חולו ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ

בהמרצת פתיחה זו המבקשים עותרים להצהיר כי משכנתה לטובת המשיב (להלן: הבנק) על סך שני מיליון ש"ח, הרשומה על דירה שהם בעליה בדרך בן-גוריון 73 בבת-ים, הידועה כחלקת משנה 15 בחלקה 175 בגוש 7142 (להלן: הדירה), היא בטלה וחסרת כל תוקף.

1.המבקשים, שגילם נע סביב שמונים שנה, רשומים כבעליהן של זכויות החכירה בדירה, אשר נמצאת בבניין שבו מתגוררים מבקשים 1 ו-2 ומושכרת. הבעלות על הזכויות מחולקת מחצית לבני הזוג ומחצית לאחִי האישה, וכך גם דמי השכירות שהדירה מניבה. המשכנתה על זכויותיהם בדירה, מדרגה ראשונה, נרשמה להבטחת תשלום חובות בחשבונות הבנק של שניים: ניר ג'ורג' חולו-רודריגז (להלן: ניר), בנם של מבקשים 1 ו-2 ואחיינו של מבקש 3, וחברה בשליטתו שלפנים נקראה סיטי קפה אקספרס בע"מ וכיום שמה מנו קואופוריישן בע"מ (להלן: החברה). ואולם לטענתם לא הוסבר להם אל-נכון לפירעונו של איזה סכום כסף הם מסכימים לערוב בחתימותיהם, ובפיהם טענות נוספות שתפורטנה להלן שבשלן הם סוברים כי יש להכריז על בטלותן של החתימות.

על-פי גרסת המבקשים בתצהירי העדות הראשית שהגישו, ניר הפעיל בזכיינות סניף של רשת בתי קפה בעיר תל-אביב, ובחשבונות שניהלו הוא והחברה בבנק נוצרו יתרות חובה. בראשית שנת 2013 מסר ניר לבנק כי הוא מתעתד לפתוח סניף חדש ולשם כך נחוצה לו מסגרת אשראי רחבה. הבנק דרש ממנו לפרוע את החוב שכבר נצבר במסגרת הקיימת ולהמציא לו בטוחה בדמות דירה, וניר פנה למבקשים. לדברי המבקשים ניר הסתיר את העובדה שהוא שרוי בחובות, וסיפר להם כי הסניף הקיים מרוויח וכי הם מתבקשים לערוב להלוואה על סך 300,000 ₪ שתכליתה שיפוץ הסניף העתידי.

בעשרה בפברואר 2013 סרו כל הארבעה לסניף הבנק, ואז חתמו המבקשים על מסמכי המשכנתה, שעל-גביהם נרשם כי סכום החוב המובטח הוא עד שני מיליון ש"ח (להלן: חוזה המשכנתה). בו ביום התייצבו המבקשים בלשכת רישום המקרקעין בחולון וחתמו על שטר משכנתה מס' 3406/2013/1. דא עקא, חובות החברה וחובותיו של ניר לבנק המשיכו לגדול, ולימים הגיעו לסך של כ-1,250,000 ₪. ב-19 באפריל 2016 שיגר הבנק אליהם ואל המבקשים דרישות לשלמם (נספח יב). ביום 23.06.16 הוא פתח בהליך למימוש המשכנתה בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב–יפו. בקשה שהגישו המבקשים לבית משפט זה עם פתיחת התיק, לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל ולמתן צו מניעה זמני, נדחתה בתאריך 27.04.17. בקשת רשות לערער על ההחלטה נדחתה אף היא (רע"א 4260/17 חולו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ [פורסם באר"ש, 03.07.2017]).

2.לגרסת המבקשים הם סברו כי ערבותם ניתנת להבטחת פירעונה של הלוואה שסכומה 300 אלף ש"ח, לא פחות ולא יותר. הדירה, הם מבקשים לשכנע, נחוצה למחייתם, כך שבשום שלב לא היו נכונים להעמיד אותה כבטוחה להלוואה שסכומיה גבוהים פי כמה וכמה. על הבנק הם קובלים כי גם הוא הסתיר מהם את מצב חשבונותיהם האמיתי של ניר ושל החברה – בייחוד את החובות שכבר נצברו באותם חשבונות עד למועד החתימה על חוזה המשכנתה. נוסף לכך רכזת האשראי שבפניה חתמו על המסמכים לא העמידה אותם על הסכום שאת תשלומו הדירה אמורה להבטיח, ולא הסבירה להם שהם „ערב יחיד“ כמשמעות המונח בחוק הערבות, התשכ"ז–1967. היא גם לא סיפרה להם מתי ניתנו ההלוואות או מה שיעור הריבית, ולא חשפה את חששו של הבנק שניר והחברה לא יעמדו בתשלום, לשיטת המבקשים. המבקשים טוענים כי דינו של חוזה המשכנתה להתבטל.

המבקשים נסמכים על חובות הגילוי אשר רובצות על בנק לפי דין, ובכללו חוק הערבות, תקנות הערבות, התשנ"ח–1998, חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א–1981 (להלן: חוק הבנקאות) וסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973 (להלן: חוק החוזים), שעל-פיו חובה לנהוג בתום לב במשא-ומתן. לדעתם הבנק השתמט מחובותיו אלו. על הבטלות הם מבקשים להצהיר על סמך הדוקטרינה „לא נעשה דבר“; על סמך עילת ההטעיה שבסעיף 15 לחוק החוזים; ועל סמך עילת העושק שבסעיף 18 לאותו חוק. למעשה המבקשים סבורים כי תרמית הייתה כאן, לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), וגם השפעה בלתי הוגנת והפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לאותה פקודה).

הבנק טוען כי אין לקבל את גרסת המבקשים שלפיה חשבו כי הם ממשכנים את הדירה להבטחת הלוואה שסכומה 300,000 ₪. הוא מצביע על שטר המשכנתה ועל חוזה המשכנתה, שבהם נרשם כי סכום ההלוואה שהם ערבים לה הוא שני מיליון ש"ח לכל היותר. כמו-כן הוגש מכתב שכתב עורך-הדין אמיר מסארווה, שלטענת הבנק הוא בבחינת הודאה כי הדירה שועבדה להבטחת חובותיו של ניר, המצדיקה את דחיית התובענה על הסף. מחיקת המשכנתה, לגישת הבנק (מטעמי זהירות), אינה מוצדקת גם אם תתקבלנה טענות המבקשים, מאחר שבעצמם טענו כי הסכימו למשכן את הדירה כערובה לפירעון הלוואה על סך 300,000 ₪. אציין כי בסיכומים מטעמו התמקד הבנק בעיקר בעילת התרמית ובנימוקים מדוע לא הוכחה, אבל לא זה לב ליבה של המחלוקת בתיק.

