רחמים נ' ממונה על חדלות פירעון – מחוז תל אביב ואח'

לפני בקשה לביטול העברת זכויות בבית מגורים.בין היחידה לבין המשיב נכרת הסכם ממון, שלפיו, בין היתר, עברו למשיב מלוא הזכויות הרשומות על שם היחידה בביתם. הסכם הממון אושר בבית המשפט לענייני משפחה בשנת 2011 ורישום הזכויות הושלם בשנת 2016. כ- 6 שנים לאחר מכן פנתה היחידה בבקשה למתן צו פתיחת הליכים בהליכי חדלות פירעון.לטענת הנאמנת, בנסיבות אלו יש לבטל את העברת הזכויות בבית למשיב ולקבוע שאלו, במלואן, שייכות ליחידה ולכן מהוות חלק מנכסי קופת הנשייה.במוקד טענות אלו עומדת הטענה כי העברת הזכויות למשיב נעשתה "למראית עין". בהסכם שתכליתו היחידה הצגת מצג לציבור של העברת הזכויות, כשבפועל נותרה היחידה בעלת הזכויות הבלעדית. טענה זו מחייבת בחינה של מכלול הנסיבות ובשים לב לנטל הרובץ למי שטוען כזו טענה בכלל, ולנטל הרובץ בהעלאת טענה שכזו על ידי נאמנת הליכי חדלות פירעון בפרט.הרקע הרלוונטי

1. בתיק זה מתנהלים הליכי חדלות פירעון למשיבה 1, סמירה רחמים ("היחידה"), לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 ("חוק חדל"פ").

   ההליכים החלו בבקשת היחידה מיום 21.2.22. ביום 9.5.22 ניתן צו פתיחת הליכים.

   תחילה, ככל הנראה נוכח גילה של היחידה (ילידת 1946) והחשש להיעדר כושר השתכרות, מונה נציג הממונה על חדלות פירעון – מחוז תל אביב, כנאמן, אך בהחלטה מאוחרת מונתה כנאמנת המבקשת, עו"ד שולי זסלבסקי ("הנאמנת").

2. היחידה והמשיב 2, אריה רחמים ("המשיב") נשואים זה לזה משנת 1963.

   היחידה והמשיב יכונו ביחד לשם הנוחות: "המשיבים".

   המשיבים מתגוררים מזה שנים רבות בבית צמוד קרקע ברחוב XXX בXXX (גוש XXX; חלקה XXX) ("הבית").

3. הבית נרכש עוד בשנת 1994 על ידי אימה של היחידה, נעימה מנשה ז"ל (להלן: "המנוחה"), והיה בבעלות המנוחה עד לפטירתה בשנת 2005. המנוחה הורישה בצוואה את כלל זכויותיה לחמשת ילדיה, אך כולם הסתלקו מחלקם בעיזבון המנוחה לטובת היחידה ובעקבות זאת נרשמה היחידה בשנת 2006 כבעלת הזכויות היחידה בבית.

4. ביום 9.1.07 חתמה היחידה על תצהיר שלפיו העבירה למשיב ללא תמורה את כל זכויותיה בבית.

   כ-4 שנים לאחר מכן, ביום 25.7.11, חתמו היחידה והמשיב על הסכם ממון ("הסכם הממון"), בו נקבע, בין היתר, כי המשיב לבדו יקבל את הזכויות בבית (סעיף 7 להסכם הממון).

5. ביום 24.8.11 ניתן להסכם הממון תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (תה"ס 30964-08-11). העברת הזכויות בבית על שם המשיב נרשמה בלשכת רישום המקרקעין רק ביום 6.1.16.

   במועד בירור בקשה זו איפוא, המשיב הינו בעל הזכויות הרשום היחיד של הבית, כאשר היחידה והמשיב מתגוררים בבית מאז רכישתו לפני כ- 30 שנה.

   תמצית הטענות

6. לטענת הנאמנת, היחידה היא היא בעלת הזכויות בבית ורישום המשיב כבעל זכויות בבית הינו רישום למראית עין בלבד, רישום שנועד להבריח את הבית מנושי היחידה ולמנוע מהם את האפשרות לממשו לפירעון חובות היחידה.

   לפי גרסת הנאמנת, היחידה היא נוכלת המעורבת מזה שנים רבות במעשי הונאה שנועדו להוצאה במרמה של סכומי עתק מקרבנות תמימים.

