החלטה בתביעה להחזרת ילדים חטופים לפי חוק אמנת האג

לפניי תביעה להחזרת ילדים חטופים, לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991 (להלן: "חוק אמנת האג").

רקע עובדתי רלוונטי:

1. התובע והנתבעת (להלן: "הצדדים") שניהם בעלי אזרחות כפולה ישראלית ואמריקאית.

    

2. הצדדים התגוררו בניו-יורק, ארה"ב ונישאו זל"ז כדמו"י ביום 00.00.2011, בישראל.

    

3. מקשר הנישואין נולדו לצדדים שלושה ילדים (להלן: "הקטינים"):

    

   • ***, יליד 00.00.2015

   • ***, ילידת 00.00.2016

   • ***, ילידת 00.00.2018

      

4. הקטינים *** ו*** נולדו בניו-יורק והקטינה *** נולדה בישראל.

    

5. הצדדים הגיעו לביקורים בישראל מעת לעת, לרבות לצורך ביקור ממושך בשנת 2016.

    

6. ביום 29.4.2020, הגיעו הצדדים לישראל והחל ממועד זה הם שוהים בישראל.

    

7. כנגד התובע הוגשה תלונה במשטרה. התובע נעצר ונחקר בגין חשד לאלימות כלפי הנתבעת והקטינים והחל מיום 21.10.2021, שוהה הנתבעת יחד עם הקטינים במקלט לנשים מוכות.

    

8. במסגרת ה"ט *** התנהל הליך בעניין בקשת הנתבעת למתן צו הגנה כנגד התובע ביחס לנתבעת ולקטינים וביום 13.11.2021, ניתן פסק דין הקובע כי הצו הזמני ביחס לנתבעת יישאר על כנו, משום שהתובע לא התנגד לכך ותוקפו יפוג ביום 31.12.2021 וכי צו ההגנה הזמני שניתן כנגד התובע, ביחס לקטינים יבוטל.

    

   עיקר טענות התובע:

    

9. יש להורות על החזרת הקטינים לניו-יורק – מקום מגוריהם הרגיל ומרכז חייהם הקבוע, בו גדלו והתחנכו.

    

10. הצדדים התגוררו בניו-יורק והגיעו לביקור בישראל כדי להינשא, מאחר שכל משפחתה של הנתבעת מתגוררת בישראל. לאחר הנישואין, שבו הצדדים למקום מגוריהם הקבוע בניו-יורק.

     

11. בעקבות משבר הקורונה וסגירת מוסדות החינוך בניו-יורק, החליטו הצדדים להגיע לישראל לתקופה של כשנה וזאת כדי לאפשר לקטינים שגרת חינוך במוסדות החינוך בישראל שנותרו פתוחים. הצדדים הגיעו לישראל ביום 29.4.2020 והתכוונו לחזור למקום מגוריהם הרגיל בניו- יורק לאחר כשנה.

     

12. כל אחד מהצדדים קיבל אישור ממקום עבודתו (שנמצא בניו-יורק), להמשיך לעבוד במשרה בה עבד בניו-יורק, באמצעות עבודה מקוונת מרחוק וזאת עד לכשישובו לניו-יורק, בחלוף שנה.

     

13. לאחר שמוסדות החינוך בניו-יורק נפתחו מחדש (בחודש ספטמבר 2021), מעסיקו של התובע דרש ממנו לשוב לעבודה בניו-יורק.

     

14. משכך, ביקש התובע מהנתבעת לשוב עמו, יחד עם הקטינים, למקום מגוריהם הרגיל בניו-יורק ואולם הנתבעת סירבה לבקשתו והחלה להערים קשיים, ככל הנראה כתוצאה מלחץ שהופעל עליה מצד בני משפחתה בישראל.

     

15. בני משפחת הנתבעת המתגוררים בישראל, החלו להלך אימים על התובע על מנת שיחדל מדרישתו לשוב לניו-יורק.

     

16. לאחר פיטורי התובע ביום 9.10.2021, הנתבעת ובני משפחתה הבינו כי התובע מתכנן את חזרתם לניו-יורק ורקמו "מזימה" כדי "לקבע מצב קיים", במטרה למנוע את חזרת הקטינים עם התובע לניו-יורק.

     

17. בנקל ניתן ללמוד כי הצדדים תכננו לשוב לארה"ב בתוך כשנה וזאת, בין היתר, לאור התכתבות של הנתבעת עם חברתה הטובה, בה כתבה הנתבעת לחברתה כי עזיבתם של בני המשפחה את ניו-יורק, מבלי שהנתבעת נפרדה ממנה היא למשך שנה אחת בלבד.

     

18. החל משנתיים לפני שנישאו, התגוררו הצדדים בניו-יורק, למעט ביקורים קצרים בישראל.

     

19. עובר למועד ההרחקה הבלתי חוקית ואי השבתם, מקום מגוריהם הרגיל של הקטינים היה בניו-יורק.

     

20. גיל הקטינים נמוך מ-16 שנים. סמוך להרחקת הקטינים ואי השבתם, הצדדים גידלו את הקטינים יחד ולתובע היו זכויות משמורת ואין כל פסק דין או הסכם אשר שלל את קיומן של זכויות המשמורת מהתובע.