3.אף כי למבקשים היה ידוע שהם ממשכנים את הדירה להבטחת חוב של ניר לבנק, הם טוענים כי חשבו שערבותם מוגבלת לסכום חוב של 300 אלף ש"ח בלבד. מדובר בגמלאים שבריאותם אינה מן המשופרות, והם מבקשים לקבל כי שמו את מבטחם בניר ובבנק. לגרסתם לא נאמר להם כי גובה האשראי שהועמד לניר ולחברה הוא 1.2 מיליון ש"ח.

רויטל אברהם, רכזת האשראי בסניף אלנבי של הבנק אשר החתימה את המבקשים על חוזה המשכנתה, הצהירה כי אינה זוכרת בדיוק את מעמד החתימה (סעיף 2 לתצהירה). ברם לדבריה,

כדבר שבשגרה, במעמד חתימת מסמכי שעבוד, אני שואלת לקוח בצורה פשוטה []אם הוא יודע על מה הוא חותם, ו[]אם הוא מבין שאם החוב לא ישולם יקחו לו את הנכס[.] רק לאחר מכן הלקוח חותם על מסמכי השעבוד.

(סעיף 4) 

דברים דומים העידה בבית המשפט (עמ' 38 לפרוטוקול הדיון, שורה 11). כשנשאלה על סעיף זה העידה מטבע הדברים כי אינה מסוגלת לומר „[...] ספציפית מה היה בפגישה“ (שם, שורות 22–25), ובהמשך:

אני יכולה להגיד שבאופן רגיל ובאופן קבוע, כשאנשים באים לחתום על כל משכוּן שהוא – רכב או נכס, או כל דבר שהוא – אני אומרת להם בצורה חד-משמעית, אפשר להגיד אפילו, שאם לא יחז[ירו] את החוב או אם לא ישלמו את מה שהתחייבו או יהיה כלשהו, הבנק יהיה רשאי לקחת את הנכס ו... בצורה חד-משמעית, זאת אומרת. הלקוחות שלי מודעים לזה שהם...

(עמ' 39, שורות 2–6; ראו גם עדותה בעמ' 43, שורות 21–23)

לאחר מכן (עמ' 40, שורות 18–20) שיקף בא-כוח המבקשים לעדה: „[...] את לא יכולה עכשיו להגיד לנו מה הסברת בפגישה הספציפית הזאת. אֶת זה אַת לא יכולה להגיד לנו“, והיא השיבה בחיוב. בהמשך תמה מדוע לא הצהירה כי הבהירה למבקשים שהם ערבים לסכום זה או אחר, ולכך ענתה:

ת:הנכס משועבד כולו. הדירה משועבדת כולה– – –

ת:זה רשום בראש הדף. הם לקחו... הם ראו את זה: שוב, אני לא רוצה להגיד מילים– – – אני לא רוצה לומר מילים שאני לא בטוחה בהן. אז לכן אני מעדיפה לא לתת תשובות– – –

ש:מאה אחוז.

ת:– – –סתם.

(עמ' 42, שורות 3–9)

תשומת ליבה של אברהם הוסבה לעובדה שבמסמך המפרט את התנאים המיוחדים חתמו המבקשים גם על-יד סעיף 10, שעניינו ויתור על זכות מגורים, ולא רק בתחתית העמוד. ליד הסכום המודפס 2,000,000 ₪ אין חתימה. היא העידה כי היא מחתימה את הלקוחות במקום המדויק שבו היא מונחית לעשות זאת (עמ' 46, שורות 10–23). לשאלותיו של בית המשפט השיבה כי לא ניתנה הנחיה להחתים סמוך לסכום, והיום ההנחיה היא להחתים „רק בתחתית העמוד. היום יש... את מקבלת דף נספח, שאומר לך להחתים כך-וכך[...]“ (שם, שורות 26–27). גם כשהוסיף להקשות אם הוציאה מפיה את סכום ההלוואה שלפירעונה המבקשים מתחייבים לא קיבל תשובה:

ת:ממושכנת כל הדירה.

ביהמ"ש:גברתי, ממושכנת כל הדירה – לאיזו הלוואה? לאיזה סכום?

ת:הם הביאו הערכת שמאי של כשני מיליון שקל, שווי הדירה.

ביהמ"ש:זו התשובה שלך לשאלה שלי?

ת:תשאלי עוד פעם?

(עמ' 43, שורה 29–עמ' 44, שורה 1) 

ההתחמקות המשיכה כשהוצגה לעדה השאלה אם ניר והחברה כבר חבו לבנק כספים כשהוחתמו המבקשים על חוזה המשכנתה, והיא השיבה: „הייתה לו פעילות“. רק כשהורה לה בית המשפט לענות לעניין אישרה שעד אז נוצר חוב; גובהו היה בין 250 ל-300 אלף ש"ח (עמ' 44, שורות 2–17). בנקודה זו שאל בא-כוח המבקשים:

ש:היה חוב. אמרת להם שיש חוב עבר? אמרת להם שכשהם חותמים הם גם מכסים אחורה?

ת:תראה, הם חתמו– – –

ש:שאלתי שאלה פשוטה.

ת:אתה שואל אותי שאלה? כי אני לא יכולה לענות לך. אני משערת שכן– – –

ש:תודה רבה.

(שם, שורות 18–22)

את השערתה המסויגת איני יכולה לקבל. לא הוצגה כל תרשומת שערכה העדה בעקבות הפגישה עם המבקשים, ואין מצופה שתזכור מה בדיוק אמרה במהלכה. אך גרוע מכך: אברהם גם לא העידה כי ככלל, ולפי נוהלי העבודה שהבנק מכתיב, היא מיידעת ערבים במצב החובות של החייב הלווה עובר לחתימתם על מסמכי השעבוד. כל שהעידה היה שהיא מזהירה כי אם לא יחזיר המלווה את ההלוואה, יאבדו הערבים את הדירה.

