לפנינו תביעה להכיר בתובעת כאלמנתו של המנוח, ש.ג. ז"ל (להלן: "המנוח"), לצורך תשלום קצבת שאירים בהתאם לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").
-
התובעת, ילידת 1937, הייתה נשואה למנוח שנים רבות. המנוח היה יליד שנת 1924.
-
לזוג 3 ילדים משותפים.
-
בני הזוג התגוררו יחד בפתח תקווה עד לחודש מרץ 2007, מועד בו עבר המנוח להתגורר במרכז משען ברמת אפעל (להלן גם: "מרכז משען").
-
המנוח התגורר במרכז משען משך כ- 11 שנה, עד לפטירתו ביום 4.2.18.
-
ביום 23.2.07, קודם למעבר המנוח למרכז משען, הוא נבדק על ידי ד"ר קרולה ויגדר, מומחית בגריאטריה פסיכוגריאטריה, ובסיכום הבדיקה (נ/1) נכתב כך:
"הנ"ל בן 83 נבדק על ידי על פי בקשת בניו עקב ירידה במצבו הכללי.
בשנים האחרונות הוא מתגורר בביתו עם אשתו אך באגפים נפרדים, עקב סכסוכים קשים ביניהם לאורך שנים רבות.
על פי דיווח של הבן בשנתיים האחרונות נצפתה הידרדרות הדרגתית במצבו של אבא:
- שכחה גוברת לטווח קצר כגון שכחה של מיקום חפצים, כיבוי חשמל, סגירת תנור גז
- ליקוי בהתמצאות במקום, לפעמים אינו מוצא דרכו חזרה הביתה
- מתקשה להיות פעיל במפגשים חברתיים (משחקי ברידג') עקב קשיים בריכוז
- התעניינות הולכת ופוחתת בקריאת עיתונים וצפייה בטלוויזיה
- מצב רוח ירוד, בוכה בקלות, נראה עצוב ומאוכזב ממציאות חייו
בעקבות כל הממצאים שתוארו לעיל נעשה בירור....
בדיקה: הנ"ל נראה לפי גילו, עצוב, אפקט ירוד. משתף פעולה. בשיחה עמו בוכה בקלות, הוא מודע היטב על ירידה מנטלית במיוחד שכחה וכושר ריכוז ומוטרד עקב התנהגות חריגה של אשתו. מתלונן על בדידות והפרעות שינה.
בשיחה שגרתית מבין את תוכן הדיבר ובדר"כ עונה לעניין, מתמצא בזמן ובמקום. נצפה ליקוי בריכוז בתשובות לשאלות מורכבות יותר.
... נצפתה ירידה בזיכרון לטווח קצר.
מבחן השעון: ציור תקין אך לא סידר שעה 11:10.
בזמן הבדיקה לא נצפו הזיות, מחשבות שווא או הפרעות התנהגות.
סיכום: אדם מבוגר מאד בן 83 סובל מירידה במצבו הכללי עקב שילוב של הידרדרות במצבו הנפשי (תסמונת דיכאון) והידרדרות קוגנטיבית.
בהמשך יש צורך בטיפול אנטי דיכאוני (תרופתי וסביבתי) ומעקב אחר מצבו הקוגנטיבי בהמשך.
המלצות:
-
מסמך זה הוגש גם על ידי התובעת (נספח 2 לתצהיר), בשינוי אחד. תחת המשפט השני למסמך המקורי, נרשם בעותק שהוגש על ידי התובעת כך:
"בשנים האחרונות הוא מתגורר בביתו עם אשתו אך מתקשה תפקודית".
-
לאחר פטירתו של המנוח הגישה התובעת תביעה לקצבת שאירים, אשר נדחתה בהתאם להחלטת הנתבע מיום 12.6.18 מהטעמים הבאים:
"סיבת הדחייה היא:
חיית בנפרד מהמנוח 3 שנים לפחות ב- 5 שנים האחרונות, ובתוכן 12 החודשים האחרונים שלפני הפטירה.
בתקופה זו לא שילם המנוח מזונות ולא היה חייב במזונות על פי פסק דין" (נספח לתצהיר התובעת).
-
בגין החלטה זו הוגשה התביעה שלפנינו.
-
בישיבת ההוכחות נשמעו עדותה של התובעת ועדות בנה, מר ח. ג..