     

21. אי לכך, בהתאם לחוקי מדינת ישראל ובהתאם לאמור בחוק אמנת האג, הרי שזכויות המשמורת והאפוטרופסות של התובע נפגעות בשל הרחקת הקטינים על ידי הנתבעת וסירובה להשיבם למקום מגוריהם בניו-יורק.

     

22. הנתבעת הרחיקה את הקטינים ממקום המגורים הרגיל בניו-יורק בתרמית והטעיה, תוך תלונת שווא במשטרה ופגיעה קשה בשמו הטוב של התובע. הרחקה זו של הקטינים והסירוב להחזירם נעשו שלא כדין.

     

23. לאור האמור, קיימת חובה חוקית ומוסרית להורות על החזרת הקטינים לתובע ולהתיר להם לשוב יחד עמו לניו-יורק. בהתאם יש להורות כדלהלן:

     

24. יש להעביר לחזקתו של התובע, באופן מיידי, את הקטינים, אשר שוהים בישראל במקלט לנשים מוכות יחד עם הנתבעת.

     

25. להורות על ביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן כנגד התובע והקטינים.

     

26. להורות לנתבעת או לבאי כוחה להעביר לאלתר לידי באי כוחו של התובע את כל הדרכונים של הקטינים או כל מסמך אחר שבית המשפט יראה כנחוץ לביצוע הסעד המתבקש בתביעה.

     

27. ליתן כל הוראה אחרת הדרושה על מנת לאפשר לתובע להשיב את הקטינים לניו-יורק.

     

28. להורות לנתבעת לשלם את מלוא הוצאות המשפט הריאליות, לרבות, בין היתר, הוצאות עבור טיסות הקטינים בחזרה לניו-יורק, על פי אישורים של חברת הנסיעות או חברת התעופה.

     

29. להורות לנתבעת לשלם שכר טרחת עו"ד ריאלי בצירוף מע"מ כחוק, בהתאם לסעיף 26 לחוק אמנת האג ובהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות").

     

30. להורות לרשויות, לרבות משטרת ישראל, משטרת הגבולות ופקידי הסעד, לנקוט בכל פעולה הדרושה לשם ביצוע הוראות אלו וכן להורות להן לסייע לתובע בכל דרך שתידרש על מנת להשיב את הקטינים לניו-יורק.

     

    עיקר טענות הנתבעת

     

31. במקרה דנן אף אם נקבל את טענת התובע שהוא הסכים שהקטינים יישארו בישראל וישראל תהיה מרכז חייהם באופן זמני מבלי לקבוע כל הגבלת זמן, הסכמה זו "מושכת את השטיח" מהאפשרות לפעול על פי אמנת האג, שכל מטרתה היא השבת המצב לקדמותו והחזרת הסטטוס קוו שהיה בטרם החטיפה. הסכמתו של התובע שהקטינים יישארו בישראל והוויתור הברור והמפורש על השבתם המיידית לניו-יורק, יש בהם כדי ללמד כי התובע השלים עם הסטטוס קוו, תוך וויתור על זכותו להשבה מיידית של המצב לקדמותו.

     

32. במהלך תקופת חייהם המשותפים, התגוררו הצדדים בארה"ב ובישראל לסירוגין. הצדדים הגיעו לישראל באופן תדיר ונשארו למצער למשך תקופה של חודש ימים.

     

33. הקטין *** בן ה-6 נולד בארה"ב, נכון להיום הוא נמצא בישראל מזה כשנתיים, אוהב את ישראל ורוצה ומביע את דעתו באופן גלוי על כך שהוא רוצה להישאר.

     

34. בשנת 2016, פתחו הצדדים תיק עליה במטרה להשתקע בישראל ואף קיבלו את כל ההטבות כעולה חדש: תעודת עולה, כרטיסי טיסה ממומנים, הטבות מכס, קצבת ילדים, ביטוח לאומי, סיוע כספי ממשרד השיכון ועוד.

     

35. הסטטוס של התובע היה קטין חוזר, משום שהוא נולד בישראל וגם נישא בישראל. התובע מחזיק בתעודת לידה מישראל, תעודת נישואין מישראל, דרכון ישראלי, תעודת זהות, חשבון בנק ישראלי וכו'.

     

36. בתקופה זו נולדה בישראל הקטינה *** שכיום היא בת 5.

     

37. לאחר חזרתם לניו-יורק, נולדה לצדדים הקטינה ***, כיום היא בת 3 ומרבית שנותיה חיה בישראל והיא קשורה מאוד למקום ויש לה זיקה חזקה אליו.

     

38. התובע לא הסתדר בניו-יורק ולא היה לצדדים מקום מגורים קבוע, לכן חשב שנכון כי הוא והמשפחה יעשו עליה. התובע הסביר כי ישראל זה הבית וזה המקום הנכון למשפחה. הנתבעת עמדה על כך שהתובע יהיה בטוח בדבריו וציינה כי אם הם עושים שוב עליה המעבר יהיה סופי וכי היא לא תטלטל את עולמם של הקטינים חדשות לבקרים.

     

39. על רקע התפרצויות הזעם והפכפכות של התובע, הנתבעת אפשרה לתובע להחליט האם לעשות עליה סופית לישראל ובשל רצונו של התובע, באפריל 2020 עלו הצדדים להשתקע סופית בישראל.

     

40. עם העלייה חודשה תעודת הזכאות של המשפחה כמשפחת עולים וזכאותו של התובע כקטין חוזר. הצדדים הצהירו על "קביעת תושבות" לביטוח לאומי וחויבו בתשלומי ביטוח לאומי ככל תושב ישראלי.