אברהם העידה למיטב זיכרונה כי אחרי שמשכנו המבקשים את הדירה הוגדלה מסגרת האשראי של החברה ושל ניר, אשר התכוון לפתוח את בית הקפה הנוסף, ל-300 אלף ש"ח. לדבריה ניר העביר את חשבונו לסניף אחר ו„[...] אני לא יודעת מה המסגרת שנתנו שם[...]“. בנקודה זו העיר בית המשפט ש„[...] אם כבר היה לו חוב של 250, יכולתם לתת לו רק אשראי של חמישים“, והעדה ביארה: „[...]אני לא יודעת איך האשראי תפח ככה[...]“, כלומר טיפס עד 1.2 מיליון ש"ח, מפני שלא ידוע לה מה קרה בחשבון אחרי שהועבר מהסניף שבו עבדה (עמ' 46, שורות 10–27). אברהם שללה (שם, שורות 30–32) את הטענה כי הבנק ניאות להעמיד לרשות ניר 300 אלף ש"ח נוסף על 250 אלף השקלים שכבר חב לו, אך אמרה כי עניינים אלו נעשו מול מנהל הסניף (עמ' 46, שורה 32–עמ' 47, שורה 1). היא לא ידעה לומר אם התבקשו דוחות על מצבם של החייבים לפני הגדלת המסגרת, ואת כל השאלות בעניין הפנתה למנהל הסניף (עמ' 47, שורות 12–24). בסיכום חקירתה הנגדית נשאלה העדה אם לא היה מקום למסור למבקשים את המסמכים, כדי שיוכלו להקדיש את הזמן הראוי לשקילתם בכובד ראש ולחתום בהזדמנות אחרת. על כך ענתה: „תראה, המסמכים היו ביד שלהם. לכאורה הם היו יכולים לקרוא, להתייעץ, לעשות הכול“ (עמ' 49, שורות 10–14).

4.מנהל הסניף בזמנים הנוגעים לתובענה, שי פיסק, הצהיר בתצהירו (סעיף 3) כי הבנק לא ידע שמתנהלים תיקי הוצאה לפועל נגד ניר הואיל ולא הוטלו עיקולים על חשבונו. יוער כי מדוח תיקי ההוצאה לפועל שבהם החייב הוא ניר (נספח י להמרצת הפתיחה) עולה שבמועד החתימה על מסמכי המשכנתה כבר נפתח תיק אחד, שסכום החוב בפתיחתו התקרב ל-73,800 ₪. לתצהיר פיסק צורפו דפי חשבון שלפיהם במועד רישומה של המשכנתה נמצאו חשבונות העובר-ושב של ניר ושל החברה ביתרות חובה של יותר משלושים אלף וממאה אלף ש"ח, בהתאמה. כמו רויטל אברהם העיד גם מנהל הסניף (עמ' 60 לפרוטוקול, שורה 1) כי עומק האובליגו היה בסדר הגודל של 250–300 אלף ש"ח נכון למועד החתימה על חוזה המשכנתה. פיסק ציין (עמ' 56, שורות 2–4) כי הסכום שני מיליון ש"ח כתוב על-גבי המסמכים שעליהם חתמו המבקשים. כשנשאל אם הבנק מסתפק במה שכתוב הוא אישר כי „אמורים להסביר“, והוסיף: „ההוראות שלי כמנהל הסניף – להנחות את העובדים לתת את ההסבר המלא ללקוחות“ (שם, שורות 5–8). לדבריו הוא מנחה את העובדים להסביר „מה המטרה, כמה הסכום...“, וכן: „כמה החובות, זה... באותו רגע, על אותה... לכמה החוב יכול להגיע; מה יקרה אם לא יעמדו בהתחייבות. אלה דברים שלפי החוק צריכים לעשות אותם“ (שם, שורות 14–19; ראו גם עמ' 63, שורה 6). מעדותו שלו מצטיירת החשיבות שבפירוט גובה הסכום שאליו הלקוח מתחייב וגובה החוב הקיים. כזאת לא עשתה אברהם. פיסק הוסיף כי סכומי הכסף המשמעותיים יותר נמשכו מהחשבון כשנה לאחר שהמבקשים חתמו על חוזה המשכנתה (עמ' 60, שורות 20–21). הוא העיד שלא הודיעו למבקשים על חריגות בחשבון (עמ' 62, שורות 7–8), ואישר שעל-פי רוב הבנק דורש דוחות כספיים (עמ' 57, שורה 32–עמ' 58, שורה 2).

עוד נראה שהמבקשים העידו כי לא הסבו את תשומת ליבם שהערבות באה להבטיח חוב בסכום גבוה של עד שני מיליון ש"ח, וכי לא אמרו להם שכבר קיים חוב נכון למועד חתימתם על המסמכים. הם סברו כי הם ממשכנים את נכסם להבטחת הלוואה על סך 300 אלף ש"ח לצורך שיפוץ סניף נוסף של בית הקפה ופתיחתו. ואומנם מהאמור עד הנה מובן כי הבנק לא הביא לידיעת המבקשים כי במועד שבו חתמו על מסמכי המשכנתה כבר היה קיים חוב ניכר של ניר ושל החברה לבנק. נוסף על כך פקידת הבנק לא הסבירה למבקשים כי הם מתחייבים לסכום אשראי של שני מיליון ש"ח, שלא לפי הנחיות הבנק כפי שהעיד עליהן פיסק ושלא כחוק, כפי שיבואר להלן.

5.חובות הגילוי המוגברות שחב בנק ללקוחו, לדבריו של בית המשפט העליון בע"א 8611/06 בנק הפועלים בע"מ נ' מרטין, פסקה 34 (פורסם באר"ש, 02.03.2011), הורתן בעוצמתו הרבה של הבנק, עוצמה אשר „[...] מונעת מן הלקוח, במקרים רבים, יכולת להתמודד עם הבנק בצורה שווה. הבנק מחויב לפעול בתום לב, לא להטעות את מקבל השירות, לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן ולא פחות חשוב – עליו לפרט את מכלול הסיכונים הכרוכים בשירות זה[...]“.סעיף 12 לחוק המשכון, התשכ"ז–1967, מורה שאם „מושכן נכס של אדם כערובה לחיובו של אדם אחר, יהא דינו של בעל הנכס כדין מי שערב אותו חיוב, אך אין להיפרע מבעל הנכס אלא במימוש המשכון כאמור בחוק זה“, וסעיף 17א לחוק הבנקאות מחיל את חובות הבנק כלפי הלקוח, לרבות חובת הגילוי, גם על יחסיו עם הערב (פרשת מרטין, פסקה 34; רע"א 4373/05 אבן-חיים נ' בנק עצמאות למשכנתאות ופיתוח בע"מ, פסקה 7 [פורסם באר"ש, 15.11.2007]). על היחסים שבין ערב ובין נושה חלות חובות תום הלב, הזהירות והנאמנות, ואפשר שהן תפטורנה את הערב מערבותו באופן חלקי או מלא (ע"א 1691/11 בנק לאומי למשכנתאות נ' צוברי, פסקאות 35, 59 [פורסם באר"ש, 15.12.2015]). חוק הערבות מטיל על נושה חובות גילוי מורחבות כלפי ערב יחיד וערב מוגן. כאמור בסעיף 22 שם, שנוסף בחוק הערבות (תיקון מס' 2), התשנ"ח–1997,

