התובע אינו יכול להסתמך על החריג לפיו הוא לא היה אמור לבדוק אם יש ביטוח שכן הקשר בינו לבין צד ג לא היה תחת הגדרת ידידות אמיצה כהגדרתה בפסיקה ואשר מצדיקה את החלת החזקה בדבר מבחן הסבירות הסובייקטיבי.
יתירה מזו, ההגנה טוענת שהתביעה הוגשה ע"י התובע כמעט 7 שנים לאחר המקרה. בכך גרם התובע לנזק ראייתי לנתבעת וקושי בבירור האמת.
דיון והכרעה
ברע"א 9478/12 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' איי.אי.ג'י חברה לביטוח בע"מ (24.01.2013) נאמר:
"בית משפט זה נדרש זה מכבר לפרשנותו של סעיף 7א לחוק הפיצויים וליסוד הסבירות המעוגן בו. נפסק, כי סעיף זה, אשר נועד למנוע שלילת פיצוי מנפגע שנהג ברכב ללא כיסוי ביטוחי, אך לא ידע על כך ולא סביר היה שידע על כך, בא להגשים תכלית כללית של צדק, וכי הטעמים המונחים ביסודו הם טעמים של תקנת הציבור המשולבים בשיקולים של הרתעה (ע"א 1777/03 קרנית נ' אגמי, פסקה 18 [פורסם בנבו] (4.7.2005), להלן: עניין אגמי). עוד נפסק, כי יחסים מיוחדים בין הנפגע-הנוהג לבין מתיר השימוש ברכב, ביניהם יחסים של ידידות אמיצה, מקימים חזקה לפיה היה זה סביר מצידו של הנפגע להימנע מלערוך בירור בשאלת קיומו של הכיסוי הביטוחי (ראו: ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי [פורסם בנבו] (8.12.2005); רע"א 6825/01 שלום נ' שריקי [פורסם בנבו] (18.12.2001); רע"א 2853/96 קרנית נ' דחבור ג'מאל פרח, פ"ד נג(1) 680, פסקה 20 (1999)). עם זאת, הודגש כי חזקה זו אינה חלוטה, וייתכנו מקרים בהם חרף קיומם של יחסים כאמור, לא יצא הנפגע ידי חובתו אם לא ברר אודות הכיסוי הביטוחי עובר לשימושו ברכב (עניין אגמי, פסקה 18). כזה המקרה, למשל, אם הנפגע היה מודע לאפשרות קונקרטית לפיה לרכב אין ביטוח מתאים, וחרף זאת נמנע מלברר אודותיו."
בהתאם לחוק ולפסיקה על תובע, המבקש להיכנס לגדרו של סעיף 7א, מוטלת כאמור חובה להוכיח שלושה תנאים מצטברים:
התנאי הראשון – על התובע להוכיח כי השימוש שעשה באופנוע היה בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו. במקרה שלפנינו, הנני סבור כי התובע עמד בנטל סעיף 7א לחוק הפלת"ד והצליח להוכיח כי קיבל היתר מצד ג' לנסוע על האופנוע. בעניין זה עדות התובע היתה קוהרנטית ואמינה בעיניי ועדיפה על פני עדות צד ג' שסתרה במספר מקומות את עדותו במשטרה שנמסרה יומיים לאחר התאונה. כך למשל בעדותו במשטרה נכתב:
"...ונכנסתי למגרש הכדורגל. את הקסדות והמפתח של האופנוע הנחתי בצד המגרש ואני התיישבתי בצד האחר. במהלך משחק כדורגל שחזיתי בו. ראיתי את א. י.לוקח את הקסדה ואת המפתח של האופנוע הפצרתי בו שלא ייקח את האופנוע וחזרתי על כך מספר פעמים והודעתי לו שאין לי ביטוח עליו וסירבתי שייקח את האופנוע. אולם בכל זאת הוא לקח ונסע עם האופנוע."
ואילו בעדותו בבית המשפט מיום 18.07.16 (עמ' 85 שורה 17) נאמר:
"ש :"במהלך משחק כדורגל שחזיתי בו ראיתי את א. י. לוקח את הקסדה ואת המפתחות של האופנוע". כלומר, פה, בהודעת, אמרת במשטרה שאת חזית במשחק , לא היית שותף במשחק , נכון?
ת :כתוב פה תצפתי.
ש :כתוב חזיתי , אבל לא נורא . "בזמן שחזיתי בו" ,
ת :אני חושב שזה תצפתי אבל בסדר .
ש :"במהלך משחק כדורגל שחזיתי בו".
ת :אוקיי . אני חושב שזה תצפתי אבל בסדר .
ש :"משחק שחזיתי בו" , אז מה שכתוב פה זה נכון... "
ובהמשך:
"ש :הנחתי בצד המגרש ואני התיישבתי בצד אחר , במהלך משחק כדורגל שחזיתי בו" , בזמן שחזית בו , "ראיתי את א. י. לוקח את הקסדה ואת המפתח של האופנוע , הפצרתי בו שלא ייקח" . כלומר , בזמן שהוא לקח ובזמן שאתה הפצרת אתה לא היית במגרש , נכון?