     

41. הצדדים אף חתמו על הסכם שכירות לתקופה של שנתיים בניגוד לטענת התובע כי הגיעו לתקופה של שנה בלבד ואף היה בכוונתם להשתקע בארץ ולרכוש נכס.

     

42. הקטינים שוהים בישראל לסירוגין מזה כ-3 שנים, כאשר מדובר בקטינים מקטני קטינים בני 3,5,6.

     

43. הקטינים למדו ויודעים את השפה העברית, הם נמצאים במסגרות חינוך כל אחד בהתאם לגילו ורוכשים חברה התואמת את גילם.

     

44. הקטינים אוהבים וקשורים מאוד לישראל, רוצים להמשיך לחיות בישראל ומסרבים בתוקף לשוב לניו-יורק. הקטינה *** התרגשה מאוד מהמעבר לישראל והזהות הישראלית השתרשה בה במהלך השנתיים האחרונות. הקטין *** עוד בהיותו בן 4 רצה לעבור לישראל הוא מאוד קשור לישראל ולמשפחה ומתחבר יותר לזהות הישראלית.

     

45. ניתן לראות כי הצדדים התכוונו לבצע עליה לישראל, מתכתובות שהוחלפו בין הצדדים לבין חברם ומכרם, הפעולות האקטיביות שביצעו, כגון: חיפוש נכס, רישום הקטינים למוסדות חינוך ועוד. אלו מעידים מעבר לכל ספק על כוונת הצדדים שמקום מגוריהם יהיה בישראל.

     

46. כפי שניתן להבחין, נקודת מבטם של הקטינים היא כי מקומם ורצונם הוא לשהות בישראל. הקטינים גיבשו זהות שורשית בישראל וידעו כי הם מתכוונים לגדול ולהתפתח בישראל. מכאן כי מקום מגוריהם של הקטינים בישראל.

     

47. הקטין *** בן ה-6 עלה לכיתה א' מלא בהתרגשות והוא בעל זהות ישראלית שורשית וחזקה, הוא לומד בבית הספר ומדבר על המשך הלימודים בכיתה ב' ועל המשך חייו בישראל. הקטין *** מציין בריש גלי כי "ישראל היא המדינה שלי".

     

48. הקטינים הורגלו לחיים בישראל ועוד בהיותם בניו-יורק היה ידוע כי הבית הוא בישראל. הקטינים מעולם לא הורחקו שלא כדין, אלא הצדדים עצמם העלו את הקטינים ארצה וביצעו עליה. הקטינים יודעים כי הם הגיעו כדי להישאר.

     

49. הקטינים דוברים את השפה האנגלית והעברית והם בעלי אזרחות כפולה. הקטינים מבוטחים בקופ"ח, לומדים במסגרות חינוך בישראל והם הגיעו לישראל באופן תדיר, עוד בטרם הניסיון לעליה הראשונה בשנת 2016. הקטינים ידעו על הכוונה לשוב לישראל ושמחו על כך. אין כל ספק כי הקטינים חוו הרבה יותר חוויות בישראל מאשר בארה"ב.

     

50. הקטינים שוהים במסגרות החינוך בישראל מדברים לומדים ואוהבים את השפה העברית וכבר בעת שהותם בארה"ב, הרגישו שייכות לישראל.

     

51. הקטינה *** בת ה-3 העבירה את מרבית שנותיה בישראל והיא נמצאת כבר שנתיים בישראל.

     

52. עד שנת 2016 הצדדים היו מגיעים לארץ באופן תדיר (לפחות פעם בשנה) לתקופות ארוכות של חודש והם היו שוכרים דירה בירושלים.

     

53. בשנת 2020 הגיעו ישר לירושלים והתגוררו בדירת יוקרה דרך חברת "***".

     

54. הצדדים עשו עליה ראשונה בשנת 2016 כאשר כלל לא הייתה מגפת הקורונה בעולם וכן תכננו את מעברם עוד לפני פרוץ המגפה.

     

55. הקטין *** היה רשום בשנת 2016-2017 למעון ולתובע הייתה עבודת קבע בישראל בחברת "***".

     

56. לא בוצעה חטיפה, אלא הסכמה מדעת של הצדדים בדבר עלייתם לישראל ומטרת הצדדים הייתה להשתקע בארץ.

     

    הערה מקדמית

     

57. לצורך תמיכה בטענותיה, צירפה הנתבעת לכתב ההגנה תמליל הקלטה של שיחה שערכו הצדדים עם הקטין וכן תמלילים נוספים של הקלטות חילופי דברים שהיו בין הצדדים.

     

58. עדות הנתבעת מלמדת כי ההקלטה בוצעה בניגוד לכללים שנקבעו בהלכת ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169, הקובעת כי על מנת שניתן יהיה לקבל הקלטה בבית המשפט, יש להוכיח את התנאים הבאים: כי המכשיר ששימש להקלטה פעל כהלכה והקליט את הדברים שנאמרו; שהאדם אשר טיפל בהקלטה ידע את מלאכתו; שההקלטה מהימנה ונכונה; שלא נעשו בסרט שינויים בצורת הוספות או השמטות; זיהוי הדוברים שקולותיהם נקלטו.