(א)נושה יגלה לערב יחיד, לפני כריתת חוזה הערבות, את כל הפרטים הבאים, כפי שנקבעו בחוזה שבינו לבין החייב:

(1)הסכום הנקוב בחוזה שבין הנושה לבין החייב (להלן – הקרן);

(2)שיעור הריבית השנתי, בחישוב המביא בחשבון ריבית דריבית בהתאם למועד הפרעון;

(3)תקופת החיוב, סכומי הפרעון של הקרן ושל הריבית ומועדי הפרעון;

(4)היתה הריבית משתנה – שיעור הריבית בעת כריתת החוזה בהתחשב בריבית דריבית בהתאם למועד הפרעון בעת כריתת החוזה, ודרך השינוי;

(5)היות הקרן או הריבית צמודות, ובסיס ההצמדה;

(6)תוספות שנקבעו לפי סעיף 25(א)(4);

(7)שיעור ריבית בשל איחור בפרעון וכן כל תשלום שיחויב בו החייב בשל אי קיום החיוב הנערב.

(ב)נושה יגלה לערב יחיד, לפני כריתת חוזה הערבות, בנוסף לפרטים לפי סעיף קטן (א), את הפרטים הבאים:

(1)היות הערב ערב יחיד או ערב מוגן;

(2)מספר הערבים וחלקו היחסי של הערב בחיוב;

(3)היות הערבות ערבות לחיוב קיים או לחיוב המחליף חיוב קיים;

(4)שיעור הריבית כמשמעותה בסעיף 25(א)(2).

[...]

בענייננו לא הובא לידיעת המבקשים כי הם ערבים לחוב קיים, ולא גולו להם שיעור הריבית השנתי וכיוצא באלה תנאי אשראי שניתנו לחייב, שלהבטחתם ערבו. גם לא נמסר למבקשים כי הם „ערב יחיד“ – קרי: „[...] מי שאינו תאגיד, ולמעט בן זוג של החייב או שותפו של החייב, בין בשותפות רשומה ובין בשותפות שאינה רשומה; היה החייב תאגיד, לא ייחשב כערב יחיד גם מי שהוא בעל ענין בתאגיד[...]“ (סעיף 19) – להבדיל מ„ערב מוגן“. על-פי סעיף 23(א)(5) לחוק הערבות ערב יחיד יהא פטור מערבותו אם הנושה לא מילא אחר חובות הגילוי ש„בסעיף 22(ב)(1), (3) או (4) [...]“.

לא זו אף זו – בסעיף 24 לאותו חוק נקבע:

(א)נושה העומד לחתום על חוזה ערבות עם ערב יחיד, ימסור לו העתק מהחוזה ויתן לו הזדמנות סבירה לעיין בו לפני חתימתו, וכן ימסור לו העתק חתום לאחר החתימה.

(ב)נושה ימסור לערב יחיד, לפי בקשתו, העתק מהחוזה שבין הנושה לחייב.

החשש שמא הערב, אשר איננו צד לחוזה ההלוואה, לא יהיה מעורה בפרטי ההלוואה הוא אחד הטעמים שבשלהם חובות הגילוי לערב היחיד והמוגן כבדות מהחובות על צד לחוזה רגיל. כך הוסבר בהקשרם של סעיפים 22 ו-24 לחוק הערבות (בנוסחיהם כיום המצוטטים כאן) בפסק-הדין בע"א 6157/08 ח'לפו נ' הלון, פסקה 7 (פורסם באר"ש, 05.09.2011), שלפיו „[...] חובות הגילוי נועדו לוודא כי הערב מודע להיקף ולאופי חובותיו כדי שיטיב להעריך את הסיכונים אליהם נחשף (ראו דברי ההסבר להצעת חוק הערבות (תיקון מס' 2) (ערבויות מוגנות), התשנ"ו–1995, ה"ח 211, 214; ע"א 8822/04 גבאי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ([...] 09.11.2005))[...]“ (שם; כן ראו רות פלאטו-שנער דיני בנקאות – חובת האמון הבנקאית 211 [2010]). הבנק, למרבה הצער, הפר את החובות שבסעיפים הללו.

תקנה 1 לתקנות הערבות מצווה: „הגילוי לערב יחיד לפי סעיף 22 לחוק ייעשה במסמך נפרד מחוזה הערבות, תוך מתן הזדמנות סבירה לעיין בו לפני חתימת חוזה הערבות[...]“. לא מצאתי עדות מפיהם של נציגי הבנק כי נתנו למבקשים מסמך כזה מכוח אותה תקנה, מסמך כגון דא מן הסתם לא הוצג, ולא שמעתי עדות של רויטל אברהם שלפיה הסבירה למבקשים שהם ערבים לחובות קיימים של ניר ושל החברה. מעדותם של מנהל הסניף ושל רכזת האשראי עלה כאמור כי ניר והחברה כבר חבו 250–300 אלף ש"ח כאשר הוחתמו המבקשים על מסמכי המשכנתה.

