חמוי ואח' נ' ע. ואח'

השופטת י. שבח:

ערעור  וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כבוד השופטת עינת רביד) מיום 08.02.2016 בת"א 35874/08, לפיו חויבו המערערים לשלם למשיבה פיצוי בסך של 441,541 ₪ בתוספת שכר טרחת עורך דין, הוצאות ואגרת משפט.

האירוע

1.בלילה שבין 25.12.2004 לבין 26.12.2004, בעודה ישנה במיטתה בדירה בתל אביב אותה שכרה מהמערערים תשעה חודשים קודם לכן, נפגעה המשיבה מחלקי בטון וטיח שנפלו עליה מתקרת חדר השינה. במהלך אותו הלילה פונתה המשיבה לבית החולים ע"י בעלה של המערערת 1 ואובחנה כסובלת מתסמונת פוסט טראומטית ומשברים בשלוש חוליות בגב.

ההליך בבית משפט קמא

2.הגם שמי שפינה את המשיבה מהדירה השכורה לבית החולים באותו הלילה היה לא אחר מאשר בעלה של המערערת 1, אשר היה המוציא והמביא בכל ענייני הדירה והשכרתה למשיבה (להלן – אלי חמוי), כפרו המערערים בקרות אירוע נפילת התקרה, טענו כי התמונות שהציגה המשיבה, שצולמו ע"י אביה שעות ספורות לאחר האירוע, הינן "תמונות מבוימות", ולחילופין טענו כי המשיבה אחראית לאירוע בהיכרותה את הדירה אותה שכרה, וכי המדובר בפגיעה של מה בכך שלא גרמה לה לכל נזק.

כל אחד משני הצדדים הגיש חוות דעת מומחה מטעמו בשאלת האחריות באשר למצב התקרה, הסיבות לקריסתה מידתה והיקפה.

כל אחד משני הצדדים אף הגיש חוות דעת רפואיות מטעמו. המשיבה הגישה את חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר וייסבורד, אשר העריך את נכותה הנפשית כתוצאה מהאירוע ב 30% לצמיתות, ואת חוות דעתה של האורטופדית ד"ר סוזאנה הורוביץ, אשר העריכה את נכותה בתחום זה בשיעור 10%.

מנגד הגישו המערערים את חוות דעתו של פרופ' עמיחי לוי אשר בתחילה קבע כי המשיבה סובלת מפוסט טראומה המקנה לה נכות צמיתה בשיעור 2.5% לצמיתות, אך בחוות דעת משלימה נסוג מעמדתו קבע כי לא נותרה למשיבה כל נכות. בתחום האורטופדי הגישו המערערים את חוות דעתו של ד"ר דרור רובינסון, הגורסת כי לא נותרה למשיבה כל נכות בתחום זה.

3.לאור הפערים שבחוות הדעת מינה בית משפט קמא מומחים רפואיים מטעם בית המשפט. בתחום הפסיכיאטרי מונה ד"ר דניאל גרופר שהעריך את נכותה הנפשית של המשיבה ב 5% לצמיתות, אך ייחס רק 2.5% לאירוע, שעה שאת 2.5% הנותרים ייחס "לתגובה הסתגלותית למעבר לצפון הארץ". בתחום האורטופדי מונה ד"ר ישראל כספי אשר העריך את נכותה הצמיתה של המשיבה כתוצאה מהשברים שנגרמו לה בשלוש חוליות ב 3% לצמיתות.

בסך הכל נשמעו ע"י בית משפט קמא, אם לא טעיתי במניין, לא פחות מ 23 עדים.

פסק דינו של בית משפט קמא

4.החבות

בהסתמך על שלל העדויות שהובאו בפניו, ובמיוחד על תצלומי הדירה וחדר השינה שצולמו ע"י אבי המשיבה מספר שעות לאחר האירוע; על עדות מנהל מדור מבנים מסוכנים בעיריית תל אביב; על עדות המומחים בשאלת האחריות, ועל עדות המשיבה; קבע בית משפט קמא כי: "חתיכות בטון בגדלים שונים נפלו מהתקרה ונפילתם גרמה לתובעת לנזקים. ומכאן שללא ספק היא נחבלה מחתיכות בטון משמעותיות שנפלו מן התקרה תוך שנתה", כי "הנזק נגרם כתוצאה מהליך קורוזיה ארוך"; כי "הנתבעים ידעו על בעיית בתקרה, עוד טרם האירוע, הרגיעו את התובעת כי טיפלו בכך כראוי, אך בפועל לא עשו כל תיקון מהותי", כי המערערים ידעו על הבעיה בתקרה "עוד קודם לאירוע הן מאזהרת הזפת שהועברה להם ע"י התובעת והן מידיעתם האישית", ואם לא ידעו היה עליהם לדעת מכוח היותם בעלי הדירה במשך 40 שנה.

