בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע (כב' השופטת ר' אטדגי-פריאנטה), מיום 29.8.2018, בה נדחתה בקשת המבקש להורות למשיבה להשיב את ילדיהם הקטינים של הצדדים לאזור הדרום, ולהוציאם מחזקתה.
רקע והליכים
- בין המבקש למשיבה מתנהל סכסוך חריף בשאלת המשמורת והסדרי השהות, ביחס לשלושת ילדיהם הקטינים: ע' בן ה-15, מ' בת ה-13 ו-י' בת ה-9.
נכון להיום אין קביעה שיפוטית ביחס למשמורת, ובפועל שלושת הקטינים מצויים בחזקתה של המשיבה ואינם מקיימים קשר כלשהו עם המבקש, כאשר הקטין ע' מתחנך בפנימייה ב*****.
בבית המשפט לענייני משפחה תלויה ועומדת תביעת המבקש לקבל משמורת על הקטינים (תלה"מ 24384-11-17; הוגש ביום 12.11.2017). במסגרת הליך זה, ניתן לבקשת המבקש צו מניעה האוסר על המשיבה להעתיק את מקום מגורי הקטינים לאזור המרכז (החלטה מיום 9.5.2018). המשיבה, מצידה, הגישה תביעה להעתקת מקום המגורים של הקטינים (תלה"מ 61041-05-18; הוגש ביום 28.5.2018). לאחרונה, ביום 11.10.2018, התבקש תיקון כתב התביעה לתביעת משמורת.
- הלכה למעשה, מצויים כאמור הקטינים ברשות המשיבה, והם מסרבים לקיים קשר עם המבקש. במסגרת תביעת המבקש, בחודש מרץ 2018, הופנו הצדדים להליך טיפולי אצל מר אלון דגן לצורך חידוש הקשר בין המבקש לילדיו. עד כה ההליך הטיפולי לא התקדם באופן ממשי ולא קירב את הקטינים למבקש.
- ביום 28.5.2018, הגישה כאמור המשיבה תובענה להעתקת מקום מגורים לאזור המרכז. במסגרת ההליך היא ביקשה גם סעד זמני לאשר לה להעתיק את מקום המגורים. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 7.6.2018. בית המשפט עמד על כך שיש להידרש לקבלת תסקיר ולבחון את כל המידע הרלוונטי בשאלת טובת הקטינים. נקבע כי בשלב זה, כאשר ההליך הטיפולי שנועד לצורך חידוש הקשר בין האב לקטינים, נמצא בראשיתו, לא ניתן לבחון את טובת הקטינים בכל הנוגע להעתקת מקום המגורים, ויש למצות תחילה את ההליך הטיפולי.
- בקשות המשיבה לעיין מחדש בשאלת המעבר, נדחו בהחלטות מיום 11.6.2018, 28.6.2018 ו- 25.7.2018. כך, בהחלטה מיום 25.7.2018 נפסק, כי לא חל שינוי נסיבות ויש לבחון את טובת הקטינים באופן מעמיק, דבר אשר טרם נעשה. ביחס להסכמות בהליך הטיפולי, נפסק כי משהודיע המבקש כי למעשה אין הסכמה, הרי שלא ניתן להידרש לבקשה כבר עתה, ויש להמתין לקבלת תסקיר בעניינם של הצדדים, לצורך בחינת טובת הקטינים.
- המחלוקות בעניין המעבר של האם והקטינים לאזור המרכז, התעוררו גם במסגרת ההליך הטיפולי שהתקיים אצל המטפל אלון דגן. המטפל ניסה להביא את הצדדים להסכמות, וביום 8.7.2018 הוא דיווח לבית המשפט, כי המבקש נתן הסכמה למעבר המשיבה עם הקטינים ל******, ולרישום הקטינים למסגרות חינוכיות שפורטו באותה הודעה. המטפל המליץ כי הצדדים יתנו תגובה להסכמות ויינתן להם תוקף.