מטעם הנתבע העידה גב' אורנה הורוביץ שיבובסקי, עובדת סוציאלית במרכז משען ברמת אפעל בו התגורר המנוח בשנים האחרונות לחייו.
תמצית טענות הצדדים
-
התובעת האריכה בסיכומיה בטענות כלליות. להלן נתייחס רק לטענות הדרושות לצורך הכרעה. לטענת התובעת יש לקבל את התביעה, מהנימוקים הבאים:
-
בהתאם לפסיקה, היעדר מגורים משותפים ברציפות בשל סיבות אובייקטיביות אינו מעיד על ניתוק קשר או חיים בנפרד. במקרים רבים קבעו בתי הדין כי למרות שבני זוג לא התגוררו יחד דרך קבע לא התקיים מצב של חיים בנפרד. תוצאה לפיה נשללה זכותה של התובעת לגמלה משמע שהתובעת נענשת פעמיים, פעם אחת כאשר המנוח חלה ונזקק לטיפול מסור וממושך אשר גבה מחיר כבד מהתובעת, ופעם שנייה לאחר מותו.
-
התובעת הציגה דפי חשבון בנק, חוות דעת גריאטרית של המנוח שניתנה כאשר נקלט במרכז משען, החזר מס שהתובעת קיבלה על שם המנוח משום שהעסק המשותף היה רשום על שמו, ומסמכים לגבי החזר פיקדון שהתובעת קיבלה לחשבון משותף ממרכז משען לאחר פטירת המנוח. אף הנתבע ראה בתובעת אלמנה כאשר שילם עבור חלקת קבר למנוח. התובעת היא יורשת יחידה של המנוח לאחר הסתלקות כל יתר היורשים.
-
הטפסים בהם נרשם מעמדם של התובעת והמנוח כ"פרודים" מולאו על ידי בנם ח., אשר סייע להם רבות אך לא היה מודע למשמעות המשפטית של המונח. הבן ח. אף הסביר באופן אמין מדוע שונה המסמך מאת ד"ר קרולה ויגדר ואמר כי האמירה המקורית הייתה מיותרת ולכן ביקשו לתקן את המסמך.
-
המנוח הועבר למרכז משען כאשר החל להיות מסוכן לעצמו, והתובעת לא יכלה להשגיח עליו שכן עבדה באותה עת, ועד לשנת 2014, בחנות של בני הזוג. המעבר היה מתוך כורח, והדבר לא הופך את בני הזוג למי שנפרדו והפסיקו להתנהל כבני זוג ומשפחה.
-
משך כל חיי המנוח ניהלו בני הזוג משק בית משותף. תחילה היה בבעלותם עסק עצמאי משותף ולאחר מכן נוהל חשבון בנק משותף. במהלך שהותו של המנוח במרכז משען המשיכו השניים להיות בני זוג לכל דבר ועניין. הילדים הביאו את המנוח בשבתות ובחגים לבית האם והיא הייתה סועדת אותו. התובעת מימנה את הטיפולים הסיעודיים שהיו נחוצים למנוח מכספים משותפים. כתובתו של המנוח נותרה הכתובת בפתח תקווה בה התגוררו בני הזוג.
-
הנתבע טוען כי התביעה נדחתה כדין, ואלה נימוקיו:
-
התובעת אינה עונה על הגדרת "אלמנה" לצורך גמלת שאירים בהתאם לסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי. התובעת והמנוח היו פרודים משך שנים רבות מתוך בחירה. התובעת והמנוח לא היו בני זוג ולא ניהלו משק בית משותף בתקופה הרלוונטית. אף לא התקיימה הכוונה לניהול יחסי שיתוף וזוגיות.
-
המנוח התגורר בנפרד מאשתו משך כ- 11 שנים. במועד העזיבה היה המנוח צלול ועצמאי, והמעבר היה מתוך בחירה מודעת. ניתן ללמוד על כך משאלון הקבלה למרכז משען (נ/2), מחתימת המנוח על ההסכם עם המרכז, ללא חתימת אשתו (נ/3) ממסמך רפואי מבית החולים שיבא מיום 31.7.11 (נ/6) ומעדות גב' הורוביץ.