בית משפט קמא נתן אמון מלא בעדות המשיבה, ומנגד קבע כי עדותו של אלי חמוי, שהיה כאמור המוציא והמביא בענייני הדירה והשכרתה, הייתה "בלתי אמינה ומתחמקת במרבית עדותו, דברים רבים לא זכר, או שתשובותיו היו בלתי סבירות, לא עלו בקנה אחד עם השכל הישר", ודחה מכל וכל את גרסתו לפיה המשיבה ואביה "ביימו" את מקום האירוע לפני הצילומים.

בשים לב לממצאי העובדה לעיל ולהלכות הבסיסיות הקשורות לחובת הזהירות המוטלת על בעל מקרקעין כלפי שוכר נכס, קבע בית המשפט כי המערערים אחראים לאירוע וחבים לפצות את המשיבה בגין נזקיה כתוצאה מפגיעתה באירוע.

גובה הנזק

5.בית משפט קמא קיבל את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי ד"ר ישראל כספי (3%) שלא זומן לחקירה ע"י מי מהצדדים, אף קיבל את הערכת המומחה ד"ר גרופר באשר לשיעור הנכות הנפשית שנותרה למשיבה (5%), אם כי מצא לנכון לייחס לאירוע את מלוא חמשת האחוזים בהסתמך על ממצאו העובדתי לפיו המשיבה שבה לצפון- מקום מגורי הוריה, רק בשל האירוע. שיעור הנכות הרפואית המשוקללת של המשיבה הועמד על 7.85%, ובהלימה נקבע כי שיעור הנכות התפקודית מתבטא ב 8%. כבסיס השכר לצרכי חישוב הפסד ההשתכרות נקבע סך של 12,000 ₪.

6.בסופו של יום חייב בית משפט קמא את המערערים "לשלם לתובעת את הסך של 441,541 ₪ בצירוף שכר טרחת עו"ד כולל מע"מ בסך של 15.34%, וכן החזר הוצאות מומחי התובעת ומומחי בית משפט ותשלום אגרה", אף הוסיף וחייב אותם לשלם למשיבה הוצאות מיוחדות בסך של 50,000 ₪ מחמת אופן ניהול הדיון על ידם.

7.המערערים לא השלימו עם פסק הדין והגישו את הערעור שלפנינו, שלאחריו הגישה המשיבה ערעור שכנגד.

הטענות בערעור

8.גם בערעור לא הרפו המערערים מטענתם המכחישה את קרות האירוע ואת אחריותם לו ("בית המשפט: האם אדוני עומד על הטענה שהתמונות מבויימות? עו"ד דר: בהחלט כן... לגבי מה שאירע לא היה אירוע תאונתי כפי שהמשיבה טוענת לו... כל התקרה גורדה למעשה על ידי- ידי אדם..." (עמוד 3 לפרוטוקול הדיון בערעור מיום 07.09.17). המערערים טענו כי המשיבה ואביה ביימו את מקום האירוע ; כי התמונות שהגישה המשיבה שצולמו 10 שעות לאחר האירוע הינן "תמונות מבוימות"; כי המשיבה ומקורביה גרמו במו ידיהם לנפילת חלקי תקרה נוספים; כי מדובר באירוע של מה בכך; כי המשיבה הייתה המחזיקה בדירה ולכן יש להטיל "אחריות מוחלטת על המשיבה מאחר ולטענתה ידעה על מפגע ולא עשתה דבר"; וכי עדות המשיבה לא הייתה ראויה לאמון.

בנושא גובה הנזק קבלו המערערים על החלטת בית משפט קמא לאמץ את שיעורי הנכות שנקבעו ע"י המומחים מטעם בית המשפט, במקום לאמץ את חוות דעת המערערים; על שיעור הנכות התפקודית; על החלטתו של בית משפט קמא לייחס את מלוא שיעור הנכות הנפשית לאירוע; אף טענו כי הנכות האורטופדית ממנה סובלת המשיבה נעוצה בתאונת דרכים בה נפגעה המשיבה בשנת 2001 . כן טענו המערערים כי לא היה מקום לייחס למשיבה השתכרות פוטנציאלית של 12,000 ₪ עת ערב התאונה השתכרה רק 4700 ₪, כשכבר הייתה בגירה בת 30, ולא נערה צעירה שטרם כתבה את סיפור חייה, אף קבלו על ההוצאות המיוחדות בהן חויבו.

