עניינו של פסק הדין הוא הכרעה בסיפור אנושי קשה : נדרשת הכרעה בתביעות שהגיש בזמנו מנוח כנגד בת זוגו, ותביעה שהגישה בת הזוג כנגד המנוח. התביעות המשיכו להתברר לאחר פטירת המנוח באמצעות מנהל עזבונו.
הרקע .
- המנוח מ.ל ז"ל, שנשא ת"ז ...., הלך לעולמו ביום 09.03.2015 (להלן: "המנוח").
- ב-02.07.2013 הגיש המנוח כנגד בת זוגו, הגב' ס.א (להלן: " הנתבעת") תביעה לפינוי, סילוק יד, דמי שימוש ראויים וחיוב בתשלום הוצאות אחזקת בית (תמ"ש 4016-07-13).
- בהתאם לתקנה 267 לתקסד"א התשמ"ד – 1984, ובהתאם להחלטתי, הופרדה התביעה לגורמיה, וכן התובענה 4016-07-13 הפכה להיות תובענה לפינוי וסילוק יד, הוגשה תובענה כספית לשכר ראוי והוצאות אחזקת בית (תמ"ש 31179-12-13), וכן תביעה לצו עשה כנגד הנתבעת לביטול הערת אזהרה שנרשמה על דירתם של המנוח לטובת הנתבעת ( תמ"ש 311525-12-13).
- הנתבעת הגישה מצדה תביעה כספית על סך -.240,280 ₪, (תמ"ש 3820-10-15). אציין, כי למרות שזו תביעת הנתבעת, אכנה אותה למען הנוחות כ"נתבעת".
- המנוח היה גרוש ואילו הנתבעת אלמנה. הצדדים התגוררו יחד עשר שנים קודם פטירת המנוח, בדירת המנוח ברחוב ....
- ביום 18.10.09, ערכו הצדדים הסכם ממון ובסעיף 7 הימנו קבעו :
"הצדדים מצהירים, כי אם בעת שבני הזוג מתגוררים יחד בדירה, ילך חו"ח מ. לעולמו, תהיה מ. רשאית להמשיך ולהתגורר בדירה כל חייה ו/או עד שתבחר לעזוב מרצונה החופשי, מבלי שתהיה חייבת בתשלום כלשהו ליורשי מ. בגין מגוריה ו/או שימושה בדירה."
- השלכות הנאמר בסעיף המצוטט לעיל, ובדיקת התשתית הראייתית הנוגעת לאמור בסעיף הן שייקבעו את גורל התביעות שבפני.
תמצית טענות הצדדים .
- בתביעת הפינוי שהגיש המנוח נגד הנתבעת (תמ"ש 4016-07-13), נטען כי הוא חולה סרטן, בן 79 שנה, בעוד הנתבעת בת 70 שנה, וכי מאז 2006 לערך "החלו להופיע בקיעים ביחסי הצדדים, וככל שחלף הזמן, עלו יחסי הצדדים על שרטון, בשל מעשה הכיעור והחמדנות של הנתבעת, עד כי תהום נפערה בין הצדדים".
- המנוח כתב בתביעתו, כי הוא הודיע לנתבעת על סיום הקשר עמה, ובעקבות כך, הנתבעת נדרשה לפנות את הדירה תוך שגילה כלפיה נדיבות-לב, חרף התנהגותה הפסולה כלפיו, אך לטענתו של המנוח, הנתבעת לא נענתה לדרישותיו לסיום הקשר ופינוי הדירה.
יתרה מזאת, הנתבעת פעלה תחת גבו, ובסמוך לרישום הזכויות בדירה ע"ש המנוח, רשמה ביום 07.02.2013 הערת אזהרה לטובתה על זכויות המנוח בדירה עפ"י הסכם הממון.
- המנוח שלח אל הנתבעת ביום 30.04.2013 מכתב רשום, לפיו היא מתבקשת לפנות את הדירה, וכי לזכותה הופקד מלוא דמי הפיצוי, אך הנתבעת נמנעה מלמשוך את מכתב הרישום, לפיכך נכתב לה מכתב נוסף באמצעות שליח ביום 06.05.2013.
- לטענתו של המנוח בתביעתו המקורית, פעל בתום לב להביא לסיום הקשר ופיקוד עם הנתבעת, ומילא את כל התחייבויותיו כלפיה, הוא אף הפקיד לזכותה את סכום הפיצוי בחשבון נאמנות.
- לפיכך ביקש המנוח, כי אורה על פינוי הדירה וכי על הנתבעת לשלם את מחצית הוצאות הבית הנדרשת בתקופה שעד הפינוי.
- מנגד, טענה הנתבעת, כי תביעות המנוח משוללות כל בסיס משפטי, וכי המבוקש בהן "אינו עומד עם המסכת העובדתית האמיתית ומנוגד בתכלית להסכמות אליהן הגיעו הנתבעת והמנוח.. במסגרת הסכם ממון ביום 18.10.09..".
- לטענת הנתבעת, המניע להגשת תביעות הסרק הוא יוזמה של ילדיו של המנוח, אשר בעת הגשת התביעה סבל ממחלת הסרטן והיה מצוי בכאבים תמידיים ובטיפולים רצופים, "..וכל דאגתם של ילדיו הייתה ועודנה לירושתם העתידים גם במחיר פגיעה בלתי נסבלת באביהם", והכל גם תוך פגיעה בנתבעת שהינה כבת 72 "..אשר מוגבלת ומטופלת בשל פיברומיאלגיה, לחץ דם, אוסטאופורוזיס קשה, סכרת, כאבים ראומטולוגיים המגבילים אותה פיסית".
