זוהי בקשה להצהיר על היעדר תוקפו של מכתב, ששיגר ב"כ המשיב ביום 16/2/16 לב"כ המבקשים, ולפיו בוטל הסכם מכר שבין הצדדים, מחמת הפרתו הנטענת. התבקש, עוד, להצהיר, כי המבקשים קיימו חלקם בהסכם המכר, והם זכאים להירשם כבעליו של הממכר, לאחר שהמשיב יסלק כל עיקול או שעבוד הקיימים לגביו. המשיב גורס, כי בדין בוטל ההסכם, וכי יש להשיב הממכר לחזקתו.
העובדות הצריכות להכרעה ממוקדות וצרות. מרביתה של המסכת אינו רלוונטי כעת. הרקע למסד העובדתי העדכני, יובא, אפוא, בתמצית בלבד.
המבקשים רכשו את זכויות החכירה המוקנות למשיב (ההסכם נערך גם עם חברה בשליטתו של המשיב. לעניין ההליך הנוכחי - מר סנה הוא המשיב היחיד) באולם שמחות באופקים, לפי הסכם מיום 11/2/07 (להלן: "הסכם המכר". למעשה מדובר בשני הסכמים, השני שבהם עוסק בציוד ובמטלטלין). מדובר בגוש 100212 חלקה 2, תכנית 8/104/03/23, מגרש 26, בכתובת רח' ז'בוטינסקי 26 (להלן: "הנכס"). נתגלע סכסוך, והועלו טענות הדדיות של הצדדים, בדבר מחדלים בקיום ההתחייבויות החוזיות, ואלה נדונו בבימ"ש השלום בב"ש, במסגרת ת.א 8066/07, שם הושג הסכם פשרה, שקיבל תוקף פס"ד, ביום 7/6/09 (להלן: "הסכם הפשרה").
הסכם הפשרה עיגן את סכום יתרת חוב המבקשים, בגין הנכס (1,744,000 ₪), ואת לוח התשלומים לסילוק החוב. בסעיף 5 נקבע, כי אם יופרו התחייבויות המבקשים לתשלום התמורה, במועדים שנקבעו, אזי "ההסכמים בדבר מכר הנכס והציוד ייחשבו כמבוטלים והנתבעים מחויבים לפנות הנכס ולהחזיר החזקה... לידי התובע לאלתר". נקבעו הסדרי ההשבה, וחישוב החזר התמורה, למקרה זה. על-פי סעיף 7, סכום של 280,000 ₪, שגילם 7 תשלומים אחרונים (מתוך סדרה של תשלומים רבעוניים בני 40,000 ₪ כל אחד, לכיסוי התשלום האחרון של 744,000 ₪), נועד להיות מופקד בנאמנות אצל ב"כ המבקשים, עו"ד מליץ, עד להצגת אישורי מס שבח, ארנונה ומים, והיטל השבחה לעיריית אופקים. נקבע הסדר לסילוק חובות אלה מתוך כספי הנאמנות, היה והמשיב לא יפעל כנדרש, וזאת- כדי לאפשר העברת הזכויות הנכס על שם המבקשים, עם תשלום מלוא התמורה. ברם, לפי סעיף 8 סיפא של הסכם הפשרה, הוסכם כי: "עם הפקדת מלוא התמורה על ידי הנתבעים (המבקשים דכאן), בידיו של עו"ד מליץ כאמור לעיל, הגם שהתובעים (המבקש) לא המציאו האישורים, ייחשבו הנתבעים כמי שמילאו התחייבויותיהם לתובעים".
בפועל - אומץ על-ידי הצדדים הסדר חוזי נלווה ונוסף על הסכם הפשרה, והם נהגו על פיו באורח "סדרתי" ומתחדש תקופתית, לאורך שנים ארוכות, עד ה"פיצוץ", בשלהי 2015, שהביא לשיגור מכתב הביטול מטעם המשיב ולהגשת הבקשה הנוכחית מטעם המבקשים.