   הנאמנת מביאה ציטוטים מהליכים משפטיים שהתנהלו בעניינה של היחידה ועל בסיס ציטוטים אלו, טוענת כי היחידה חברה לשותף בשם יואל גבאי ("יואל") ושניהם נהגו להציג בפני קורבנות תמימים מצגי שווא של קשרים לרשות מקרקעי ישראל והזדמנויות לרכישת זכויות בעסקאות נדל"ן. מצגים שבאמצעותם גרפו השניים לכיסם סכומי עתק. הנאמנת אף מציגה פסקי דין בהם נקבע כי היחידה העבירה לבנה, אליהו רחמים, כספים שהגיעו לידיה שלא כדין מעסקים שעשתה עם יואל, וניתן צו המורה לבנה של היחידה להשיב כספים אלו (פס"ד מיום 22.2.22 בתיק פשיטת הרגל של יואל - פש"ר 48007-03-15).

   הנאמנת עוד טוענת שהיחידה נוקטת מזה שנים בשיטה של הסתרת והברחת נכסים, מתוך כוונה להיערך ליום בו תידרש לפרוע חובותיה. כך מציינת הנאמנת דירה ברחוב X בX שהועברה ללא תמורה על ידי המשיבים לבנם בשנת 1996; דירה נוספת ברחוב X בX שנמכרה על ידי המשיבים בשנת 2006 כאשר מלוא התמורה מועברת לחשבון המשיב; ודירה ברחוב X בX אותה רכש בנה של היחידה ב- 2011 תמורת סך של 5,500,000 ₪ שאותו קיבל במלואו מהמשיבים.

   על רקע זה, מעורבות היחידה במעשי הונאה והשיטה להסתרת נכסיה, טוענת הנאמנת שאף הזכויות בבית מהוות בדיוק חלק מצורת התנהלות זו של המשיבים. הנאמנת מצביעה על תצהיר משנת 2007 להעברת זכויות היחידה בבית למשיב, תצהיר שכלל לא נעשה בו שימוש להעברת הזכויות; הנאמנת מצביעה על הסכם הממון שנערך בין המשיבים בשנת 2011 בלי כל סיבה אמתית זולת הרצון להסתיר נכסים; והנאמנת מצביעה על השיהוי ברישום העברת הזכויות למשיב עד 6.1.16.

   נוכח כל זאת, מבססת הנאמנת את הבקשה על שתי חלופות:

   האחת, הטענה שאין מדובר בהעברת זכויות אמתית אלא בפיקציה, עסקה למראית עין, שנועדה להציג מצג שווא של העברת זכויות היחידה בבית.

   והשנייה, הטענה שיש לבטל את הסכם הממון שכן נעשה בלא תמורה ובכוונת מרמה.

   על יסוד טענות אלו עותרת הנאמנת לצו הקובע כי הזכויות בבית שייכות במלואן ליחידה ולכן מהוות חלק ממסת נכסי היחידה העומדת לטובת הנושים.

7. לטענת המשיבים אין לבקשה כל יסוד. לא בעובדות ולא בדין.

   לפי גרסת המשיבים, כבר ב- 1994 פעלה המנוחה להעברת מלוא הזכויות בבית ליחידה ולמשיב ולשם כך חתמה על ייפוי כוח בלתי חוזר וצוואה. בהמשך, ערכה המנוחה צוואה אחרת בה הורישה את זכויותיה לכל ילדיה, אך אלו הסתלקו מחלקם לטובת היחידה שנרשמה בהתאם כבעלת הזכויות בבית.

   ביום 9.1.07, כחדשיים לאחר שאחיה של היחידה חתמו על תצהירי העברה ליחידה, חתמה היחידה על תצהיר שלפיו העבירה את מלוא זכויותיה בבית למשיב. העברה זו דווחה לחברה המשכנת, חברת אפריקה ישראל, ונרשמה בספריה כבר בשנת 2009.

   בהמשך, ביום 25.7.11, חתמו היחידה והמשיב על הסכם הממון שלפיו הבעלות המלאה בבית הינה של המשיב ובדיוק כפי שהסכימו עוד בשנת 2007. כל אלו, כך לשיטת המשיבים, מלמדים על העברה כדין של הזכויות בבית למשיב ולפני שנים רבות.

   עוד טוענים המשיבים כי הנאמנת פועלת בחוסר תום לב ואיננה מציינת כיצד כשל ניסיון קודם להיפרע באמצעות הבית ובמסגרת הליכי הפש"ר של יואל. בקשה דומה שהוגשה באותו הליך נזנחה על ידי הנאמן בהליך הפש"ר של יואל, נאמן שהינו שותפה של הנאמנת. כך גם מופרך ניסיון הנאמנת לטעון למידע שהגיע לידיה רק בחקירת היחידה, שהרי אותו מידע בדיוק כבר היה ברשותה לפני שנים. אותו כישלון של הניסיון לתפוס את הנכס בהליך הפש"ר של יואל גם מקים, אליבא המשיבים, גם מעשה בית דין החוסם את הנאמנת מהעלאה חוזרת של הטענה.