-
הסיבה למעבר למרכז משען הייתה בחירת המנוח והיחסים הרעועים עם התובעת, כפי שעלה בבירור מהמסמך הרפואי של ד"ר ויגדר (נ/1). המסמך שהוגש על ידי הנתבע מקורו במרכז משען ותמוה מדוע תוקן לאחר מכן, ככל הנראה לצורך ההליך המשפטי. במסמך הקבלה למרכז משען (נ/2) נכתב כי יחסי בני הזוג מעורערים והם חיים בנפרד. משך השנים התובעת מעולם לא ביקרה את בעלה המנוח בחדרו במרכז משען. התובעת הייתה עצמאית וצלולה באותה עת ובחרה שלא לבקר ולטפל במנוח. התובעת אף לא אוזכרה מעולם בדוח ביקור סוציאלי (נ/5). בניו של המנוח ביקרו אותו ותמכו בו.
-
בכל התביעות שהוגשו במהלך השנים לגמלאות לנתבע ציינו התובעת והמנוח את מצבם כ"פרודים", למעט התביעה לגמלת שארים, בה סימנה התובעת כי היו "נשואים". בהערכת תלות של התובעת בתביעה לגמלת סיעוד טענה התובעת עצמה לפני המעריכה כי היא פרודה.
-
לא התקיים שיתוף כלכלי בין השניים. התובעת הייתה עצמאית, בעלת עסק שהיה רשום על שמה (נ/18), ורווחי העסק הופקדו לחשבונה. לתובעת ולמנוח היו חשבונות בנק נפרדים. לחשבון הבנק של המנוח הופקדו קצבאותיו ולחשבון התובעת הופקדו גמלאות מהנתבע.
-
אין מדובר בגזירת גורל. השניים בחרו לנתק את הקשר ביניהם ולחיות בנפרד משך שנים רבות, עד לפטירת המנוח.
דיון והכרעה
-
תכליתו של חוק הביטוח הלאומי בכל הנוגע לקצבת שאירים, היא להעניק לאלמנה קצבה על מנת לשמר את רמת חייה, ככל שניתן, כפי שהייתה לפני פטירת בן זוגה.
ראו: עב"ל (ארצי) 1169/01 אורה אביטל – המוסד לביטוח לאומי (10.5.04); דבע (ארצי) ל/0-19 המוסד לביטוח לאומי – רחל מנו, פד"ע ב (1) 72 (1970).
-
בסעיף 238 לחוק הביטוח לאומי הוגדר המונח "אלמנה" בזו הלשון:
"238.בפרק זה –
"אלמנה" - מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא -
(1)מי שהיתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 שנים ומעלה - פחות מחצי שנה, ולא ילדה לו ילד;
(2)מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו; פסקה זו לא תחול על אשה שבעת פטירתו של המבוטח שולמה בעדה תוספת תלויים לפי סעיפים 200 או 244;"
-
בענייננו, אין חולק כי התובעת הייתה אשתו של המנוח בשעת פטירתו, וכי לא התגוררו יחד בחמש השנים שקדמו לפטירתו. הסוגיה שבמחלוקת היא האם יש להכיר בתובעת כאלמנת המבוטח, הזכאית לקצבת שאירים, שמא יש לראותה כמי ש"הייתה נפרדת" מהמנוח.
-
בעב"ל (ארצי) 21302-03-16 אידה שרה פוקילמן - המוסד לביטוח לאומי (2.4.19) פירט בית הדין הארצי את ההלכה הפסוקה בעניין פרשנות המונח "נפרד" לצורך ההכרה בזכאות לקצבת שאירים, בזו הלשון:
"...בשורה ארוכה של פסקי דין, עמד בית דין זה על כך כי התשובה לשאלה אם בני זוג התגוררו יחדיו, הן לעניין הכרה בהם כידועים בציבור והן לעניין הקביעה אם חלה פרידה ביניהם, אינה נגזרת מהתשובה לשאלה הטכנית והצרה אם התגוררו תחת קורת גג אחת אלא ממכלול הנסיבות, שכן "דרישת המגורים יחדיו ראויה להתפרש לא כפשוטה אלא במובנה המושגי"[עניין קסידסיד].
...
ובעניין אביבה ליאון [דב"ע (ארצי) נב/69 – 0 אביבה ליאון - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד' 458, 465 (1992)] הבהיר בית הדין כי יש להבחין בין מצב שבו נסיבות אובייקטיביות גרמו לפירוד הפיזי בין בני הזוג לבין מצב של פרידה על פי רצונו של אחד מבני הזוג:
"בנוסף לכך, יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יתכן שבני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר - לדוגמה - בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו לעיל. לעומת זאת, במקרה השני, ייחשב הדבר כפירוד בין בני הזוג".