9.המשיבה תמכה בפסק דינו של בית משפט קמא מנימוקיו בכל הנוגע להתרחשות האירוע והאחריות לו, אך קבלה על שיעור הנכות התפקודית שייחס לה בית משפט קמא עת לטעמה זה הינו גבוה יותר; אף קבלה על מיעוט הפיצוי בראשי הנזק כאב וסבל, עזרת צד ג' והוצאות רפואיות, אף על שיעור שכר הטרחה שנפסק לזכותה.

דיון והכרעה

10.אין למצוא כל ממש במקבץ טענות המערערים המטילות ספק בקרות האירוע ובאחריותם לו. קביעות בית משפט קמא בכל הנוגע לאירוע נפילת התקרה על המשיבה, הסיבות להתרחשותו, ולידיעת המערערים על מצב התקרה ערב האירוע ומחדלם לתקנו - נעוצות בממצאי עובדה ומהימנות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם, אלא במקרים נדירים שאין המקרה שלפנינו נמנה עליהם.

11.יתרה מכך, קביעותיו של בית משפט קמא בהקשר זה אך מתבקשות, משהן נסמכות על עדות המשיבה שלא נסתרה; על פינויה של המשיבה מהדירה לבית החולים בליל האירוע ע"י אלי חמוי; על תמונות חדר השינה כפי שצולמו ע"י אבי המשיבה מספר שעות לאחר האירוע בהן נצפית תקרת חדר השינה ובה חוסרי טיח מפושטים וכן ברזלים חלודים וחשופים, וכן חלקי בטון וטיח מפוזרים על המיטה והרצפה; על עדות המהנדס ממדור מבנים מסוכנים שבעיריית תל אביב שביקר בדירה ימים ספורים לאחר האירוע וציין בחוות דעתו כי הבחין בעת הביקור בדירה כי "חלקי בטון וטיח התפרקו בשטח נרחב מתקרת חדר השינה, הברזל גלוי וחלוד" וב"סימני רטיבות ונפיחות הטיח גם בתקרת הסלון", אף על עדות מומחה המשיבה שקבע שהברזלים החלודים שנחשפו בתקרה עם נפילת הטיח מעידים על חדירת מים דרך התקרה ועל הליך קורוזיה ממושך.

12.הכחשת אירוע הנפילה אך תמוה משאלי חמוי אישר בעדותו כי ראה את הנזק בתקרה במו עיניו כשהמשיבה פתחה לו את הדלת קודם פינוייה לבית החולים, הגם שלגרסתו "הנזק בתקרה כשהתובעת פתחה לי את הדלת היה הרבה יותר קטן...היה שתיים שלוש חתיכות על הרצפה, זה מה שהיה". גם הכחשת האחריות לאירוע בלתי מובנת משגם מומחה המערערים אישר בחקירתו כי האירוע נגרם "כתוצאה מתהליך קורוזובי של חדירת רטיבות לתוך הבטון", וכי "לא סביר ולא הגיוני שתופעת התנתקות הטיח יתנתקו באחת ללא סימנים מוקדמים מתקרת הבטון", קרי: אין מדובר באירוע פתאומי שהמערערים לא יכלו לצפותו, אלא בתופעה ישנה, שהמערערים היו אמורים לדעת עליה. המערערים הינם בעליה של הדירה מזה 40 שנה, בעוד שהמשיבה שהתה בדירה כשוכרת רק 9 חודשים עובר לאירוע, עת ערב כניסתה סיידו המערערים את הדירה לרבות תקרתה, וכיסו כל רמז לבעיה אפשרית, באופן שהמשיבה לא הייתה יכולה לדעת כי בעודה נמה את שנתה במיטתה מרחפת סכנה מעל ראשה, וממילא לא יכולה הייתה להתריע על כך.

13.לאור ממצאי העובדה לעיל, והפסיקה הנוהגת ביחס לאחריות משכיר כלפי נכס מקרקעין ( לרבות זו המובאת בהרחבה בסעיפים 27-34 לפסק דנו של בית משפט קמא) אין למצוא כל טעות במסקנת בית משפט קמא להטיל את מלוא האחריות לאירוע על המערערים.

14. ובאשר לטענות המערערים באשר לגובה הפיצוי:

המערערים לא זימנו לחקירה את המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, ד"ר ישראל כספי, אשר קבע כי למשיבה נגרמה נכות צמיתה בשיעור 3% כתוצאה מהאירוע בו נגרמו לה שברים בשלוש צלעות, והסביר מדוע אין המדובר, כפי טענת המערערים, בהשפעתה של תאונה הדרכים בה נפגעה המשיבה בשנת 2001. אין למצוא איפוא כל טעות בהחלטת בית משפט קמא לאמץ את ממצאי חוות דעתו של ד"ר כספי, אף את קביעת המומחה בתחום הנפשי בכל הנוגע לשיעור הנכות ממנה סובלת המשיבה, ולהעדיפן על פני חוות הדעת שהוגשו לו ע"י הצדדים.

