ט' נ' פארק הקרח חולון

1.התובע תלמיד כיתה י', יצא עם שכבת כיתות גילו ליום כיף שכלל ביקור במוזיאון ובמתקן החלקה על הקרח. בעת פעילות ההחלקה, מעד התובע ונפגע בידו מלהב נעל ההחלקה של חברו. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק.

רקע ותמצית טענות הצדדים

2.התובע יליד x.x.00, היה קטין בעת התאונה, תלמיד כיתה י' בבית ספר בבת ים. שכבת כיתות י' המונה 6 כיתות (כ-140 תלמידים), ובכלל זה התובע, יצאה לקראת סוף שנת הלימודים, ביום 08.06.16, לפעילות מחוץ לבית הספר שכללה ביקור במוזיאון הילדים בחולון ופעילות החלקה על הקרח, בפארק קרח הסמוך (להלן: פארק הקרח).

לצורך פעילות ההחלקה, התלמידים שעלו על משטח הקרח נעלו נעליים שנועדו לצורך זה, אשר סכין חדה מצויה בתחתית כל נעל. התובע, כמו תלמידים אחרים, אינו מיומן בהחלקה על הקרח ולא היה יציב במהלך ההחלקה. כאשר עמד בסמוך לחבר, החליק באופן שידו הונחה על משטח הקרח, בו בעת שחברו זז מעט והסכין שבתחתית הנעל פגעה בידו של התובע וגרמה לחתך באזור האגודל.

הוגש לעיוני דיסק ובו סרטון של החלק הרלוונטי של משטח ההחלקה, שארכו פחות משתי דקות, הכולל את צילום אירוע הפציעה של התובע. בנוסף, באותו דיסק, היו שני סרטונים נוספים שבהם תמונות שצולמו בחדר הטיפולים בו טופל התובע לאחר התאונה.

אמנם, הצדדים אינם תמימי דעים באשר לנסיבות העובדתיות הספציפיות שקדמו לפציעת התובע, אולם את ההכרעה להלן אבסס על צפייתי בסרטון, ותוך התייחסות (ככל שנדרש), לטענות הצדדים בעניין זה.

3.התביעה הוגשה בעילת נזיקין על פי עוולת הרשלנות: כנגד הגורם שהפעיל את פארק הקרח, בהיותו המחזיק ו/או בעל השליטה והפיקוח על המתחם בו אירעה התאונה; כנגד הנתבעת 2 בהיותה הרשות המקומית בהיותה המעסיקה של מורי בית הספר; וכנגד משרד החינוך, כמי שמהווה את הגורם הממונה והמפקח על התנהלות הצוות החינוכי בבית הספר בו למד התובע. לטענת התובע, פעילות ההחלקה על הקרח (להלן: ההחלקה) הינה פעילות מסוכנת שלא קיבלה את האישור הנדרש ממשרד החינוך, ביוזמת בית הספר שלא היה מודע לחוזר המנכ"ל הרלוונטי.

התובע טען, כי הנתבע 1 המנהל את פארק הקרח, אחראי על היעדר הדרכה והנחיות בטיחות מתאימים, הימנעות מהעמדת משגיחים מתאימים במתקן ההחלקה, ואי שמירה מספקת על ביטחונם ובטיחותם של תלמידים בעת פעילות ההחלקה.

התובע סבור כי היו מחדלים ורשלנות בפעילות בית הספר וסגל המורים, שלא פעל לקיים את הוראות הבטיחות הנדרשות, לא מילא אחר הוראות חוזר המנכ"ל, לא דאג למשגיחים על משטח ההחלקה, לא אכף את האיסור בדבר צילומים ומגע פיזי בין התלמידים המחליקים ואפשר לתובע להשתתף בפעילות על אף שלא ניתנה לכך הסכמת הוריו.

באשר לנתבעת 3 (להלן: משרד החינוך) נטען, כי לא ביצע בדיקות והנחיות מתאימות על מנת לוודא כי קיימת בפועל ידיעה של בתי הספר באשר לתוכנן של הוראות חוזר המנכ"ל הנוגעות לפעילות החלקה על הקרח, ולא נעשה די כדי להבטיח את ביטחונם של התלמידים במקרה של פעילות מסוכנת זו של החלקה.

4.לטענת פארק הקרח, התובע לא הוכיח את עילת התביעה ואת טענותיו בדבר התרשלות, ולא ניתן לקבוע על בסיס הראיות שהובאו מהי הסיבה האמתית שהביאה לפציעתו. לגישת פארק הקרח, התובע לא נפל או נפצע בעת ההחלקה, אלא תוך כדי עמידתו לצד חברו לצורך צילום, ולבקשת אחת המורות. עוד נטען, כי בית הספר אחראי באופן בלעדי לאירוע הן בשל העובדה שהוא נגרם בעת צילום התלמידים על ידי אחת המחנכות, והן מאחר שלא אכף את התנאים שבחוזר המנכ"ל המחייב הצגת אישור הורים לפני ביצוע פעילות ולא דאג לקבל אישור מראש ממשרד החינוך לביצוע פעילות ההחלקה.

לגישת פארק הקרח, הוא אינו נדרש לבצע פיקוח על בתי הספר או אכיפה של הוראות חוזר המנכ"ל, שכן אלו מחייבים את בית הספר בלבד. עם זאת, מאחר שהובהר כי במהלך השנה מבקרים בפארק הקרח כ-80 בתי ספר שונים, היה צפוי כי משרד החינוך יהיה ער לקיומן של פעילויות מטעם בתי ספר במקום, וידאג, באמצעות מפקח מטעמו, לבקר במקום ולקיים ביקורת והתרשמות מהפעילות והתאמתה להוראות חוזר המנכ"ל.

5.בית הספר, באמצעות עיריית בת ים (להלן: העירייה), מכחישה את הטענה לפיה הגב' ע. ק. (להלן: ע.), הורתה לתובע ולחברו י. לעמוד בסמיכות זה לזה לצורך צילומם, ולגישתה, כל הטענות בעניין זה הן בבחינת עדות סברה. העירייה סבורה, כי לא חלה עליה כל אחריות לאירוע, שכן אין קשר בין מעשיה ו/או מחדליה, שהוכחשו כשלעצמם, לבין פציעתו של התובע שנגרמה מעצם הסיכון הטמון בפעילות ההחלקה. לגישת העירייה, פעילות החלקה הינה פעילות המותרת במסגרת בית ספרית והטענה לפיה אביו של התובע לא אישר את השתתפותו בפעילות זו הינה טענה קלושה שעלתה רק בשלב הראיות, ומכל מקום, לא נעשתה כל פעולה יזומה על ידי התובע או אביו, על מנת להבהיר לבית הספר שהאב אינו מאשר את השתתפות התובע בפעילות ההחלקה.

העירייה טענה, כי קיומו ותוכנו של חוזר מנכ"ל טעונים הגשת ראיה מסודרת ומלאה, ולא ניתן לקבל מסמך חלקי שצורף על ידי פארק הקרח. נטען, כי המסמך שצורף הינו חלקי בלבד, אינו כולל את שם החוזר או מי ערך אותו, אין סעיף כולל הגדרות או פרשנות למונחים משמעותיים המופיעים במסמך שהוגש, ולפיכך אין כל תוקף או משקל לכך שרכזת השכבה אינה מודעת לפרטי או תוכן אותו חוזר. העירייה טענה עוד, כי לא הוכח שהפרת ההוראות בדף הנחזה להיות חוזר מנכ"ל – היתה מונעת את התאונה או תוצאותיה. העירייה אינה רואה כל טעם לפגם בכך שהמחנכת עודדה את התובע להשתתף בפעילות ולעלות על משטח ההחלקה – כפי שעשתה גם בנוגע לפעילויות אחרות במהלך השנים – אלא סבורה כי מדובר בהתנהלות חיובית ונדרשת מצד גורם חיוני.

לגישת העירייה, ככל שיש אחריות לאירוע, הרי שזו מוטלת על התובע או על הנתבעות האחרות. העירייה טענה כי יש להטיל אחריות על התובע, שהתרחק מהמעקה על אף שאינו מיומן בספורט ההחלקה; לגישת העירייה, אחריות הנתבע 1 נעוצה בכך שמסר לרכזת השכבה כי מדובר בפעילות שנערכת באופן תדיר במסגרת בית ספרית, כי הוא מתחייב לספק מדריכים וכי יצר את הרושם שהצעתו לתמחור הפעילות עומדת בכללי חוזר המנכ"ל. עוד נטען בעניין זה, כי פארק הקרח נמנע מלמסור מידע באשר לנזקי וכמות הפציעות המתרחשות בזמן פעילות בית ספרית במקום. על פי העירייה, יש להפעיל לחובת פארק הקרח את החזקה בדבר אי הגשת ראיה, שכן העד היחיד שהובא מטעמם כלל לא נכח במקום.