6.בפרשת מרטין לא העניק בית המשפט לעסקת משכנתה את תוקפה המלא. נפסק כי אף שהמשיבה ידעה כי היא חותמת על שטר משכנתה, הוכח כי הופרה חובת הגילוי מאחר שהבנק לא חידד לה כי לבעלה חוב על סך חצי מיליון ש"ח (פסקה 44). באותו מקרה השתמשו בני הזוג „[...] לפחות ברובה[...]“ של ההלוואה שניתנה בשביל לפרוע הלוואה קודמת שנטלו מבנק אחר ושהובטחה במשכנתה (פסקה 29). לדברי השופטת (כתוארה אז) מרים נאור,

[...] על בנקים חלות חובות גילוי והפרתן של חובות אלה גוררת עימה פגיעה בתוקף ההסכם שנחתם, מתוך חוסר ידיעה של הלקוח. חובת הבנק היא למסור ללקוח מידע משמעותי, מתוך תפיסה של פערי הכוחות ביניהם הנובעים מפערי מידע. מסירת המידע נועדה לגשר על הפער שבין הבנק לבין הלקוח, דבר העשוי למקסם את התועלת הגלומה בעסקה[] לשני הצדדים ואף למשק בכללותו (פלאטו-שנער[...] [דיני בנקאות – חובת האמון הבנקאית – ש' א'], בעמ' 211–212). בענייננו[...] לא מדובר בנתון שחשיבותו יכולה להיות שנויה במחלוקת. גובה החוב הקיים הוא נתון מהותי השייך למסגרת של חובת הגילוי במובן הצר והבנק אינו יכול לפטור עצמו מגילוי נתון זה. דומה כי הבנק יכול להלין רק על עצמו, על כך שלא הבהיר למשיבה כי בשעה שבה חתמה על המשכנתא, כבר היה קיים בחשבון החח"ד חוב בגובה חצי מיליון ש"ח. על הבנק לקיים הליך מסודר שבמסגרתו יובאו לידיעת הצד השני לחוזה המשכנתא, כל הפרטים הרלוונטיים לעסקת המשכנתא, ובעיקר החוב [ה]קודם, ככל שקיים כזה, שגם אותו נועדה המשכנתא להבטיח.

(פסקה 40; ההדגשה אינה במקור)

„[...] נותן המשכנתא“, הדגיש בית המשפט, „זכאי לדעת מהו החוב שלהבטחתו הוא ממשכן נכס מנכסיו, ובפרט כשהממשכן איננו בעל החוב ואין לו גישה ישירה לנתוני העסקה [...]“ (שם, פסקה 35).

וברע"א 356/12 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' עידה, פסקה 11 (פורסם באר"ש, 11.03.2012), נקבע מעבר לדרוש:

[...] מוטב כי המלווים [...] יקפידו הקפדה יתרה על מילוי חובות הגילוי המוטלות עליהם כאשר לפניהם עומדים לווים מבוגרים שעברית אינה שפת אמם המסכנים בחתימה על הסכם הלוואה [...] את הנכס העיקרי (ולעיתים רבות היחיד) שבבעלותם. זאת, במיוחד כאשר הדברים אמורים בלוֹוים המלוּוים בידי קרוב משפחה שהוא הנהנה העיקרי מההלוואה שניטלת כנגד משכון דירתם. מצב דברים זה צריך להדליק „נורה אדומה“ אצל המלווה ומחייב אותו לנסות ולהגיע לרמת ודאות גבוהה במיוחד בנוגע לגמירות דעתו והסכמתו של האדם אשר ממשכן את דירתו, בטרם יאשר את ההלוואה (ראו בהקשר זה את דבריו של השופט ס' ג'ובראן בעניין קובסי). במסגרת כך, מוטב כי המלווים יתעדו את מעמד החתימה על מסמכי ההלוואה ואת הפגישות שקדמו לה, כפי שציין בית משפט זה בעניין קובסי. [...]

הקפדה יתרה על חובות הגילוי המוטלות על המלווים תאפשר ללווים להגיע להחלטות מושכלות, ותמנע מהמלווים היקלעות למצב בו המשכנתא שנרשמה לזכותם תוכרז כבטלה.

(ראו עוד ע"א 4138/09 בנק לאומי למשכנתאות

בע"מ נ' קובסי [פורסם באר"ש, 12.12.2011])

ובפרשת מרטין עמדה השופטת נאור על ניגוד העניינים שבין הבנק לבין הערב לחוב, שמקנה למסירת הפרטים המהותיים את חשיבותה. מן העבר האחד דרוש לערב המידע כדי שישכיל להחליט אם ברצונו לקבל על עצמו את ההתחייבות; מן העבר האחר הבנק ער לסיכוי שגובה החוב ירתיע את הערב ובסופו של דבר החוב יֵרד לטמיון. לכן הוא עלול להסתיר מפני הערב את החוב הקיים. מצב כזה שרר באותו מקרה בין המערער ובין המשיבה, רעייתו של החייב, אשר אילו גולה לה היקף החובות לבנק במועד שבו משכנה את דירתם המשותפת אולי לא הייתה ממשכנת אותה. טבעם של דברים, אמר בית המשפט, הוא

[...] כי אף שבין בני זוג רבים אין סודות, עדיין לא תמיד יחשוף הלקוח את מלוא המידע בפני אשתו. לפעמים, למרבה הצער, גם ימסור מידע בלתי נכון. כאן נכנסת לתמונה חובת הגילוי של הבנק כלפי המתקשר האחר, אשת הלקוח. גילוי המידע יאפשר למתקשר האחר לקבל החלטה המודעת לנתונים המתחייבים. חיוב הבנק בגילוי יש בו כדי לפתור את ניגוד העניינים המובנה.

(פסקה 41) 

במקרה שלפניי, שגם בו הלווה הוא בן משפחתם של הערבים, חומר הראיות מלמד כי רכזת האשראי שהחתימה את המבקשים על חוזה המשכנתה הייתה אדישה לגמירת דעתם למשכן את הדירה להבטחת חוב על סך שני מיליון ש"ח. אברהם לא טרחה להצביע לפניהם על גובה הסכום שיערבו לו, שלא לומר נמנעה מהצגת מסמך נפרד מחוזה המשכנתה כמצוות תקנה 1 לתקנות הערבות. היא לא ליבּנה להם שכבר ישנו חוב כבד נכון למועד חתימתם ולא כי הם „ערב יחיד“, עובדות שחוק הערבות מחייב לגלות. בכך הפר הבנק את חובת הגילוי כלפי המבקשים ואף נהג עימם בחוסר תום לב. גם כאן אין להוציא מכלל אפשרות שהבאת גובהו של החוב לידיעתם, עוד טרם שהחל ניר בשיפוצו של בית הקפה החדש, הייתה מביאה אותם להימנע ממשכוּן הנכס שבבעלותם. הגילוי שהערבות מיועדת גם לפירעון חובות העבר היה יכול להביא אותם להכרה שייתכן כי מצב העסקים של ניר אינו ורוד כפי שהציג אותו, והם היו בוחרים שלא לחתום על חוזה המשכנתה.