- הנתבעת הוסיפה וטענה, כי המנוחה הודה לא פעם בפניה, כי אין לו כל רצון להיפרד ממנה, וכי כל פנייתו והודעתו על רצונו להיפרד, הינה בשל לחצי ילדיו ובשל דרישתם כי ידאג למחיקת הערת האזהרה שנרשמה על דירתו, ו.." כי מעולם לא חפץ להיפרד ממנה, וכי הוא אוהב אותה כתמיד, והוא מברך וחפץ בדרכם המשותפת ובמסירותה של הנתבעת.."
- הנתבעת אף טענה, כי כאות הוכחה, חתם המנוח כחודשיים וחצי לפני פטירתו על מסמכים שונים, חלקם כתובים בכתב ידו, על פיהם הוא מעביר במתנה לנתבעת את הרכב שלו או את סכום שוויו, וכן סך של 200,000 ₪ כאות הוקרה על הטיפול המסור שהוא מקבל ממנה , ולפיכך אף תבעה סכום זה (תמ"ש 3820-10-15).
- הנתבעת טענה עוד, כי המנוח, הן בהתנהגותו והן במעשיו, זנח את התביעה (אשר לטענת הנתבעת נכפתה עליו ע"י ילדיו), וכיוון שוויתר על התביעה, יורשיו אינם יכולים – לכאורה – לעמוד בנעליו ולתבוע אותה.
- הנתבעת הוסיפה, כי הליך הרישום של הזכויות בדירה הסתיים בינואר 2013, וכאשר באפריל 2013 אובחנה מחלתו של המנוח, דרשו ילדיו כי תעבורנה הזכויות בדירה על שמם כשהסתבר להם שעל פי הסכם הממון, נרשמה הערת אזהרה לטובת הנתבעת, דרשו מאביהם כי יחזור בו מההסכמה, ואף דרשו מן הנתבעת כי תסכים לביטול הרישום של הערת האזהרה תמורת תשלום והבטחה שתוכל לגור בדירה שנה לאחר מות המנוח ; משסירבה לכך הנתבעת, דרשו ילדי המנוח ממנו להפעיל את האפשרות של פרידה למען לא תיפגענה זכויותיהם העתידיות בירושתו.
- הנתבעת הוסיפה, כי ב-24.12.14 (חודשיים וחצי לפני פטירת המנוח), חתם המנוח על מסמך בכתב ידו, על פיו הוא מעביר במתנה לנתבעת את הרכב אשר בבעלותו מסוג טויוטה קאמרי, או את סכום שוויו וכן 200,000 ₪ כאות הוקרה על הטיפול המסור שהוא מקבל ממנה, כן הוסיף המנוח במכתב זה, כי הוא מצווה על היורשים לכבד את בקשתו.
- בשל כל אלה, טענה הנתבעת כי יש לדחות התביעות מטעם המנוח ולקבל התובענה.
מבוא דיוני .
- כזכור, את התביעה המקורית הגיש המנוח עצמו עוד בחייו. התובע הופיע בבית המשפט בישיבת קדם המשפט של 02.12.2013, ובישיבת קדם המשפט של 05.12.14, שבו התבטא התובע כמשיח לפי תומו, וכך אמר (בעמוד 2 לפרוטוקול) :
"התובע
אני במצב בריאות לא טוב, רוצים לעשות לי ניתוח ואני מתנגד ואני רוצה ללכת לבית אבות ולמסור את הבית.
אני לא מנשל אותה, כתוב בהסכם אם אני לא רוצה, אז היא מקבלת 100 אלף ₪, ואם היא לא רוצה אותי 20 אלף ₪. אני לא רוצה אותה.
אנחנו לא חיים ביחד ולא באותו חדר. מה שהיא מבשלת אני לא אוכל. הבישול שלה אחר."
- למרבה הצער, וחרף הצעות פשרה שהצעתי, לא הייתה נכונות לסיים התיק בפשרה, ולפיכך נקבע התיק להוכחות.
- בין לבין, הלך המנוח לבית עולמו (לאחר שהוגשו אפילו תצהירים מטעמו), את התביעה ניהל אפוא מנהל העיזבון. אכן, צודקת ב"כ הנתבעת, מן הראוי היה שהיורשים הם שיבואו בנעליו של המנוח, הדבר לא נעשתה. אולם בשל פגם טכני זה , לא אדחה התובענה.
- יצוין, כי אין זה הפגם הטכני היחיד, לא ראויה הייתה גם העובדה שמנהל העיזבון כביכול "התפטר" מייצוג בתיק, כדי לעמוד לחקירה נגדית, אך כאמור לעיל, גם חרף פגם זה, אדון בתובענה לגופו של עניין.
דיון .
הסכם ממון .
- כידוע, לידועים בציבור אין חובה לאשר הסכם ממון בבית המשפט. חובה זו חלה רק על זוגות נשואים או זוגות העומדים להינשא, וזאת מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973.
- הסכם הממון שבין הצדדים (צורף כנספח ה' לתצהיר עדותה של הנתבעת, אשר נסרק בתמ"ש 31152-12-13).
ההסכם נערך ביום 18.10.09 לפני עורכת הדין והנוטריון אנה אלרואי, במסגרת (כפי שנכתב בכותרת - "אימות הסכם ממון שנערת לפני הנישואין"), ובו נקבע בין היתר כך :
26.1 בפרק המבוא הצהירו הצדדים על כוונתם לשמור על הפרדה רכושית מוחלטת, כן הצהירו על כך שאין בכוונתם להינשא. (חרף האמור בפתיח).
- להלן אביא מספר סעיפים מהסכם הממון:
27.1 סעיף 3 :
"למען הסר ספק, מצהירים בזאת הצדדים, כי הם שומרים על משטר של הפרדה רכושית, בנוגע לרכוש שנרכש ו/או נצבר עד למועד ההיכרות וחתימת הסכם זה, וכי כל רכוש שנרכש ו/או שהגיע בכל דרך אחרת למי מהצדדים – יהיה שייך למי שרכש אותו מכספו ו/או קיבל אותו בדרך כלשהי וזאת עד למועד הסכם זה וגם לאחריו".