     

59. הנתבעת הגישה את התמלילים מבלי שהוגשו הקלטות של השיחות. כלל ידוע הוא, כי ההקלטה היא הראייה המרכזית והתמלול הוא רק כלי עזר לה (ראו לשם השוואה: ישראל קדמי, על הראיות, 1332 (מהדורה שלישית, 2009)) ומטעמים פרקטיים, ראוי שצד המבקש להסתמך על הקלטות לשם הוכחת טענותיו יגיש לבית המשפט אף תמלול מלא ונאמן למקור שלהן ראו: הפ"ב 45676-02-18 כץ נ' בראון (8.8.2019) [פורסם בנבו].

     

60. הנתבעת העידה כי ההקלטות נמשכו 24 שעות ביממה ראו: פרוט' עמ' 69 ש' 23-25, עמ' 71 ש' 5 ואולם היא בחרה חלקים רלוונטיים מתוך ההקלטה בלבד ראו: פרוט' עמ' 71 ש' 9-10. במילים אחרות, הנתבעת לא שמרה על שלמות ההקלטה ודי בכך כדי להביא לפסילת התמלילים ראו: ת"ע 3712-01-15 ל. נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב (15.1.2017) [פורסם בנבו].

     

61. הנתבעת לא ידעה להעיד על פרט בסיסי, כגון כמה זיכרון יש במכשיר ההקלטה ראו: פרוט' עמ' 71 ש' 29-30 ומשכך לא ניתן לבוא ולומר כי היא בקיאה בהפעלת מכשיר ההקלטה.

     

62. לאור האמור לא ניתן להסתמך על התמלילים אשר צורפו לכתב ההגנה ואין לי אלא להתעלם מהם ראו: רע"א 6821/15 (3.2.2016) [פורסם בנבו].

     

    דיון והכרעה

     

63. לאחר עיון במלוא התשתית הראייתית הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

     

64. ס' 1 לחוק אמנת האג קובע:

     

    יעדיה של אמנה זו הם –

    (א)להבטיח את החזרתם המידית של ילדים, אשר לא כדין, הורחקו אל מדינה מתקשרת או לא הוחזרו ממנה, וכן

    (ב)להבטיח כי זכויות משמורת וביקור על פי הדין של מדינה מתקשרת יכובדו ביעילות בשאר המדינות המתקשרות.

     

65. במסגרת בע"מ 5303/21 פלוני נ' פלונית (25.8.2021) [פורסם בנבו] הבהיר בית המשפט העליון, בין היתר, כי:

     

    "תכליותיה של האמנה הן להבטיח את החזרתם המיידית של קטינים (עד גיל 16) אשר הורחקו אל מדינה מתקשרת באמנה או לא הוחזרו ממנה שלא כדין, ולהבטיח כי זכויות משמורת וביקור על פי דינה של מדינה מתקשרת יכובדו ביעילות בשאר המדינות המתקשרות (סעיף 1 לאמנה). כדי להגן על תכליות אלו קובעת האמנה סעד המהווה מעין "עזרה ראשונה", אשר בגדרו מחויבות המדינות המתקשרות להורות על החזרת הילד החטוף אל המדינה ממנה נחטף בדחיפות ובמהירות האפשרית (סעיף 2 לאמנה; בע"מ 741/11‏ פלונית נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקה 9 (17.5.2011); ע"א 7206/93 גבאי נ' גבאי, פ"ד נא(2) 241, 256 (1997) (להלן: עניין גבאי)). הנחת היסוד של האמנה היא כי דיון בהסדרי המשמורת של הילד ובטובתו צריך שייעשה במקום מגוריו הרגיל של הילד, שם יוכל בית המשפט לשקול בכובד ראש את כלל השיקולים הנוגעים לעניין ולהקדיש לכך את הזמן הראוי (עניין גבאי, בעמ' 251; ע"א 7994/98 דגן נ' דגן, פ"ד נג(3) 254, 270-269 (1999) (להלן: עניין דגן); בע"מ 2338/09 פלונית נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקה 26 (3.6.2009)).

     

    על רקע תכליות אלה, נקודת המוצא של האמנה היא כי מקום בו ילד הורחק ממדינת מגוריו או לא הוחזר אליה שלא כדין, ולא חלפה שנה מאז מעשה החטיפה, "תצווה הרשות הנוגעת בדבר להחזיר את הילד לאלתר"

     

     

66. ס' 3 לחוק אמנת האג קובע:

     

    הרחקתו או אי החזרתו של ילד תיחשב לא כדין כאשר –

    (א)יש בהן הפרת זכויות המשמורת המוענקות לאדם, למוסד או לכל גוף אחר, בין במאוחד ובין בנפרד, על פי דין המדינה שבה היה מקום מגוריו הרגיל של הקטין סמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו, וכן

    (ב)בעת ההרחקה או אי ההחזרה הופעלו אותן זכויות בפועל, בין במאוחד ובין בנפרד, או שהיו מופעלות כך אלמלא ההרחקה או אי ההחזרה.

    זכויות המשמורת הנזכרות בסעיף קטן (א) יכול שינבעו במיוחד מכוח דין, החלטה שיפוטית או מינהלית או הסכם בעל תוקף משפטי על פי דין אותה מדינה.