6.משרד החינוך סבר, כי לא רובצת עליו אחריות כלשהי לאירוע ולפציעתו של התובע. לשיטת משרד החינוך, התאונה היתה תולדה של התרחשות פתאומית ואקראית שלא ניתן היה למנוע, גם בהשגחה צמודה. עוד נטען, כי המדינה קבעה הנחיות ברורות ומפורטות בנוגע לפעילות החלקה, ויש לראות בהן כהוראות מספיקות, במיוחד כאשר לגישתה לא מדובר בספורט מסוכן שיש לאסור על ביצועו במסגרת פעילות בית ספרית. משרד החינוך טען עוד, כי בית הספר יצא לפעילות ללא אישור כפי שנדרש, וכי המנהלת לא הובאה למסור עדות שהיתה מלמדת על המחדל שבהתנהלות בית הספר בעניין זה, ככל הנראה ללא מודעות ראויה להנחיות שבחוזר המנכ"ל.

משרד החינוך סבור שמעמדו הוא כשל מפקח-על, ולא מבטח-על, ונדרש ממנו לבצע פיקוח שאינו הדוק, לקבוע נהלים וליידע את בתי הספר, אולם הוא אינו נדרש לפקח על אכיפה ונהלים בכל אחד מבתי הספר במדינה. במיוחד נכון הדבר, כאשר בית ספר מוציא תלמידים לטיול ללא אישור וללא להביא את הפרטים לידיעת המורים הרלוונטיים במשרד החינוך.

דיון והכרעה

נסיבות התאונה

7.כאמור, התובע נפגע בידו מסכין הנעל של חברו י.. הצדדים חלוקים בשאלה מהן בדיוק הנסיבות שקדמו לפציעה, שכן יש לנסיבות אלו השלכה ישירה על שאלת האחריות והחבות בפיצוי התובע.

צפיתי בסרטון המתעד כשתי דקות מתוך הזמן הכולל שבמהלכו שהה התובע על משטח ההחלקה. ניתן להבחין בתובע המחליק שלא בסמוך למעקה, נראה לא יציב ומניף את ידיו לצדדים, נתקל ונתלה בחבר אחר (בדיון הובהר כי שמו שון), אשר מעד עקב כך. הרושם שמתקבל הוא, כי התובע אינו יודע להחליק על הקרח, אינו מיומן, אינו יציב, ועם זאת, אינו אוחז במעקה או נשען עליו, או מחליק במרחק נגיעה ממנו. חרף האמור, ומאחר שהוצג רק קטע קצר מאוד בתוך הזמן שבו שהה התובע על המשטח, לא ניתן לקבוע אם התובע ניסה להחליק תחילה ליד המעקה, אם לאו. אציין לעניין זה, כי התובע העיד שביצע שניים-שלושה סיבובים ליד המעקה, על אף שלא קיבל הנחיות לעשות כן, וזאת מתוך שיקולי היגיון בסיסי, לפני שניסה "להחליק כמו כולם" (עמ' 10 שורות 20-33).

ברור הוא, כי כל מי שצפה בסרטון, וכל מי שהיה נוכח במקום באותו מועד, יכול היה להתרשם מכך שהתובע (כמו רבים אחרים) אינו בקיא בספורט ההחלקה, חסר יציבות, ומועד לנפילות. בניגוד לטענות הנתבעות, לא התרשמתי כי התובע משתולל או רב עם חבר, או מכשיל איזה מחבריו במכוון. נראה, כי התובע נאחז בחבריו על מנת לייצב את עצמו ולהימנע מנפילה.

8.לא ניתן, רק על בסיס הצפייה בסרטון, לקבוע אם ע. (מחנכת הכיתה של י.), צילמה בפועל את התובע ביחד עם י., או אם ביקשה מהם לעמוד לצורך הצילום. ניתן לקבוע, כי ע. עסקה בצילום תלמידים, ולאחר מכך אף הציגה את התמונות בפני התובע כאשר שהה בחדר הטיפולים.

ההכרעה בסוגיה זו תיעשה על פי מאזן ההסתברויות, ובשים לב לעדויות שנשמענו. התובע טען שהתקדם לי. על מנת "להצטלם איתו כמו שהמורה שלו ביקשה, הצטלמנו, פה עוד היה לי שיווי משקל... שמעתי [ר'] בוא תצטלם רגע, הלכתי לכיוון י. לא לכיוון המעקה, הצטלמנו באתי לחבק אותו רואים שאני תופס את י.... כשאתה בא להצטלם עם בן אדם אתה לא תופס משהו... כל המטרה שלי להצטלם עם חבר..." (עמ' 12 שורות 5-16). התובע חוזר ועומד על כך שהתבקש להצטלם על ידי המורה באמירה ברורה "אמרה לי בוא אני רוצה לצלם אותך עם י." (עמ' 12 שורה 33, וכן ר' עמ' 19 שורות 8 ו- 26-28) והוסיף כי ביקש מהמורה לראות את התמונות שצילמה לאחר האירוע, וצפה בהן (עמ' 13 שורות 5-6).

י. בעדותו תמך בדברי התובע ומסר כי "המורה שלי קראה לו תעמוד ליד י. כדי להצטלם, הוא הגיע אני הסתובבתי ראיתי אותו מגיע, היא צלמה אותנו...הוא מחבק אותי מאחורה לצורך התמונה כי ע. רוצה לצלם אותנו..." (עמ' 23 שורות 8-16). י. חוזר על גרסה לפיה ע. קראה לתובע (כפי שטען התובע), ולא קראה לי. עצמו אשר עמד בסמוך למעקה ולמחיצה השקופה (ראה למשל עמ' 23 שורה 6; עמ' 25 שורות 2-3; עמ' 27, שורה 6). ההתאמה בגרסאות התובע וי. בסוגיה זו, שאינה בליבת המחלוקת, מחזקת את אמינות העדויות.

מנגד, ע. בחקירתה הנגדית נמנעה מלשלול את האפשרות שצילמה את התובע ואת י., וציינה כי אינה זוכרת אם דיברה עם י. ממש לפני הצילום, על אף שהיא שללה את הטענה שקראה לתובע להתקרב על מנת לצלם אותו (עמ' 49 שורות 5-27). מהמשך חקירתה הנגדית של ע. עולה, כי לא זכרה בפרטי פרטים כל העובדות של ההתרחשויות באותו יום, וצפייה בסרטון במהלך העדות רעננה את זיכרונה, באשר לאותן עובדות שניתן לצפות בהן. ע. הכחישה באופן כה נחרץ את האפשרות שקראה לתובע להצטלם, והתעקשה באופן גורף "אני לא אקרא לאף אחד להצטלם" (עמ' 50 שורה 2), אולם לא הובאה עדות נוספת, של מורה או אדם אחר שהיה נוכח במקום, כדי לתמוך בגרסתה זו. הרושם הוא שע. חשה אשמה מסוימת, המסבירה את העובדה שליוותה את התובע לאחר שנפצע ושהתה איתו בחדר הטיפולים, הציגה לו תמונות וקנתה לו שתייה, והכל כאשר אינה המחנכת שלו וכיתתה ממשיכה לשהות במתחם ההחלקה.

9.ע. העידה, כי את רגע הנפילה עצמו, לא ראתה, או שלא היתה ממוקדת בתובע באותה שנייה (עמ' 53, שורות 11-16). לא הובא כל עד נוסף, מצד מי מהנתבעות, שראה את רגע הנפילה ויכול היה למסור פרטים נוספים. לא זומנו מורים שהיו במקום, לא זומנה האחראית על הכניסה למשטח מטעם פארק הקרח שהיתה בסמוך לאירוע, או עובדים אחרים של המקום.

10.חרף ההכחשה שנשמעה מפי ע., ונוכח האמור לעיל, אני מקבלת את גרסתו של התובע לעניין נסיבות תיאור התאונה, וקובעת כי ע. עמדה בסמוך למחיצה וצילמה רבים מהתלמידים המחליקים, שוחחה עם י. וקראה לתובע כדי שיצטלמו יחד. התובע וירון לא אחזו במעקה באותו מעמד אלא ניסו לעמוד באופן עצמאי, כאשר התובע מחבק את י. לצורך הצילום, ואז מעד התובע ונפל לכיוון משטח הקרח, ושלח את יד ימין לכיוון הקרח על מנת לעצור את הנפילה. לפני שהתובע הספיק להרים את ידו י. זז מעט והסכין פגעה בידו של התובע.

האחריות

11.אקדים סוף דבר לראשיתו, ואציין כי בנסיבות מקרה זה מצאתי כי לכל אחת מהנתבעות קיימת אחריות מסוימת לאירוע ולתוצאותיו, בשיעורים שונים, כפי שיפורט להלן.