על-פי הסדר זה, שהיווה מודיפיקציה מוסכמת להסכם הפשרה, נדחה, מעת לעת, תשלום יתרת קרן החוב, שהתקבע על סכום של 634,000 ₪, כנגד תשלום ריבית חודשית שסכומה השתנה, וזה העדכני היה 11,500 ₪ לחודש. בכל שישה חודשים נהגו הצדדים (מר משה נעמני, המבקש 1, הוא זה שפעל בשם שני המבקשים בכל הממשקים עם המשיב, מר סנה, ועל כן, מכאן ואילך, ההתייחסות אליו תהיה כאל "המבקש". אין חולק שפעולותיו מחייבות ומזכות גם את הגב' נעמני, המבקשת 2) לחתום על מסמך התקשרות חדש, ברוח האמור, אשר נערך על ידי המשיב. נוסחו של ההסכם "החצי שנתי", הכמעט קבוע הזה, היה דומה בעיקרו, וכלל בקשת אורכה של חצי שנה נוספת, לתשלום הקרן, מצד המבקש, והסכמה, מנגד, של המשיב, לכך, כנגד תשלום הריבית החודשית. באותו מעמד, נהג המבקש ליתן בידי המשיב שיק דחוי לשישה חודשים על הסך 634,000 ₪ (במקום שיק זהה שניתן חצי שנה קודם לכן) וכן המחאות עבור הריבית החודשית כסדרה.
לפי גרסת המבקש, אחרון הסדרי דחיית תשלום הקרן נעשה, באופן שהוא פקע ביום 30.6.15. עד אז שולמו תשלומי הריבית החודשית, ובידי המשיב היה שיק למועד זה, עבור יתרת הקרן. לשיטת המבקש, הוא חפץ, בעיתוי זה, לחדול מדחיית סיום תשלום התמורה עבור הנכס, להביא לפירעון השיק על סך 634,000 ₪ ולשלמו למשיב, וכן, התעתד להביא לרישום הזכויות בנכס על שמו, לאחר שהמשיב ידאג לשחרר את הנכס משעבודים ומעיקולים שרבצו עליו. ברם, ועל כך אין המבקש חולק, הוסכם על הארכת ההסדר לעוד שישה חודשים, עד סוף 2015. במועד זה דרש המבקש, כנגד סילוק יתרת הקרן, לקבל את הזכויות בנכס על שמו, נקיות וחפות מכל שיעבוד ועיקול.
המשיב, וזו גרסתו, טען, כי ההסכם בין הצדדים, בדבר תשלום ריבית ודחיית פירעון הקרן, הוארך עד סוף יוני 2016, וכי לא הייתה זכות למבקש להקדים מועד זה. לראייה – הוא הציג שיק על סך 634,000 ₪, שמועד פירעונו תוקן, לכאורה -בחתימת המבקש, והוא 30.6.16. התאריך המקורי שהופיע בו היה 30.6.15. לטענת המבקש מדובר בזיוף, שנעשה מטעם המשיב, וכי בדרך זו יצר המשיב, בהבל פיו, ראייה כביכול לכך, שהייתה הסכמה לדחיית תשלום הקרן והתחייבות לתשלום ריבית עד אז, ולטענת המשיב (פרוטוקול מיום 3.7.16 עמ' 10 ש. 31-32), מדובר בטעות סופר ברישום התאריך, אשר תוקנה על ידי המבקש, בו במקום, ומדובר בשיקוף של הסכמה אותנטית להארכת ההסדר לעוד שישה חודשים. לטעמו של המשיב, אשר אינו מכחיש, שבשלהי 2015 הציע לו המבקש את יתרת התמורה, אלא שהוא דחה את הסכום המוצע, לא קמה למבקש הזכות להשלים את עסקת המכר ולחדול מתשלומי הריבית, באופן חד צדדי, עד אשר יפקע אחרון הסכמי הדחייה העיתיים – ביום 30.6.16.
כך או כך, עילת ההפרה הנטענת על ידי המשיב, ושהביאה לשיגור מכתב ביטול הסכם המכר, שנסמך על הוראות הסדר הפשרה למקרה של הפרה, הינה, סירובו של המבקש ומחדלו להוסיף ולשלם ריבית החל מסוף 2015 ואילך. גם כאשר המבקש הפקיד בידי בא כוחו, עו"ד מליץ, את סכום יתרת הקרן, ראה בכך ב"כ המשיב משום פעולה חד צדדית, ואף מנוגדת להסכם הפשרה, משום, שלשיטתו, לכל היותר מותר היה להפקיד 280,000 ₪, ולא יותר, עד להשגת האישורים הנדרשים להעברת הזכויות בנכס על שם המבקש.