     

67. שלושה תנאים מקדמיים נקבעו אפוא בסעיף 3 לחוק אמנת האג, כדי שהרחקתו של קטין תיחשב "שלא כדין":

     

    • המעשה הפר את זכויות המשמורת של הגורם ממנו הורחק הקטין;

    • זכויות המשמורת הופעלו בפועל ע"י אותו גורם;

    • המדינה ממנה הורחק הקטין הייתה מקום המגורים הרגיל של הקטין סמוך להרחקה.

      ראו: ע"א 870/94 ברבי נ' ברבי (4.9.1994) [פורסם בנבו].

       

68. ס' 3 לחוק אמנת האג קובע כי:

     

    "זכויות משמורת" – לרבות זכויות המתיחסות לגוף הילד ובפרט הזכות לקבוע את מקום מגוריו של הילד.

     

69. בעמ"ש 2852-11-21 (11.11.2021) [פורסם בנבו] הבהיר בית המשפט המחוזי בתל אביב כי:

     

    "סעיף 14 לאמנה קובע כי הרשות השיפוטית (בית המשפט המוסמך במדינה שאליה הורחק הילד) רשאית להתייחס ישירות לדין המדינה שבה נמצא מקום מגוריו הרגיל של הילד (שעל פיו יש לבחון את זכויות המשמורת) וכן להחלטות שיפוטיות או מנהליות של אותה מדינה „בין אם הוכרו פורמלית באותה מדינה ובין אם לאו“, וזאת „מבלי להזדקק להליכים מיוחדים להוכחת אותו דין או להכרה בהחלטות זרות שהיו נדרשים לולא הוראה זו“. תכליתה של הוראה זו למנוע סרבול של ההליכים לפי האמנה, כדי לאפשר דיון מהיר ויעיל וכן הכרעה מהירה, כדי להגשים את מטרת האמנה – החזרת הקטין שהורחק שלא כדין למקום המגורים הרגיל שלו"

     

70. על רקע הבהרה זו ועל רקע הוראת ס' 4 לחוק אמנת האג הקובע כי: "האמנה תחול על כל ילד אשר מקום מגוריו הרגיל היה במדינה מתקשרת סמוך לפני כל הפרה של זכויות משמורת או ביקור; האמנה תחדל לחול בהגיע הילד לגיל 16" על מנת לקבוע אם המקרה נכנס לגדרי חוק אמנת האג, יש לקבוע תחילה את מקום המגורים הרגיל של הקטינים ראו: עמ"ש 2852-11-21 לעיל.

     

71. ההלכה בסוגית "מקום מגוריו הרגיל של הקטין" נקבעה בבע"ם 7784/12 פלונית נ' פלוני (28.7.2013) [פורסם בנבו] ולפיה בבוא בית המשפט לקבוע את מקום מגוריו "הרגיל" של ילד (להבדיל ממקום מגורים קבוע), עליו ליישם מבחן "עובדתי טהור" במסגרתו יש לבחון, בין יתר השיקולים, גם את כוונת ההורים ואת ההחלטות שקיבלו, וכן את נקודת מבטו של הילד.

     

72. משכך אדרש עתה לבחון מה הייתה כוונת הצדדים, כפי שזו השתקפה מהתשתית הראייתית שהונחה לפניי במסגרת הליך זה.

     

73. הבחינה תיעשה על רקע העובדה כי הצדדים הגיעו לישראל בהסכמה, דהיינו אין המדובר ב"חטיפה אקטיבית", אלא לכל היותר מדובר ב"חטיפה במחדל" ראו: בע"מ 741/11 פלונית נ' אלמוני (17.5.2011) [פורסם בנבו]; תמ"ש 11839-07-16 (24.7.2016) [פורסם בנבו] ועל רקע טענת התובע כי המעבר לישראל היה זמני, לתקופה של כשנה אחת בלבד.

     

74. מוטלת על התובע החובה להוכיח, כי מקום מגוריהם הרגיל האחרון היה בארה"ב ראו: עמ"ש (חי') 4646-11-08 ל' מ' נ' מ' מ' (13.1.2009) [פורסם בנבו]; בע"מ 2338/09 פלונית נ' פלוני (3.6.2009) [פורסם בנבו].

     

75. התובע לא עמד בנטל זה.

     

76. בין הצדדים אין מחלוקת עובדתית כי הם הגיעו לישראל בחודש אפריל 2020 ראו: ס' 6 לכתב התביעה, ס' 17 לכתב ההגנה והמחלוקת נסובה סביב השאלה האם הסכימו הצדדים להגיע לישראל לתקופה של שנה – כגרסת התובע, או שמא להשתקע בישראל ולהתגורר בה דרך קבע – כגרסת הנתבעת.

     

77. לפי גרסת התובע הצדדים היו צריכים לשוב לארה"ב בחודש אפריל 2021. בפועל, הצדדים לא שבו לארה"ב במועד זה ותביעה זו הוגשה רק בסוף חודש נובמבר 2021, לאחר שהנתבעת הגישה נגדו תלונה במשטרה ובקשה לצו הגנה.

     

78. לא ניתן לקבל את טענת ב"כ התובע כי הצדדים סיכמו להגיע לישראל "לתקופה של כשנה" (ההדגשה לא במקור – פ.ג.) ראו: פרוט' עמ' 1 ש' 29. התובע חזר בעדותו פעם אחר פעם ובאופן עקבי על הטענה כי הצדדים הגיעו לישראל לתקופה של שנה ראו: פרוט' עמ' 13 ש' 27, עמ' 15 ש' 7-8, עמ' 30 ש' 10 ולא לתקופה של כשנה.