טרם הדיון לגופן של הטענות, מצאתי להביא את חלקו הרלבנטי של נוסח חוזר המנכ"ל אליו מתייחסת ההכרעה להלן, אשר הוגש עם ראיות פארק הקרח:

"7.3 החלקה על קרח

מוסדות חינוך המשלבים במסגרת פעילותם ביקור באתר ממוסד של החלקה על קרח יקפידו על הוראות הבטיחות האלה:

7.3.1השתתפות התלמידים מותנית באישור בכתב מההורים...

7.3.3לכל כיתה יוצבו 2 מדריכי החלקה (מדריך אחד לכל 20 תלמידים). קבוצת לימוד לא תעלה על 20 תלמידים...

7.3.5ההחלקה תתבצע בלבוש מתאים...

7.3.6מדריכי ההחלטה יבדקו את תקינות הציוד הניתן לתלמידים לפני הפעילות...

7.3.7המורה האחראי ידאג לכך שמדריכי ההחלקה יסבירו לתלמידים את הפעילות ואת הוראות הבטיחות הקשורות לביצועה."

הנתבע 1 - המחזיק באתר ההחלקה

12.מטעם פארק הקרח זומן להעיד עד אחד בלבד, מר גבי להב, שהיה ועודנו סמנכ"ל הנתבעת 1. בתצהירו, כלל פרשנות והפנייה לחוזר מנכ"ל, אשר לכאורה התבססה על הסבר מבא כוחו, ולפיכך, מדובר בעדות שמועה או עדות סברה אשר לא ניתן לקבלה בשים לב להתנגדות הכללית שהועלתה בעניינו. בחקירתו הנגדית, הבהיר להב שאינו זוכר את האירוע, וייתכן שכלל לא היה במתחם באותו היום (עמ' 30 שורות 18-20). להב אינו מבצע את תדריך הבטיחות למבקרים במקום (עמ' 35, שורות 15-16), ואינו מפקח באופן אקטיבי על המשגיחות. להב ציין, כי יש במתקן ממונה על כל הפעילות כולל הבטיחות, כי המקום כולו מצולם ב-32 מצלמות, אולם נשמרים רק הקטעים אשר הם מוצאים לנכון לשמור מכל אירוע של תאונה במקום, ולטענתו "אני בוחר מה רלוונטי" (עמ' 31 שורה 30).

13.הלכה היא, כי "ככלל, איהעדתעדרלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו" (ע"א 641/87, זאב קלוגר נ. החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239, 245 [1990], וכן ע"א 548/78, נועה שרון נ. יוסף לוי, פ"ד לה(1)736 [1980]), וכי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו" (ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ. טלקאר חברה בע"מ, מ"ד (4)595, 602 [1990]).

פארק הקרח בחר שלא לזמן את עורך תדריך הבטיחות, את המשגיחות שהיו במקום (או למצער, מי מהן), את האחראי על הבטיחות או כל אדם אחר שיוכל לשפוך אור מידיעתו האישית על האירועים שהתרחשו ביום ובסמוך לפציעת התובע. הימנעות פארק הקרח לעשות כן, נזקפת לחובתו.

14.להב צירף לתצהירו צילום של השלטים הכוללים את הוראות הבטיחות, ותמלול של הדברים הנשמעים במערכת הכריזה. עם זאת, לא ניתן על בסיס עדותו לקבוע מה נכלל בתדריך הבטיחות שניתן לתובע ולתלמידים האחרים בפועל ביום ביקורם, אם הופנתה תשומת ליבם לשלטי הבטיחות או למערכת הכריזה, אם מערכת הכריזה הושמעה בעוצמה שתישמע על ידי המבקרים כאשר קיימים במקום כ-150 תלמידים ואנשי צוות החינוך הגורמים רעש לא מבוטל (עמ' 37, שורות 14-16), וכיו"ב מידע ופרטים שניתן לקבל ממי שהיה נוכח במקום.

התובע, וכך גם י., העידו כי לא קיבלו תדריך בטיחות מסודר. להתרשמותי, גם אם היתה כוונה להעביר להם הוראות בטיחות כלשהן, הדבר לא נעשה בצורה מסודרת המתאימה לאופי וגודל הקבוצה. לדברי להב, התדרוך מתבצע ביציע העליון כאשר מדובר בקבוצות גדולות, ואף שיש במקום מצלמות, לא ברור אם אלו נבדקו ומכל מקום, לא הובאה ראיה מתוך הסרטונים שצולמו על בסיסם ניתן יהיה לקבוע אם ניתן תדריך וכמה זמן הוא נמשך.

15.מהעדות שנשמעה עלה, כי שתי המשגיחות הצעירות שהיו במקום, לא העירו לתלמידים שפעלו בניגוד לנהלים או להמלצות, כאשר אחת מהן עמדה באופן קבוע ליד הדלת, ורק אחת מסתובבת בין המחליקים (עמ' 32 שורות 2-31). להב אישר, כי ככל הנראה טעתה אחת המשגיחות, זאת שעמדה ליד הדלת קרוב מאוד לתובע ולי., בכך שלא העירה להם על כך שעמדו מחובקים בניגוד לאותה הנחייה לפיה אין להחזיק ידיים ויש לשמור על מרחק בין המחליקים. בחקירתו של להב הוברר כי בדרך כלל לא ניגשת המשגיחה למחליק שנופל, אלא רק אם היא סבורה שצריך (עמ' 33, שורות 23-33).

בהצעת המחיר שנשלחה לבית הספר אין התייחסות בכלל לקיומם של משגיחים במקום במהלך פעילות ההחלקה, למספרם או להכשרתם. נטען, כי לא נמסר לבית הספר המידע המלא באשר לאפשרות להזמין מדריכי החלקה ולשיטתו של להב, הדברים נמסרים בעל פה לבתי הספר הפונים אליהם ע"י אשת הקשר הנציגה מטעם פארק הקרח (שרון), אשר מפנה את נציג בית הספר הפונה אליה לחוזר המנכ"ל. שרון לא זומנה למסור עדות ולא הוצגה על ראיה על כך שהמידע ניתן לבית הספר בכלל, ובצורה ברורה ומפורטת בפרט. גם כאן, הימנעות פארק הקרח מזימון עד ומהבאת ראיות, נזקפת לחובתו.

להערכתי, לו היו במקום מספר מוגבר של משגיחים מיומנים, אשר יכולים לסייע ולפקח על קבוצת תלמידים כבני 16, והיו מעירים לתובע ולי. שלא לעמוד בצמידות, שלא לגעת זה בזה ומכוונים אותם למעקה שעה שעמדו יחד לצורך הצילום, ניתן היה למנוע את התאונה. לעניין זה, אפנה לעדותו של להב לפיה "כשהמגע התרחש, צריך היה לגשת ולהעיר לו" (עמ' 41 שורה 9). להב הסכים, כי המשגיחה יכולה היתה להבחין בכך שהתובע אינו יודע להחליק, ובנסיבות כאלו, כשהוא אוחז במחליק אחר, חסר ניסיון ויציבות, קיימת סכנה ששניהם יפלו ונדרשת התערבות של משגיחה על מנת למנוע זאת (עמ' 42 שורות 4-12).

16.מעדותו של להב עלה, כי ידוע לו וכן לשרון (נציגת השיווק של פארק הקרח), כי ההזמנות של הביקורים מטעם בתי הספר אינם עומדים בהנחיות חוזר המנכ"ל. עם זאת, לא קיים מסמך או התייחסות מפורשת לעניין זה בהצעת המחיר על בסיסו ניתן לקבוע שהמידע המלא נמסר לנציג בית הספר, וכי בית הספר צריך לדאוג בעצמו להזמנת מדריכי החלקה מההתאחדות הישראלית להחלקה על הקרח (עמ' 38 שורה 19 עד עמ' 39 שורה 6). להב הסביר, כי בתי הספר בוחרים לצמצם בעלויות ולא לשלם עבור מאמנים או משגיחים מקצועיים, וכך השיב לשאלות בסוגיה זו (עמ' 39, שורות 15-23):

"ש. ...מדוע אתם לא מוודאים שהצעת המחיר לא עומדת בהוראות של חוזר המנכ"ל? אתה הגורם המקצועי בהחלקה על הקרח, מדוע כשאתה עובד כל כך הרבה עם בתי ספר לא תוציאו הצעה שעומדת בתנאי החוזר?

ת. כי זה יוצא יקר מדי. אנו מתאימים את הצעת המחיר למה שקורה בשטח בהתאם לבקשת הלקוחות.

ש. למרות שאתם יודעים שזה לא עומד בחוזר?