-
בעניין ע"ע (ארצי) 4247-12-15 מזל מימון - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (27.2.17), נקבע לעניין היעדר מגורים משותפים כך (ההדגשות, כאן ולהבא, אינן במקור):
"...הנה כי כן, במקרים מסוימים, היעדרם של מגורים משותפים לא ישקול לחובתו של מבקש קצבת השאירים, ולא יטה כשלעצמו את הכף לקבוע כי הייתה פרידה בין בני הזוג. כך למשל במקרים בהם התקיים אילוץ שחייב את בני הזוג שלא להתגורר תחת קורת גג אחת, כגון במצב מיוחד כמחלת נפש או מחלה ממושכת אחרת, אשפוז במוסד כלשהו או אלימות במשפחה. אלא שבכך אין כדי לפטור מן הצורך בבחינת סממנים אחרים של שיתוף בחיי בני הזוג. הדגש בבחינת קיומם של יחסי שיתוף וזוגיות יושם בנסיבות מעין אלה גם על קיום של תלות כלכלית או שיתוף כלכלי בין בני הזוג, וזאת לאור תכלית תשלום קצבת השאירים".
מכאן, כי יש לבחון את מאפייני השיתוף והזוגיות בחיי בני הזוג.
-
בענייננו, על אף ההבנה לטיעוני התובעת שוכנענו כי הפירוד בינה לבין המנוח היה פירוד מתוך בחירה. התובעת לא עמדה בנטל הנדרש להוכיח כי בשנים האחרונות לחייו של המנוח קיימה עמו יחסי שיתוף וזוגיות, כנדרש לצורך תביעה לקצבת שאירים. ונפרט.
-
התובעת והמנוח לא התגוררו יחד מחודש מרץ בשנת 2007. באותה עת עבר המנוח להתגורר במרכז משען. הרקע לכך היה, בהתאם לעדותו של מר ח. ג., בנה של התובעת, יוזמה של התובעת לאור מצבו הנפשי והבריאותי של המנוח, וכך העיד:
"ת.היא פנתה אלינו והסבירה לנו ואנחנו היינו מודעים, הדיכאון שלו, הבעיה הקוגניטיבית, הצורך בהשגחה תמידית, היו בצד של אמא שלי מתוך רצון לעזור. אבי פחות הבין את זה. הרצון שלו היה להישאר בבית, וזה נעשה מתוך הבנה שזו הדרך היחידה לשמור מצד אחד, על חיי זוגיות ומצד שני, להיעזר בצד שלישי לצורך המשך הקיום שלו" (עמוד 3 שורות 26- 29).
-
כאשר נשאל הבן אודות היחסים בין בני הזוג באותה עת השיב:
" ש.לפני שהוא עבר לגור במשען, איך היו היחסים בין ההורים שלך, הם חיו בהרמוניה, כפי שכתבת?
ת.כן.
ש.בסעיף 2 לתצהירך, מצטטת – זה נכון?
ת.כן.
ש.מציגה לך מסמך שאמך צירפה לתצהירה, מסמך רפואי. מצטטת – וזה משנת 2007, זה נכון?
ת.עוד פעם, לא היה שום דבר מעבר לוויכוחים בין בעל ואישה נורמליים, אבל הם גרו ביחד, נעזרו אחד בשני והם בהחלט היו בהרמוניה" (עמוד 2 שורה 19- עמוד 3 שורה 2).
-
עדות זו אינה מתיישבת עם הראיות. במכתב המקורי של ד"ר ויגדר (נ/1) נכתב מפורשות, כי היחסים בין בני הזוג היו מעורערים קשות במהלך שנים, וכלשונה: "מתגורר בביתו עם אשתו אך באגפים נפרדים, עקב סכסוכים קשים ביניהם לאורך שנים רבות". העובדה כי התובעת לא הגישה במסגרת ההליך את המסמך המקורי, אלא מסמך שתוקן דווקא בעניין זה, מעוררת תהיות. המסמך המקורי הומצא למרכז משען כאשר המנוח עבר להתגורר שם, ובדרך זו הגיע לידי הנתבע. לא ברור מתי תוקן המסמך ולאיזה צורך, ולא ניתן להימנע מן ההשערה, והחשש, שהתיקון נעשה לצורך ההליך המשפטי. מר ח. ג. העיד בהקשר זה עדות מבולבלת, לפיה: "אני חושב ואני לא בטוח שאת המכתב הזה, אנחנו גם מסרנו למשען. אני חושב. והנושא הזה היה איזה שהיא בעיה וביקשנו לתקן את זה. אם אני עכשיו נזכר, אבי בפגישה אמר כנראה משהו שהוא כנראה לא היה נכון" (עמוד 3 שורות 9- 11).