27.2 סעיף 4:
"הצדדים מסכימים כי אופן רישום הזכויות שנרכשו בטרם היכרותם ו/או הסכם זה, יהווה ראייה מכרעת וחותכת בדבר הבעלות, והזכות תהיה שייכת באופן בלעדי למי שהוא רשומה על שמו כולל בלשכת רישום המקרקעין".
27.3 סעיף 5:
"לאור ההסכמה בדבר עיקרון הפרדת הזכויות בנוגע לזכויות מכל מין וסוג שהוא אשר נצברו בעבר ו/או יצברו בעתיד, ולמען הסר ספק, מצהירים בזה הצדדים ומסכימים כי אם יתגוררו יחדיו, העובדה שהם חיים תחת קורת גג אחת ו/או יינשאו בעתיד, אין בה כדי לפגוע בקניינו של צד או מי מהצדדים להסכם זה ו/או להקנות למי מהצדדים זכויות בנכסי הזולת ו/או להטיל אחריות לחובות בן הזוג השני".
27.4 תחת הכותרת "פירוד וגירושין" נכתב כך:
"9. היה ומי מהצדדים יהיה מעוניין חו"ח להיפרד מרעהו יהיה עליו ליתן הודעה בכתב על רצונו, לצד השני תוך 30 יום מראש.
- ממועד מתן ההודעה בדבר הפירוד, יחולו כל ההסדרים הכספיים, הרכושים והממוניים, מבלי לגרוע מן האמור לעיל, במקרה שמ. יודיע למ. על רצונו להיפרד וידרוש ממנה לעזוב את הדירה בה הם מתגוררים יחד, ברחוב ....., ישלם .... סך של 100,000 ₪ כפיצוי מוסכם ומוערך מראש.
- למען הסר ספק מובהר בזאת, כי ההסדרים הקבועים בהסכם זה, יחולו גם אם מי מהצדדים מסרב להיפרד".
27.5 ובסעיף 7 להסכם הממון, תחת הכותרת "מיטלטלין", נכתב כך:
"הצדדים מצהירים כי אם בעת שבני הזוג מתגוררים יחדיו בדירה, ילך חו"ח מ. לעולמו, תהיה מ. רשאית להמשיך ולהתגורר בדירה כל חייה ו/או עד שתבחר לעזוב מרצונה החופשי, מבלי שתהיה חייבת בתשלום כלשהו ליורשי מ. בגין מגוריה ו/או שימושה בדירה.
כל עוד מ. תתגורר בדירה, היא תהיה אחראית לתשלום מלוא ההוצאות הכרוכות בשימושה בדירה, וחל עליה איסור להרשות לאחר/ים להתגורר עמה בדירה, למעט מטפלות ו/או עוזרת עבורה".
האם התביעה הוגשה עפ"י רצונו של המנוח ?
- הטענה המרכזית של הנתבעת היא, כי אין המדובר בתביעת המנוח, כי אם בתביעת ילדיו (ראה פרק ב' לסיכומי הנתבעת), בכל הכבוד, אין בידי לקבל הטענה, ולהלן אפרט טעמי:
28.1 אקדים ואומר כי צודקת הנתבעת בסיכומיה, כי הרוח החיה מאחורי התביעה כפי שהתנהלה – היא באמת ילדיו של המנוח, ואכן, צודקת גם הנתבעת בטענתה, כי הוריתי על הוצאתם מהאולם של ילדי המנוח (ראה עמוד 35 לפרוטוקול שורה 17) ואכן משניתן צו ירושה, "התפוגג" ונעלם תפקידו של מנהל העיזבון הזמני, ושומה היה על היורשים לבוא בנעליו של המנוח ולהמשיך התביעה. כמובן מאליו, שהדבר גורם לדחייה נוספת ומיותרת, עדיין אינני סבורה שפגם טכני צריך להכשיל התובענה, ולפיכך ההליכים נמשכו כך.
28.2 גם אם נכונה הטענה, כי המנוח "נכנע" לדרישת ילדיו, אין בעובדה זו כדי להשפיע על כך שרצונו המפורש היה שהנתבעת תפנה את הדירה, והדבר בא לידי ביטוי במכתב הנושא תאריך 30.04.13 (ת/3) ובמכתב מיום 06.05.13 (ת/4). הנתבעת מודה כי את המכתב מ-06.05.13 קיבלה והשיבה עליו.
28.3 הנתבעת צירפה לתצהירה הראשית תמלול של הקלטה משיחה שערכה עם המנוח (נספח ח' לתביעתה של הנתבעת בתמ"ש 31152-12-13) (להלן: "התמליל") ושם חוזר המנוח על רצונו החד משמעי, שהנתבעת תסכים להסרת הערת האזהרה, והוא יעביר את הזכויות בבית על שמם (ראה עמוד 35 לתמליל שורה 22) אך לדבריו הוא רוצה שהם ישארו יחד, ואחרי מותו, שנה תגור הנתבעת בחינם ועוד שנה ישכירו לה ילדיו את הבית (ראה עמוד 36 לתמליל שורה 1), בהמשך התמליל (ראה עמוד 37 לתמליל, אומר המנוח, שהוא אף מסכים למגורים של שנתיים חינם בדירה של הנתבעת). רצונו של המנוח, כי הנתבעת תעזוב את הדירה מעוגן בסעיפים 10 ו-11 להסכם הממון, כמובן בכפוף לתשלום הפיצוי המסוכם הקבוע בהסכם.
28.4 יתרה מזאת, מן השיחה עולה, כי המנוח, נחוש בדעתו כי על הנתבעת לפנות את הדירה או להסכים לתנאים החדשים, הוא אפילו מסכים כי תוארך התקופה שבה על הנתבעת לפנות את הדירה מ-30 יום (ראה האמור בעמוד 38 לתמליל שורות 10-12).