ת. כן. זה באחריות בית הספר. אם הוא בוחר להגיע, לא אמנע ממנו.

ש. מה שאנו אומרים זה ש- 80 מסגרות חינוכיות בשנה מפרות את חוזר המנכ"ל?

ת. מה לעשות? כן. גם אלה שבוחרים לקחת מאמנים, לא לוקחים אף פעם מספיק."

17.לסיכום, פארק הקרח שהוא הבעלים והמחזיק את מתקן ההחלקה ועל פי ההלכה הפסוקה, נושא חובת זהירות כלפי המוזמנים אליו, חב חובת זהירות מושגית כלפי התלמידים שהגיעו לבלות במקום. פארק הקרח לא דאג למתן הדרכת בטיחות נאותה התואמת לאופי ה"קהל", קבוצה של תלמידים מכיתות י' שבאו במסגרת בית ספרית; לא הוכח כי דאג להשגחה מספיקה בזמן ביצוע הפעילות; לא הוכח כי הבהיר והתריע בפני בית הספר כי יש הוראות וחוזר מנכ"ל המתייחסות לפעילות זו וכי לא יסופקו האמצעים המבטיחים את בטיחות התלמידים במסגרת התמחור עליו הוסכם. לגישת פארק הקרח, מדובר בפעילות מסוכנת (כפי שנרשם במספר שלטי אזהרה ונכלל במסגרת הכריזה המושמעת לכאורה), ולפיכך, היה עליו לצפות את אופי התאונה והנזק שנגרם ולנקוט באמצעי זהירות מתאימים, דבר שלא נעשה.

אפנה בעניין זה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בתיק ת"א (מחוזי חי') 1185/06, זידאן עבדאללה נ' רידאן עבדאללה [29.04.2013]. במקרה זה, נדון מקרה שבו תלמידים היו בפעילות במסגרת בית הספר בחוף הים, וקבע כי החברה שניהלה את החוף אחראית על הבטיחות במקום ונושאת באחריות בשיעור ניכר לנזקים שנגרמו לאחד התלמידים. כך נקבע:

"32. אירוע טביעה הקל שאירע לתובע, אירע בעת פעילות של בית הספר. באותה עת היו שני גורמים שהיו חייבים לתובע חובת זהירות. הגורם האחד הם מורי בית הספר שליוו את הטיול, ואשר היה עליהם להשגיח על התלמידים, לבל יתרחקו מקו החוף. הגורם השני הייתה הנהלת חוף הרחצה, שהיה עליה להפקיד על התלמידים שמירה ראויה, למנוע שמי מהם יקלע למצב מסוכן, במיוחד כאשר ידוע היה שמי הכנרת נסוגו לאחור, וקיים מדף יבשתי שכל החוצה אותו עובר, כהרף עין, ממים רדודים למים עמוקים.

33. את האחריות בין שני גורמים אלה יש לדעתי לחלק באופן שווה. מבחינת מורי בית הספר, הרי אלה היו מועסקים על ידי הרשות המקומית... מבחינת גורמי חוף הרחצה, הגורם האחראי היא חברת אלומות..., אשר ניהלה את החוף...."

הנתבעת 2 - העירייה

18.העירייה נתבעה כמי שמעסיקה את הצוות החינוכי וחבה באחריות שילוחית בכל מעשיהם ומחדליהם.

שוכנעתי כי קיים חוזר מנכ"ל שמגדיר את הדרישות וההנחיות הנדרשות כאשר מתקיימת פעילות במתקן החלקה על הקרח (עמ' 68 שורות 21-14 וכן עמ' 69 שורות 15-16). הרכזת טענה, כי נעשתה שיחה ללשכה לתיאום טיולים, מוקד מטעם משרד החינוך, אולם לא הוצגה אסמכתא לשיחה כזאת, ולא הוצג אישור שניתן, אם ניתן, לקיום הפעילות. לדברי הרכזת, כשמדובר בטיול עירוני אין צורך לקבל אישור ממשרד החינוך (עמ' 72, שורות 17-21). הרכזת הבהירה, כי לא ידעה שיש הנחייה לחלק את התלמידים לקבוצות בנות 20 משתתפים בכל קבוצה, לה יוצמד מדריך החלקה, אלא היא פעלה לפי ההוראות של שרון מפארק הקרח (עמ' 69 שורות 8-11). לשיטת הרכזת, הנחיות הבטיחות נמסרו לה על ידי נציגת פארק הקרח, היא לא בדקה ולא וידאה בעצמה מה הם הנהלים ואם הם מבוצעים. אין חולק, כי הרכזת לא היתה נוכחת בזמן התאונה, ולא יכלה להעיד על נסיבותיה, אולם הסכימה, כי במצב שבו שני תלמידים נעמדים על הקרח לצורך צילום כשאחד נתלה על השני – הדבר גורם לסיכון מיותר (עמ' 78 שורות 2-3).

19.התובע העיד כי מחנכת הכיתה, א. (שלא זומנה להעיד), דרבנה אותו להשתתף בפעילות ההחלקה על אף שהעדיף לא לעשות כן. בדומה לכך, בטיול שנתי באותה שנה, שכנעה אותו המחנכת ללכת במסלול הליכה על הר אליו הגיעו, חרף פחד גבהים ממנו הוא סבל ועדיין סובל, ולדבריו "אני מעריך אותה מאוד. היא לא היתה מוותרת, מחזיקה אותי קצר. לא עושה לי הנחות. האמינה בי. אחלה מורה" (עמ' 13 שורות 19-20). העובדה כי שוכנע על ידי המחנכת לעלות למשטח ההחלקה נטענה באופן מפורש בתצהיר התובע (סעיף 6) וחרף זאת, לא זומנה המחנכת למסור עדות. בהחלטה מיום 01.06.20 דחיתי את הבקשה לעירייה לזמן את המחנכת כעדת הזמה. ב"כ העירייה מסר, כי אין מחלוקת שעודדו את התובע לעלות על משטח הקרח (עמ' 29 שורה 17, וכן סע' 60 רישא לסיכומי העירייה). כפי שציינתי בהחלטתי הנ"ל, ישנו קושי לקבוע כי עידוד מהסוג שנתנה המחנכת לתובע, כפי שהובהר בחקירתו הנגדית, הוא תמיד דבר חיובי. הרושם הוא, כי מדובר בדרבון שתלמיד בית ספר מתקשה לעמוד מולו ולסרב לו, וכי מי שעוסק בפעילות תוך כדי פחד אינו חסין מפני פציעה, אולי להיפך.

20.כפי שקבעתי לעיל, ע. קראה לתובע לעמוד ליד י. על מנת לצלמם יחד, והיתה בהכרח מודעת לכך שאינם אוחזים במעקה (ר' גם עדותה בעמ' 48 שורות 28-31). מעדותה של ע. התברר כי היא מבינה היטב את הסיכון הקיים בפעילות ההחלקה, ובאופן אישי חוששת מאוד מפעילות כזו ולכן לא עלתה על המשטח (עמ' 49 שורה 25), אולם לא עשתה דבר על מנת למנוע את עמידתם הצמודה ואת אחיזתו של התובע בי..

ברי, כי הצבת משגיחים נוספים ברחבה או בקרבה ממשית לה, אם מדריכים מקצועיים ואם אנשי צוות החינוך הנמצא ממילא במקום, אשר יפקחו על התלמידים המחליקים במשטח, יכוונו אותם לאחוז במעקה כאשר הם נחזים להיות חסרי יציבות, יבקשו ויזהירו אותם מפני הישענות על מחליק אחר, ויפגינו נוכחות שתרתיע מפני השתובבות (אף כי לא קבעתי שהיתה כזו) או סיכון מיותר – היתה מונעת את התאונה, בעלות זניחה.

כפי שנקבע בע"א 10083/04, חגי גודר נ' המועצה האזורית מודיעים [15.09.2005] (בפסקה 7):

"בין מורה לתלמיד שוררים יחסים מיוחדים, המקימים חובות וזכויות הדדיות. כך בין כותלי בית הספר, וכך, לעיתים ביתר שאת, גם מחוצה לו – במיוחד לעת יציאה לטיול. מבחינת חובתו של המורה – זה אינו נדרש אך לחנך את תלמידיו, להקנות להם ידע ולהטביע בהם ערכים; יש והוא נדרש גם לשמור על בריאותם של התלמידים ולהגן עליהם מפני סכנות האורבות להם, לא אחת, הן בד' אמותיו של בית הספר הן מעבר לשעריו. בית משפט זה הכיר אפוא לאורך השנים בחובת הזהירות הקיימת בין מורה לתלמידו, והיה מי שאמר, כי חובה זו כמוה כמו חובתו של הורה כלפי ילדו... כאשר יוצאים מורים ותלמידים (קל וחומר כשהמדובר בצוות הגן וילדי הגן), לטיול במסגרת בית-ספרית, ניתן וצריך לצפות כי עלול להיגרם נזק כזה או אחר... על המורים והגננות מוטלת לפיכך החובה לפעול מתוך שיקול דעת סביר והקפדה על כללי הזהירות...