   המשיבים טוענים שהעברת הזכויות בבית נעשתה כדין ובמסגרת הסדרה רכושית בין המשיבים, וודאי שלא למראית עין, ובוצעה לפני שנים רבות כך שאין אפשרות לבסס טענה כנגדה על ההוראות לביטול הענקות לפי חוק חדל"פ.

   נוכח כל האמור, טוענים המשיבים שיש לדחות את הבקשה.

   דיון

8. התשתית העובדתית הנדרשת להכרעה בבקשה זו, בעיקרה, איננה במחלוקת.

   אין מחלוקת על כך שהבית נרכש בשנת 1994 על ידי המנוחה, והבעלות בו נרשמה על שם המנוחה.

   אין מחלוקת על כך שזכויות המנוחה בבית הועברו לאחר פטירתה ליחידה במלואן, לאחר שכל יתר יורשיה של המנוחה הסתלקו מחלקם בזכויות המנוחה בבית.

   אין מחלוקת על כך שהיחידה חתמה כבר ביום 9.1.07 על תצהיר שלפיו העבירה למשיב ללא תמורה את כל זכויותיה בבית.

   אין מחלוקת על כך שביום 25.7.11 חתמו המשיבים על הסכם הממון, בו נקבע, בין היתר, כי המשיב לבדו יקבל את הזכויות בבית (סעיף 7 להסכם הממון). הסכם הממון אושר בבית המשפט לענייני משפחה ביום 24.8.11.

   אין גם מחלוקת על כך שהעברת הזכויות בבית ורישומן על שם המשיב בלשכת רישום המקרקעין נעשתה ביום 6.1.16.

   ולבסוף, אין מחלוקת על כך שבכל השנים שמאז רכישת הבית מתגוררים המשיבים בבית בצוותא.

9. די במצב עובדתי זה כדי להביא לדחיית טענות הנאמנת לביטול העברת הזכויות, ככל שאלו מתבססות על חוק חדל"פ.

   טענות אלו של הנאמנת מתבססות על הוראות סעיפים 220 ו- 221 בחוק חדל"פ. הוראות אלו מאפשרות לבטל "פעולה" הגורעת נכס מנכסי קופת הנשייה, אם זו נעשתה במטרה להבריח את הנכס מהנושים ואף אם נעשתה בתום לב ושלא במטרה כזו.

   דא עקא, ולכל אחת מחלופות אלו מגבלת זמן. 4 שנים לפני הגשת הבקשה למתן צו פתיחת הליכים (בפעולה לטובת קרוב שנעשתה בתום לב) ו- 7 שנים לפני הגשת הבקשה למתן צו פתיחת הליכים (בפעולה שנעשתה לצורך הברחת נכס).

   בעניין דנא, גם בהתעלמות מהתצהיר שעליו חתמה היחידה ב- 2007, הרי שהסכם הממון שלפיו הועברו הזכויות בבית למשיב נערך ואושר בשנת 2011. הבקשה למתן צו פתיחת הליכים, לעומת זאת, הוגשה ביום 21.2.22 (או בסמוך לאחר מכן), ומשמע כ- 11 שנים לאחר פעולת העברת הזכויות בנכס.

    

   לטענת הנאמנת, יש למנות את מרוץ הזמנים רק מיום 6.1.16, מועד השלמת רישום העברת הזכויות, שאז נותרים בטווח הזמנים של סעיף 221 בחוק חדל"פ. טענה זו לא ניתן לקבל. אותה "פעולה" נשוא הבקשה הינה כריתתו של הסכם הממון שלפיו העבירה היחידה את זכויותיה בבית למשיב ומועד אישורו בבית המשפט לענייני משפחה. כך גם נפסק:

   אין לקבל את עמדת הנאמן לפיה זכויות החייב בדירה טרם הוקנו למשיבה משום שזכויותיו טרם נרשמו על שמה בלשכת רישום המקרקעין. מבחינה כלכלית, מועד ההענקה הוא המועד בו החייב התחייב להוציא את הנכס ממצבת נכסיו, קרי מועד כריתת ההסכם, ולא מועד רישום הזכויות בפועל. כפי שכתבתי בעניין אחר:

   "בענייננו, הסכם המתנה מיום 15.8.2012 לפיו העניק החייב את זכויותיו בדירה לבנו, ללא תמורה, הוא למעשה מעשה הענקה, וביחס למועד זה יש לבחון האם אכן מדובר בהענקה בטלה אם לאו. ודוק: שלא כנטען על ידי הנאמן, המועד הקובע איננו מועד העברת הזכויות על שמו של המשיב בלשכת רישום המקרקעין, כי אם המועד בו נכרת הסכם המתנה." (פש"ר (מחוזי ת"א) 33543-01-14 עו"ד דוד ששון, הנאמן לנכסי החייב אורי חורש ז"ל נ' חורש, פס' 12 (פורסם בנבו, 26.06.2016). ראו גם: לוין וגרוניס, עמ' 321).

   כך, בענין שמיר, דן בית המשפט בביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודה, למרות שהזכויות בנכס היו עדיין רשומות על שם החייב והמשיבה דשם בחלקים שווים וטרם הועברו בלשכת רישום המקרקעין, מבלי לייחס לסוגיית הרישום כל חשיבות. גם בענין לוין הדיון בשאלת ביטול ההענקה התייחס למועד חתימת ההסכם בין הצדדים כמועד בו נוצרה הזכות לקבלת ההענקה, ללא כל קשר לשאלה האם הזכויות נרשמו אם לאו. (פשר (ת"א) 45125-03-15‏ ‏עו"ד אביחי ורדי, נאמן לנכסי החייב תומר קאירי (בפשיטת רגל) נ' סימי קאירי [פורסם בנבו] 31.12.20, פסקה 30)

   כאשר עסקינן בהעברת זכויות בנכס אגב הסכם ממון, הרי שמועד קבלת אישור ההסכם בבית המשפט הוא הרלוונטי והוא הקובע את מועד העברת הזכויות. מאידך, למועד מימושו של ההסכם בהעברת הזכויות למשיב אין רלוונטיות ולפיכך, למועד בו נוקבת הנאמנת, 6.1.16, מועד העברת הזכויות בבית למשיב, אין כל רלוונטיות בכל הנוגע להשלמת העברת הזכויות.

   אם כך, הסכמת היחידה להעברת זכויותיה בבית למשיב נעשתה יותר מ- 7 שנים לפני הגשת הבקשה לצו פתיחת הליכים ואין כל אפשרות לביטול פעולה זו על בסיס הוראות סעיפים 220 או 221 בחוק חדל"פ.

    

    

10. לטענת הנאמנת, העברת הזכויות בבית למשיב נעשתה למראית עין. זו זו הטענה שבליבת הבקשה.

    הביטוי "חוזה למראית עין" מתייחס למצב בו כלפי חוץ (למראית עין) מסכימים ביניהם הצדדים על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמתית שונה. אותם הצדדים, בינם לבינם, אינם מרמים או מטעים זה את זה, אלא מסכימים כי כלפי חוץ תוצג מציאות משפטית שאינה משקפת את שהוסכם בין הצדדים כלפי פנים (ע"א 630/78 ביטון ואח' נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576, 581; ע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן, פ"ד מב(2) 625, 631).

    יש ואותו חוזה למראית עין, אותו מצג של הסכמה שמציגים הצדדים לעולם, מסתיר עסקה אחרת אליה הגיעו הצדדים (מצב המכונה "סימולציה יחסית") ויש ומאחורי אותו חוזה למראית עין לא מסתתרת כל עסקה משפטית בין הצדדים (מצב המכונה "סימולציה מלאה או מוחלטת"). במצב זה, מצב של "סימולציה מלאה", כוונתם האמתית של הצדדים היא כי המצב המשפטי שהיה בתוקפו בטרם נעשה החוזה למראית עין יישאר בעינו (ע"א 4305/10 אילן נ' לוי [פורסם בנבו] 9.5.12, פסקאות 22-20).

    בין כך ("סימולציה מלאה") או בין כך ("סימולציה יחסית") הרי חלות הוראות סעיף 13 בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973:

    חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה.

    מצבים של "סימולציה יחסית" עלולים לעורר מחלוקת בכל הנוגע לנפקות ביטול המצג החיצוני שהוצג (החוזה שהוא "למראית עין") על העסקה הנסתרת שבין הצדדים. אם "החוזה הנסתר" יוותר בתוקף או שמא ייחשב כבטל (א' זמיר ומ' כהן, "חוזה פסול, חוזה למראית עין או חוזה פסול למראית עין? (בשולי ע"א 4305/10 אילן נ' לוי)", משפטים מה 251 (2015)). למחלוקת זו אין משמעות במצב של "סימולציה מלאה", דוגמת טענת הנאמנת בבקשה זו.