28.5 גם בדבריו של המנוח בפני בית המשפט, הוא מתעקש על כך שהנתבעת תפנה את הדירה ובעמוד 1 לפרוטוקול ישיבת 05.03.201 הוא אומר:
"אני במצב בריאות לא טוב, רוצים לעשות לי ניתוח ואני מתנגד ואני רוצה ללכת לבית אבות ולמכור את הבית. אני לא מנשל אותה. כתוב בהסכם אם אני לא רוצה אז היא מקבלת 100 אלף ₪ ואם היא לא רוצה אותי 20 אלף ₪. אני לא רוצה אותה. אנחנו לא חיים ביחד ולא באותו חדר. מה שהיא מבשלת אני לא אוכל. הבישול שלה אחר".
28.6 בתצהיר עדותו הראשית של המנוח (שהוגשו עוד בחייו של המנוח), טען המנוח כי כבר בפברואר 2013 הודיע לנתבעת על רצונו בפירוד ממנה וסיום קשר הזוגיות, הוא אף יזם מעקב אחרי הנתבעת.
28.7 מעדותה של עו"ד אנה אלרואי, עולה כי המנוח הביע גם בפניה את רצונו המפורש להיפרד מן הנתבעת, וכך העידה בעמודים 23+24 לפרוטוקול , ישיבת 06.12.16, בין היתר כך :
"..בצוואה השנייה, הוא גם ביקש (הנתבעת : "טעות") להוריד את זכותה של מ. להמשיך ולגור. עכשיו, כדי שהתמונה תהיה מלאה..
ש. למה הוא הוריד ?
ת. לא יודעת למה, הוא ביקש להוריד וזה היה רצונו, אני יודעת לומר בוודאות, שהם גרו ביחד לפי דברי שניהם, שמ. טיפלה בו במסירות, ואמר את זה, בשלב מסוים חלה בסרטן, היה מאד ממושך, הוא חשש, והרופאים חששו וסברו, באיזשהו שלב הוא התחיל להגיע לבד, היא המשיכה לטפל בו, גם כשהם היו בזה.. גם כשמצבו החמיר.
ש. הוא היה מגיע אליך לבד ?
ת. הוא היה מגיע לפעמים לבד, היה להם רכב שמ. נהגה בו, היו פעמים שהגיע לבד, הוא בא אלי וביקש ממני לייצג אותו, אמרתי לו שאני מנועה, וגם אם לא, אני מכירה את שניהם.."
ועוד העידה עדה זו בעמוד 23 לפרוטוקול, ישיבת 06.12.16, כי המנוח אמר לה שברצונו להיפרד מהנתבעת.
הנה כי כן, המנוח היה נחוש בדעתו וברצונו וגילה יזמה אפילו ברצונו להיות מיוצג על ידי עו"ד אלרואי.
- אין ספק שלכאורה, נמסרו מפי המנוח גרסאות שונות בדבר הנימוקים של רצונו להיפרד, בגרסה אחת כי הנתבעת מבשלת אוכל שאינו אוכל, בגרסה אחרת אמר שרצונו להיפרד נובע מההתרחקות שחלה ביניהם ומעשי כיעור של הנתבעת, בגרסה שלישית אמר כי רצונו למסור הדירה ולהיכנס לבית אבות, ובגרסה רביעית אמר כי רוצה לשנות את העובדה שהנתבעת תגור בדירה כל ימי חייה אחרי מותו. עם זאת, המנוח היה איתן בדעתו בדבר רצונו להיפרד.
נראה, כי המנוח הטלטל בין רצונו שלא לפגוע בנתבעת בשיחה עמה מחד-גיסא, ומאידך גיסא, רצה להבטיח כי ילדיו יקבלו הדירה אחרי מותו בזמן קצר יחסית, כך או אחרת אי אפשר לומר שתביעתו נעשתה ב"העדר רציה", וגם אם היה מושפע ברצונו זה, מרצון ילדיו, עדיין אין הדבר גורע מהלגיטימיות של הבעת רצון זה.
- בשולי האמור בראש פרק זה, ראיתי לנכון להתעכב על טענת מנהל העיזבון באשר להתנהגותה השלילית, כביכול, של הנתבעת : אמנם המנוח יחד עם ע"ת 1 ביצעו מעקב אחרי הנתבעת, אולם בגילויי רצונו של המנוח, הן במכתבים והן בהבעת רצונו בפני, הוא לא ציין את עבדותה כמארחת במועדון היכרויות כסיבה לרצונו להיפרד.
אוסיף עוד ואומר, כי חקירתה של הנתבעת בנקודה זו הייתה גסה, בוטה, ואף חרגה מן המקובל על פי חוק חקירת עדים.
הטענה בדבר חוסר תום לב .
- בסיכומיה, טענה הנתבעת כי המנוח נהג לכאורה בחוסר תום לב בביצועו של הסכם הממון, ודרישתו לפירוד בביצועו של הסכם הממון, ודרישתו לפירוד נבעה רק מלחץ ילדיו, כאשר בעצם רצו לשנות את התחייבותו בהסכם, למגורים בדירה כל ימי חייה, ואחרי מלאת ימיו של המנוח.
אין בידי לקבל הטענה האמורה, ולהלן אפרט טעמי :
31.1 גם אם אקבל את טענת הנתבעת, כי המנוח רצה לשנות את תנאי ההסכם (ביחס למגורי הנתבעת בדירה אחרי מלאת ימיו), כי אז זה היה לגיטימי. המנוח היה מוכן לשאת בתוצאות של הפירוד מן הנתבעת, ובמובן זה אפוא, לכאורה, היה זכאי לכך ואין כאן חוסר תום לב, דווקא התמליל (נספח ח' לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת) (ממנו כבר ציטטתי בסעיף 28.3 לפסק דיני לעיל) מעיד על כך שהמנוח היה מוכן לשאת בתוצאות הפירוד מן הנתבעת – אם לא תסכים לשינוי ההסכם.