כמובן לא נעלם מעיניי כי על-גבי שטר המשכנתה ובתנאים הנלווים ניקב הסכום מפורשות: בשטר, שכותרתו „שטר משכנתא בדרגה ראשונה“, נכתב כי הוא מעיד שהמבקשים ממשכנים לטובת הבנק את זכותם במקרקעין „[...]להבטחת כל הסכומים, מוגבל עד לסך של 2,000,000 ₪ (שני מיליון ש"ח) בצירוף ריבית, הפרשי הצמדה, הוצאות ועמלה [...]“ (ההדגשה במקור). רשמת המקרקעין, שלא זומנה להעיד לפניי, אישרה בחתימתה כי הסבירה למבקשים את מהות העסקה – אך לא את היקפה הכספי – ואת התוצאות המשפטיות הנובעות ממנה, וכי רק לאחר ששוכנעה כי אלו הובהרו להם כראוי חתמו בפניה על השטר. ואולם לא נחתם מסמך גילוי נפרד לערבים שהיה יכול לפקוח את עיניהם לסכום הגבוה, כך שהבנק לא מילא אחר חובתו לפי תקנה 1 לתקנות הערבות. המבקשים גם לא הוחתמו בראשי תיבות ליד הסכום של שני מיליון ש"ח, ורכזת האשראי לא פירשה להם שדירתם תשמש ערובה לחיוב אשר עלול להגיע לסכום כזה. כפי שראינו בעדותו של מנהל הסניף, הייתה זו הפרה גם של הנחיות הבנק שלפיהן יש למסור לערבים מה גובה החיוב שלו הם ערבים. לכך יש להוסיף שוב שלא גולה למבקשים שיעור הריבית של האשראי אשר ניתן ללווים.

המבקשים שבים ומדגישים שאילו קיים המשיב את חובות הגילוי לפי חוק הערבות, הם לא היו חותמים על ערבות כלשהי לניר. מבקשת 2 העידה כי היא הסתמכה על הבנק „[...] בעיניים סגורות[...]“, לא עיינה במסמכי המשכנתה ולא ביקשה הסברים (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 21; עמ' 15, שורות 6–21). „[...] אני ואחי“, הרחיבה, „נכנסנו, וחתמנו ואמרו לנו איפה לחתום. לא אמרו לנו מאיפה תביאו, למה, בשביל מה – כלום. לא יידעו אותנו בשום דבר. פשוט שדידה באור יום. עוד גם חתום, חתומה, על החובות שלו, על החברה שלו. מה היה לנו עם החובות שלו? עם החברה שלו? מה לנו?“ (עמ' 14, שורות 21–25). למעשה תיקנה את עצמה מעט, כשתחילה ענתה כי לא קראה את המסמכים ולא הסתכלה עליהם קודם לחתימה, ובשאלות שהגיעו אחריהן שינתה ל„כמעט ולא“ (עמ' 15, שורות 11–21). את סעיף 1 לתנאים המיוחדים של המשכנתה, שבו סומנו המילים „מוגבל ל 2,000,000 ₪ (שני מיליון ש"ח)“ בהדגשה ובקו תחתון, „לא ראיתי“; „היד שלי הייתה רועדת אם הייתי רואה. הייתה ממש רועדת“ (עמ' 15, שורה 33–עמ' 16, שורה 4), ו„[...] הייתי מתעוורת, יותר טוב“ (עמ' 16, שורות 21–22). על ניר סיפרה: „[...] הוא ביקש ממני 300 אלף, אז הרשיתי לו, חתמתי לו. בשביל לבנות את העסק[...]“ (עמ' 13, שורות 2–3), ובהמשך:

ש:נכון שבאת לבנק כי ניר ביקש שתחתמי על הלוואה של 300 אלף שקל?

ת:נכון.

[...]

ש:ניר אמר לך: תשעבדו לי את הדירה להלוואה של 300 אלף שקל – כך לטענתך – ואת הסכמת.

ת:נכון.

(עמ' 16, שורות 11–16)

אך אין להסיק מכך שידעה על חוב קיים או שהסכימה למשכנתה ביודעה כי כבר התגבש חוב ערב חתימתה על חוזה המשכנתה. בחקירתה היא אישרה את הצעתו של בא-כוח הבנק: „[...] הבנת שאם בית הקפה עובד, ואנשים באים והולכים והכול טוב – לא תהיה בעיה להחזיר את הכסף“ (עמ' 13, שורה 31–עמ' 14, שורה 3), ובתצהירה תיארה:

[...] מעולם לא התכוונו לשעבד את דירתנו לטובת הלוואות שנטלו החברה וניר בסכומים אסטרונומיים ובגילנו המתקדם, וברור כי לא היה בכוונתנו לסכן את מקור פרנסתנו, כאשר אין לנו כל תכנית פנסיה אחרת. ממילא, לא היינו צד להסכמי ההלוואה, לא קיבלנו ולו שקל בודד מכספי ההלוואה ואף לא ידענו ו/או עודכנו כי ניר והחברה משכו אשראים בסכומים כאלה. כל שהסכמנו לו, בהסתמך על מצגיהם של ניר והמשיב (באמצעות רויטל), היה לערוב להלוואה בסך של 300,000 ₪, והכל בעת שמצבו הכלכלי של ניר מצוין כביכול, זאת לאור מצגיהם, וכי לא תהיה לו כל בעיה להשיב את ההלוואה, שהיתה דרושה לניר לשיפוץ סניף של בית קפה חדש, בזמן קצר.

(סעיף 78)

למבקש 3, אשר העיד: „[...] אני הלכתי בתום לב לחתום לו להלוואה 300 אלף שקל[...]“ (עמ' 27, שורה 31), הראה בא-כוח הבנק את סכום הערבות הנקוב בתנאים המיוחדים של המשכנתה, בהזכירו שהמסמך הונח לפניו בזמן החתימה. הוא הגיב: „זה נכון, אבל אני נשבעתי, נשבעתי בשבועה, שאני לא ראיתי את זה ו... אתם, אם היה לכם נציג מהבנק, והיה מדריך אותי על מה אני חותם, אז לא הייתי חותם[...]“ (עמ' 26, שורות 11–12). השיחה עם פקידת הבנק התמצתה, כלשונו, ב„‚תחתום פה‘ ו‚תחתום פה‘ ו‚תחתום פה‘. זה הכול“ (עמ' 27, שורות 8–9). המבקש הוסיף:

אני כל-כך היה לי אמון בבנק – באמת, בתום לב. תשמע[י], גברתי. אני בן-אדם צנוע. בגיל שלוש-עשרה התחלתי לעבוד. ב-54'... 51' הגעתי לארץ והייתי במעברה. ב-53' התחלתי לעבוד. לא למדתי בבית ספר, לצערי. לא מכיר את הסעיפים האלה.