יצוין, שמכתב הביטול נוקט לשון כללית, שלפיה, הפרת ההסכם (מאוזכר שם הסדר הפשרה, ברם, אין חולק שמה שטעון היה ביטול, אינו הסדר הפשרה אלא הסדר המכר המקורי, תוך אכיפת סעיף 5 להסדר הפשרה, שעניינו, כזכור, ביטול הסכם המכר ככל שתשלומי הסדר הפשרה לא יבוצעו), היא בכך שהמבקשים "לא שילמו התמורה בעבור הנכס בהתאם להוראות הסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין".
נדמה, כי המשיב , ובאי כוחו, הבינו, שניסוח זה עמום ביותר, שכן "התמורה בעבור הנכס", שנותרה לתשלום, הייתה אותם 634,000 ₪, שהמבקש ניסה, בכל מאודו, להשלים עוד בסוף 2015, ונדחה על ידי המשיב בנחרצות, והוא אף, בצר לו, הפקידם בנאמנות אצל בא כוחו. זאת- ברוח ס' 8 סיפא של הסכם הפשרה, כפי שצוטט לעיל. על כן, בחקירתו הנגדית, הבהיר המשיב, באורח ברור ביותר, שכוונתו, בהפרה הנטענת שמצד המבקש, הינה, במישור הפסקת תשלומי הריבית החודשית. לדבריו: "הסיכום היה שהוא צריך לשלם ריבית עד 30.6.16 ובפועל לא שילם כבר שבעה חודשים ריבית..." (פרוט' עמ' 10. ש. 27-28), וכן: "הוא אמר אם יש אפשרות לוותר על הכסף של הריבית בהמשך, והוא יכול להשיג הלוואה ואני עניתי לו שיש לנו הסכם והוא חייב לכבדו, כמו שאני מכבד אותו במובן שעד תום תקופת הריבית שהסכמנו, הוא צריך לשלם... הוא לא עמד בהסכם. הוא הפסיק לשלם את הריבית בינואר". (שם, עמ' 11, ש. 12-14, ש.23).
הצדדים חלוקים על היוותרות שעבודים, עיקולים, או חובות על הנכס, שסילוקם בידי המשיב הוא תנאי להשלמת רישום הזכויות. למחלוקת זו אין נגיעה לסוגיית הליבה, שעליה נשענת ההכרעה בתיק. השאלה היחידה, היא תקינותה של הודעת הביטול ששוגרה על ידי ב"כ המשיב ביום 16.2.16. נפקותה של הודעת הביטול תישקל, ואולי לפנים משורת הדין, על פי עילת הביטול "המעודכנת", כפי שבאה לידי ביטוי בעת הדיון, וכמצוטט לעיל. משמע – הטענה שהפסקת תשלומי הריבית הייתה מנוגדת למוסכם. כפי שהבהרתי, התייחסות למכתב הביטול כלשונו בלבד, מביאה לאיון תוקפו, מניה וביה, שכן, באותה עת תשלום יתרת התמורה - קרן, כלל לא היה במחלוקת, שכן זו הוצעה, במלואה, על ידי המבקש, וסורבה. במישור זה לא הייתה, אותה עת, כל הפרה מצד המבקש. טענות "היסטוריות", בדבר המחאות שחזרו בלא כיסוי, שנים קודם לכן, בגין שיעורי תשלום של התמורה, מטעם המבקש, ושהוצפו במהלך ההתדיינות הנוכחית בפני, אינן רלוונטיות כלשהו, ולהסיר ספק – אין כל היתכנות לשיגור מכתב ביטול הסכם המכר, ככל שהוא מתיימר להיות מנומק במחדל עתיק יומין, שבא על ריפויו שנים קודם לכן, ושכל טענה בקשר אליו נזנחה ונמחלה.
עולה מהמקובץ, שההכרעה בתיק, עניינה בשאלה ממוקדת ופשוטה – האם בסוף 2015 היה המבקש "כבול" בהסכם עם המשיב, שלפיו - עד סוף יוני 2016 נבצר ממנו להשלים את תשלום תמורת הנכס ולדרוש רישומו על שמו, בכפוף לסילוק החובות והשעבודים, ככל שקיימים, אף לו רצה בכך ואף לו נמצא בידו סכום יתרת התמורה במלואו.