     

79. בנוסף, התובע לא הכחיש קיומו של מסרון מיום 6.7.2021, בו הודיעה לו הנתבעת כי הצדדים החליטו לבוא לישראל למגורי קבע ראו: פרוט' עמ' 15 ש' 30, עמ' 16 ש' 11. במצב דברים זה ולכל המאוחר, כבר בחודש יולי 2021, ידע התובע כי אין בכוונת הנתבעת לשוב לארה"ב. חרף זאת ועד לפרוץ הסכסוך בחודש אוקטובר 2021, לא פעל התובע למיצוי הזכויות על פי החוק לאמנת האג.

     

80. טענת התובע כי הוא לא פעל למיצוי זכויותיו משום שלא רצה לפרק את התא המשפחתי ראו: פרוט' עמ' 16 ש' 23-26; ס' 6 לסיכומי התובע – גם אם היא טענה נכונה – לא תומכת בגרסתו כי הצדדים הגיעו לישראל לתקופה של שנה, בפרט לנוכח העובדה כי המסרון נשלח בחלוף תקופה זו ואף כ-3 חודשים לאחריה.

     

81. טענת התובע כי הנתבעת נכנסה למקלט לנשים מוכות ובכך מנעה מב"כ התובע לפעול להגשת התביעה ראו: ס' 6 לסיכומי התובע לא זכתה להסבר ממשי כלשהו ולא הוכחה.

     

82. לא ניתן לקבל את טענת התובע כי הצדדים הגיעו לישראל לשנה אחת עקב משבר הקורונה ראו: ס' 5 לכתב התביעה ו"עד כלות הקורונה" ראו: ס' 25 לסיכומי התובע, שכן בפרוס שנת 2000 לא ניתן היה לצפות את סיום משבר הקורונה ולתחום אותו לתקופה של שנה ראו: ס' עמ' 5 לסיכומי הנתבעת. כמו כן משבר הקורונה טרם חלף.

     

     

83. טענת התובע כי המועד החלופי לחזרה לארה"ב הוא "עד אשר תפגע יכולת העבודה שלו בצורה אופטימאלית והפרנסה בשפע תגדע" ראו: ס' 25 לסיכומי התובע נטענה לראשונה בסיכומים והיא בבחינת הרחבת חזית אסורה ויש לדחות אותה מטעם זה ראו: ע"א 546/04 ‏עיריית ירושלים נ' שרותי בריאות כללית (20.8.2009) [פורסם בנבו]; עמ"ש 42104-02-21 ע' פ' נ' ג' מ' (1.6.2021) [פורסם בנבו].

     

84. טענת התובע כי יש ללמוד מתשובת הנתבעת בהתכתבות משנת 2019, בה השיבה כי לא משנה איפה יגורו הצדדים ראו: ס' 18 לסיכומים, איננה סותרת את טענת הנתבעת כי הצדדים הגיעו בשנת 2020 למגורי קבע בישראל.

     

85. לפיכך טענת התובע כי הצדדים הגיעו לישראל לתקופה של שנה אחת בלבד, לא הוכחה ראו: עמ' 1 לסיכומי הנתבעת בפרק "התייחסות לסיכומי התובע".

     

86. משלל הראיות שצירף התובע לכתב התביעה, הראיה היחידה הרלוונטית לתמיכה בטענה כי הצדדים הגיעו לישראל לשנה אחת בלבד הינה התכתבות של הנתבעת עם חברתה, במסגרתה הודיעה הנתבעת כי הצדדים מגיעים לישראל לשנה אחת ראו: נספח 8 לכתב התביעה.

     

87. ואולם ראיה זו הינה ראיה בעלת משקל נמוך ביחס לראיות שהציגה הנתבעת בתמיכה לטענותיה.

     

88. הנתבעת טענה כי לאחר הגעת הצדדים לישראל בחודש אפריל 2020, הצהירו הצדדים על קביעת תושבות בביטוח לאומי ראו: ס' 19 לכתב ההגנה. בתמיכה לטענה זו צירפה הנתבעת שאלון לקביעת תושבות לחוזר מחו"ל (להלן: "השאלון") ראו: נספח 8 לכתב ההגנה.

     

89. השאלון נחתם על ידי התובע ביום 14.7.2020 ובמסגרתו הוצהר, בין היתר, כדלהלן:

     

    "נא פרט פעולות שעשית אם ישנן, המצביעות על סיום מרכז חייך בחו"ל: העברת כל המכולה של כל החפצים האישיים, מעבר עם אישה ושלושה ילדים, רישום ילדים לבית הספר בישראל, סגירת חשבונות בחו"ל".

     

    "מתי חזרת לישראל באופן קבוע? מאי, 2020".

     

     

     

    "נא פרט נתונים נוספים שאינם באים לידי ביטוי בשאלון אך לדעתך עשויים לסייע בקביעת מעמדך כפי שחזר לחיות באופן קבוע בישראל:

     

    בשנת 2016 הגענו עם שני ילדינו בתהליך עלייה. בגלל ענייני עבודה נאלצתי להחזיר את משפחתי לתקופה מוגבלת לארה"ב ולהקפיא את סטטוס העלייה. עכשיו חזרנו סופית – הגשנו את סטטוס העלייה דרך משרד הקליטה ומכרנו את כל נכסינו בחו"ל. מרכז חיינו בארץ.

