חייט נ' גיאן

לפניי המרצת פתיחה שהגישה המבקשת נגד המשיב שבה התבקש בית המשפט להורות שהסכם שנחתם בין הצדדים ביום 9.4.10 על נספחיו ותוספתו (להלן "ההסכם") לא נכנס לתוקף, משלא התקיים התנאי המתלה שנקבע בהסכם.

בסמוך לאחר פתיחת ההליך הוגשה הודעה מטעם התובעת שלפיה ביום 12.2.19 נעשה ניסיון למסור את כתב התביעה ואת ההחלטות על מועד הדיון לידי המשיב, אך הוא סירב לפתוח את הדלת ולקבל את המעטפה ולכן היא הושארה במקום. להודעה צורף תצהיר של המוסר. לא הוגש כתב הגנה במועד, ובעקבות בקשה שהגיש המשיב ביום 4.4.19, הדיון נדחה מיום 8.4.19 ליום 20.6.19 וניתנה למשיב ארכה להגשת כתב ההגנה עד 28.4.19. בתום הארכה הגיש המשיב בקשה לדחות את המועד להגשת כתב ההגנה ב- 30 יום נוספים. כתב ההגנה לא הוגש גם בתום הארכה השנייה שביקש המשיב אלא רק ביום הדיון, ללא תצהיר לאימות העובדות הנטענות בתשובה להמרצת הפתיחה כנדרש בתקנה 256 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 וללא בקשה לארכה נוספת. לפיכך, מן הדין למחוק את כתב ההגנה מהתיק.

המשיב הגיע לדיון ללא ייצוג של עו"ד. לאחר שהוזהר כדין נשאל המשיב בין היתר "האם לא קיבלת את כתב התביעה בתיק?" והשיב "לא". בעקבות זאת נשאל מדוע הגיש בקשה להארכת מועד להגשת כתב ההגנה והשיב - "קיבלתי את התביעה, לא את התצהיר". רק כנשאל האם קיבל את הנספחים לתצהיר השיב "קיבלתי את הכל בסוף" (עמ' 5 ש' 22-16). בהמשך, לאחר שב"כ המבקשת העביר את התצהיר שוב לעיונו של המשיב, חקר המשיב את המבקשת בחקירה נגדית. בבקשות שהגיש המשיב לדחיית מועד הדיון ולמתן ארכה להגשת כתב ההגנה לא נטען כי המשיב קיבל העתק חלקי בלבד של כתב התביעה ללא התצהיר או ללא הנספחים. אין לקבל את הטענות הסותרות שהעלה המשיב לראשונה בדיון בעניין זה, בפרט לאור זאת שגם במהלך הדיון לא ציין המשיב מתי לטענתו קיבל את כל המסמכים.

בתום החקירה ניתנה החלטה שבה צוין כי המשיב לא צירף תצהיר בתשובה להמרצת הפתיחה, ומשכך נקבעו מועדים להגשת סיכומים.

הסיכומים מטעם המבקשת הוגשו במועד, ביום 4.7.19, והיה על המשיב להגיש את סיכומיו 15 ימים לאחר מכן. ביום 18.7.19 בסמוך לפני חלוף המועד להגשת סיכומי המשיב, הגיש המשיב בקשה להארכת מועד להגשת הסיכומים. בנסיבות העניין, לאור טענות המשיב בעניין מצבו הרפואי והמסמכים שצורפו לבקשה, ומנגד, בהיעדר תצהיר בתמיכה לטענות בבקשה ולאור התנגדות ב"כ המבקשת, ניתנה למשיב ארכה של 10 ימים להגשת סיכומיו, דהיינו עד 31.7.19.

המשיב לא הגיש את סיכומיו עד המועד הנ"ל, וביום 1.8.19 הגישה המבקשת בקשה למתן פסק דין בהיעדר סיכומים של המשיב. בעקבות זאת, ביום 4.8.19 הגיש המשיב בקשה דחופה נוספת להארכת מועד להגשת הסיכומים שבה ביקש מבית המשפט לעיין מחדש בבקשה מיום 18.7.19 ולהאריך את המועד להגשת סיכומי המשיב ב- 20 יום נוספים. בבקשתו השנייה העלה המשיב טענות שונות לגבי מצבו הרפואי ללא תצהיר וללא אסמכתאות כלשהן. כמו-כן טען המשיב כי לא ידע שעליו לצרף תצהיר לבקשה להארכת מועד וכי בהזדמנות זו הוא מצהיר שכל הבקשות והמסמכים שהגיש לבית המשפט נכונים. ברי כי אין די ב"הצהרה" זו והיה על המשיב לצרף תצהיר ערוך ומאומת כדין. המשיב צירף לבקשתו הראשונה מסמכים רפואיים שהאחרון בהם הוא מיום 8.7.19. כמו-כן צירף אישורי מחלה שבהם צוין כי הם אינם תקפים למוסדות משפטיים, ואין בהם כל פירוט לגבי מצבו הרפואי של המשיב אלא רק המלצת הרופאה למנוחה עד 20.7.19 בלבד. המשיב לא הציג אישורים או מסמכים רפואיים כלשהם המבססים כי הומלץ לו להיות במנוחה גם לאחר 20.7.19.