ודוק- עסקינן בהסכם נוסף ונפרד מהסכם המכר, ואף מהסכם הפשרה, שעיקרו בכך, שסיומה וביצועה המלא של עסקת המכר נדחה, מעת לעת, כנגד תשלום ריבית על יתרת התמורה, בד בבד עם השעיית בצוע חיוביו שמנגד, של המשיב, להסיר מהנכס על שעבוד, חוב, או עיקול.
אין מחלוקת, שלא קיים הסכם כתוב, כדוגמת לפחות 10 מסמכים סדורים, שנערכו בעבר, בדבר דחיית תשלום יתרת הקרן כנגד ריבית חודשית, לתקופה של 6 חודשים. עוד אין מחלוקת, שהחל מאוגוסט 2015, החל המבקש במגעים עם המשיב ,על מנת לשים קץ להסדר מתן הארכות הללו, וביקש לסיים את העסקה בפעילות שלובה והדדית – תשלום יתרת התמורה כנגד הצגת אישור זכויות "נקי" וחף משעבודים ועיקולים. המבקש הוסיף ואישר, שמסיבות כלשהן, שלא פירט, ניתנה הסכמתו להמשיך ולשלם ריבית עד סוף 2015,הגם פנייתו, עוד באוגוסט, ברוח האמור. המשיב, מצדו, אינו מתכחש לכך, שהריבית שולמה כסדרה עד ינואר 2016. הסימוכין היחידים שבידו להציג להסכמה להאריך את ההסדר הקודם שנהג בין הצדדים, הינה אותו תאריך שעל גבי השיק הדחוי בסך 634,000 ₪. אין לו הסבר משכנע מדוע לא ערך מסמך סדור, כהרגלו, לשקף את ההסכמה המעודכנת, כפי שיטתו.
תהא הסיבה לקיום התאריך הנדחה – 30.6.16 – על גבי השיק האמור, אשר תהא, בין, שחלילה מדובר בזיוף התיקון וחתימת לצידו, ובין שמדובר בכיתוב אותנטי, בכתב ידו של המבקש, איני מייחס לכך משמעות קריטית בנקודת הליבה הטעונה הכרעה. לטעמי, השיקול המרכזי צריך להיות בחינת אומד דעתם של הצדדים, והשאלה, אם למבקש עומדים אינטרס הסתמכות לגיטימי וציפייה סבירה להוסיף ולקבל ריבית לאותם ששת חודשים שבמחלוקת. התשובה לכך, לשיטתי, היא שלילית, ואפילו היה מוכח, שהמבקש עתר בפני בעל דברו החוזי ל"גרייס" נוסף של 6 חודשים בתשלום חובו, צריך היה המשיב, מתוך חובת קיום ההסכם בתום לב ובדרך מקובלת והגונה, להסכים לקבל את יתרת הקרן ולגרום להעברת הזכויות, גם טרם חלוף המועד, ומיד בסמוך לבקשה, ברוח זו, שהופנתה אליו מצד המבקש. לא כל שכן, אלה פני הדברים, כאשר המשיב רחוק מלשכנע, במאזן ההסתברות הנדרש במשפט אזרחי, ביחס לקיומו של הסכם הארכה אשר כזה, לעוד שישה חודשים.