     

90. השאלון הוצג לתובע והוא נשאל האם הוא מזהה את חתימתו. התובע התחמק משאלה זו וטען כי אינו מזהה את המסמך מכיוון שהוא ערוך בשפה העברית ראו: פרוט' עמ' 16 ש 27-31, עמ' 22 ש' 11-19.

     

91. גם ניסיון של בית המשפט לקבל תשובה האם החתימה על השאלון היא חתימתו של התובע, לא הניב פרי ראו: פרוט' עמ' 16 ש' 33-35.

     

92. התובע בחר לא להשיב לשאלה האם חתימתו על גבי השאלון זויפה ראו: פרוט' עמ' 25 ש' 11-13.

     

93. ער אני לטענת התובע כי הוא אינו קורא את השפה העברית. יחד עם זאת:

     

    "חזקה על אדם החותם על מסמך, שקרא אותו, הבין את תוכנו והסכים לו (ראו ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור [פורסם בנבו] (18/5/65)).

    חזקה זו תחול ביתר שאת, ככל שמדובר במסמכים מהותיים, כגון הסכמי הלוואה ושטרי משכנתא (ראו ע"א 8533/06 גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ [פורסם בנבו] (5/8/08) בפסקה 5, ע"א 9538/06 סגל נ' בנק לפיתוח ומשכנתאות בע"מ [פורסם בנבו] (10/6/08) בפסקה 6, ע"א 2503/11 עיזבון המנוחה בועז בתיה ז"ל נ' בנק אוצר החייל בע"מ [פורסם בנבו] (18/12/11) פסקה 14)"

    ראו: ת"א (מחוזי חיפה) 20633-02-19 ארבל נ' ברניב (9.12.2021) [פורסם בנבו].

     

94. הלכה היא כי מי שמבקש לסתור חזקה זו מוטל עליו נטל כבד להוכיח את גרסתו וכוחה של החזקה יפה במיוחד כאשר מדובר במסמך מהותי ראו: ע"א 9538/06 סגל נ' בנק לפיתוח ומשכנתאות בע"מ (10.6.2008) [פורסם בנבו]; ע"א 6645/00 עו"ד ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365); ת"א (מחוזי ת"א) 19658-01-17 יפה נ' בנק דיסקונט לישראל (18.5.2020) [פורסם בנבו].

     

95. שתיקתו והתחמקותו של התובע ביחס לשאלות הנוגעות לחתימתו על השאלון, לא סייעו לו לסתור את החזקה הנ"ל, אלא יצרו רושם כי הוא מתחמק מלהשיב לשאלות, מאחר והתשובות לשאלות אלו עשויות לפעול לרעתו ולסתור את גרסתו.

     

96. בנוסף, קיימת גישה לפיה מקום בו אדם מציג מצג שווא בפני הרשויות יהיה הוא מנוע מלטעון טענה אחרת בבית המשפט, מחמת "השתק שיפוטי" ראו: בע"מ 356/15 פלוני נ' פלונית (20.1.2015) [פורסם בנבו]; תמ"ש 3655-03-16 ש' נ' ד' (18.6.2018) [פורסם בנבו]; תה"ס 24751-06-15 ד.ס. נ' ט.ט.ס (19.7.2016) [פורסם בנבו].

     

97. בתוך כך לא ניתן לקבל את עמדת ב"כ התובע לפיה "מה שחשוב זה לא מה שהצדדים הצהירו בפני הרשויות..." ראו: פרוט' עמ' 2 ש' 23-24 ומקום בו הצהיר התובע בשאלון כי הצדדים הגיעו לישראל למגורי קבע, אין הוא יכול לטעון בהליך זה כי הצדדים הגיעו לישראל לתקופה של שנה אחת בלבד.

     

98. ראיה משמעותית נוספת התומכת בטענת הנתבעת וסותרת את טענת התובע לפיה הצדדים הגיעו לישראל לשנה אחת בלבד, הינה חוזה השכירות לפיו הצדדים שכרו דירת מגורים, החל מיום 14.5.2020 עד ליום 13.4.2022, דהיינו לתקופה של 23 חודשים ראו: נספח 14 לכתב ההגנה ועובדה זו לא נסתרה על ידי התובע בדרך כלשהי ולא זכתה להתייחסות במסגרת סיכומי התובע.

     

99. סוגיה משמעותית נוספת המטה את כף המאזניים לטובת הנתבעת הינה העובדה כי התובע לא גילה בכתב התביעה כי בשנת 2016 הצדדים פתחו תיק עלייה במטרה להשתקע בישראל ראו: ס' 5 לכתב ההגנה.

     

100. במסגרת רע"א 9200/96 רזין נ' Bea Hotels N.V (3.12.2006) [פורסם בנבו], קבע בית המשפט העליון כי:

      

     "כלל בסיסי הוא במסגרת פנייה לבית המשפט, כי על בעל דין לפרט בפנייתו את כל הנתונים הרלוונטיים לצורך ההחלטה השיפוטית, בין אם הם מטיבים עמו, ובין אם הם מרעים עמו".