המבקש בתגובתו מיום 12.7.2018 הודיע כי הוא מתנה את ההסכמה בהפקדת ערבות כספית, שנועדה להבטיח שיתוף פעולה של המשיבה בהליך הטיפולי, ובתנאים נוספים. על רקע זה, בהחלטה מיום 25.7.2018, דחה כאמור בית המשפט בקשה נוספת לעיון מחדש, בהבהירו כי אם תהיה הסכמה למעבר, בכפוף למתן ערבויות, תוגש בקשה מוסכמת.
להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 16.7.2018 הודיע מר אלון דגן לבית המשפט כי בתנאים הקיימים (לאחר שהמבקש חזר בו מההסכמה למעבר ובהיעדר רגיעה בין הצדדים) לא יוכל להמשיך בטיפול בתופעת הניכור, עקב הערכה שהסיכוי להצליח בתנאי אלו נמוך ונועד לכישלון.
- בעקבות בקשות נוספות בשאלת המעבר, קיים בית המשפט דיון במעמד הצדדים, ביום 28.8.2018. הדיון היה בבקשת המבקש לקנוס את המשיבה בגין הפרת צו המניעה; להורות למשיבה להשיב את הקטינים לאזור הדרום ולהוציאם מחזקתה; בקשה להורות למשיבה לרשום את הקטינות למוסדות חינוך באזור הדרום, ובקשה להשבת המצב לקדמותו, ומנגד בקשה מטעם המשיבה להתיר לה לרשום את הקטינות למוסדות חינוך במקום מגוריהן הנוכחי.
החלטת בית המשפט לענייני משפחה
- ביום 29.8.2018 ניתנה החלטת ביניים נוספת בעניין המעבר ל******, היא ההחלטה נשוא הבקשה לרשות ערעור.
בהחלטה הביע בית המשפט מורת רוח מפועלה החד צדדי של המשיבה, ומהפרת החלטות שיפוטיות שאסרו את העתקת מקום המגורים של הקטינים. לצד זאת עמד בית המשפט על כך שלא מן הנמנע כי ההורה המשמורן יעתיק את מקום מגוריו גם ללא הקטינים, ולכן מתחייבת בחינת החלופה של העברת המשמורת אל ההורה האחר, המבקש לאסור את העתקת המגורים. בית המשפט מצא, כי במקרה דנן לא ניתן לקבוע בשלב זה ולו משמורת זמנית בידי המבקש, כשלא מתקיים קשר בינו לבין הקטינים, והקטינים אינם מוכנים לקיים כל קשר עמו. נפסק כי משמעות השבתם של הקטינים היא בבחינת ענישה גרידא, שתהא לה השלכה על נפשם של הקטינים או פגיעה בהם.
נוכח זאת מצא בית המשפט כי החלופה היחידה האפשרית היא הותרת המצב הקיים על כנו, כך שהקטינים ימשיכו להתגורר עם אמם במרכז הארץ.
נפסק כי נוכח המציאות החדשה של מעבר המשיבה והקטינים להתגורר ב******, עבודת המשיבה באזור המרכז והדיווח כי הקטינים נקלטו היטב במקום מגוריהם החדש, טובת הקטינים היא שהמצב הנוכחי יעמוד בעינו וימנעו שינויים נוספים בשלב זה.
בית המשפט התיר אפוא, באופן זמני ועד להכרעה בתובענה העיקרית, את העתקת מקום המגורים של הקטינים, ורישום הקטינות במוסדות חינוך במקום מגוריהם הנוכחי.
טענות הצדדים
- המבקש, בבקשה לרשות ערעור, עומד על החומרה הגלומה בהפרת צווי בית משפט, הפרה שבמקרה דנן הביאה לכך שבית המשפט קמא השלים עם הפעולות שעשתה המשיבה, ואישר אותן בדיעבד. נטען כי בית המשפט התיר את המעבר מבלי שבירר את טובת הקטינים, והאם טובתם להישאר עם אם מנכרת הורית, מסיתה, שעוברת מקום מגורים מידי כמה חודשים, והכל ללא הסכמת האב ותוך הפרת צווי בית משפט. המבקש מציין כי טרם התקבל תסקיר אותו הזמין בית המשפט, וטובת הקטינים לא יכולה להיבחן כלל מקום בו מפרים צווים של בית המשפט.