המשיב טען בבקשתו הראשונה לארכה כי בשל ההידרדרות במצבו הרפואי נבצר ממנו להמשיך בהכנת המסמכים לסיכומים, בעוד שבבקשתו השנייה העלה טענה שונה שלפיה עם קבלת סיכומי המבקשת פנה לעורכי דין לשם הגשת סיכומים והם אמרו לו שעקב קוצר הזמן אינם יכולים לקבל את הייצוג. ואולם, היה על המשיב להיערך לקבלת ייצוג משפטי בהליך דנן זמן רב לפני הגשת הסיכומים מטעם המבקשת, עוד במועד שבו קיבל לידיו את כתב התביעה, והוא לא עשה זאת, על אף שכבר היה מיוצג בידי עו"ד בהליכים קודמים בין הצדדים, וידע שעליו לפנות לקבלת ייצוג משפטי.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה לארכה נוספת להגשת סיכומי המשיב נדחית ופסק דין זה ניתן בהיעדר סיכומים מטעם המשיב.

בהסכם בין הצדדים (נספח 1 לכתב התביעה) התחייב המשיב לבנות עבור המבקשת דירת נכה לפי היתר כדין בבניין מגורים בנתניה, ובכפוף לכך התחייבה המבקשת לרכוש את הדירה. בסעיף 10.6 להסכם הובהר כי "... אם וככל שלא יינתן היתר בניה כדין לדירת נכה, יובא הסכם זה לידי סיום והוא יהיה בטל ומבוטל..." ובנספח להסכם (נספח 2 לכתב התביעה) נקבע כי "על אף האמור בהסכם, הצדדים מסכימים כי באם לא יינתן היתר בנייה לדירת הנכה בתום 12 חודשים מיום חתימת ההסכם, אזי יהא ההסכם בטל ומבוטל ולא יהיה לו תוקף משפטי מחייב". בתוספת מאוחרת יותר להסכם מיום 14.4.11 הסכימה המבקשת לתת למשיב ארכה של 6 חודשים לקבלת היתר בנייה, וכן במידת הצורך ארכה של 6 חודשים נוספים בכפוף לתשלום פיצוי מוסכם.

בכתב התביעה מתואר כיצד למרות ארכות רבות נוספות שניתנו למשיב בכתב ובעל פה, הוא לא קיים את התחייבויותיו בהסכם, ובעקבות זאת שלח ב"כ המבקשת שתי הודעות על ביטול ההסכם, האחת מיום 29.9.13 והשנייה מיום 22.1.15. בנספח 8 לכתב התביעה צורף מכתב מיום 17.1.15 של ב"כ המשיב בעסקה אשר שימש נאמן והחזיק בידיו הכספים שהפקידה המבקשת, וממכתב זה עולה כי הנאמן אישר שלא התקיים התנאי המתלה בהסכם ודרש מב"כ המבקשת להודיע לו כי פעלו לביטול העסקה בלשכת רישום המקרקעין וברשויות המס.

ביום 20.5.15 הגישה המבקשת תביעה קודמת נגד המשיב לבית משפט השלום בנתניה שבה ביקשה מבית המשפט להצהיר כי ההסכם בטל כיוון שלא התקיים התנאי המתלה, לחייב את המשיב להשיב לה את הכספים שהפקידה בגין העסקה וכן לחייב את המשיב לשלם לה פיצויים מוסכמים, פיצויים בגין עוגמת נפש והחזר הוצאות משפטיות. ביום 10.10.17 ניתן פסק דין בתביעת המבקשת הנ"ל (להלן "פסק הדין") שבו ניתנו למבקשת כל הסעדים המבוקשים למעט הסעד ההצהרתי שהתביעה לגביו נדחתה בשל היעדר סמכות עניינית של בית משפט השלום לתת סעד זה. המשיב לא הגיש ערעור על פסק הדין.

בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי המשיב הודה שההסכם בוטל ושעליו להשיב למבקשת את מלוא הסכום שהפקידה על חשבון התמורה (סעיפים 49-48 לפסק הדין). בהמשך התקבלה התביעה לתשלום פיצויים מוסכמים ונקבע כי "...הנתבע לא הביא לקיום התנאי המתלה או ההתחייבות היסודית בחוזה בחלוף למעלה מ- 7 שנים חתימתו – זמן בלתי סביר בעליל לכל הדעות, לאחר שהתחייב לפיצוי חודשי של הנתבעת עד לקבלת היתר החל ממועד הארכה השנייה שקיבל לטיפול בכך ולא הראה, ולו ברמז, על הפרה מצידה" (סעיף 84 לפסק הדין).

