תחת השפעת אלכוהול, והן לעניין סיבה חיצונית לתאונה.

דיון והכרעה

בהתאם למסגרת הנורמטיבית כפי שזו הותוותה בשתי הפרשות שלעיל, פרשת ח'ורי ופרשת טרומן, ולאחר שבחנו את מסכת הראיות והעדויות ואת טענות הצדדים, ועל אף שמדובר במקרה שיש בו טיעונים חזקים לכאן ולכאן, הגענו לכלל מסקנה כי כף המאזניים הראייתית נוטה לקבלת התביעה, וננמק:

ראשית אין מחלוקת כי התובעת אכן צרכה כמות מסוימת של אלכוהול באירוע החברה, אך כפי שנקבע בעניין ח'ורי, אין בעניין זה כשלעצמו כדי להביא למסקנה כי אין להכיר בתאונה כתאונת עבודה. כך בכל אירוע של מקום עבודה שבו מוגש אלכוהול, וכך במיוחד במקרה בו זה שלפנינו, שבו המעסיק עצמו רשם ממש בתחילת ההזמנה למסיבה (מוצג נ/1) כי מדובר במסיבה שבה יהיה "Lots of alcohol". אמנם, ברור כי המעסיק לא דרש מהתובעת לשתות אלכוהול, אך במסיבת ריקודים מסוג זה, כמעט שמצופה מהמשתתפים לשתות אלכוהול, ואין בעצם שתיית האלכוהול כדי להוות נטילת סיכון בלתי סביר המנתקת את הקשר הסיבתי;

שנית נפנה עתה לבחון את השאלה האם שתתה התובעת עד שהיתה ממש בגילופין. נתחיל בעניין זה בעדות התובעת עצמה, שהעידה בפנינו, הן בתצהירה והן בחקירתה הנגדית, כי אכן צרכה אלכוהול באירוע, אך טענה כי מדובר היה בצריכה אלכוהול מדודה, כך בתצהירה:

"אבהיר, כי התנהגותי במהלך האירוע היתה סבירה. במסיבה, אמנם, היה בר שתיה חריפה, אולם, שתיתי מעט במהלך הערב (שני קוקטיילים וצ'ייסרים בודדים) כמו יתר המשתתפים והמשקה האחרון ששתיתי היה כשעה לפני התרחשות התאונה".

ובעדותה בפנינו, עדות שנתנו בה אימון רב, אמרה התובעת כך (עמ' 4 ש' 32 לפרוטוקול):

עו"ד מימון: ואת שתית אלכוהול?

העדה, גב' פלונית: אני כן שתיתי אלכוהול, אני לא שותה הרבה ולא שתיתי הרבה יותר [לא ברור], והשתייה האחרונה ששתיתי הייתה בסביבות 01:30. מאותו זמן שציינתי, ב-01:30, ישבתי בחוץ ולא שתיתי מלבד מים, אני מאוד אחראית.

כב' הש' ספיבק: 'מפוקסת' זאת הייתה השאלה.

עו"ד מימון: sober.

העדה, גב' פלונית: אני הייתי מאוד בסדר.

כב' הש' ספיבק: היית במצב מספיק טוב בשביל לנהוג בעצמך?

העדה, גב' פלונית: בוודאי, יש לי ילד בן שנה שחיכה לי

בבית ואני אישה מאוד אחראית. [בפרוטוקול נרשם "ויש לציין שהיא על סף הדמעות שהיא אומרת את זה."]

גם עדותה של גב' קובטוננקו, הייתה אמינה עלינו וזו תמכה בגרסת התובעת (עמ' 7 ש' 13):

עו"ד מימון: שתיתן?

העדה, גב' קובטוננקו: כן, קצת. כן, אפרול.

עו"ד מימון: התובעת שתתה?

העדה, גב' קובטוננקו: כן.

עו"ד מימון: כשעזבת אותה באיזה מצב היא הייתה?

העדה, גב' קובטוננקו: היא הייתה במצב בסדר כי [לא ברור], כשהחלטנו שזה זמן לצאת מהמסיבה אנחנו נכנסנו לקחת בקבוקי מים לפני שיצאנו.