המבקש מדגיש כי אין שום החלטה שיפוטית שקובעת כי משמורת הקטינים אצל המשיבה, ודווקא קיימת החלטה מפורשת של בית הדין הרבני, המוציאה את הקטינים ממשמורת האם. לטענת המשיב, לא היה מקום לשקול את האפשרות שמא המשיבה תעבור להתגורר ב****** ללא הקטינים, אפשרות שהמשיבה מעולם לא העלתה.
המבקש סבור כי המשיבה גמרה אומר, לשלול ממנו לראות את ילדיו, ואינה בוחלת בשום אמצעי מאז פרץ סכסוך הגירושין ועד היום. המבקש עצמו, כך לטענתו, מוכן להליך טיפולי ללא כל תנאי, ומעולם לא הציב כל תנאי להמשך הטיפול.
- בדיון לפני ביום 4.11.2018, עמד ב"כ המבקש על המעברים התכופים של המשיבה עם הקטינים, ללא הסכמת המבקש, תחילה מע' לש', מש' לקיבוץ *** ומשם ל******. כן תיאר הוא את הקשיים שמערימה המשיבה, כך לטענתו, על הסדרי ראייה בין המבקש לבין הקטינים, עד שהצליחה להביא לניתוק הקשר.
ב"כ המבקש הביע תרעומת על כך שהמשיבה פעלה בניגוד להחלטות שיפוטיות, ובית המשפט, בסופו של יום, השלים עם כך ואפשר לה להשלים את המהלך.
ביחס לטענת המשיבה כי עברה לאחר שאצל המטפל המבקש נתן את הסכמתו למעבר - נטען כי ההסכמה הותנתה בשני תנאים: האחד כי המשיבה תפקיד ערובה לקופת בית המשפט להבטחת קיום הסדרי הראייה, והשני הוא הטלת קנס על המשיבה אם לא תביא את הילדים לטיפול. המשיבה לא הסכימה לתנאים ולכן לא התגבשה הסכמה למעבר. להוכחת הטענה, הציג המבקש מסרון מיום 29.6.2018, שם כתב המטפל למבקש כי הודיע על ההחלטה שלו להסכים למעבר, תוך הצבת תנאים. עוד נטען כי המשיבה תכננה את המעבר ורשמה את אחת הבנות למוסד חינוכי עוד לפני ההסכמות הנטענות אצל המטפל, כבר בחודש מאי 2018, והטענה כי הסתמכה על ההסכמה אצל המטפל אינה נכונה.
- המשיבה, מצידה, טוענת כי הצדדים הסכימו בטיפול על מעבר למרכז. לטענתה ביום 29.6.2018 התקשר אליה המטפל ואמר כי המבקש מסכים. בהתאם להסכמות אלה היא פעלה וחתמה על הסכם שכירות, ורשמה את הילדים למסגרות חינוך. ההסכמה באה לידי ביטוי בדיווח של המטפל לבית המשפט ביום 8.7.2018. המשיבה מציינת כי ביום 10.7.2018 חזר בו המבקש מההסכמה והתנה אותה בכך שיוטלו סנקציות כספיות על המשיבה אם הטיפול לא יצליח, ועוד תנאים שאינם לטובת הקטינים.
בעקבות התנהלות המבקש הודיע המטפל (ביום 16.7.2018) כי הוא מפסיק את ההליך הטיפולי בתופעת הניכור ההורי. מכאן טענת המשיבה כי לא ניתן לשקם את מערכת היחסים בין המבקש לקטינים, וברי כי סיכויי התביעה של המבקש למשמורת - אפסו.
המשיבה רואה בכך שינוי נסיבות מהותי, שהצדיק את שינוי ההחלטה בעניין העתקת מקום המגורים.