כמו-כן התייחס בית המשפט בפסק הדין למכתב של המבקשת מיום 26.11.13 (מוצג מש/2 שהוגש וכונה בהליך הקודם נ/1) שלפיו היא חוזרת בה מהודעת הביטול מיום 29.9.13 (הודעת הביטול הראשונה) ומבקשת להגיש ערר על החלטת הוועדה המקומית לדחות את הבקשה למתן היתר בנייה. בית המשפט קיבל בעניין זה את גרסתה של המבקשת שלפיה המשיב ניצל את מצוקתה כדי לגרום לה לחתום על המכתב, וכך קבע בסעיף 68 לפסק הדין:

"... לאחר שהתרשמתי מן הצדדים, ממצוקתה של התובעת אשר נפשה יצאה כבר אל הדירה בה חפצה ואשר אותה רכשה במיטב כספה מחד ומאידך מחוסר ההיכרות שלה עם הליכי התכנון והבנייה, ומנגד מכך שהנתבע הוא קבלן שהכיר עניינים אלה על בוריים ואף מהתרשמותי הקשה מאופן התנהלותו מול התובעת תוך כדי ההליך עת לא בחל בכל תירוץ (בלשון נקייה) על מנת לגרום לסחבת ועיכובים, אני מאמין לתובעת בכך שתומרנה על ידי הנתבע לחתום על נ/1".

כמו-כן נקבע בפסק הדין כי אין לפרש את נ/1 כהסכמה לתת למשיב ארכה בלתי מוגבלת לקיום התחייבויותיו, אלא כנכונות לתת למשיב הזדמנות נוספת להשיג את האישורים הנדרשים תוך שנה לכל היותר (סעיף 78 לפסק הדין).

המשיב ניסה להראות באמצעות חקירתה הנגדית של המבקשת בדיון שהתקיים לפניי כי המבקשת גרמה לעיכובים בדיון בערר ובניסיון לקבל היתר באמצעות תמ"א 38, אך מפסק הדין עולה בבירור כי המשיב הוא זה שהתנהל בסחבת, גם לאחר הגשת הערר (ראו סעיפים 83-82 לפסק הדין). בסוף פסק הדין מתח בית המשפט ביקורת חריפה על התנהלותו של המשיב וקבע, בין היתר, כדלקמן (בסעיף 118 לפסק הדין):

"אין כמעט מהלך שלא נקט הנתבע על מנת לדחות את הקץ ולעכב הן את עצם נקיטת ההליך המשפטי על-ידי התובעת והן את ההכרעה בהליך זה, תוך התעמרות במי שגם כך גורלה לא שפר עליה ואשר כל ההתקשרות עמו נועדה לעשות שימוש בזכות שהוענקה לה בשל מצבה זה על מנת להקל עליה, והשפה העברית דלה במילים מלבטא את הסלידה מהתנהלות זו".

אוסיף ואציין כי התרשמתי שהמשיב התנהל בסחבת מכוונת גם בהליך דנן, בין היתר כאשר לא פעל לשכור את שירותיו של עורך דין מיד לאחר קבלת כתב התביעה לידיו, הגיש כתב הגנה (שהוא למעשה תשובה להמרצת הפתיחה) באיחור וללא תצהיר כנדרש, הציג בדיון גרסאות סותרות כשנשאל האם קיבל לידיו את כתב התביעה ונספחיו, ולבסוף הגיש בקשות למתן ארכה להגשת סיכומיו בשל מצבו הרפואי ללא תצהיר וללא אסמכתאות מספיקות.

גם לו היה מקום לקבל לתיק את כתב ההגנה שהגיש המשיב באיחור ללא תצהיר, ממילא כפי שיפורט להלן, דינן של הטענות בכתב ההגנה להידחות.