-
בנסיבות אלה, מצאנו כי המסמך המקורי, שהוא מסמך מקצועי שנכתב בזמן אמת, משקף את הדברים כהווייתם. בהתאם לחוות הדעת הרפואית, באותה עת הבין המנוח את השיחה, שיתף פעולה והתמצא בזמן ובמקום. מעבר לטיפול התרופתי במצבו הדיכאוני של המנוח, לא הומלץ במסמך להעביר את המנוח להתגורר במוסד סיעודי. ההמלצה העיקרית הייתה: "ליצירת סביבה תומכת כדי למנוע בדידות". משמע, התובע חש עצמו בודד בביתו, ללא סביבה תומכת.
-
מכאן, כי קודם למעבר של המנוח למרכז משען היו סכסוכים רבים וממושכים בין בני הזוג, והם התגוררו באותו בית, אך לא יחד. ככל הנראה מערכת היחסים העכורה, אשר השפיעה גם על מצבו הנפשי של המנוח, הובילה להחלטה כי הוא יעבור להתגורר בנפרד.
-
זו אף זו, מצב היחסים בין בני הזוג בשנת 2007 בא לידי ביטוי ברור אף במסמכי הקליטה של המנוח למרכז משען. בטופס סיכום שיחה של עובדת סוציאלית ממרכז משען עם המנוח מיום 11.3.07 (נ/2) נכתב כי יחסיו עם בן הזוג "מעורערים", וכי "בני הזוג חיים כנפרדים". לעומת זאת, היחסים עם הילדים תוארו כ"תקינים".
-
אף אם המנוח כעס על ההחלטה להעבירו למקום, כטענת הבן (עמוד 3 שורה 15), אין בכך כדי להסביר מדוע את היחסים עם הילדים הגדיר בריאיון הקבלה כתקינים, ודווקא היחסים עם התובעת הוגדרו כמעורערים. זאת, שעה שבהתאם לעדות הבן, היה הוא הגורם הדומיננטי בהעברת האב למעון ובליוויו למקום (עמוד 3 שורות 20-21). התובעת אף לא חתומה על ההסכם עם מרכז משען (נ/3), לצד המנוח ובניו.
-
זו אף זו, לא הוכח כי בשנים הרבות בהן התגורר המנוח במרכז משען התקיימו יחסים זוגיים בין התובעת למנוח, פרט לכך שהבנים הביאו את המנוח לעתים לבית האם בשבתות ובחגים, לסעוד במסגרת משפחתית. בדוח המעקב של מרכז משען (נ/5), הכולל למעלה ממאה רישומים שונים של מעקב אחר מצבו של המנוח משך שנים, ביקורים סדירים אצלו ואירועים מיוחדים, לא מוזכרת התובעת ולו פעם אחת. מן הרישומים עולה כי בשנים הראשונות בהן התגורר המנוח במקום הוא חש בטוב לרוב והיה פעיל חברתית, ללא בעיות מיוחדות. כאשר מוזכרים בני משפחה, בדיווחים רבים, מוזכרים רק ילדיו של המנוח. מרבית האזכורים של בני המשפחה נוגעים לבעיות שונות, החל מהאכלת חתולים על ידי המנוח וכלה בבעיות הנוגעות למצבו הרפואי. אם אכן נכונים היו דברי מר ח. ג., לפיהם הוריו "חיו בהרמוניה" קודם למעבר האב למרכז משען, לא סביר שהתובעת הייתה נעלמת לחלוטין לפתע מחייו של המנוח.
-
במסמכים הרפואיים של המנוח במהלך השנים (נ/6) הוא מוגדר כ"פרוד", ובתיאורי האשפוז והטיפול מוזכרים בקביעות ילדיו של התובע, ולא אשתו. כך, במכתב סיכום של בית החולים שיבא לאחר אירוע מוחי של המנוח, מיום 27.7.11; במכתב שחרור מבית החולים שיבא מיום 13.1.13; ובסיכום ייעוץ של ד"ר מקר, רופאת גריאטריה, מיום 7.3.16.