המשיבה מוסיפה כי צו המניעה ניתן נגד הקטינים ולא נגדה, החלופות שעמדו על המדוכה היו להותיר את הקטינים עם המשיבה, או להוציאם למסגרות חוץ-ביתיות, שכן בשל סרבנות הקשר, לא קיימת חלופה של משמורת אצל המבקש. ברי כי מבין החלופות הקיימות, החלופה המטיבה עבור הקטינים היא להיות עם המשיבה. לדבריה, הילדים כבר משולבים במסגרת והחלו בבניית מערכת יחסים עם ילדים באזור ****** בסוף יולי 2017, וטובתם היא שלא לנתקם מחבריהם ולחיות ללא המשיבה.
בנוסף נטען, כי שעה שאין קשר בין המבקש לקטינים, המצב הקיים אינו פוגע ב"אין קשר", ודי בכך כדי לדחות את הבקשה לרשות ערעור.
- בדיון לפניי הסבירה ב"כ המשיבה את הנסיבות שהובילו לצורך של המשיבה לעבור לאזור המרכז, ובהן עבודתה ב***** ולמודי הבן בפנימייה ב*****. המשיבה אישרה כי כבר בחודש מאי 2018 ביקשה לרשום את הקטינות למוסדות חינוך ב******, אך הן נרשמו רק לאחר שהייתה הסכמה של המבקש אצל המטפל. המשיבה הסבירה מדוע לא יכלה להסכים לתנאים שהציב המבקש, שהרי היא אינה יכולה להתחייב להצלחת ההליך הטיפולי.
- לדיון לפניי התייצבה גם עו"ד אלה שינפלד, שמונתה בבית המשפט לענייני משפחה, כאפוטרופוס לדין של הקטינים. עו"ד שינפלד עמדה על הסירוב הנחרץ של הקטינים לפגוש את המבקש, ותיארה את הניסיון הכושל שנעשה בזמנו לחדש את הקשר בין המבקש לבת הצעירה י' במרכז קשר. לשיטתה, ללא הליך טיפולי, לא ניתן לקיים קשר בין המבקש לקטינים. מדבריה גם עלה כי הקטינים מעוניינים בהעתקת מקום המגורים.
דיון והכרעה
- כפי שעולה מסקירת ההליכים המשפטיים, המשיבה סירבה להשלים עם חמש החלטות שיפוטיות שאסרו על העתקת מקום המגורים של הקטינים, ועברה להתגורר עם הקטינים ב******, תוך הפרת ההחלטות השיפוטיות ובידיעה כי המבקש מתנגד למעבר. תסכולו של המבקש מכך שבית המשפט הכשיר בדיעבד את התנהלותה של המשיבה - שפעלה תוך זלזול בהחלטות בית המשפט ותוך רמיסת המעמד ההורי של המבקש - ברורה ומובנת. ההצדקות שבפי המשיבה, על כך שממילא לא מתקיים קשר בין המבקש לקטינים, כך שהמעבר אינו משנה דבר, ועל כך שכשל ההליך הטיפולי ממילא שולל היתכנות התביעה העיקרית, אינן ראויות. הן מבטאות, כך נראה, רצון להרחיק את המבקש מחיי הקטינים והתעלמות מזכותו להיות שותף להחלטות מהותיות בחייהם.
יתרה מכך, מתוך התיק עולה תמונה מדאיגה מאוד של שלושה קטינים שמסרבים לקשר עם אביהם, באופן המעורר חשש כי מדובר בתסמונת של "ניכור הורי". "ניכור הורי" הוא תופעה שמתגלית אצל ילדים להורים בסכסוך משמורת, שבאה לידי ביטוי בהתנכרות של הילדים לאחד ההורים ללא צידוק, שהאחראי לקיומה הוא ההורה האחר (ר' רע"א 3009/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נו(4) 872; ד"ר דניאל גוטליב "תסמונת הניכור ההורי" רפואה ומשפט, גיליון 31, דצמבר 2004, עמ' 106 ואילך). קביעה שיפוטית כי זהו אכן המצב במקרה נתון צריכה להיעשות כמובן בזהירות, תוך הסתייעות בגורמי מקצוע האמונים על כך (בע"מ 6327/08 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 10.9.2008). קביעה כזו מחייבת בירור מעמיק, ולאחריו ניתן להחליט, בהתאם לנסיבות ותוך הסתייעות בגורמי מקצוע, על דרכי טיפול מתאימות (ראו, למשל, עמ"ש 60592-03-15 ק.ל. נ' י.פ. (ניתן ביום 8.6.2015). דרכי הטיפול משתנות ממקרה למקרה, כאשר במקרים מסוימים עשויה לבוא בחשבון גם העברת המשמורת (חרף סרבנות קשר) ובמקרים חמורים אף הוצאת הקטינים ממשמורת ההורים, על פי חוק הנוער (טיפול והשגחה) תש"ך-1960. אך כל אלה מחייבים, כאמור, בירור מעמיק והסתייעות בגורמי מקצוע, כגון עו"ס לסדרי דין (ועו"ס נוער במקרים בהם עולה חשש לשלומו הנפשי של הקטין) מומחים מטעם בית המשפט וגורמי טיפול. הוצאת קטין מידי ההורה המטפל בשל תסמונת "ניכור הורי" תעשה גם היא, ככלל, בליווי גורמי טיפול ורווחה.