הנה הוא, אפוא, האתגר העומד בפני מערכת החינוך: קיום טיולים, עידוד הכרת הארץ, מתן אפשרות לילדים ולבני נוער לחוות את הטבע ו"להיות ילדים", אולם כל זאת, בלא להתיר את הרסן ובלא להעמיד את הצעירים הנתונים לפיקוחה בפני סיכונים בלתי-סבירים... הדרישה לנהוג בזהירות ובסבירות – אף כשמדובר בשלומם של ילדים רכים – אינה מנביעה חובה בלתי-מתפשרת שלא לחשוף אותם, במסגרת החינוכית שבה הם מצויים, לעולם שמעבר לדלת. יחד עם זאת, בסופו של יום ביטחונם ובריאותם של הילדים עומדים בראש סדר העדיפויות. הצורך להגן על שלומם משקלו כבד ביותר. את הרצון ליתן חופש פעולה לילדים, ללמדם על הטבע ולהקנות להם ערכים של הכרת ואהבת הארץ, יש להגשים בכפוף – ולא בסתירה – לאינטרס ההגנה על שלום הילדים. כך סבור גם משרד החינוך, כפי שעולה מתצהיר תשובות לשאלון שערכה המפקחת במשרד החינוך, מחוז מרכז: 'משרד החינוך מעודד יציאה לטיולים בגלל הערך החינוכי שלהם וזאת כל עוד נשמרים בקפדנות כל כללי הזהירות." [ההדגשה במקור – ר.ה.]

21.בניגוד לעמדת העירייה אני סבורה – וזוהי גם עמדת פארק הקרח – כי החלקה על הקרח הוא ספורט מסוכן (וכך גם רכיבה על סוסים, דוגמא נוספת שהובאה בסיכומי העירייה). מדובר בהוצאת שכבה שלמה של תלמידים, אנרגטיים, בני עשרה, לפעילות שטבועה בה סכנה ממשית בשל היותם על משטח חלק ביותר ובשים לב לסכינים החדות שבתחתית נעלי ההחלקה. בשונה מפעילות משפחתית, בפעילות בית ספרית היחס בין הצעירים למבוגרים אינו מאפשר פיקוח הדוק על הנעשה בכל רגע נתון. במצב כזה, החובה המוטלת על המוסד החינוכי (ובמקרה שלנו העירייה כמעסיקה), הינה לבדוק היטב טרם ביצוע הפעילות מהן הוראות הבטיחות הנדרשות ואם ניתן למלא אחריהן בצורה המיטבית; אם התלמידים אינם חשופים לסיכון שלא לצורך; איך ניתן יהיה למנוע אירועים חריגים; איך ניתן יהיה לפקח על ההתנהגות של קבוצת תלמידים גדולה שיוצאת ל"יום כיף" ועשויה לפרוק עול מתוך כוונה להעצים את החוויה; ועוד כהנה וכהנה שיקולים אשר נראה שלא נשקלו כלל על ידי צוות בית הספר.

אפנה בעניין זה לפסק הדין בע"א 2061/90, אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, מז(1) 802 [1993] (להלן: הלכת מרצלי), שם נקבעה הלכה שניתן ללמוד ממנה לענייננו:

"12. ... העולם שמסביבנו צופן בחובו סכנות מסכנות שונות. דרגתן של אותן סכנות משתנה בהתאם לנסיבותיו של כל עניין ועניין, ולפיהן ייקבע גם היקפה של חובת הזהירות המוטלת על המורה. כך, למשל, חובת הזהירות הנדרשת ממורה בכיתה אינה זהה בהיקפה לחובה אשר מורה יחוב בה מקום שהתלמידים נמצאים בחצר בית הספר, והחובה תרבה ותלך כאשר התלמידים נמצאים בטיול מחוץ לכותלי בית הספר... בטיול מצוי התלמיד בסביבה זרה לו, ובבואו להחליט אם יפעל כך או אחרת, לא יוכל להסתייע, דרך כלל, בניסיון החיים הקצר שצבר...

13. חובתו הכללית של מורה כלפי תלמידו כוללת, כעיקרון, חובת משנה לנקוט מבעוד מועד אמצעים סבירים למניעתו של נזק צפוי. ככל שנקיטת אמצעים אלה ואחרים היא קלה יותר ופשוטה יותר, כן תגבר חובת המורה לנקוט אותם... לעתים די יהיה בנוכחותו של המורה במקום בו נצפה הנזק (ראה, למשל, פרשת כהן [11]); לעתים יידרשו אמצעי מניעה אחרים, כגון הצבת שלט, חסימה, אזהרה מילולית וכיוצא באלה - הכול בהתאם לנסיבותיו של כל עניין ועניין...

28. לבסוף: שיקולי מדיניות כלליים לא זו בלבד שאין בהם כדי להצדיק הסרת אחריות מן המורות, אלא שמחזקים הם קיומה של צפיות נורמאטיבית ראויה... לא היה אף מחסור במשאבים לצורך מניעת הנזק. די היה בהצבתה של מורה בירכתי הטיולית - או בסמוך לטיולית - והנזק אפשר היה נמנע. אכן, האמצעים שהיה צורך לנקוט אותם למניעת הנזק היו פשוטים, ודומה שעל מקרה כשלנו, ומקרים דומים לו, הסב השופט ויתקון את דבריו כי לעניינה של סכנה אשר ניתן למונעה באמצעים קלים ופשוטים, נדרוש מאדם כי ינקוט אותם אמצעים...

29. צירוף דברים אלה אל אלה ילמדנו, לדעתי, כי בנסיבות ענייננו הפרה המדינה את חובתה כלפי התובעת, והרי חבה היא כלפיה בנזיקין... המורות יכולות היו לצפות את הנזק, וראוי היה להן שתישאנה בחובה. המסקנה המתבקשת מאליה היא זו, שהמדינה חבה בנזיקין כלפי התובעת..."

22.לטעמי, קיומו של חוזר המנכ"ל הוכח בראיה טובה מספיק ודי לשם כך בצירופו של החלק הרלוונטי לתצהירו של להב. ככל שהעירייה (או משרד החינוך) היו מעוניינים להציג ראיה טובה יותר, מלאה יותר או עדכנית יותר, לא היתה מניעה כי יעשו כן. הפרק בחוזר המנכ"ל הנוגע לטיולים וסיורים בבתי ספר, והמתייחס לפעילות החלקה על הקרח, כפי שצורף, מעיד על קיומו ועל תוכנו, ולא נסתר באמצעות כל ראיה או עדות אחרת.

אפנה לדברי בית המשפט המחוזי בבת"א (מחוזי ב"ש) 3001-09, א' ח' ס' נ' מדינת ישראל משרד החינוך [03.05.2013] (להלן: פרשת אח"ס):

"146. ממה נפשך: או שהסגל החינוכי התרשל בלימוד חוזרי המנכ"ל, ועל-ידי כך גרם לעצמו להפר את הוראותיהם, בבחינת: "הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון" [בבלי בבא-מציעא לג, ב]; או שהמדינה כשלה בהטמעת חוזרי המנכ"ל בכלל, והנחיות חיוניות להגנת שלומם של התלמידים בפרט. במקרה הראשון, המדינה חבה באחריות שלוחית בגין רשלנותו של הסגל החינוכי. במקרה השני, המדינה חבה באחריות ישירה בגין רשלנותה-שלה. קרוב בעיניי לאחוז בשניהם. משעצם קיומם של חוזרי המנכ"ל היה ידוע, שומה היה על הכפופים להם לחקור ולדרוש בדבר תוכנם. כשם שרופא מצופה להכיר את חוזרי המנכ"ל של משרד הבריאות הנוגעים לעיסוקו – כך מחנך מצופה להכיר את חוזרי המנכ"ל של משרד החינוך הנוגעים לעיסוקו. אמנם, בתקופה הרלבנטית חוזרי המנכ"ל לא היו נגישים אינטרנטית כבימינו; אולם חזקה שהחוזרים היו ניתנים להשגה ולעיון בדרך כזו או אחרת."