31.2 עיון בהוראת סעיף 9 להסכם הממון מצביע על כך, שלמעשה צד המבקש פירוד אינו צריך לנמק דרישתו, גם מטעם זה, אין מקום לבחון אם הדרישה להיפרד נעוצה בהתנהגות הנתבעת אם לאו.
31.3 כזכור, חכמת המשפט היא דיסציפלינה השוקלת תוצאות מעשים יותר מאשר את המניעים להם, וגם להיבט זה יש משמעות : המנוח כאמור היה מוכן לשאת בתוצאות מעשיו, והיה מוכן להיפרד מן המנוחה, וזאת גם הייתה דרישתו. אפילו הייתי מקבלת את טענת הנתבעת שדרישתו של המנוח נבעה מרצונו להיטיב עם ילדיו בערוב ימיו, וכאשר ידע כי הוא נוטה למות, יש מקום לכבד דרישה זו.
31.4 בעדותה של ע"ת 4, עו"ד אלרואי (עמודים 24-25 לפרוטוקול, ישיבת 06.12.2016) העידה דברים התומכים באמור לעיל, אביא הדברים :
"ש. אז מה שאת בעצם שאלת, גם אחרי ששלח מכתב הפרידה וגם אחרי שעשה את הצוואה השנייה, שמ. והוא המשיכו לגור באותו בית ומ. טיפלה בו ?
ת. יודעת שנשארו באותה קורת גג, שהוא ביקש לעזוב, היא לא אמרה, שהוא חצוי בינה לבין הילדים שלו. ידוע לי שעד הביקור האחרון שלהם אצלי, הם גרו ביחד, שהיא נמצאת בדירה, שהוא רוצה שתעזוב, שהיא תצא והילדים יקבלו דירה.
ש. אמרה שהיה חצוי בינה לבין הבנים, תסבירי.
ת. הבן אדם היה איש חולה ומבוגר, מ. נהגה והביאה אותו, טיפלה בו ולא רצתה לעזוב, מנגד, הילדים שלו רצו שהילדים ירשו. הבין שנוצרת דילמה יהיה חצוי.
ש. הוא הציע רק להסיר את הערת האזהרה?
ת. הוא ביקש ממני, ואני אמרתי שאני מנועה וצריך הסכמה של מ. כי הערת האזהרה נרשמה לטובתה, אמרתי לו שהערת האזהרה הזו תתבטל עם מותו, כי הצוואה מצווה לבניו, כך הבנתי את זה.
ש. אלא אם כן, עדיין קיימת לה זכות המגורים ?
ת. את שואלת אותי משפטית? אני חושבת שלא.
ש. מבחינת ההתרשמות שלך, פגשת אותם כמה פעמים ביחד ולבד, לו מ. הייתה מסכימה שהערת האזהרה תתבטל, הוא היה עומד (כתוב עובד ש.ג.) על זה שתעזוב את הבית ?
ת. הוא עמד על זה גם בלי הביטול, זה היה הבקשות האחרונות שלו.."
31.5 הנתבעת עצמה, כאשר נחקרה, אמרה בפה מלא כי המנוח לא רצה לבטל את תביעתו וכי רצה להיפרד. להלן אביא מתשובותיה בחקירה הנגדית בעמוד 27 לפרוטוקול ; ישיבת 14.02.2017:
"ש. מה היה קשה להגיד לו מ. מ. , בוא איתי נלך לעו"ד ונבטל את כל התביעות, הרי לטענתך אתם חיים יחד באהבה.
ת. למה לבטל? הוא לא רצה לבטל, הוא לא רצה לבטל שום דבר.."
- המסקנה העולה מן המקובץ : חרף העובדה שהמנוח אמר בעל פה לנתבעת גם דברים אחרים, הרי היה נכון להיפרד ממנה (וגם הביע רצונו זה במפורש) אם לא תיאות לשנות את הסעיף בדבר היוותרותה בדירה לכל ימי חיה, אחרי מותו.
מצב הזכויות על פי דין .
- הנתבעת טענה בסעיף 54 לסיכומיה, כי נוכח הוראות הסכם הממון וחרף הוראות צוואת המנוח הסותרות את הוראותיו של הסכם הממון, יש לה זכות מגורים בדירה עד מלאת לה מאה ועשרים. לטענתה של הנתבעת, זכויות המנוח בדירה כפופות להתחייבות הקודמת.
אין בידי לקבל טענתה זו של הנתבעת, ובהמשך פסק הדין אפרט טעמי.
- שאלה משפטית נכבדת היא, האם יכול אדם לצוות באשר לזכויותיו, אחרי מלאת ימיו, שלא במסגרת צוואה – אלא בהסכם ממון ?
בחינת הוראות חוק הירושה מצביעה על כך שהתשובה לשאלה היא שלילית, בין אם מכוח סעיף 8 (ב) לחוק הירושה תשכ"ה – 1965, המעניק למי שערב מות המוריש היה גר עמו בדירתו, מגורים ל-3 חודשים בלבד, וכך על פי סעיף 115 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965, רשאי בן זוגו של המוריש לגור בדירתו, אחרי מותו כשוכר היורשים עפ"י הסכם שייקבע.