המשיב מציג, לכל אורך טיעוניו, את הסיבה להסדרי מתן הארכה, לאורך השנים, בכך, שלמבקש לא היו אמצעים כספיים לפירעון היתרה, והוא עמד בפני הפרה יסודית של ההסכם, פעם אחר פעם. הסכמת המשיב לארכות הללו הוצגה כמעשה חסד, וכפעולה לפנים משורת הדין, ובכורח הנסיבות, מתוך התחשבות יתרה במבקש. למקרא האמור בתגובת המשיב על המרצת הפתיחה, סבור הקורא שמדובר באקט פילנטרופי של ממש. כך, נטען כי "המבקשים הפרו פעם אחר פעם את התחייבויותיהם הכספיות למשיב, ולא עמדו אפילו בתשלומים של אלפי ₪... המשיב לפנים משורת הדין ועל מנת לאפשר למבקשים אורך נשימה, נעתר לבקשות המבקשים שפנו בדחילו ורחימו, לדחיית תשלום יתרת התמורה... פניית המבקשים למשיב בדבר דחיית תשלום הקרן, הפכה עניין שבשגרה וחזרה על עצמה פעמים רבות... המשיב הוא זה שלזכותו עמדה זכות מוקנית לביטול העסקה... הוא זה שמשך שנים רבות מחל על זכותו המוקנית כאמור ונעתר כל פעם מחדש לבקשת המבקשים לדחות מועד תשלום החוב, עד ש'הגיעו מים עד נפש', כאשר המבקשים פשוט עשו דין לעצמם". עוד בפתח כתב התגובה הוגדרה בקשת המבקשים לסעד ההצהרתי הנדון כעת, בתור פעולה הנעשית "בחוסר תום לב משווע כלפי המשיב, ובמעשיהם ומחדליהם מבקשים להשיב רעה תחת הטובות והארכות הרבות שקיבלו מהמשיב.... ".
אגב, יוער, שבניגוד ללשון הברורה והפשוטה של הסכמי הארכה המדברים על תשלום ריבית חודשית (בשיעור לא מבוטל יש לומר), כנגד דחיית תשלום הקרן,הרי, בהליך שלפנינו, החל המשיב לכנות את הריבית בכינויים שונים ומשונים, כגון "חלף שכירות", או "פיצוי מוסכם". אין לכך שחר, ואין לכך עיגון בכתובים. מדובר על ריבית ותו לא.
משמע – לשיטת המשיב, ולגרסתו הוא, מדובר על הסדרים, שחודשו מעת לעת, בלית ברירה, מנקודת מבטו – של המשיב, ומתוך העדר יכולת כלכלית של המבקשים להשלים את מימוש עסקת המכר, ועסקינן במעשה חסד, שהוא עשה עימם, משניאות למחול על הפרת ההסכם ואי תשלום התמורה, אומנם – כנגד ריבית שפיצתה אותו על הפסד היכולת להשתמש בכספי קרן התמורה שנותרו כחוב. לשיטה זו, ועל פי הגיונה, וכפי שעולה מהניסוחים ה"דרמטיים", שחלקם הובא לעיל, ניתן היה לצפות, שהמשיב יותר מיעלוז, כאשר בא המבקש ומציע לשים קץ לסאגה המתמשכת ולהשלים ביצוע המכר. אין למשיב זכות קנויה, ועל פי שיטתו והלך רוחו הנטענים - אף אין לו שמץ של רצון ואינטרס להמשיך ולדחות "לנצח נצחים" את קבלת יתרת התמורה.
מי שעושה חסד עם חברו ונעתר לתחנוניו, ואף מוחל על הפרת ההתחייבויות החוזיות, שהוא זכאי לאכיפתן, מצופה ממנו, שישמח ויברך על כך, שאותו חבר שוב אינו זקוק לחסדיו, ושבידו להשלים ביצוע המטלות החוזיות, סוף -סוף, ולאחר שנים ארוכות. היעלה על הדעת, שלעת הזו, לפתע, "החבר המיטיב" יאחז בקרנות המזבח של הסדר ההארכה, ויחפוץ למצות עוד מספר חודשי תשלום ריבית, שכביכול, בכלל "נכפו עליו", שלא לרצונו ולאחר תחנונים? אין בכך היגיון, מלבד, אם טעמו של דבר נעוץ בכך, כפי שסבור המבקש, ואיני נזקק לטעת מסמרות באיתנות הטענה, שהמשיב לא יכול היה לסלק, עדיין, את השעבודים או את העיקולים שעל הנכס, ולכן רצה "להרוויח זמן".
אפשר, שלו טען המשיב לאינטרס הסתמכות, שקם לו מכך, שעומדת בידו עוד תקופה של חודשים אחדים ל"מירוק" הנכס משעבודים או חובות, וכי הודעת המבקש על רצונו להשלים התמורה ולהעביר הזכויות, פגעה בכך- היה מקום לשקול נרטיב זה ולהעניק לו משקל. ברם, אין טענה כזו מצד המשיב, ולהיפך- הוא מציג את הנכס כ"ממורק" ונקי, ממילא, ולפחות כמי שיש לו היכולת לגרום לכך, כהרף עין. משמע- מכל היבט של צפיית הצדדים הסבירה, אומד דעתם, ומכלול הנסיבות- יש לקרוא אל תוך "הסכמי ההארכה" תנאי מכללא, שלפיו, ה"טריגר" מצוי אצל המבקש, להביא לסיום "סאגת הדחיות", לפי רצונו, ולשחרר את המשיב מ"עול החסד" שהוא נטה לו, שנים ארוכות, וכפי הגדרתו הוא, במתן ההסכמה לארכות לסיום המכר.