23.באשר לטענה כי לתובע לא ניתנה רשות של ההורים לבצע את פעילות ההחלקה, אני מקבלת את טענת העירייה כי זו לא הועלתה במסגרת כתב התביעה המתוקן, ועל כן מהווה הרחבת חזית אסורה. נראה, כי המידע בקשר למחדל זה של בית הספר הגיעה לידיעת ב"כ התובע רק במסגרת ההליכים המקדמיים שנוהלו בין הצדדים, ואולם מאחר שלא ביקש לתקן את כתב התביעה ולהוסיף טענה עובדתית זו, לא ניתן להכריע על בסיסה או לייחס לה משמעות בבחינת אחריות העירייה לאירוע התאונה.

24.לסיכום פרק זה נקבע כי על בסיס המפורט לעיל, המסקנה המתבקשת היא כי צוות בית הספר (והעירייה כמעסיקה), הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, ולא מנע את התאונה אף שיכול היה לצפות את הסכנה שהתממשה.

הנתבעת 3 – משרד החינוך

25.משרד החינוך מצא לנכון לנסח ולכלול בחוזר מנכ"ל הנחיות הנוגעות להוצאת תלמידים במסגרת בית ספרית לפעילות החלקה על הקרח. מכאן, כי משרד החינוך מודע לכך שבתי ספר יכולים ומורשים לבצע פעילות כזו במסגרת טיול או סיור וקבע הוראות בטיחות ספציפיות רלוונטיות. בין היתר, נקבע כי לכל כיתה יוצגו שני מדריכי החלקה, מדריך אחד לכל 20 תלמידים, וכי קבוצת לימוד לא תעלה על 20 תלמידים, וכי "המורה אחראי לכך שמדריכי ההחלקה יסבירו לתלמידים את הפעילות והוראות הבטיחות הקשורות לביצועה."

התברר, כי לא היו במקום מדריכי החלקה בכלל, ואף לא משגיח (שאינו מדריך החלקה) אחד לכל 20 תלמידים, ואין ספק כי הוראות בטיחות אלה לא התקיימו במקרה דנן. מעדותו של להב עלה, כי מדי שנה מגיעים לפעילות במתחם כ-80 קבוצות מבתי ספר, וחרף זאת, מעולם לא שוחח עם נציג משרד החינוך ואינו רשום כספק של משרד החינוך (עמ' 38 שורות 13-18).

מטעם משרד החינוך העידה גב' ברכה ברייר, מפקחת המחוז הכולל את בית הספר בו למד התובע בעת התאונה (להלן: המפקחת). המפקחת ציינה בתצהירה, כי משרד החינוך מקיים פיקוח-על שבא לידי ביטוי בהעברת כל חוזרי המנכ"ל להנהלות בתי הספר והנגשתם לציבור. עם זאת, טענה המפקחת, כי תפקיד משרד החינוך אינו יכול לכלול בדיקה האם הצוות החינוכי מודע לקיומו ולתוכנו של חוזר מנכ"ל רלוונטי, וזו אחריותו של מנהל בית הספר אשר "חייב לדעת את החוזרים" (עמ' 89 שורה 19). המפקחת לא ידעה למסור אם לאחר מעשה, נערכה בדיקה כלשהי של משרד החינוך בנוגע לתאונה זו, והובהר כי לא היתה בפועל המפקחת במועד התאונה. המפקחת ציינה, כאשר שאלתי אם נערך פיקוח כלשהו על ידי משרד החינוך לוודא כי הנהלות בתי ספר מודעות לחוזרים הרלוונטיים, כי "יש רענונים של החוזר מדי שנה, טיפול במקרים חריגים כל מיני קשרים... יש הכשרות של טיולים, שם צריך להגיע אחת לאיקס תקופה, רכז טיולים צריך לסמן שהיה שם וקיבל את זה" (עמ' 90 שורה 31 עד עמ' 91 שורה 2). עם זאת, המפקחת לא ידעה לומר אם ומתי בוצע ריענון כזה בשנים 2015-2016 בבית הספר בו למד התובע. המפקחת העידה, כי יש בעל תפקיד האמון על העברות המידע (הרענונים) וקבלתם, אולם אינה יודעת מי הוא אותו אדם (עמ' 91 שורות 9-13). המפקחת נשאלה אם יש פיקוח על נותן שירות כדוגמת פארק הקרח, אליו מגיעים כ-80 בתי ספר בשנה, והשיבה "אני לא יודעת להגיד לך אני מניחה שיש" (עמ' 91 שורות 23-25), אולם סירבה להסביר את הבסיס להנחה זו, ומסרה שזה לא מתפקידה לבדוק. המפקחת השיבה, כי בית ספר צריך לדווח מראש על פרטי הפעילות מחוץ לבית הספר, וכי נותן שירות מרכז החלקה על הקרח ככל הנראה צריך להיכלל ברשימת ספקים של משרד החינוך, אולם לא ידעה להשיב על כך באופן וודאי (עמ' 92 שורות 1-7). לעניין זה אפנה לחוזר המנכ"ל שמתייחס באופן כללי לביקור "באתר ממוסד של החלקה על קרח", כאשר לא הובא כל הסבר לעניין פרשנות המונח "ממוסד", ואם נדרש לכם כך אישור עקרוני של מדרש החינוך או הכללתו של האתר ברשימת הספקים.

26.אינני מקבלת עמדת משרד החינוך כי די בניסוח והפצה של חוזרי מנכ"ל כדי למצות את אחריותו, וכי אין לצפות או לדרוש ממנו לבחון את ספקי השירות, לבדוק כי בתי ספר ממלאים ככלל (ולו באופן מדגמי), אחר הנחיות חוזר המנכ"ל, או אם הם מודעים בפועל לקיומם ולתוכנם. משרד החינוך לא זימן לעדות את הנציג שאמור לבדוק את נותני השירות לבתי הספר במסגרת הפעילויות החינוכיות, או את מי שיכול היה לשפוך אור על רשימת הספקים שאושרו לצורך מתן שירות של החלקה על הקרח במסגרת טיולים בית ספרים.

אני מצטרפת, בכל הכבוד, לקביעות של בית המשפט המחוזי בפרשת אח"ס:

"147. אשר למדינה – 'גדול המְעַשֵּה יותר מן העושה' [בבלי בבא-בתרא ט, א]. על משרד החינוך לשקוד להנחיל למורים את ההנחיות האופרטיביות הרלבנטיות לעבודתם, במיוחד בתחומים הרגישים של דאגה לשלום התלמידים, ולנקוט אמצעים לוודא את הפנמתן וביצוען. לעניין זה, "הפצצה" ו"הצפה" של חוזרים ושל עדכונים ותוספות לחוזרים אינן בגדר הפצה יעילה של הנחיות אופרטיביות. יש לדאוג להפצת החוזרים היישומיים המיועדים לכלל ציבור המורים בהיקף ובמתכונת "ידידותיים למשתמש". על יסוד העיון במאגר חוזרי מנכ"ל שבאתר משרד החינוך – איני משוכנע כי כזהו המצב.

148. משבצפיוּת עסקינן, מי שחובתו ליידע אדם אחר אינו יוצא ידי חובתו בהעברת המידע בדרך שניתן לצפות כי המידע יעבור לנמען "מעל הראש", ולא יובן, יופנם וייושם למעשה. כך לעניין מעביד המבקש לקיים את חובתו להזהיר את העובד מפני סיכונים בעבודה... כך לעניין רופא המבקש לקבל 'הסכמה מדעת' של המטופל להתערבות רפואית... כך לעניין ספק המבקש להתקשר עם לקוח בחוזה אחיד...

149. בדומה לכך, חובתו של משרד החינוך להנחות את הסגל החינוכי, בבחינת 'וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן' [שמות יח, כ] – אינה מקוימת על ידי עצם ההפצה של חוזרי מנכ"ל. היא טעונה עריכת ההנחיות במתכונת קצרה וקליטה, כאשר עדכונים ותוספות משולבים בטקסט המנחה ולא מצטברים לו ב"תפזורת". על ליקוי זה התריע כבר מבקר המדינה [וינינגר, כלעיל בפסקה ‏33, עמ' 8]. קיומה של חובת ההנחיה מחייב נקיטת אמצעים לוודא כי ההנחיות מגיעות לידיעת הסגל החינוכי הרלבנטי ומוטמעות בקרבו. היא גם טעונה נקיטת אמצעים לוודא שההנחיות מקוימות; בבחינת: 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה' [בבלי קידושין מ, ב]..."

27.אני מקבלת את עדותו של מר יואב יעקובי, שזומן כעד מטעם המדינה, בנוגע להעדר פניה מתועדת של בית הספר למוקד המידע. עמדתו של מר יעקובי כי פנייה כזו מביאה להעברת חוזר המנכ"ל הספציפי הרלבנטי לבית המשפט סבירה בעיני, ולא נסתרה, וכיודע, חוזר כזה לא התקבל אצל בית המשפט עובר ליציאה לאותו "יום כיף" במהלכו נפגע התובע.