- יש לזכור שהמדובר הוא בבני זוג ידועים בציבור שלא היו צריכים וגם לא אישרו את הסכם הממון בבית המשפט, וגם במקרה של בני זוג שאישרו הסכם ממון בבית המשפט (מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973), אין בכוח הסכם ממון "לגבור" על הוראות חוק הירושה, הנה כך נקבע בע"א 169/83 יונה (שרעבי) שי נ' ששון (שרעבי) שי פ"ד לט (3) 773 (1985) :
" .. אכן, יש בכמה מן הסעיפים בהסכם סימני שאלה קשים למדי. כלום אין (ב)סעיף 10להסכם משום הוראה הנוגדת את סעיף 8 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965? התשובה אינה קלה, שכן ראינו כי סעיף 11 לחוק הירושה שונה בעקבות החוק בו עסקינן ולא מן הנמנע ש"הסכם ממון" שאושר כדין יכול לקבוע למי יהיה נכס פלוני במות אחד מבני הזוג. הערעור שבפנינו אינו מחייב הכרעה בשאלה הסבוכה של יחס הגומלין בין "הסכם ממון" בכגון דא לבין סעיף 8 לחוק הירושה הנ"ל שנועד, כפי שפורש בהלכה הפסוקה, לשמור על הזכות הבסיסית של אדם לצוות כחפצו את נכסיו לאחר כלות ימיו וכי התחייבות לצוות אותם אך ורק לפלוני ולא לאיש זולתו בטלה היא. בלשונו של השופט קיסטר בפסק-הדין שרון נ. ליבוב, ע"א 155/73 ... "ברור שהמחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו ע"י כל סידור או הסכם אלא לתת לו אפשרות לצוות באפן שיוכל לחזור בו מצוואתו כרצונו עד יום מותו".."
כן ראה עמ"ש (ב"ש) 28507-10-10 א.צ. ואח' נ' א.מ (11.09.2011) (פורסם במאגר "נבו") ; בע"מ 7468/11 פלוני נ' אלמונית (03.07.2012) (פורסם במאגר "נבו").
- לא נעלמה מעיני גם פסיקה אחרת : כך למשל פסק דין של כבד השופט שילה בתמ"ש (ת"א) 37302-02-10 א' ואח' נ' ג' (03.05.2012) (פורסם ב"נבו"), ואולם מקרה זה עוסק בבני זוג שאישרו הסכם ממון על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973 (אגב יצוין שגם במקרה המצוטט לעיל בעניין ע"א 169/83 שי נ' שי (שם) היה מדובר בבני זוג שאישרו הסכם ממון מכח חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג - 1973, כך גם ב-289/97 ע"ז המנוח אפרים אחרים נ' לוניה ואח' (11.1.99) (פורסם ב"נבו"), ההנמקה בפסק דין אחרון זה, מפי כבוד השופטת פרוקצ'יה הייתה, כי חוק יחסי ממון הוא חוק ספציפי ומאוחר יותר, וכן כיוון שחוק יחסי ממון דן במשטר רכושי של פקיעת נישואין, וכאשר ממילא החוק מגדיר גם מוות כמקרה של פקיעת נישואין.
ראה בעניין זה גם עמדת פרופ' שילה המנוח בספרו "פירוש לחוקי הירושה תשכ"ה -1965" כרך א' עמודים 97-98, ועמדת פרופ' פ' שיפמן במאמרו "יחסי בין בני זוג", קובץ הרצאת בימי עיון לשופטים תשל"ג, עמודים 126, 129-130, שם נקבע כי הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג 1973 גוברות על הוראות חוק הירושה תשכ"ה 1965. עוד ראה, עמדת פרופ' רוזן צבי המנוח בספרו "יחסי ממון בין בני זוג", עמוד 305.
- בענייננו כזכור לא חל חוק יחסי ממון, שכן בני הזוג לא נישאו, לא התכוונו להינשא, ולא אישרו את ההסכם שלהם בכלל בבית המשפט, כך שממילא כל הניתוח האמור לעיל לא מתייחס אליהם...
נמצא, אפוא, שנותרו עם הוראות חוק הירושה תשכ"ה 1965, ואלה אינן מתירות ציווי זכויות אחרי המצוות אלא בצוואה.
- העולה מן המקובץ אפוא, הוא שמשהודיע המנוח לנתבעת כי ברצונו להיפרד ממנה יחולו הוראות סעיף 10 להסכם הממון שכן כזכור נקבע בסעיף זה :
"ממועד מתן ההודעה בדבר הפירוד, יחולו על ההסדרים הכספיים, הרכושיים והממוניים, מבלי לפגוע באמור לעיל, במקרה שמ. יודיע למימי על רצונו להיפרד, וידרוש ממנה לעזוב את הדירה בה הם מתגוררים יחד... ישלם מ. למ. סך של 100,000 ₪ כפיצוי מוסכם ומוערך מחדש."
וכדי לחזק את האמור לעיל, נקבע בסעיף 11 להסכם הממון :
"למען הסר ספק מובהר זאת, כי ההסדרים הקבועים בהסכם זה, יחולו גם אם מי מהצדדים מסרב להיפרד."
הנה כי כן, הנתבעת לא יכולה להתעלם מדרישת הפירוד שקיבלה מן המנוח ולטעון, כי חלות הוראות סעיף 7 להסכם הממון, וכביכול הצדדים גרים בצורה בעת מותן של המנוח בלא שארע דבר.
- ממילא בצוואתו של המנוח לא הוקנתה לנתבעת הזכות למגורים בדירה, והמסקנה המתבקשת אפוא היא – לנתבעת אין כל זכות בדירת המנוח, ויהיה עליה לפנות הדירה, בכפוף לתנאים המפורטים בהמשך פסק דיני.
הסעדים על פי התביעות השונות
התביעה לצו עשה (תמ"ש 31152-12-13).
- נוכח הניתוח של זכויות הנתבעת המראה, כי הלכה למעשה, אין לה זכות מגורים בדירה לכל ימי חייה. הרי אין מקום להערת האזהרה שהנתבעת רשמה לטובתה על סמך הסכם הממון. אני מקבלת אפוא את התביעה בתמ"ש 31152-12-13, ונותנת צו עשה לנתבעת למחוק הערת האזהרה האמורה תוך 45 יום מיום פסק הדין.
לא תעשה כן הנתבעת, יהיה רשאי מנהל העיזבון לחתום תחתיהם ולגרום למחיקתה של ההערה, שנרשמה עפ"י שטר מספר 005733/01 על זכויותיו של המנוח בדירה, הידועה כגוש 6144, תת חלקה 10, בחלקה 534 (להלן ולעיל : "הדירה").