הלכה היא כי "העדפת חוות דעת מומחה אחד על פני מומחה אחר, נתונה לשיקול דעתה של הערכאה המבררת ואין מקום, כעניין שבשגרה להתערב בשיקול דעת זה... והדברים נכונים ביתר שאת כשמדובר במומחה שמונה מטעם בית המשפט..." (ע"א 8069/13 ריאד ג'באלי נ' רבחי גבאלי, פסקה 33, ניתן ב-19.12.2009).

אף אין למצוא כל טעות בהחלטת בית משפט קמא לייחס לאירוע גם את 2.5 האחוזים שייחס ד"ר גרופר "לתגובה הסתגלותית למעבר לצפון הארץ", בהינתן ממצאו העובדתי של בית משפט קמא כי השיבה לצפון- קרית שמונה, מקום מגורי ההורים- נעוצה רק בקשיים שחוותה המשיבה לאחר האירוע, לרבות פיטוריה מעבודתה בגין היעדרותה מהעבודה במהלך תקופת אי הכושר, אף בממצאו העובדתי לפיו "לולא התאונה ניתן להניח במידה גבוהה של סבירות שלא הייתה עוזבת את תל אביב וחוזרת לצפון הארץ...", אלא ממשיכה לעבוד בתחום ההפקות. "עיקרון הוא כי אין בית המשפט כבול לחוות דעתם של מומחים...כמו כן יכול השופט לבחור מתוך חוות הדעת של אחד המומחים או מתוך חוות דעתם של מספר מומחים חלקים מסויימים..." (ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל, ניתן ב-07.03.2005). בית משפט קמא רשאי היה לאמץ את קביעת המומחה בכל הנוגע לשיעורה של הנכות, ובה בעת לבצע את התיקון המתבקש באשר לקשר הסיבתי של מחצית הנכות, בהתאמה לממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו, שאין למצוא בהם כל טעות.

אף קביעת שיעורה של הנכות התפקודית, הנמצאת "בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית" (ע"א 438/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פסקה 5, ניתן ב-22.07.2014; ע"א 7839/15 פלוני נ' הדר (הפניקס הישראלי) חברה לביטוח ואח', פסקה 3, ניתן ב-22.06.2017), בהלימה לשיעור הנכות הרפואית, הינה דרך המלך בשים לב לאופי הנכות, גילה ועיסוקה של המשיבה, ולא הוכחה סיבה מיוחדת לסטות מדרך זו.

15. עם זאת, מצאנו כי קביעת בית משפט קמא בכל הנוגע לבסיס השכר מצדיקה התערבות.

במועד האירוע התגוררה המשיבה, אז כבת שלושים, מזה 10 שנים בעיר תל אביב, עבדה כעוזרתו האישית של מנהל חברת הפקת סרטים ולמדה במקביל מנהל עסקים ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה. המשיבה השתכרה בעבודה אותה החלה רק ארבעה חודשים לפני האירוע סך של 4700 ₪ לחודש. אף על פיכן קבע בית משפט קמא את בסיס ההשתכרות הפוטנציאלי על סך 12,000 ₪, וזאת רק בהסתמך על דבריו של המעביד ש"יכולה היתה להגיע בתחום זה של הפקות בתוך כשנה לסך של 12,000 ₪" רק משום ש"לא קועקעה...ולא הובאה כל עדות לסתור את עדותו בנושא זה" (פסקה 83 לפסק הדין).

אין די בהערכתו הכללית של המעביד, אצלו עבדה המשיבה רק ארבעה חודשים, שלא גובתה בכל ראיה שהיא, כדי לקבוע בסיס שכר הגבוה פי שניים וחצי מההשתכרות בפועל. בעת האירוע הייתה המשיבה כבת 30 - גיל לגביו ניתן להניח התייצבות ברמת ההשתכרות; המשיבה עבדה בתחום ההפקות רק ארבעה חודשים; מעבידה של המשיבה לא הציג תלושי שכר של עובדים אחרים שלו המשתכרים 12,000 ₪ אף שנטען שהמדובר במשרד הפקה "מצליח"; המשיבה לא הציגה ראיה או עדות אחרת ממנה ניתן להסיק את רמת ההשתכרות במשרדי הפקה. הקביעה בדבר השתכרות עתידית של 12,000 ש"ח אינה מעוגנת אפוא בתשתית הראייתית הנדרשת ומצריכה התערבות.