עם זאת, משרד החינוך כמפקח-על, חב חובת זהירות כלפי התלמידים הסומכים על הצוותים החינוכיים שימלאו אחר הוראות הבטיחות המנוסחות ומופצות על ידו. לא די בניסוח הוראות בטיחות והנגשת חוזרים כדי לצאת ידי חובה. יש לוודא כי רכז הטיולים בכל בית ספר מקבל וקורא בפועל את ההנחיות הרלוונטיות, וכך כל בעל תפקיד רלבנטי בכל מוסד חינוכי. משרד החינוך כשל במילוי חיובים אלה, שניתן לבצעם באופן שאינו דורש השקעה כספית ניכרת, למשל, באמצעות דיווח מסודר של מנהל/ת כל מוסד חינוכי ועריכת רישום מסודר, רישום מלא של ההדרכה לרכזי הטיולים וכד', במקום להסתמך על השערות ומשאלות לב בלבד.

חלוקת האחריות

28.הנתבעים כולם גרמו יחד לנזק אחד, שלא ניתן לחלוקה ועל כן, הם אחראיים ביחד ולחוד לפיצוי התובע בגין מלוא נזקיו, אולם יש לחלק את מידת ההשתתפות של כל אחד מהם בתשלום הפיצוי, במישור היחסים בין הנתבעים לבין עצמן, בשים לב למידת התרומה של כל אחד לנזק והאשמה המוסרית שבהתנהלותו (ר' למשל ע"א 10078/03, אורי שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד סב (1) 803; ע"א 8199/01, עיזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' יואב מירו, פ"ד נז(2) 785 [2003], בעמ' 795-796).

בפרשת אח"ס נקבע (בפסקה 181) כך:

"אני מחלק את הרשלנות בענייננו, בהתייחס לנתבעות הקיימות, ל-3 מחדלים עיקריים: מחדלה של המדינה מלהסדיר את העברת המידע בין השירותים הסוציאליים העירוניים לבתי-הספר (40%); מחדלה של המדינה מלהטמיע את ההוראות הקיימות בדבר עריכת שיחות אישיות עם תלמידים ומלוודא קיומן (30%); ומחדלו של הסגל החינוכי מלאבחן מוקדם יותר את מצוקתו של התובע, בשים לב לעובדות הגלויות בדבר נתוניו האישיים והמשפחתיים ובדבר מופנמותו ובדידותו (30%). הרשת תישא עם המדינה, בחלקים שווים, באחריות שלוחית למחדלו של הסגל החינוכי (15%:15%); ובאחריות הישירה לאי-ווידוא קיומן של הוראות קיימות ומחייבות בדבר עריכת שיחות אישיות עם התלמידים (15%:15%). המדינה תישא לבדה באחריות ישירה למחדל ההסדרה של העברת המידע הסוציאלי..."

בת"א (מחוזי חי') 3447-07-12, עיזבון המנוח ארחיים הייב נ' מדינת ישראל [17.04.2019], נקבע, לעניין חלוקת אחריות במקרה של תקיפה קשה של תלמיד בחצר בית הספר שהביא למותו (בפסקה 136) כך:

"האחריות המוטלת על הנתבעים, גרמה נזק בלתי ניתן לחלוקה, ועל כן יש להורות כי הנזק ישולם ביחד ולחוד, כאשר החלוקה בין הנתבעים, בינם ובין עצמם, תיקבע לפי מידת האשם המוסרי אשר יש לייחס לכל אחד מהמעוולים, הזכאים להשתתפות ולשיפוי מלא ביניהם.

29.שקלתי את מידת האשמה החלה על כל אחד מהצדדים, ומצאתי לחלק את האחריות ביניהן באופן הבא: היכל הקרח יישא באחריות בשיעור של 30%, העירייה תישא ב-50% והמדינה (משרד החינוך) ב- 20% מהאחריות לאירוע ולתוצאותיו.

אשם תורם

30.בהלכת מרצלי, על אף הפעילות המסוכנת שבה נקטה הנפגעת, נקבע כך:

"31. ...אכן, גם קטין - קרי, לענייננו: תלמידה בת ארבע עשרה - חייב לשמור על ביטחונו הוא, ובחודלו עשוי הוא להתחייב באשם תורם. אך נזכיר, כי אדם רך בשנים נעדר שיקול-דעת בשל להערכתם של סיכונים, ובנסיבות העניין דומני שאין לחייב את התובעת באשם תורם... ניתן לומר אף אחרת, שרשלנות המורות הייתה הסיבה המכרעת לתאונה, עד שאין לתת את הדעת לאשם התורם של התובעת, ככל שהיה אשם תורם..."

נכון הדבר, כי התובע , תלמיד כבן 16, יכול היה (גם ללא הסבר, או עם הסבר חלקי בלבד), להבין כי הסכינים שבתחתית נעלי הגלישה יוצרים סכנה, וכי הותרת ידו על משטח הקרח חושת באותו לסכנה זו. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכם שמדובר בפעילות במסגרת חינוכית, אשר התובע לא השתתף בו מתוך התלהבות עצמית ורצון עז אלא לאחר ששוכנע ודורבן לעשות כן על ידי המחנכת. כאשר נער צעיר מבצע פעילות מסוכנת, מתוך רצון לרצות את המורה, סביר כי יהיה מרוכז בחשש "הפרטי" שלו, הנוגע ליציבות (או כפי שהובהר, חוסר היציבות הבולט) שלו, לתחושותיו, להבנתו כיצד הוא נראה על ידי חבריו וכד', ופחות ייתן דעתו באופן מחושב להערכת הסיכונים הכרוכים בפעילות.

לאחר שנתתי דעתי למכלול הנסיבות, לגילו של התובע, לסוג הפעילות, לקבוצה ולאופייה, להעדר ראיה בדבר ההנחיות בטיחות מתאימות, להתנהלות הצוות החינוכי בכלל וע. בפרט, ולמידת הרשלנות והאשם שמצאתי בהתנהלות הנתבעות, אני קובעת שאין מקום להטיל על התובע אשם תורם כלל לאירוע או לתוצאותיו.

הנזקים

הנכות הרפואית

31.הצדדים אינם חלוקים בשאלת שיעור הנכות הרפואית שנותרה לתובע בגין חתך שנגרם בכף ידו, וזו עומדת על 10% כמפורט בחוות דעתו של פרופ' יואל אנגל, לפי סעיף ליקוי 42(2)ד.

הנכות התפקודית – הפגיעה בכושר ההשתכרות

32.הלכה היא בעניינם של קטינים, ובהיעדר קריטריון חילופי אחר שישמש לשומת הפיצוי, תיקבע הנכות התפקודית בשיעור הנכות הרפואית (ע"א 5148/08, ליאור קוגלמס נ' אביתר לוי [20.02.2008]; ע"א 9873/06, כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מיכל פפו [22.03.2009]).

לפי חוות הדעת שצורפה לכתב התביעה, טווח התנועה האקטיבי של התובע עם האגודל שנפגע מוגבל וכאוב, כוח האגרוף והצביטה ירוד משמעותי ביד ימין, התובע מתקשה להחזיק מכשיר שניתן לו לצורך המדידה, ולהפעיל כוח עם האצבעות, ועם זאת, התחושה תקינה.

התובע העיד כי שירת בצה"ל 7 חודשים בלבד, ושחרר בגין בעיות בבית, ובמועד עדותו שירת בשירות לאומי במרכז לקשישים, ובהמשך בשל הנחיות הריחוק החברתי מקשישים עקב מגיפת הקורונה, עבר להתנדב בבית מרקחת (עמ' 6, שורות 28).

טענות הנתבעות 1 ו- 2 (אליהן הצטרפה הנתבעת 3) לפיה אין לנכותו של התובע כל משמעות תפקודית, נטענו בעלמא, על בסיס עיסוקו כשחקן כדורגל. מאחר ועסקינן בקטין, לא ניתן לראות בתחום הכדורגל כתחום עיסוקו היחיד (או העיקרי) בהמשך חייו, כמקצוע ממנו יתפרנס, ולא מן הנמנע כי גם אם יבחר להמשיך ולשחק באופן מקצועי, בשל ההכנסות הצנועות שמניב לו עיסוק זה (כיום 3,000 ₪ לחודש, סכום הנמוך משמעותית מהסכום המקסימלי שהוא רשאי לקבל כחייל – ר' עמ' 8 שורות 23-28), יבקש לעבוד במקצוע נוסף להשלמת שכרו. כך, התובע (במועד עדותו, 01.06.20), משלב בין עיסוקו כשחקן כדורגל לבין שירות לאומי ואינו מעביר את זמנו באופן בלעדי באימונים ומשחקים.