    לפי גרסת הנאמנת, הסכם ממון שכרתו היחידה והמשיב ושלפיו העבירה היחידה למשיב את מלוא זכויותיה בבית, הינו הסכם "למראית עין" שמאחוריו לא מסתתרת כל עסקה בין השניים. היחידה, כך טוענת הנאמנת, הייתה ונותרה בעלת הזכויות הבלעדית בבית.

    המשיבים כופרים בטענה זו. לגרסתם, העברת זכויות היחידה בבית נעשתה כדת וכדין, בהסכמה ומתוך כוונה להעברת הזכויות. ודוק, היחידה והמשיב אינם מעלים כל טענה אחרת המתייחסת לזכויות המשיב בבית. היחידה והמשיב אינם טוענים שלמשיב מחצית הזכויות בבית או לכל חלוקה אחרת של הזכויות בבית. גרסת המשיבים, כאמור, הינה לדחייה מוחלטת של טענות הנאמנת וקביעה שהמשיב לבדו הינו בעל הזכויות בבית.

11. הנטל הרובץ לפתחו של זה שטוען כי חוזה שהוצג הינו למראית עין כבד, שהרי הטענה כוללת יסודות של מעשה קנוניה בין הצדדים להסכם (ראו למשל: ע"א 9040/10 פנחס גדעון ובניו בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [פורסם בנבו] 17.10.12, פסקה 11).

    עם זאת, יש לזכור שראיה לכך שחוזה שנכרת הינו חוזה למראית עין תהיה לרוב נסיבתית, שכן מטבע הדברים, בעלי חוזה למראית עין מעלימים את כוונתם האמתית ואינם טורחים להכין ראיות על קנונייתם (ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק פ"ד נ (2) 41, 42).

    עוד יש לזכור את הנחיתות האינפורמטיבית בה מצויה הנאמנת. הנאמנת הרי לא הייתה צד להסכם נשוא הבקשה, לנאמנת אין גישה למלוא המידע והעובדות שהיו בפני הצדדים ובפרט כאשר הסכם זה נערך לפני שנים רבות. במצב זה, די לה לנאמנת להציג "אותות מרמה" אשר יעבירו את הנטל לצד השני לבוא ולסתור אותן (ראו: ע"א 1680/03 חנה לוי נ' אלי ואמירה ברקול [פורסם בנבו], 2.8.04, פסקה 7 (ה) בפסק הדין; ע"א 8482/01‏ ‏ בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי אילנה [פורסם בנבו] 17.7.03, פסקה 5). עקרון זה אף מתיישב עם השאיפה להקל על בעל תפקיד בהליכי חדלות פירעון בכל הנוגע לנטל הנדרש להוכחת הברחת רכוש מנושים ובהשוואה לנטל הרגיל הנדרש במשפט האזרחי (פש"ר (ת"א) 1494-00 עו"ד יהושע שועלי נ' כונס הנכסים הרשמי [פורסם בנבו] 12.6.17, פסקה 17).

12. על רקע זה, הנה אשר התברר:

    1. במועד אישור הסכם הממון (14.8.11) כבר חויבה היחידה (ביחד עם יואל) בתשלום כספים בהיקף של כ- 200,000 ₪ לפי פסק בוררות מיום 13.5.10 (הפ"ב 4702-10-10 – נספח 2 לבקשה).

    2. בסמוך למועד אישור הסכם הממון ערכה חברת כוכב ההר (אלקנה) בע"מ, אשר מחצית ממנויותיה היו בבעלות היחידה, 2 עסקאות למכירת נכסים באיו"ש לאדם בשם יהונתן חן, לגביהן נקבע שנעשו תוך הצגת מצגי שווא של היחידה והיא חויבה בהשבת הכספים (ת.א. 69668-11-16, פס"ד מיום 14.10.18 – נספח 3 לבקשה).

    3. כנגד היחידה הוצאה שומה בטענה להכנסות בסכומי עתק שהיו לה בשנים 2011-2008 ושעליהן לא דיווחה. פעילות היחידה נעשתה באמצעות חברת כוכב ההר (אלקנה) בע"מ וחברת תנופה פיתוח והשקעות בע"מ, אשר כלל לא דיווחו על הכנסותיהן. כך עולה מפסק דין מיום 15.3.20 בו נדחה ערעור היחידה על השומה (ע"מ 36493-01-16 – נספח 4 לבקשה).