- במקרה שלפני, ההליך המשפטי מצוי אך בראשיתו, טרם שלב ההוכחות וטרם שמיעת עמדתם של גורמי מקצוע. לבית המשפט טרם הוגש תסקיר בעניין המעבר ואין לפניו תסקיר סופי בעניין המשמורת. אמנם, לכתב התביעה שהגיש המבקש צורף דו"ח מפורט של מכון שלם מיום 14.9.2017, שהוכן לכב' בית הדין הרבני. הדוח מתייחס לכל אחד מבני המשפחה ולמצב המשפחתי המורכב בכללותו. הדוח אינו ממליץ במצב כיום (נכון למועד עריכתו) על העברת המשמורת למבקש, אך הוא כולל המלצות טיפוליות רבות, הן פרטניות והן משפחתיות. בסוף הדוח מצוין כי אם לא יחול שינוי משמעותי במערך המשפחתי הפתולוגי שנוצר ובמצבם הרגשי של הילדים, ניתן יהיה לשקול אפשרות של הרחקת הילדים ממוקד המתח והסכסוך. נכתב כי מדובר בצעד מרחיק לכת יחסית וניתן יהיה לנקוט בו אם המאמצים האחרים לשיקום המערך המשפחתי ייכשלו.
בתסקיר מיום 23.1.2018 המליץ העו"ס לסדרי דין מאגף הרווחה בש' לאמץ המלצות הדו"ח של מכון שלם. על רקע זה, הופנו הצדדים אל המטפל אלון דגן.
לעת הזו, ההליך הטיפולי הופסק, כפי שפורט לעיל. ככל שההליך הטיפולי לא יחודש או לא יביא לתוצאות המיוחלות, יהיה מקום לשקול דרכי התמודדות אחרות העומדות לרשות בית המשפט, בשיתוף גורמי המקצוע.
- לא אכחד, החלטת בית המשפט קמא מעוררת קושי, בין היתר בכך שהיא מתחשבת בשינוי הנסיבות שכפתה המשיבה, תוך הפרת החלטות שיפוטיות. לטעמי, שינוי נסיבות שהוא פועל יוצא של הפרת החלטות שיפוטיות אינו צריך לשמש עילה לעיון מחדש בהחלטה השיפוטית שהופרה (ראו והשוו רמ"ש (ב"ש) 31723-11-17 נ.ש. נ' ש.ש. (ניתן ביום 21.12.2017; פסקה 8).
ההחלטה ממחישה היטב את המורכבות והמגבלות שיש ב"טיפול משפטי" בניכור הורי וסרבנות קשר. שהרי גם כאשר צד אינו מכבד החלטות שיפוטיות, משעסקינן בגורלם של קטינים, שיקולים שנוגעים בקטינים עשויים להוביל להשלמה (זמנית) עם מהלכים בלתי ראויים, עד לסיום ההליך השיפוטי, בבחינת "הרע במיעוטו". השימוש בכלים העומדים לבית המשפט, כגון שינוי ההורה המשמורן או הוצאת הקטין ממשמורת ההורים, צריך שייעשה בזהירות ובמתינות, על יסוד תשתית מוצקה והסתייעות בגורמי מקצוע. מכאן הקושי שעשוי להיווצר לעיתים בשימוש בכלים אלה בהחלטות ביניים, כפי המקרה דנן.