      

101. העובדה כי הצדדים פתחו תיק עליה בשנת 2016 שומטת את הקרקע תחת טענת התובע בעניין כוונת הצדדים להגיע לישראל באופן זמני והדבר משתקף גם מעדותו לפיה "ודרך אגב כאשר היינו בשנת 2016 אז גם זכינו להטבות למרות שהיה ברור שאנו חוזרים לפה לצמיתות" ראו: פרוט' עמ' 18 ש' 25-26.

      

102. לאמור לעיל יש להוסיף כי גרסת הנתבעת לפיה הצדדים הגיעו לישראל דרך קבע לא נסתרה בחקירה נגדית ראו: פרוט' עמ' 92 ש' 5-8, 28-29, עמ' 98 ש' 18.

      

103. טענת התובע כי הנתבעת הגישה בקשה לצווי עיכוב יציאה כנגד הקטינים, בעקבות איומי התובע לקחת את הילדים ראו: ס' 3 לסיכומי התובע וכי מכך יש ללמוד על אודות אי ההסכמה למגורי קבע בישראל, אין בה ממש, לאור העובדה כי הבקשה לצווי עיכוב יציאה מן הארץ הוגשה ביום 24.10.2021, דהיינו "במרחק" של חצי שנה מהמועד המוסכם הנטען לחזרה לארה"ב.

      

104. על יסוד כל אלה הוכח לפניי כי הצדדים הגיעו לישראל בהסכמה לתקופה שאינה קצובה בזמן. כפועל יוצא מהסכמה זו הצדדים והקטינים שוהים בישראל למעלה משנה וחצי.

      

105. הקטינים השתקעו בישראל, השתלבו במוסדות החינוך בישראל ראו: נספח 13 לכתב ההגנה, פרוט' עמ' 99 ש' 19-22, בשים לב לגילאי הקטינים, הם חיו חלק ניכר מחייהם בישראל והורי הקטינים מתגוררים בישראל.

      

106. יש לדחות את טענת התובע כי הקטינים לא השתקעו בישראל בשל השהות במקלט לנשים מוכות ובשל היעדרויות ממוסדות החינוך בעקבות נגיף הקורונה ראו: ס' 23 לסיכומי התובע ולו משום שהיא סותרת את טענתו כי הצדדים הגיעו לישראל "על מנת לאפשר לקטינים שגרת חינוך במוסדות החינוך בישראל שהיו פתוחים" ראו: ס' 5 לכתב התביעה, עמ' 3 לסיכומי הנתבעת. לעניין המשמעות של העלאת טענות סותרות ראו: ע"א 9056/12 קינג נ' פקיד השומה ירושלים (4.8.2014) [פורסם בנבו]; עמ"ש 39217-03-21 א. נ' ב. (28.7.2021) [פורסם בנבו].

      

107. בנוסף, יש ממש בטענות הנתבעת כי הקטינים כלל לא רשומים למוסדות החינוך בארה"ב ראו: עמ' 3 לסיכומי הנתבעת.

      

108. על יסוד התשתית הראייתית שהובאה לפניי, השתכנעתי כי התביעה הוגשה על רקע הסכסוך שפרץ בין הצדדים בחודש אוקטובר 2021, אשר הוביל למעצר התובע ולקרע ממשי ביחסי הצדדים.

      

109. התובע טען כי מקום מגוריהם הרגיל של הקטינים בארה"ב ראו: ס' 41 לכתב התביעה, ס' 12 ו-28 לסיכומי התובע ואולם טענה זו לא זכתה לכל הסבר או פירוט, למעט הטענה כי בשתי המדינות – בישראל ובארה"ב – לצדדים היה בית הרשום על שמם.

      

110. על יסוד מסקנות אלה, אני קובע כי מקום המגורים הרגיל של הקטינים הינו בישראל.

      

111. כפועל יוצא, אני קובע כי הנתבעת לא ביצעה חטיפה ואין מקום להפעלת המנגנון הקבוע בחוק אמנת האג.

      

112. בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף כי גם אם הייתי קובע כי בוצעה חטיפה – ואיני קובע כך כמפורט לעיל – עדיין לא היה מקום להפעיל את המנגנון הקבוע בחוק אמנת האג. זאת לאור עדות התובע כי הצדדים האריכו את שהותם בישראל ראו: פרוט' עמ' 15 ש' 12-13 ולאור הפסיקה לפיה:

      

     "כאשר ההורה שממשמורתו הורחק הקטין הסכים למעשה ההרחקה או השלים עמו, שוב אין צורך ב"עזרה ראשונה" ובפעולה דחופה ומידית של "כבוי דלקה" ...הורה שהשלים עם מעשה ההרחקה מבטא בכך שאין במציאות שנוצרה כתוצאה מהרחקת הקטין ממקום מגוריו הרגיל משום דחיפות ובהילות, המחייבות את הפעלת האמנה דווקא, לאלתר וללא דחייה".

     ראו: ע"א 473/93 ליבוביץ נ' ליבוביץ, פ"ד מז(3)63 (1993) ראו גם: ע"א 7206/93 גבאי נ' גבאי, פ"ד נא(2) 241; עמ"ש 1909-04-21 פלונית נ' פלוני (14.4.2021) [פורסם בנבו].

      

113. התוצאה היא כי התביעה נדחית.

      

114. לאור התוצאה, התובע יישא בהוצאות משפט בסך של 40,000 ₪.

115. המזכירות תסגור את התיק.

      

      

     ניתן היום, ט"ו שבט תשפ"ב, 17 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.