    4. המנוחה רכשה את הבית ב- 1994 ובסמוך לאחר מכן ערכה צוואה במסגרתה ציוותה את זכויותיה בבית במלואן ליחידה (נספח 4 לתגובה). בצוואה מאוחרת ציוותה המנוחה את זכויותיה לכל ילדיה, ברם מיד לאחר פטירת המנוחה הסתלקו כל היורשים מהזכויות בבית לטובת היחידה (נספח 8 לבקשה).

    5. כבר בסמוך להעברת הזכויות בבית ליחידה בעקבות פטירת המנוחה, בתצהיר מיום 9.1.07, העבירה היחידה למשיב ללא תמורה את מלוא הזכויות בבית (נספח 9 לבקשה). העברת הזכויות דווחה לחברה המשכנת (נספח 7 לתגובה) ונרשמה במרשמי רשות מקרקעי ישראל ביום 5.7.09 (נספח 8 לתגובה).

    6. בהסכם הממון נקבע כי הבעלות בבית על תכולתו תהיה במלואה של המשיב. ביחס ליחידה, מורה הסכם הממון כי היא תיוותר בעלת הזכויות בכספים שיש בחשבון הבנק שלה, בשתי חברות פרטיות (חברת כוכב ההר (אלקנה) בע"מ וחברת רז אל נכסים בע"מ).

       אין בהסכם הממון כל התייחסות לזכויות או כספים או נכסים שקבלה היחידה במסגרת הסכם הממון או מכוח בעלותה באותן חברות או בחשבון הבנק.

    7. כל השנים, ממועד רכישת הבית ב- 1994 וגם בעת בירור הבקשה, מתגוררים המשיבים בצוותא בבית.

13. כאשר מסכמים את המסכת העובדתית אשר התבררה כאמור, מצטיירת תמונה מטרידה.

    מסתבר, כי כבר מעת שנרכש הבית ובמשך שנים ארוכות, הייתה היחידה לבדה בעלת הזכויות בבית, כאשר גם כשאלו היו על שם המנוחה נקבע בצוואה שהזכויות יועברו ליחידה לבדה. כאשר נפטרה המנוחה ונוכח צוואה מאוחרת, מיד הסתלקו כלל יורשי המנוחה מהזכויות בבית לטובת היחידה. המשיב, מי שמתגורר בבית עם היחידה מאז רכישתו, לא היה בעל זיקה כלשהי לזכויות בבית בשנים 2011-1994.

    כבר בשנת 2007, בסמוך לאחר שזכויות המנוחה בבית הועברו ברישום למשיבה, חתמה היחידה על תצהיר לפיו היא מעבירה ללא תמורה את הזכויות במלואן למשיב. ובכל זאת, כך מתברר, לא הושלמה העברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין למשיב ולמעשה גם לא נטען שהמשיב עצמו עשה דבר כדי לקדם את העברת הזכויות לפי אותו תצהיר. אם בכל הנוגע להסכם הממון ניתן לטעון שהוא מבקש להסדיר חלוקה רכושית בין בני הזוג, המשיבים, לא כן ביחס לתצהיר העברת הזכויות. זה, כך נראה, מבטא העברה חד צדדית של הזכויות למשיב. ובכל זאת, למרות התצהיר מ- 2007, מספר שנים לאחר מכן, ב- 2011, נערך הסכם הממון אך לא ברור מה צורך היה בו אם לכאורה כבר העבירה היחידה את הזכויות ב- 2007.

    זכויות היחידה הועברו למשיב לפי הסכם הממון. אותו הסכם ממון נערך כך שהוא לפחות לכאורה מאזן בין זכויות בני הזוג – המשיב והיחידה. בפועל, בעוד המשיב מקבל בהסכם הממון זכויות בנכס יקר ערך (בית צמוד קרקע בXXX) היחידה מקבלת זכויות ששווין לוט בערפל. זכויות של 2 חברות שבעת זו (2011) כבר מסובכות בגין שלל עסקאות מפוקפקות וזכויות בחשבון בנק שלגביו אין כל התייחסות. הרושם העולה מאותה חלוקה הוא שהמשיב מקבל את הנכס עם השווי הממשי בעוד היחידה "מקבלת" את החובות שצברה.

    ואף לאחר שהסכם הממון מאושר ביום 24.8.11 לא מושלמת העברת הזכויות עד ליום 6.1.16.