- החלטת בית המשפט קמא מיום 29.8.2018 היא החלטת ביניים, החלטה זמנית בעניין העתקת מקום המגורים ורישום הקטינים למוסדות חינוך. אין בה כדי להוות הכרעה סופית לא בעניין העתקת מקום המגורים, בוודאי לא בעניין המשמורת (כמובן שבין שתי הסוגיות קיימים יחסי גומלין). שתי הסוגיות טעונות בירור מעמיק ומיצוי ההליך הטיפולי. יוער כי גם אם האפיק הטיפולי יגיע למבוי סתום, עדיין נדרשת הכרעה בעניין המשמורת, תוך שקילת דרכים נוספות להתמודדות עם "הניכור ההורי". מכל מקום, ספק אם בשלב זה מוצה האפיק הטיפולי, נוכח החלטת בית המשפט קמא מיום 4.11.2018 להפנות את הצדדים למטפל אחר, מר נחום ברנשטיין. באותה החלטה גם נקבע דיון הוכחות ליום 17.2.2019. עוד עולה מדברי הצדדים ומעיון בתיק דלמטה, כי ביום 29.10.2018 הורה בית המשפט על הגשת דוח סוציאלי (בהעדר עו"ס לסדרי דין) משירותי הרווחה ב******, וזאת תוך 45 ימים.
- העובדה כי מדובר בהחלטת ביניים אינה גורעת מכך שמדובר בהחלטה בעלת נפקות מיידית וממשית, ואף כבדת משקל, על חייהם של הקטינים. העתקת מקום מגורים ושינוי מוסדות הלימודים אינם דברים של מה בכך. הם משפיעים מאוד על הקטינים. קבלת החלטות מצד ההורים בעניינים אלה מבטאת בצורה מובהקת את האוטונומיה של ההורים. ככלל, שינוים בעניינים אלה מחייבים הסכמה של שני ההורים, נוכח האחריות ההורית השווה של כל אחד מההורים, יהא המשמורן אשר יהא. בהעדר הסכמה של שני ההורים, אין לבצע שינוי של מקום מגורים או של המוסד החינוכי, ללא החלטה שיפוטית המתירה זאת. שינוי חד צדדי רומס את המעמד של ההורה האחר. והדברים מקבלים משנה תוקף כאשר קיימת החלטה שיפוטית מנוגדת, שאוסרת את העתקת מקום המגורים.
- אמת המידה המרכזית בהכרעה בשאלות אלה, כשאין הסמכה בין ההורים, היא טובת הקטין (סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות). טובת הקטין נבחנת לרוב בסיועם של הגורמים המקצועיים ולחוות דעתם נודעת חשיבות גדולה (ראו, למשל, בע"מ 8416/15 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 14.1.2016). על פי רוב, בהעדר דחיפות מיוחדת, לא תתקבל החלטה על העתקת מקום מגורים לפני השלמת הבירור אודות טובת הקטינים. כך פעל בית המשפט קמא גם במקרה דנן, עד להחלטה מיום 29.8.2018. עובר ליום 29.8.2018 המשיבה הכתיבה מציאות חדשה, בכך שהעתיקה את מקום מגורי הקטינים, חרף החלטות שאסרו עליה לעשות כן. החלטת בית המשפט מיום 29.8.2018 מביאה בחשבון את המציאות החדשה, ואת יתר ההתפתחויות שקשורות בקטינים והכשל של ההליך הטיפולי. ההחלטה עשויה להיתפס כהכשרה בדיעבד של הפרת החלטות שיפוטיות, או כאוזלת יד מול "קביעת עובדות בשטח" מצד המשיבה.