-
אף בכל טפסי התביעה שהגישו המנוח והתובעת במהלך השנים לנתבע ולקרן לנפגעי שואה (נ/9;נ/11;נ/12;נ/13;נ/14; נ/17), פרט לתביעה לקצבת שאירים, הגדירו עצמם כפרודים ולא הזכירו זה את זה כאשר נשאלו אודות עזרה שמוענקת להם. אף אם נקבל את ההסבר הדחוק של הבן, מר ג., לפיו הוא מילא את הטפסים ולא היה מודע להבדל בין "פרוד" ל"נשוי" (עמוד 4 שורות 12- 16), הראיות כולן מצביעות על כך כי בפועל ראו עצמם השניים כפרודים, וכך אף הגדירה עצמה התובעת במסגרת הערכת תלות מיום 16.10.16 (נ/7).
-
מעבר לכל האמור, התובעת העידה לפנינו כי הגיעה לעתים רחוקות לבקר את המנוח, לא ביקרה מעולם בחדרו במרכז משען משך השנים שהתגורר במקום, ולא שוחחה עמו בטלפון. מעדותה עולה כי לא גילתה עניין רב במצבו ובאורח חייו. ובלשונה של התובעת:
"ש.הלכת לבקר אותו פעמים ספורות אחרי שהוא נפל?
ת.כן, לא הרבה. יותר הביאו אותו אלי, כי הייתי עובדת.
ש.לשאלת בית הדין כל כמה זמן הביאו אותו אליך בערך?
ת.פעם בשבוע ככה, בשבת, בחגים לא הרבה. לפעמים פעם בשבוע ולפעמים פעמיים.
ש.מה הוא היה עושה שהוא היה שם במשען? איך הוא היה מבלה את היום?
ת.היה לו מטפל אני לא יודעת ממתי. הוא היה גם הולך לבן שלי.
ש.את יודעת במה הוא התנדב שם במקום?
ת.לא שאלתי ולא אמרו לי.
ש.את יודעת מה הוא אהב לעשות שם?
ת.אמרו לי שהוא אוהב לשחק שם ברידג'. הילדים שלי אמרו לי.
ש.למה לא שאלת אותו?
ת.אני לא הלכתי לתחקר אותו. הלכתי לראות אותו.
ש.את היית בחדר שלו?
ת.לא. את האמת, מאוד קשה לי. במיוחד שאמרו לי שהוא חולה, לאחרונה.
ש.ולפני כן, שהוא היה בריא?
ת.הייתי רואה אותו למטה, לא הרבה זמן, חצי שעה. 3/4 שעה. זה היה בחצר שם.
ש.את התקשרת אליו לשם?
ת.לא" (עמוד 12 שורות 4- 21).
תיאור זה רחוק מלאפיין יחסים זוגיים, אף לא שעה שאחד מבני הזוג סובל מקשיים בריאותיים.
-
אף בהיבט הכלכלי לא הוכח שיתוף בין השניים. טענת התובעת בתצהירה (סעיף 8), לפיה בני הזוג ניהלו חשבון בנק משותף, לא הוכחה. מן הראיות עולה כי לבני הזוג היו חשבונות בנק נפרדים. גמלאות המנוח הופקדו לחשבון בנק בבעלותו (נ/16) וגמלאות התובעת לחשבון בבעלותה (נ/15, עמוד אחרון). בניגוד לטענת התובעת, העסק נוהל באמצעות עוסק מורשה שהיה רשום על שמה (נ/18).
-
העובדה שהתובעת ירשה את נכסי המנוח לאחר פטירתו, לאחר שיתר היורשים הסתלקו מן העיזבון, ושהנתבע מימן חלק ממצבת המנוח באמצעות התובעת, אין בה כדי לסייע לתובעת בסוגיות נשוא הליך זה, שכן המבחנים בהקשרים אלה שונים.
-
לאור כל האמור נדחית התביעה לקצבת שאירים.
-
בשל אופיו של ההליך אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ' ניסן תשפ"א, (02 אפריל 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
|
|
מר אברהם קמינסקי,
נציג ציבור עובדים
|
|
חופית גרשון-יזרעאלי, שופטת- אב"ד
|
|
גב' שוש גולנד,
נציגת ציבור מעסיקים
|