    המסקנה המתחייבת ממצב דברים זה ברורה: היחידה מעולם לא התכוונה לוותר על זכויותיה בבית. לא כשאלו נרשמו על שם המנוחה, כאשר מיד הובטח שיועברו ליחידה לאחר אריכות ימי המנוחה. כך גם לא לאחר שאלו נרשמו על שמה, כאשר אין הסבר לעריכת תצהיר להעברת הזכויות, הסכם הממון נערך בחוסר איזון מובהק והרישום במרשם המקרקעין התעכב במשך יותר מ-4 שנים.

    כך נראה כי מאז ומתמיד, נותרה היחידה בעלת הזכויות הבלעדית בבית כאשר למשיב, המתגורר עמה בבית כל השנים, אין כל חלק ונחלה באותן הזכויות. ניתן להניח שאופן זה של הרישום, לפני פטירת המנוחה ולאחר עריכת הסכם הממון, נועד לנסות ולשלול אפשרות שהסתבכות עסקי היחידה תסכן את הבעלות בבית, אך המניע איננו זה שבלב העניין. יהיה המניע אשר יהיה, צבר נסיבות אלו מלמד שהיחידה הייתה ונותרה בעלת הזכויות בבית. שהסכם הממון נכרת בהקשר זה – למראית עין.

14. בנסיבות אלו, כאשר עסקינן בנטל הוכחה מופחת ובגילוי "אותות מרמה", לכל הפחות עבר הנטל למשיבים. הנטל להראות כי העברת הזכויות בבית בהסכם הממון נעשתה מתוך כוונה והסכמה ולא למראית עין. ראיות שכאלו לא הוצגו.

    לטענת המשיבים, פועלת הנאמנת בחוסר תום לב, מתעמרת ביחידה ואף מסתירה בקשה דומה שכבר הוגשה בתיק הפש"ר של יואל ונמחקה. טענה זו מוטב לולא נטענה משנטענה. לא תום לבה של הנאמנת עומד למבחן אלא זה של המשיבים.

    לטענת המשיבים, חסומה הנאמנת נוכח מעשה בית דין. טענה זו מתבססת על בקשה שהגיש נאמן אחר (עו"ד ישראל שפלר) בתיק אחר (תיק הפש"ר של יואל) ואשר כלל לא התבררה שכן נמחקה. המשיבים אינם מסבירים כיצד ניתן לבסס במצב זה טענה למעשה בית דין מסוג "השתק עילה" או "השתק פלוגתא". טענה המתבססת על הליך בין צדדים אחרים, טענות שטיבן לא ברור והליך שכלל לא הסתיים בהכרעה. ממילא שאותו הליך במסגרת תיק הפש"ר של יואל איננו יכול להקים מעשה בית דין החוסם את הנאמנת בהליך זה.

    תגובת המשיבים כלל לא נתמכה בתצהיר. לא של המשיב ואף לא של היחידה. נטען כי מצבה הרפואי של היחידה איננו מאפשר זאת, אך לא הוצגו מסמכים שיבססו טענה זו.

    לטענת המשיבים, כל השנים היה זה דווקא המשיב שהשקיע כספים ברכישת הבית ולכן היה ברור לשניים שהזכויות בבית ירשמו על שמו. טענה זו נתמכת בתצהיר של עורך דין בשם חנוך קליין (נספח 9 לתגובה) שכולו עדות מפי השמועה (דברים שסיפרו לו יורשי המנוחה). לא הוצגו פרטים כלשהם שיתמכו בטענה זו. לא להשקעות של המשיב בבית, לא כאלו שיסבירו כיצד דווקא המשיב משקיע כספים כשלפי הנטען כל השנים דווקא היחידה עשתה כן בעקבות העסקאות בהן הייתה מעורבת, ולא בכלל.

    לטענת המשיבים, הם אכן בקשו ליצור "הפרדה רכושית" ורצון זה בא לכדי ביטוי בהעברת הזכויות בבית למשיב (סעיף 114 בתגובה). טענה זו אכן עשויה הייתה לבסס טענת הגנה טובה כלפי טענת הנאמנת. עשויה בלבד, לו הובאה בפירוט ולו נתמכה בעובדות ובתצהיר. אין כאלו והטענה נותרה לאקונית. אם טוענים המשיבים לכוונה אמתית להעברת הזכויות בבית למשיב, בין במסגרת "הפרדה רכושית" ובין מטעם אחר, שומה היה עליהם להביא על כך פרטים. למשל, כאלו שיסבירו מדוע נתבקשה כזו "הפרדה רכושית" רק מעת שזכויות המנוחה בבית הועברו ליחידה ולא קודם לכן. למשל, כאלו שיסבירו כיצד מתבטאת אותה "הפרדה רכושית" ואילו נכסים או זכויות נותרו בידי היחידה במסגרתה. דבר מאילו אין בתגובה.