(עמ' 29, שורות 6–8)

ועל הרגע שבו הבין לאיזה סכום ערב באמת סיפר:

במכתב שהגיע – זה הגיע לא מהבנק, אלא הגיע מהמחלקה המשפטית. ואני התפלאתי. כל השנים מאז חתמתי, גברתי, לא שלחו לי לא הודעה, לא כתב, לא סימן – כלום. זה הגיע ישר מהמחלקה המשפטית. איך בנק לא שולח לי התראה, שאתה חייב, שניר ככה-וככה חייב? ואני פתחתי את המכתב – אני קיבלתי שבץ. נשבע לך, גברתי. אני אחרי זה עברתי ניתוח לב. הם כמעט והרגו אותי. מה זה, אני קורא את המכתב: אתה חייב מיליון ומאתיים שקל. אני לא הייתי חולם על דבר כזה. אחרי שקיבלתי את המכתב, אחרי חודש–חודשיים, פתאום אני בא הביתה, רואה על הדלת חבילה כזו (מחווה בידיו), תלויה – מההוצאה לפועל.

(עמ' 28, שורות 7–13)

נאמנה עליי גרסתם של המבקשים באשר להפרתה של חובת הגילוי לפני חתימתם על חוזה המשכנתה ולסכום החוב שלהבטחתו הם חתמו, ולמעשה היא מתיישבת עם העדויות מטעם הבנק. מבקש 1 לא העיד מטעמי בריאות ולתצהיר עדותו הראשית אין ערך.

שוכנעתי כי לוּ ידעו המבקשים, אילו הסבירו להם ברחל-בתך-הקטנה, שהם ערבים לחיוב של שני מיליון ש"ח, הם לא היו מסכימים בגילם המופלג לחתום על המסמכים. משמעות הפרתה של חובת גילוי מהותית זו היא ביטול השטר כולו, לפי הוראת סעיף 23(א)(5) לחוק הערבות.

בע"א 8564/06 סולטאני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם באר"ש, 07.07.2008) כינה בית המשפט העליון את החובות הקיימים בחשבון „[...]נתון [...] מהותי ביותר, קל וחומר כאשר מדובר בעסק המצוי בקשיים פיננסיים[...]“. באותה פרשה, שבה עמדו החובות על כ-275 אלף ש"ח (בערכי שנת 1996), הוא הניח (פסקה 15 לפסק-דינו של השופט יורם דנציגר; פסקה 2 לפסק-דינה של השופטת [כתוארה אז] אסתר חיות) כי הידיעה עליהם הייתה מניאה את המערער ממִשכוּן זכויותיו בנכס כבטוחה למען בנו. לפי שהבנק לא גילה את אוזנו בדבר החובות, הייתה דעת הרוב שיש לבטל את שטר המשכנתה לחלוטין. השופט דנציגר תמך את חוות דעתו בדברים האלה, אשר נאמרו על מקרה שבו ערב המשיב לגיסו „[...] ערבות ‚רגילה‘[...]“, וציין (שם) כי הם נכונים גם במקרה שלפניו:

אמנם אין להתעלם מכך שהערב לקח על עצמו ערבות ללא הגבלה בסכום, אולם זאת עשה מתוך הנחה של מצב נתון שבו אין יתרת חובה. לדבריו, אילו ידע שיש יתרת חובה בסדר גודל כזה לא היה מוכן לערוב לו כלל. התוצאה היא שהערב (המשיב) מופטר לחלוטין מערבותו ואין לחייבו באופן חלקי בחוב שצמח לאחר חתימתו [...].

(ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ'

ציגלר, פ"ד מט(1) 369, 388ז–389א [1995])

זאת ועוד: החובה להבהיר לממשכן איזה סכום הלווה כבר חייב לבנק, בטרם יסכים בחתימתו למשכן את זכויותיו, נובעת גם מהחובה לנהוג בתום לב במשא-ומתן הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים. בנסיבות העניין הייתה מוטלת על הבנק חובת גילוי מלא הן מכוח חוק הערבות הן מכוח חובת תום הלב, שיהיה בה כדי לנטרל את ניגוד העניינים שבינו לבין המבקשים, הערבים שמשכנו נכס להבטחת חיובו של בן משפחה.

7.בפרשת צוברי הוחתמו המשיבים על המסמכים כלווים בשנת 2000. השופט (כתוארו אז) חנן מלצר פסק:

[...] במועד שבו צוברי חתמו על מסמכי ההלוואה הרביעית שר[ר] חוסר וודאות בנוגע לדין החל על „ערב ממשכן“, דהיינו לא היה ידוע אם ניתן לראות בערב שכזה, בנסיבות המתאימות, „ערב יחיד“, או „ערב מוגן“, במשמעות חוק הערבות. משכך, לא ניתן היה לצפות, בשעתו, כי הבנק יודיע לצוברי על אודות היותם בבחינת „ערב יחיד“. מכאן שאינני רואה מקום לפטור את צוברי מערבותם על בסיס פגם זה בלבד, והריני מקבל את עמדתו של הבנק כי יש לבחון אם התקיימו דרישות הגילוי היותר מהותיות, אשר נזכרות בסעיף 22 לחוק. יתר על כן אציין כי חוסר הוודאות שהיה קיים בשעתו בנושא מצדיק אף הוא התחשבות בעובדה שגילוי הפרטים, שנמסרו לצוברי, לא נעשה על פי הצורה שנקבעה בתקנות הערבות[...].

(פסקה 57)

ואליבא דמשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין,

[...] אין מניעה שייקבע בנסיבות המתאימות לכך, שהבנק לא עמד, למשל, בחובת הגילוי הנדרשת ממנו לפי סעיף 23(א)(3) לחוק הערבות, אף כאשר יימצא כי סבר בתום לב כי אינו מחויב בחובה זו, כפי שטען הבנק בענייננו; כך, שכן אף אם לא ידע הבנק כי מדובר בערב יחיד, אין בכך כדי לרפא את הפגם שבחוסר גילויו של מידע מהותי לערב, אשר מעיקרא נמצא כאמור במעמד נחות מזה של הבנק בהתקשרות בין הצדדים. [...] התיקונים שנערכו בחוק הערבות נועדו בין היתר לצמצם את הפער האמור בין הצדדים, ולכן יש לפרש את החוק עצמו בהתאם לכך.