התביעה הכספית של הנתבעת (תמ"ש 3820-10-15).
- הנתבעת תבעה מן המנוח באמצעות מנהל עזבונו סכום של 240,280 ₪. עפ"י טענת הנתבעת, המנוח נתן הוראה לעו"ד שמואל שיף להכין הסכם מתנה, בו יעוגנו התחייבויותיו כלפי הנתבעת : מתנה בגובה 200,000 ₪, וכן מכונית הטיוטה שלו כהערה ותודה על העזרה שהושיטה לו. היא מעריכה את שווי המכונית לפי מחירון יצחק לוי בסך 40,000 ₪.
לטענתה של הנתבעת, מנהל העיזבון מתנער מהתחייבותו של המנוח כלפי הנתבעת, ואף נטל ממנה הרכב בכוח, וללא כל התראה באמצעות קבלן הוצאה לפועל, ובלא לפנות קודם אליה או אל באת כוחה, לפיכך תבעה הנתבעת מן העיזבון את שווי הרכב בסך -.40,280 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תפיסת הרכב (07.08.2015) ועד למועד התשלום בפועל.
- מנהל עזבון המנוח, בכתב הגנתו טען שאין מקום לתביעה, שכן מסמכי המתנה בהם אוחזת הנתבעת, נערכו כולם בעת ובעונה אחת תוך כפייה פיזית, מוסרים ועושק מצד הנתבעת כלפי המנוח, תוך ניצול מצבו הרפואי והמנטלי הירוד של המנוח לצרכיה של הנתבעת.
עוד טען מנהל עזבון המנוח, כי למעשה, המנוח הוחתם ע"י הנתבעת בהיותו חסר אונים, תוך הפעלת השפעה בלתי הוגנת מצידה של הנתבעת, ובעת שהמנוח לא יכול היה לתת דעתו ורצונו החופשי לאור תלותו בתובעת בשל מצבו הבריאותי, ועוד טען מנהל העיזבון כי מסמכי המתנה צופנים פני עתיד, ואי אפשר לתת מתנה לאחר המוות אלא בצוואה.
- לאחר בחינת התשתית הראייתית שהונחה בפני, נחה דעתי כי יש לקבל את התביעה ולדחות את ההגנה של מנהל העיזבון, ולהלן אפרט טעמי :
43.1 עו"ד שמואל שיף ערך תרשומת בכתב יד בעת שיחה שערך עם המנוח.
(ראה חקירתו הנגדית בעמודים 35-36 לפרוטוקול ; ישיבת 20.04.2017).
לדבריו של עו"ד שיף (הקריא את המסמך) : "..שוחחתי עם מ., הסביר לי שרוצה לתת לה פיצוי על מה שהיא עושה לו, ושאני אחתים אותו על מסמך, הוא גם נתן לה את הרכב שלו, הקריא לי את פרטי הרכב."
43.2 אין בידי לקבל את טענת מנהל העיזבון, לפיה כביכול המנוח אמר זאת תחת השפעה בלתי הוגנת או בלחץ, או שמבחינה קוגניטיבית לא היה כשיר, כפי שקיבלתי את עדותו בבית המשפט, כך גם דבריו אלה תקפים, (ממש כפי שיכול וכשיר היה לחתום על תצהיר בפני מנהל העיזבון).
43.3 איני מקבלת גם את הטענה שהמדובר ב"מתנה עתידית" לאחר המוות.
לא הייתה התניה כזו, והדברים גם אינם עולים מעדותו של עו"ד שיף.
43.4 המסמכים שצורפו לתצהיר עו"ד שיף (נספח א' ונספח ב(1) – הם התרשומת בכתב יד, והמכתב ששלח עו"ד שיף למנוח), תומכים בגרסת הנתבעת, ומפריכים את גרסת מנהל העיזבון
43.5 לכתב התביעה המתוקן צירפה הנתבעת נספח ג', הוא מסמך חתום בכתב ידו של המנוח מ-24.12.14 והמדבר בעד עצמו וביום 15.01.15 חתם המנוח על מסמך נוסף בכתב ידו (סומן כנספח "ד" לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת) למעשה המדובר במכתב של עו"ד שיף, עליו חתם המנוח (כלומר, על המכתב ועל ההתחייבות שניסח עו"ד שיף).
רק למען הבהר הדברים, אצטט האמור במכתב :
"מתנה ל....
אני הח"מ מ.ל. ת"ז... מרחוב ... מאשר בזה, שנתתי היום ל... ת"ז... שיק דחוי על סך 200,000 ₪ (מאתיים אלף) וכן אעביר על שמה את מכונית הטיוטה קאמרי שלי... או את שוויה במידה ולא אוכל להעביר לה.
את כל הנ"ל, אני נותן ל.. במתנה היום, כתודה על הטיפול המסור והעזרה שלה בכל התקופה מאז שחליתי.
אני נותן לה המתנה בנוסף לכל מה שנתתי והבטחתי בעבר ואני לא קושר המתנה בשום תנאי.
לא אני ולא אף אחד אחר יכול לבטל את המתנה.
אני נותן את השיק הדחוי ל-30.4.15 מאחר ועד אז ייכנס לי כסף לח"ן הבנק, בכל מקרה, השיק יכובד בתאריך שכתוב בו."
יצויין שהמסמך לא נחתם ע"י המנוח, אך המנוח חתם על גבי המכתב ששלח לו עו"ד שמואל שיף..
המנוח גם חתם על יפוי כוח לטובת הנתבעת להערת הרישום ברכב על שמה. יפוי הכוח להעברת הרישום ברכב צורף כנספח "נ" לתצהיר הנתבעת, וכן צורפה ההמחאה שסומנה כנספח "ז" לתצהיר העדות הראשית של הנתבעת.