15. וכך ניתן לסכם.

    הנאמנת עתרה לצו המורה על ביטול העברת הזכויות בבית למשיב והשבתם ליחידה, כדי שיהוו חלק ממצבת נכסי היחידה בקופת הנשייה.

    אותה העברת זכויות שלביטולה עתרה הנאמנת נעשתה כבר בשנת 2011, במסגרת הסכם ממון עליו חתמו המשיבים. הסכם ממון לפיו מלוא הזכויות בבית הועברו למשיב.

    טענת הנאמנת לביטול העברת הזכויות על יסוד האפשרות לביטול פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה לפי חוק חדל"פ נדחתה, שכן העברת הזכויות בבית נעשתה למעלה מ-7 שנים טרם הגשת הבקשה לצו פתיחת הליכים. המועד הקובע לתחילת מרוץ האפשרות לביטול העברת הזכויות הינו מועד אישור הסכם הממון, ולא מועד השלמת העברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין.

    במוקד הבקשה עמדה טענת הנאמנת שלפיה היחידה הייתה ונותרה בעלת הזכויות הבלעדית בבית, שכן ההסכם להעברת הזכויות למשיב היה למראית עין. הנטל להוכחת טענה זו מוטל על הנאמנת, טוענת הטענה, אך נוכח מעמדה די בהצגת "אותות מרמה" כדי להעביר הנטל למשיבים.

    התברר כי כל השנים מאז נרכש הבית ב- 1994 הייתה היחידה לבדה בעלת הזכויות, אף שהקפידה שלא ירשמו על שמה. כך במהלך חיי המנוחה כאשר נערכה צוואה להעברת הזכויות בבית ליחידה לבדה. כך לאחר פטירת המנוחה כשכל יורשיה הסתלקו מחלקם בבית לטובת היחידה בלבד.

    התברר כי במהלך השנים הסתבכה היחידה בחובות, הוטחו בה טענות להונאת משקיעים ונוהלו נגדה הליכים בטענות לחובות כבדים שיש לה כלפי משקיעים תמימים וכלפי רשויות המס. ליחידה היה איפוא אינטרס ברור להימנע מרישום נכסיה על שמה.

    התברר כי תחילה העבירה היחידה את זכויותיה בבית למשיב ללא תמורה, אך כ-4 שנים לאחר מכן נערך הסכם הממון ובו, שוב, העברת מלוא הזכויות בבית למשיב. וזו הפעם, בהסכם הממון, בחלוקה שנראית חסרת כל הגיון כלכלי. חלוקה המקנה למשיב נכס רב ערך וליחידה רק חובות. וגם לאחר שנחתם ואושר, לא הושלמה העברת הזכויות עד לתחילת 2016.

    ולבסוף, כך התברר, כל השנים לא היה שום שינוי במערך יחסי היחידה והמשיב. לא בקשר לבית ולא בכלל. כל השנים ממשיכים המשיבים לגור יחדיו בבית בלי כל שינוי במארג היחסים שביניהם.

    במצב זה, די במערך הנסיבות כדי לקבוע שהנאמנת עמדה בנטל להוכחת "אותות מרמה" בהצגת העברת הזכויות בבית למשיב. "אותות מרמה" המעבירים את הנטל למשיבים לבוא ולהראות שאכן התכוונו להעביר הזכויות בבית למשיב ושאין זו העברה "למראית עין" בלבד.

    המשיבים לא עמדו בנטל זה. המשיבים כלל לא תמכו תגובתם בתצהיר. המשיבים כלל לא הביאו פרטים שיצביעו על כוונה אמתית להעברת הזכויות למשיב.

    כך לא נותר אלא לקבל את טענת הנאמנת.

16. אשר על כן אני מקבל את הבקשה וקובע כי ההסכמים להעברת הזכויות בבית למשיב הינם הסכמים למראית עין בלבד, כאשר הבעלות האמתית בבית הייתה ונותרה של היחידה.

    נוכח קביעה זו, אני מורה על ביטול העברת הזכויות בבית למשיב לפי הסכם הממון ועל רישום היחידה כבעלת הזכויות הבלעדית בבית.

    המשיב יישא בהוצאות בירור בקשה זו בסך של 10,000 ₪.

    ניתנה היום, ט"ו אב תשפ"ד, 19 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.