בנסיבות אלו ולנוכח גילו, לא ניתן לקבוע כי התובע החל "לכתוב את סיפור חייו" המקצועיים/תעסוקתיים.

מכאן, אני רואה את הנכות כבעלת משמעות תפקודית ממשית. מאחר שמדובר בתובע שהיה קטין בעת התאונה, יש לראות את הנכות התפקודית כזהה בשיעורה לנכות הרפואית (10%).

בסיס השכר

33. כפי שנקבע בע"א 10064/02, "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, ס(3) 13 [2005], פסקאות 13-14:

'השכר הממוצע במשק – '...כפי שהיה ידוע, על-פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ביום פסק-הדין'... – הפך אפוא לאדן המרכזי בחישוב הפסד השתכרותו של קטין ... פניית בית המשפט לפסיקה הגלובלית נשמרה למקרים חריגים. הלכה זו הוחלה גם על עניינם של צעירים בראשית דרכם שנפגעו בטרם גיבשו מסלול מקצועי מוגדר... זוהי חזקה עובדתית המבוססת כאמור על ניסיון החיים, אך גם על המציאות הנורמטיבית...

נקודת המוצא היא אפוא כי הפיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות של הקטין מבוסס על ההנחה כי אלמלא התאונה היה הקטין משתכר בשיעור השכר הממוצע במשק."

גם כאשר ניתן פסק דין לאחר שהגיע התובע – שנפגע בהיותו קטין – לגיל בגרות, נקודת המוצא היא כי יש לערוך את חישוב הפסדי השכר שנגרמו לו על בסיס השכר הממוצע במשק (ר' לעניין זה למשל רע"א 7490/11, חטיב פחרי נ' מוחמד חאג' [28.12.2011] וכן ע"א 2232/18, פלונית נ' פלוני [14.10.2018]).

כפי שנקבע בע"א 267/12, סרגי דוידנקו נ' הפול - המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ [02.07.2012]: "סיכומו של דבר, כי השכר הממוצע במשק כמדד לאומדן שכרו של ניזוק ייקבע על פי פרסומי הלמ"ס על פי החלופה הכוללת גם את שכרם של עובדים זרים ושל עובדי השטחים נכון למועד מתן פסק הדין בערכאה המבררת."

עם זאת, בעייתיות מיוחדת קיימת כעת בסיס השכר לפי השכר הממוצע במשק, שעלה בחודשים האחרונים באופן משמעותי, במקביל לעליה הניכרת בשיעור האבטלה, עקב מגפת הקורונה והמצב הרפואי והכלכלי המיוחד שנוצרו בגינו. בשל כך, בימים אלו, השכר הממוצע במשק משקף את שכרם הממוצע של המועסקים (ושלהם בלבד), כאשר מנגד, יש לתת את הדעת לשיעורי האבטלה הגואים, ולאפשרות כי הנפגע בעניינו ניתן פסק הדין, אלמלא התאונה, היה מוצא עצמו בין אותם בלתי מועסקים.

לפיכך, ולמרות שהשכר הממוצע במשק על פי הפרסום האחרון של הלמ"ס (נכון לחודש 5/20) עומד על 11,495 ₪ (https://www.cbs.gov.il/he/pages/default.aspx), מצאתי כי נכון לערוך את חישוב נזקיו של התובע על בסיס השכר הממוצע במשק טרם התפשטה באופן ניכר מגיפת הקורונה, לפי הנתון התואם לחודש 3/10, שעמד על 10,921 ₪.

הפסדי השתכרות

34.גיוסו של התובע נדחה לדבריו, בשל נכותו, ב-5 חודשים. מנגד, התובע משרת בשירות לאומי ולא מן הנמנע כי שחרורו משירות זה יהיה לפני שהיה משתחרר משירות צבאי מלא של כ- 3 שנים. לפיכך, לא מצאתי כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר.

באשר לעתיד (מגיל 21 ועד 67), חישוב אקטוארי המבוסס על השכר הממוצע במשק ושיעור הנכות, מביא לתוצאה של 325,131 ₪.

ברע"א 7798/18, פלונית נ' עדי שושנה [22.11.2018] דחה בית המשפט העליון ערעור על קביעת בית המשפט המחוזי, אשר הפחית מהפיצוי שנגרם לנפגעת, שנפגעה בסמוך להגיעה לגיל 18, כך שנקבע לה פיצוי גלובלי בשיעור של כ-70% מהחישוב האריתמטי. נפסק כי "אכן, מקום בו מדובר בקטינים הנטייה היא לזהות את הנכות התפקודית עם הנכות הרפואית, וליתר דיוק, עם הגריעה מהשכר... אך כאשר הנכות הרפואית היא נמוכה ועומדת על 5%, ההנחה היא שמידת ההגבלה וההשפעה על התפקוד היום-יומי אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית, והפרקטיקה הנוהגת היא לפסוק סכום גלובלי. כך עשה בית המשפט המחוזי, ודומה כי כערכאת ערעור, אף נמנע "מלמצות" את מידת התערבותו."

35.בענייננו, הנכות היא בשיעור של 10% ויש לה משמעות תפקודית, ועם זאת, על בסיס ההלכות המשפטיות והפרקטיקה הנוהגת, בשים לב לעובדה כי התובע רואה עצמו כשחקן כדורגל (ולו כמשרה חלקית), עיסוק שככל הנראה לא יושפע באופן ישיר מהנכות בידו, מצאתי לערוך את החישוב באופן גלובלי, כך שהפיצוי לתובע יעמוד על 80% מהחישוב האריתמטי. לעניין זה, אני דוחה את עמדת הנתבעת 1 לפיה יש לערוך חישוב גלובלי ומינימלי ביותר בראש נזק זה, כפי שהוצע בסיכומיה.

בהתאם, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר בסך של 260,105 ₪.

הפסדי פנסיה

36.התובע זכאי לפיצוי בשיעור של 12.5% מהפסדי השכר שנקבעו, בגין הפסד הפרשה לפנסיה, דהיינו, 32,513 ₪.

עזרת הזולת

37.התובע הבהיר כי לא הוציא כספים בפועל עבור עזרה, והוא נעזר בבני משפחה, באופן מוגבר בתקופה הסמוכה לפציעה. בשים לב למצבו הרפואי, לתקופת השיקום והחלמה שנדרשו, למגבלותיו ולהשפעת הנכות על תפקודו הכללי, מצאתי כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין שווי עזרה שניתנה לו על ידי בני משפחה או שתינתן לו בעתיד, למשך תוחלת חייו.

התובע בתצהירו התייחס להוצאות הוריו כמטיבים, אולם למעט טענה כי אביו "לקח חופש ונגרמו לו בגין כך הוצאות וכן ביטול זמן", לא צורפו ראיות ולא היתה טענה באשר למספר ימי החופש או לשווים. לא ברור כיצד חושבו הוצאות אלה בסיכומי התובע, שם הועמדו על סך 15,000 ₪.

אני מעמידה את הפיצוי בגין הצורך בעזרת הזולת בסכום גלובלי, בשים לב לנתונים שפורטו, הן לעבר והן לעתיד, בסכום של 20,000 ₪.

הוצאות רפואיות

38.התובע טען כי נרכש עבורו סד ליד בעלות של 300 ₪, אולם לא צורפה קבלה. בסיכומיו לא נטען כי יש לפצות את התובע בגין הוצאות כלשהן (מעבר להפניה להוצאות הוריו כמטיבים). לפיכך, אינני פוסקת לתובע פיצוי בראש נזק זה.

נזק בלתי ממוני

39.אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל, בהתחשב בסוג הפציעה, האשפוז, אופי הנכות, שיעורה, הטיפולים שעבר, גילו והשפעתה של הנכות על חייו בכל התחומים, בסך של 50,000 ₪. הסכום נפסק בערכים להיום, כולל הפרשי הצמדה וריבית.

40.ריכוז סכומי הפיצויים

סוף דבר

41.אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסך כולל של 362,618 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% בסך 84,853 ₪.

מעבר לסכומים אלה, ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות משפט בגין ההוצאות שהוציא לצורך ניהול ההליך כפי שיפורט להלן, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה: 4,500 ₪ בגין חוות דעת רפואית (חשבונית צורפה לסיכומי התובע), אגרת בית המשפט בסך 704 ₪ (מיום 31.01.18); והוצאות העד מטעם התובע בסך 400 ₪ (ממועד הדיון 01.06.20).

כאמור, חלוקת הפיצוי הכולל בין הנתבעים לבין עצמם, ייעשה לפי לשיעור האחריות שנקבע.

42. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד התשלום בפועל.

43.עותק הדיסק שהוגש לתיק ותויק בתיק הלשכה, יוחזר לב"כ התובע, בדואר רשום.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ו אב תש"פ, 16 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.