בכתב ההגנה התייחס המשיב להודעה שהגישה המבקשת לוועדת הערר ביום 15.10.17 (בסמוך לאחר מתן פסק הדין) שלפיה היא מבטלת את הערר שהוגש בשמה, וטען כי כתוצאה מהודעה זו נגרמו לו נזקים, ובכוונתו להגיש בגינם תביעה נגד המבקשת. עוד טען המשיב כי קבלת החלטה לביטול ההסכם תגרום לו נזק כיוון שלא יוכל להשתמש בתנאים לפי ההסכם שנחתם. המשיב לא פירט מהם הנזקים שנגרמו לו ודי בכך כדי לדחות את טענותיו הנ"ל. מעבר לכך, בפסק הדין נקבע במפורש כי המשיב עצמו הודה שההסכם בוטל עוד לפני הגשת התביעה של המבקשת לבית משפט השלום, משלא התקבל היתר בנייה שהיה תנאי מתלה להסכם (סעיף 48 לפסק הדין). לפיכך, גם אם הצהרה על בטלות ההסכם תגרום נזקים למשיב, אין לו להלין בעניין זה אלא על עצמו, משלא פעל לקיום התנאי המתלה במשך למעלה מ- 7 שנים. בנסיבות אלה ולאור הקביעות בפסק הדין כמפורט לעיל, ברי כי המבקשת לא הייתה מחויבת להמשיך ולנהל את הליך הערר, וודאי שלא היה עליה לעשות זאת כדי לאפשר למשיב לבנות דירת נכה ולמכור אותה לאחר, כפי שביקש המשיב לעשות (כעולה מדבריו שנרשמו בפרוטוקול הדיון לפני ועדת הערר – מוצג מש/3 בעמוד 2). יתר על כן, מההחלטה של ועדת הערר מיום 15.11.17 עלה כי הוסבר למשיב שאין לו כל מעמד עצמאי בערר והוא אינו יכול להיכנס בנעלי העוררת, ולמרות זאת, המשיב שהיה מיוצג בידי עורך דין לא טרח, בשום שלב, לדווח לוועדה על הודעת ביטול ההסכם או על ההליכים המשפטיים שמתנהלים בעניין, ובשל כך הוא חויב בתשלום הוצאות (ראו החלטת הוועדה בנספח 17 לכתב התביעה בעמוד 3).

אין לקבל גם את טענת המשיב בכתב ההגנה כי ההסכם בוטל אך ורק על-ידי המבקשת, בעוד שהמשיב לא הפר את ההסכם, וזאת לאור הקביעות המפורשות בפסק הדין שלפיהן המשיב הוא זה שהפר את התחייבויותיו ולא קיים את התנאי המתלה, כמפורט לעיל.

עוד נטען בכתב ההגנה ללא תצהיר כי המשיב ביקש מב"כ המבקשת לחתום על טפסים של רשויות המס על ביטול ההסכם, אך עד היום הטפסים לא נחתמו, וכתוצאה מכך נגרמו למשיב נזקים. ואולם, מעבר לכך שאין כל פירוט לגבי נזקים נטענים אלה, מתצהירה של המבקשת עולה כי המשיב הוא זה שלא שיתף פעולה בעניין החתימה על הטפסים ולא השיב למכתב של ב"כ המבקשת מיום 27.12.17 שבו התבקש לחתום על בקשה משותפת לרשויות המס לביטול העסקה (סעיפים 51-49 לתצהיר המבקשת). הצהרה זו של המבקשת לא נסתרה, ומעדותה עלה כי המשיב לא שילם את הכספים שחויב לשלם בפסק הדין ולא חתם על תצהירים שיש להגיש למיסוי מקרקעין על ביטול העסקה (עמוד 9 שורות 18-13).

המשיב חקר את המבקשת בין היתר לגבי הסך של 212,000 ₪ שנקבע בהסכם כי על המבקשת להפקיד בנאמנות עד לקבלת היתר הבנייה לדירת נכה (סעיף 5.2 להסכם) – סכום אשר היה אמור לעבור לידי חברת ג'יאן ושות' בע"מ בתמורה להסרת המשכנתה שרשמה על הנכס (סעיף 5.3 להסכם). במהלך החקירה טען המשיב כי משלא נמחקה הערת האזהרה לטובת המבקשת, היה עליה לשלם את הסכום הנ"ל לחברה. אין לקבל טענה זו שנטענה לראשונה בדיון שכן בהסכם נקבע במפורש כי אם לא יתקיים התנאי המתלה של קבלת היתר בנייה לדירת נכה, ההסכם יהיה "בטל ומבוטל" ו- "כספים שהופקדו אצל הנאמן ונשאו פירות, יוחזרו לקונה בצירוף פירותיהם" (סעיף 10.7 להסכם). המשיב עצמו אף הודה בדיון שהתנהל בבית משפט השלום כי ההסכם בוטל וכי יש להשיב למבקשת את כספי הנאמנות ובעקבות זאת ניתן צו להשבת כספי הנאמנות למבקשת (ראו סעיפים 22-18 ו- 48 לפסק הדין).

לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה וקובע כי משלא התקיים התנאי המתלה בהסכם בין הצדדים מיום 9.4.10, ההסכם על נספחיו ותוספתו המאוחרת מיום 14.4.11 לא נכנסו לתוקף והם בטלים.

כמו-כן, לאור קבלת התביעה והתנהלותו של המשיב כפי שפורט לעיל, אני מחייב את המשיב לשלם למבקשת סך של 20,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ‏ו' באב תשע"ט, 7 באוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.