אמנם, אין סיבה להניח שעם סיום לימודיה לא הייתה המשיבה מרחיבה את היקף משרתה, צוברת ניסיון ומגדילה את השתכרותה, אך בה בעת אין תימוכין לגידול שכר מעבר לשכר הממוצע במשק המהווה, בהיעדר נתונים אחרים המצביעים על גידול אחר, הבסיס הראוי לחישוב הפסדי ההשתכרות.

16.משבית קמא חישב את הפסד השכר לשנים 2004- 2005 על בסיס ההשתכרות בפועל בשערוך, נדרש תיקון בחישוב ההפסדים רק לתקופת העבר החל משנת 2006 וכן לתקופת העתיד. מנגד, יש לקבל בהקשר לאופן חישוב הפסד ההשתכרות את טענת המשיבה בערעור שכנגד לפיה נמנע בית המשפט להוסיף להשתכרותה הפוטנציאלית את התוספת המקובלת בגין הפרשה לפנסיה וזכויות סוציאליות, משהנמקת בית משפט קמא להימנעות זו לפיה "לנוכח אחוזי הנכות הנמוכים איני מוצאת לנכון לפסוק הפסד זכויות סוציאליות"- אינה יכולה לעמוד.

חישוב הנסמך על הפחתת בסיס השכר לשכר הממוצע במשק, ומנגד תוספת 10% לשכר בגין הפרשות לפנסיה וזכויות סוציאליות, תוך גזירת ההפסד החודשי לפי שיעור הנכות התפקודית- מביאנו להפסד השתכרות משנת 2006 ואילך הסובב סביב סך של 287,000 ₪, בעוד בית משפט קמא פסק בגין תקופות אלו סך של 341,028 ₪ ( 118,080+222,948).

אציע להפחית מהסכום שנפסק סך של 50000 ₪ (בסמכות ערכאת הערעור לבצע"הגדלה או הפחתה של סכום הפיצוי באופן גלובלי" – רע"א 3663/17 כלל נ' פלוני, פסקה 5, ניתן ב-19.06.2017).

17.באשר לטענת המשיבה הקובלת על מיעוט שכר הטרחה שנפסק לזכותה (15.34%):

אכן שיעור זה בו נקט בית משפט קמא נוהג בתביעות לפי חוק הפלת"ד, בהן מופטר הנפגע מהצורך להוכיח חבות, עת בענייננו עסקינן בתביעת נזיקין הדורשת הוכחת אחריות שהוכחשה ע"י המערערים. עם זאת, משנפסק לזכות המשיבה, מעבר לשכר הטרחה לעיל, "סכום הוצאות נוסף הולם" בסך של 50,000 ₪, בנוסף להחזר הוצאות מומחים ואגרת משפט, מסתכם שכר הטרחה הכולל שנפסק לזכות המשיבה בסכום העולה במקצת על 20%+מע"מ, ובכך בא העניין על תיקונו.

יתר רכיבי הפיצוי, לגביהם נטען הן בערעור והן בערעור שכנגד, אינם מצדיקים התערבות, משממעוף הציפור הסכום הכולל אינו חורג מהמתחם.

18. אציע אפוא לחברי לדחות את ערעור המערערים בסוגיית החבות, ולקבלו חלקית בסוגיית גובה הפיצוי על דרך הפחתת סך של 50,000 ₪ מהפיצוי, בערכי יום מתן פסק דינו של בית משפט קמא, באופן שחלף הסכום המופיע בסעיף 103 לפסק הדין כ"סך הכול" (441,540 ₪) יבוא הסכום 391,540 ₪.

יתר הקביעות תישארנה על כנן ללא שינוי.

הערעור שכנגד ידחה אף הוא.

משחלק הארי של ערעור המערערים נדחה, אין מקום לזכותם בהוצאות.

השופט ש. שוחט:

אני מסכים.

השופט י. אטדגי:

אני מסכים.

התוצאה

הערעור בסוגיית החבות נדחה. הערעור מתקבל חלקית בסוגיית גובה הפיצוי, באופן בו יופחת סך של 50,000 ₪ מהפיצוי, בערכי יום מתן פסק דינו של בית משפט קמא, כך שחלף הסכום המופיע בסעיף 103 לפסק הדין כ"סך הכול" (441,540 ₪) יבוא הסכום 391,540 ₪. יתר הקביעות תישארנה על כנן ללא שינוי.

הערעור שכנגד נדחה.

ניתנה היום, י"א תשרי תשע"ח, 01 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.