בין אם השערת המבקש, אודות ה"גבנות" שרבצו על הנכס ( השערה המוכחשת בתוקף ע"י המשיב), היא הסיבה האמתית לסירוב המשיב לקבל את יתרת התמורה מידי המבקש, ובין אם הסיבה לכך, היא הרצון ליהנות מעוד מספר תשלומי ריבית, בסכום לא מבוטל, ובשיעור, שככל הנראה אין להשיג דוגמתו כתשואה על הון, באפיקי השקעה אחרים, כך או כך, התנהלותו של המשיב, בסירוב לקבל את התמורה ולהשלים העברת הזכויות, ובשיגור מכתב ביטול ההסכם, הנשען על נימוקים מופרכים, נגועה בחוסר תום לב, נעדרת עילה, ואין להכיר בנפקותה.
מהפן הראייתי – די בכך, שהמשיב לא השכיל להוכיח ולשכנע בקיומו של הסכם הארכה נוסף ותקף בין הצדדים, החל מתום 2015. מכאן – שלא הייתה לו זכות לדרוש מהמבקש המשך תשלומי הריבית, ולהיפך – באותו עיתוי, אלמלא המבקש היה מציע להשלים את יתרת התמורה, ואלמלא היה מפקידה אצל עורך דינו, כפי שעשה, היה הוא מצוי בחשש של הפרת ההסכם מצדו. מהפן המהותי – אף לו הוכח קיומו של הסדר הארכה נוסף, שכריתתו, לפי שיטת המשיב - הייתה בגדר מעשה חסד ומחילה מצדו, חובת תום הלב בקיום הסכם זה, הייתה מחייבת אותו להיעתר לבקשה שמטעם המבקש, להקדים את מועד היעד לאותה ארכה, ולהסכים לקבל לאלתר את יתרת התמורה ההסכמית, ככל שהמבקש הצליח לגייסה, וככל ששוב לא נזקק לטובות ולחסדים של בעל דברו.
מכאן מסקנתי, מכל כיוון של התבוננות בתרחיש הנדון, שמכתב הביטול אינו תקף והוא כאין וכאפס.
הסכם המכר הוא בר אכיפה על המשיב, ולא בוטל כדין. כנגד הצגת אישור זכויות "נקי", ובכפוף ליתר ההוראות החוזיות, זכאי המשיב לקבל את יתרת התמורה, בין ישירות מהמבקש, ובין מעורך דין ד"ר מליץ, ככל שעודנו מחזיק בכספי התמורה בנאמנות. חזקה על הצדדים שיבצעו את ההתחשבנות ואת ההסדרים הנלווים להשלמת העסקה ולרישום הזכויות על פיה, ברוח טובה, בשיתוף פעולה, ובהתאם להסכמים התקפים והמחייבים.
אין בסעדים ההצהרתיים הניתנים כאמור, כדי להוות אסמכתא לכך, כפי שהתבקש בהמרצת הפתיחה, כאילו מלוא התמורה שולמה למשיב, או שרואים אותה כמסולקת. אין בפני נתונים סופיים ונחרצים אודות ההתחשבנות בין הצדדים לפרטיה. מהות ההכרעה בתיק זה היא ביחס לנפקותו ולתוקפו של מכתב ביטול ההסכם, כפי ששוגר לב"כ המבקשים, ביום 16.2.16.
בכך – ההכרעה היא כפי שהתבקש בהמרצת הפתיחה, והיא נעתרת, לפי האמור.
אני מחייב המשיב בהוצאות המבקשים ושכ"ט עו"ד שלהם בסכום כולל של 25,000 ₪.
ניתן היום, ג' בתשרי תשע"ז (5 באוקטובר 2016), בהעדר הצדדים.