- לצד זאת יש לזכור כי התנהלות הצדדים ביחס לקטינים ולהורות של ההורה האחר נלקחת בחשבון בהכרעה השיפוטית המתקבלת בסופו של יום. בענייננו, מהתנהלות המשיבה מתקבל הרושם שהיא אכן פועלת תוך עשיית דין עצמי והדרת המבקש מחיי הקטינים ומהחלטות מהותיות ביחס לקטינים. הטענה של המשיבה כי המבקש נתן הסכמה בלתי מסויגת למעבר ממתנת רק במעט את הרושם, שכן המשיבה פעלה לבצע את המעבר עוד לפני הסכמתו הנטענת של המבקש, והמשיכה בו לאחר שהמבקש העמיד אותה על כך שההסכמה מותנית בתנאים. ההתנהלות סביב העתקת המגורים, צריך שתילקח בחשבון יחד עם יתר הראיות, בבחינה הכוללת של השאלה מי מההורים מתאים יותר לשמש כהורה משמורן.
- חרף כל האמור, באתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחיית הבקשה לרשות ערעור. לא ניתן להתעלם מכך שלמרבה הצער, קיים נתק ממושך בין הקטינים לבין המבקש וסרבנות עיקשת של הקטינים להיפגש עם המבקש. חוות הדעת של גורמי המקצוע המונחות לעת הזו בפני בית המשפט אינן ממליצות על העברת המשמורת למבקש. למעשה, גם המבקש עצמו לא ביקש מבית המשפט קמא לקבל משמורת זמנית על הקטינים לצורך החזרתם לאזור הדרום. כך, בבקשה מס' 46, הוא ביקש להורות למשיבה להשיב את הקטינות לאזור הדרום, ולהוציא אותן לאלתר מחזקתה. בדיון לפני הבהיר המבקש כי לשיטתו יש להחזיר את הקטינים לעיר *****, לכתובת הרשומה של בית הוריה של המשיבה, מתוך הנחה כי גם המשיבה עצמה תחזור עם הקטינים ל***** (יצוין כי בסוף הדיון העלה לראשונה המבקש את האפשרות כי הקטינים יועברו לחזקתו, אך כאמור לא זו הייתה מהות הבקשה בערכאה הדיונית).
מהלך דרסטי כזה, שמשמעותו הותרת הקטינים ללא הורה מטפל, או העברתם להורה מטפל שהם מסרבים להיות איתו בקשר, מחייב בירור מעמיק, תשתית ראייתית מוצקה וליווי מקצועי של המהלך, באופן שיסייע לקטינים להתמודד עם המהלך.
בשלב זה, על יסוד המצוי בתיק לעת הזו, לא מצאתי אפשרות להתערב בהחלטת בית המשפט קמא שלא להורות על החזרת הקטינים לאלתר לאזור הדרום, על כל המשתמע מכך. כפי שציינתי בהחלטה מיום 6.9.2018, למבקש אין מעמד ביחס למקום המגורים של המשיבה עצמה ולכן צדק בית המשפט קמא בכך שבחן את השאלה מה יעלה בגורל הקטינים אם יינתן צו לחזרתם לאזור הדרום והמשיבה תבחר בכל זאת להתגורר ב******, מה גם שלכאורה אין ברשותה מקום מגורים זמין בכתובת הקודמת. המשיב עצמו לא הציע בבית המשפט קמא מקום מגורים קונקרטי, וממילא לא נבחנה התאמתו של מקום מגורים כזה לצרכי הקטינים.
נוכח כל האמור, בשלב הביניים בו מצוי ההליך, לא ראיתי מנוס מהותרת ההחלטה על כנה. החלטה זו אינה מהווה כמובן סוף פסוק ויהיה מקום לבחינה מחודשת בסוגיית מקום מגורי הקטינים - בשילוב סוגיית המשמרות - כשתפרש בפני בית המשפט התשתית העובדתית הנחוצה.
נוכח כל האמור, אני מורה על דחיית הבקשה לרשות ערעור.
חרף דחית הבקשה, נוכח התנהלותה של המשיבה, אני מורה על חיובה בהוצאות המבקש ושכר טרחת עורך דינו, בסך כולל של 15,000 ₪.
הערבון שהפקיד המבקש יושב לו באמצעות בא-כוחו.
מתירה פרסום ההחלטה ללא שמות ופרטים מזהים.
ניתנה היום, כ"ז חשוון תשע"ט, 05 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.