(פסקה ז) 

בנדון דידן לא כפר הבנק בחובות הגילוי החלות עליו לפי סעיף 22 לחוק הערבות, והמבקשים לא חתמו על המסמכים כלווים. את סעיף 23(א)(5) לחוק הערבות, אשר פוטר את המבקשים מהערבות, יש להחיל משום שלא גולה הפרט המהותי שהוא החוב הקיים במועד החתימה על המסמכים.

8.אין בידי לקבל את טענת הבנק כי החתימה בלשכת רישום המקרקעין מרפאת את הפגמים שלהם המבקשים טוענים. הסבריה של הרשמת לפני החתימה על שטר המשכנתה, אין בכוחם לתקן הפרה של החובה לגלות כי במועד החתימה קיים חוב ולא להתגבר על העובדה שהבנק לא פעל לפי תקנה 1 לתקנות הערבות. היא הסבירה מהי מהותה של עסקת המשכנתה ומה תוצאותיה המשפטיות, ותו לא.

הבנק הקדיש חלק נכבד מסיכומיו לעילת התרמית, שאותה כינה „[...] הטענה העיקרית (למעשה היחידה) בתובענה [...]“ (סעיף 19; ההדגשה במקור). המבקשים לא שמו את כובד המשקל בטענה זו דווקא, וטענו גם לעילות תביעה נוספות. שוב ושוב הטעימו שהבנק הפר את חובת הגילוי ואת החובה לנהוג בתום לב – לאו דווקא כחלק מעילת התרמית. טענות אלו הוכחו.

סעיף 15 לחוק החוזים קובע לאמור:

מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, „הטעיה“ – לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן.

אני סבורה כי במקרה זה היה על הבנק לגלות למבקשים כי במועד חתימתם על חוזה המשכנתה כבר צבר החשבון חוב בסכומים של מאות אלפי שקלים; כי סכום החוב שלו הם מסכימים לערוב יכול להגיע עד לשני מיליון ש"ח – אף אם הסכום נכתב בגוף החוזה; ומה שיעורי הריבית וריבית הפיגורים הקבועים בהסכם ההלוואה בין הבנק לבין ניר. משלא עשה הבנק כל אלה עומדת למבקשים עילה לביטול החוזה מכוח סעיף 15 לחוק החוזים. אני מקבלת את טענתם כי התבקשו למשכן את הדירה להבטחת הלוואה עד לסכום של 300 אלף ש"ח שיקבל ניר לצורך פתיחת בית קפה נוסף. מקובלת עליי גם הטענה שאילו ידעו כי לעסק ולניר כבר יש חובות בטרם פתיחת הסניף החדש, הם לא היו מסכימים למשכן את הדירה, ובמיוחד לא להבטחת חובות עד לסכום של שני מיליון ש"ח.

9.רק בחודש אפריל 2016 קיבלו המבקשים מכתב דרישה לפרוע את חובם של ניר ושל החברה, שעמד אז על סך של 1,250,000 ₪ (נספח יב להמרצת הפתיחה). בתשובתו של עו"ד מסארווה הודו המבקשים כי ערבו לפירעון חוב ושעבדו את הדירה לצורך זה. הפרקליט ציין כי הבין שהחוב מסתכם ב-241,931 ₪, והבנק העמיד אותו על טעותו (נספח 2 לתשובה להמרצת הפתיחה): החוב עומד על 26,457 ₪ (החברה) ועוד 1,215,474 ₪ (ניר). תמורת ביטול המשכון, השעבוד והערבות הציע עו"ד מסארווה שהמבקשים ישלמו 400 אלף ש"ח (נספח 3). על עורך-הדין העידה המבקשת: „אומנם אני מכירה אותו, דרך ניר, אבל אני לא אמרתי לו כלום. לא הלכתי אליו“ (עמ' 20, שורה 8). אלא ששאלה קודם לכן, כשביקש בא-כוח הבנק להציג לה את המכתב שכתב אותו עורך-דין בשם המבקשים, פתחה במילים: „אני לא מכי... אני לא הרשיתי לו, לא אמרתי לו כלום“ (שם, שורות 4–6). אחיה, מבקש 3, הציג גרסה דומה. אין לראות במכתב מאת עו"ד מסארווה הודאה מצד המבקשים כי הסכימו למשכן את הדירה להבטחת חוב של שני מיליון ש"ח, ואין בו לגרוע מטענתם כי הבנק לא יידע אותם בדבר החוב הקיים והפר את חובת הגילוי כלפיהם. סביר להניח שבעת כתיבתו של המכתב עוד לא ידעו כי היה חוב נכון למועד חתימתם על מסמכי המשכנתה.

10.את טענת המבקשים כי לא נעשה דבר אין לקבל. כלל ידוע הוא כי חוזים יש לקיים. חתימתו של אדם על מסמך מוחזקת כאישור וכעדות לכך שהבין את תוכנו ונתן את הסכמתו לאמור בו, וביתר שאת כאשר המסמך מהותי, כמו שטר משכנתה (ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, סניף בורסת היהלומים, פ"ד נח(2) 145, 149ה–ו [2003]; ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 570ד [2000]; ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 375ו–ז [2002]; פרשת צוברי, פסקה 41). המבקשים טוענים כי ידעו שהם ממשכנים את הדירה, אך סברו כי עשו זאת להבטחת חוב של 300 אלף ש"ח בלבד. הינה כי-כן טענת האפסות אינה עומדת למבקשים, אך תביעתם מתקבלת על-פי האמור ומכוח העילות שנדונו לעיל.

משהגעתי לתוצאה שאליה הגעתי אין צורך לדון בעילות העושק וההשפעה הבלתי הוגנת.

11.אני מקבלת את התובענה באופן שהמבקשים פטורים מחבותם לפי שטר המשכנתה. שטר זה מבוטל בזאת, והבנק יגרום לביטול הרישום בלשכת רשם המקרקעין.

הבנק ישלם למבקשים את הוצאות המשפט, וכן ישלם להם שכר טרחת עורכי-דין על סך 55,000 ₪, בתוספת מס ערך מוסף כחוק. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ניתן בלשכתי היום, ז' אדר תשע"ח (22 בפברואר 2018).

המזכירות תשגר את פסק-הדין לצדדים.