כך בסופו של יום, על פי התרשמותנו מעדותן של השתיים, עוד בטרם נפנה לבחינת המסמכים שבכתב, לא עולה כי התובעת שתתה אלכוהול בכמות שהיה בה להשפיע על יכולתה לנהוג בצורה בטוחה. כך במיוחד, בהינתן שחלפה יותר משעה וחצי מהמועד שבו שתתה משקה אחרון ועד המועד שבו החלה בנהיגה בקורקינט;

שלישית ערים אנו לעובדה כי מדובר בתאונה עצמית, תאונה שבה התובעת פגעה ברכב חונה, אך אין בפנינו כל ראיה לגורם התאונה (שכן התובעת, שהיתה העדה היחידה לתאונה, לא זכרה את פרטיה, עמ' 4 ש' 5)), שלא לדבר על ראיות לכך שהתאונה ארעה אך ורק בשל היותה של התובעת בגילופין. מכאן, יותר סביר בעינינו כי הגורם לתאונה הוא "סיכוני דרך" וזאת בשים לב לכך שכידוע כלי תחבורה מסוג קורקינט חשמלי הוא כלי תחבורה המועד יותר מכלים אחרים לתאונות, לרבות תאונות עצמיות (ראו: "אופניים, אופניים חשמליים וקורקינטים חשמליים: נתונים על תאונות, נפגעים, הסדרה ופיקוח" (מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 5.11.18)). אכן, בנסיבות המקרה שלפנינו ייתכן של"גורם האנושי", כלומר לתובעת, היה אשם-תורם בכך שנפגעה בתאונה. אף לולא שתתה אלכוהול, נהיגה על קורקינט הינה מסוכנת יותר ביחס לשימוש במונית, בוודאי בשעת לילה מאוחרת וכאשר התובעת היתה בוודאי עייפה לאחר מסיבה ארוכה. דומה שלא בכדי העדיפה התובעת לנסוע במונית, ורק כשזו לא היתה בנמצא, החליטה לשכור קורקינט;

רביעית נעבור עתה לדון בראיות שבכתב שהוגשו לנו. כאמור, התאונה ארעה ביום 29.12.22, ובעקבות התאונה פונתה התובעת על ידי מד"א לבית החולים איכילוב. בדוח הפינוי (נספח ב' לתצהירה), צוין כי התובעת הייתה בהכרה מלאה ואף שללה איבוד הכרה (ש' 6 תחת "אנמנזה"), אך לא צוין בו כלל כי התובעת הייתה תחת השפעת אלכוהול. מצאנו ליתן משקל ראייתי משמעותי לעובדה שאין ציון להיותה של התובעת בגילופין. זאת, תוך שאנו מסכימים עם הדברים הבאים של מותב בית-המשפט המחוזי בחיפה באחת הפרשות (עו 44438-03-20‏ ‏קצין התגמולים משרד הבטחון אגף השיקום נ' פלוני (7.6.20, ראו בסעיף 26 לחוות-דעתה של כב' השופטת אספרנצה אלון), במקרה שבו בדומה למקרה שלענייננו, ביקשו הגורמים המחליטים לשלול מחייל בשירות חובה את זכותו לתגמולים עקב תאונת דרכים במהלך שירותו, עקב טענה שנהג תחת השפעת אלכוהול:

"ההגיון והשכל הבריא מובילים למסקנה כי אדם שנמצאת בדמו רמת אלכוהול כה גבוהה יראה סימנים לכך אשר חזקה כי יהיו מובנים ומצוינים על ידי מגישי הטיפול הראשונה – בין אם ריח פיו, תגובותיו, שטף דיבורו ותנועותיו".

חמישית כאן המקום שנידרש לראיה המרכזית העומדת לחובת התובעת, שהינה מכתב השחרור מבית חולים איכילוב, מיום 4.1.23 שבו נאמר כי התובעת התקבלה למיון לאחר "תאונת קורקינט תחת השפעת אלכוהול", ובהמשך כי עם תחילת הטיפול היא היתה עדיין "תחת השפעת אלכוהול". עם זאת, במכתב השחרור לא צוין מה מקורה של אותה קביעה (למשל: בדיקת דם, ריח של משקאות חריפים, או התרשמות של הצוות הרפואי על סמך התנהגות), וגם אין התייחסות למידת שכרותה הנטענת של התובעת. בנוסף, גם לא ברור ממנו זהותו של אותו גורם שאיבחן את עניין האלכוהול, וגם לא ברור מתי בוצעה הבחנה זו ביחס לשעת התאונה. נוכח כל האמור, בהינתן נקודת המוצא כי לא היה בעצם צריכת האלכוהול בכמות מדודה משום סיכון עצמי המצדיק שלילת ההכרה, ובעיקר מאחר שבשונה לחלוטין מהמקרה שנדון בעניין טרומן, לא הוצגה ראיה אובייקטיבית כלשהי לעניין השכרות – שם הוצגה בדיקת אלכוהול בדם – לא מצאנו ליתן לראיה זו משקל כה גבוה המטה את הכף לדחיית התביעה.

סוף דבר

התביעה מתקבלת. התאונה שעבר התובעת ביום 29.12.22, מוכרת כתאונת עבודה.

על הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 3,000 ₪.

זכות ערעור על פי דין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, ג' טבת תשפ"ה, (03 ינואר 2025), בהעדר הצדדים.