43.6 אין בידי לקבל את טענת מנהל העיזבון שהנתבעת התנהגה כלפי המנוח התנהגות מחפירה, כבר אמרתי את דעתי על חקירתו הנגדית של מנהל העיזבון את הנתבעת. הנתבעת חיה עם המנוח וטיפלה בו במסירות עד מותו, היא הסיעה אותו, שאבה מים מריאותיו, ובכך תומכות עדויות שהובאו מטעם מנהל העיזבון, לרבות אחיו של המנוח, כן ראה עדות הגב' ג. ועדות המטפלת, ראה גם נספח ז' לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת, שהוא אישור לווי לטיפולים השונים של המנוח על ידי הנתבעת.
43.7 עוד אזכיר, כי המנוח נתן אמנם שיק דחוי, אך הסביר במכתב כי בזמן פירעונו של השיק יכנס כסף לחשבונו. ה"מסירה" היא לאלתר עם מסירת המצאה ולא במועד הפירעון.
- משנתפס הרכב ע"י מנהל העיזבון ונמכר (כאמור עפ"י הוראות מבית המשפט) חייב אפוא העיזבון בהשבת שווי הרכב, ותשלום הסכום של 200,000 ₪.
- אני מקבלת אפוא התביעה ומחייבת את עזבון המנוח באמצעות מנהל העיזבון ו/או יורשי המנוח לשלם את מלוא סכום התביעה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצר העילה ועד לתשלום המלא בפועל.
תביעת הפינוי (תמ"ש 4016-07-13) .
- כתב התביעה המתוקן הוגש ב-25.10.15 ע"י מנהל העיזבון (כזכור, כתב התביעה המקורי שכלל סעדים רבים הוגש ע"י המנוח ב-02.07.13).
- דרישותיה הכספיות של הנתבעת לא מולא, ולפיכך, ומן הסתם גם מטעם זה, נותרה בדירה, ואולם אין ספק, לאור הניתוח שבפסק דיני לעיל, מוטל עליה לפנות את הדירה.
- עד תום הבירור המשפטי, סביר שהנתבעת לא פינתה את הדירה, שכן פינוי הדירה הוא צעד בלתי הדיר. נוכח אמירתו של המנוח בתמליל נספח ת"ע לכתב התביעה של הנתבעת בתמ"ש 31152-12-13 (אותו כבר ציטטתי לעיל), בה הוא התיר לנתבעת לגור בחינם שנתיים בדירה (ראה התמליל, עמוד 37 לתמליל, נספח ח', שורות 15-22) מהן אצטט :
"15. מ.: בטח, למשה אני משלמת 36 אלף שקל לחירבה.
- מ. כן, אז כמה בשנה ?
- מ נו, אז כמה?
- מ: שלשים ושש אלף
- מ. נו, אז כמה... זה של משה של החרבה...
- מ: אז תקחי את, לא חירבה, תקחי בחמש אלף יש לך עוד שנתיים לגור.
- מ במש אלף אז לשנה יהיה ששים אלף
- מ.: לא, כן, אז בסדר, אני אתן לך בשביל שנתיים.. "
- מסקנתי אפוא, לנתבעת "מגיע" לגור שנתיים בחינם בדירת המנוח.
- פינוי הדירה ע"י הנתבעת יהיה בכפוף לתשלום הנזכר בהסכם הממון בסך 100,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה למדד מיום חתימת הסכם הממון עד לפינוי הפועל.
- פינוי הדירה ע"י הנתבעת יהיה ב-30.10.17 ובהתחשב בכך שחלפו שנתיים (אותם קיבלה מהמנוח להתגורר בדירה, לפי התמליל) מאז הגשת התביעה המתוקנת לפינוי, ובכפוף לקבלת כל התשלומים המגיעים לה על פי פסק דין זה.
- אם תיאות הנתבעת, היא תוכל לגור בדירת המנוח 12 חודשים נוספים בתמורה לחתימתה על הסכם שכירות חופשית עם יורשי המנוח, ובתמורה לדמי שכירות בגובה -.4,500 ₪ לחודש.
התביעה לדמי שימוש (תמ"ש 31179-12-13) .
- בתביעה זו תבע מנהל העיזבון את הנתבעת בגין דמי שימוש בדירה בסך חודשי של -.4,800 ₪.
- אקדים ואומר, כי דין התביעה להידחות.
- הנתבעת לא פינתה הדירה כל עוד היו זכויותיה בברור משפטי. המנוח גם לא הפקיד עבורה את הסכום שהתחייב בו בעת הפינוי (סכום של 100,000 ₪) . ראינו שבתמליל, הוא גם נתן לה אפשרות לגור עוד שנתיים בדירה, כך שאין מקום לתביעת שימוש.
- המנוח והנתבעת היו בני זוג. הנתבעת אף היא לא צעירה (בת 74) ובעצמה ידועת חולי, וחרף זאת טיפלה במסירות במנוח, ליוותה אותו לטיפולים אונקולוגיים... כשם שלא יהיה ראוי לפסוק לה שכר ראוי כבור טיפול במנוח כך מטעמי צדק ויושר לא אפסוק גם דמי שימוש.
- צודקת גם הנתבעת בסיכומיה, בטענתה, כי עד פטירתו של המנוח, גר המנוח בדירה יחד עמה, ולפיכך לא היה מקום לתבוע דמי שימוש בגין תקופה זו, מן הראוי היה שתביעה זו לא תוגש – ואני דוחה תביעה זו.
סיכומו של דבר .
- נפסק כאמור בסעיפים : 40,45,51,52,57.
- בהתחשב בנסיבות המיוחדות של תיק זה ובמצבה של הנתבעת, אין אני עושה צו להוצאות.
- ניתן לפרסום בהשמטת שמות הצדדים.
ניתן היום, א' אב תשע"ז, 24 יולי 2017, בהעדר הצדדים.