ת :לא נכון .
ש :מה נכון?
ת :שני , שני הדברים האלה הם שני דברים שונים שקרו בזמנים שונים . כשאני הפצרתי בו לא לקחת את האופנוע זה היה במהלך וויכוח שהתנהל כשאני הייתי בתוך המגרש כאשר , תראה אדם מגיע לכדורגל ולא סתם בא ולוקח את המפתחות והקסדה , הוא בא , הוא מבקש ממני , אני הייתי במהלך משחק . כשאני הייתי במהלך משחק הוא אומר לי גילי אני לוקח את האופנוע , ואני במהלך משחק ואמרתי לו "לא ממש לא אין ביטוח" והמשכתי לשחק ואז הוא ניסה לשכנע אותי והוא התחיל להגיד לי "גילי נו סיבוב קצר" , אני אמרתי לו "לא סיבוב קצר א. אין לי ביטוח עליך" ועצרתי , אני הפסקתי לשחק. עכשיו , אנשים , באמת במשחק כדורגל יש רעש יש זה רואים לא משחק הפסקנו את המשחק כדורגל , היה וויכוח ממשי , ברור , חד משמעי בו הוא אומר לי סיבוב קצר גילי בחיאת עלי אתה, מה כבר יקרה ואמרתי לו לא אין לי ביטוח עליך, אין , יש לי ביטוח רק על שמי ואתה לא נוגע באופנוע . את האמת אני אגיד לך ? באמת שחשבתי שהוא ירד מהעניין . חזרנו לשחק , עכשיו מה קרה לאחר מכן זה מה שאתה מתאר פה ..."
ובהמשך:
"...אז לאחר מכן הפסקנו , חזרנו לשחק . הייתי בטוח שהוא ירד מהעניין והמשחק נגמר , מדי פעם יש הפסקות , הולכים לשתות או שהיה פנדלים או משהו , אני חשבתי בחוץ , יכול להיות שהפסדנו ואני תצפתי במשחק נו שהתקיים במגרש . אני לא ישבתי ליד המפתחות והקסדה ואני כן ראיתי אותו כשהוא היה על הגדר עם המפתחות והקסדה , אני פיזית ראיתי את הקסדה , לא את המפתחות , הוא קפץ , אני נכנסתי לתוך המגרש , התחלתי ללכת באלכסון לכיוון האופנוע והתחלתי לצרוח לו עוד הפעם "אין לי ביטוח עליך , שלא תעז לעלות על האופנוע , אין לי ביטוח" . כולם שמעו את זה , היו יותר מ-10 אנשים במגרש כדורגל , היו לי פה עדים שאני דיברתי איתם במשך כל השנה הזאת הגעתי כמעט לכל עד שהיה משחק איתנו בזמנו בכדורגל ואנשים שזוכרים ואני שואל אותם וחלק זכרו...".
כשאני משווה לנגד עיניי את העדות במשטרה והעדות בתצהיר ורואה קושי "לסנכרן" ביניהם ובא צד ג' ומציין שהיו אלו שני אירועים שונים בזמנים שונים הדבר יוצר קושי ממשי באמינות העד. גם משום ששני האירועים לא מוזכרים במשטרה ובתצהירו וגם משום שאותם עשר עדים לא הגיעו להעיד על העניין.
גרסתו של התובע בכך שקיבל מצד ג' היתר מפורש או לכל הפחות היתר משתמע להשתמש באופנוע מסתברת יותר בעיני. כמה פעמים בעבר ניתן היתר פוזיטיבי והפעם לא היתה התנגדות באופן אקטיבי. למסקנה זו אני מגיע גם בהסתמך על עדותה של גב' א. א. י. אמו של התובע, שעדותה היתה מהימנה בעיניי.
אמו של התובע סיפרה בסעיף 4 בתצהירה ובעדותה (עמודים 27-28 לפרוטוקול) כי במהלך ההמתנה בבית החולים הגיע בחור אשר הציג את עצמו בשם גילי. גילי סיפר לה שהוא הבעלים של האופנוע וכששאלה אותו מה קרה "הוא סיפר לי שהם שיחקו כדורגל, שא. ביקש את האופנוע לסיבוב וכעבור זמן מה הוא קיבל טלפון, סיפרו לו שא. היה מעורב בתאונת דרכים ואז הוא הגיע לבית החולים". במהלך חקירתה של אימו של התובע ניתן היה להתרשם, כי דברי אמת בפיה, וכי אין היא מנסה להתאים את המציאות לצרכיה. התרשמתי מאצילות נפשה של אמו של התובע כשלמרות שבנה פצוע התפנתה לשלם עבור נזק הרכוש שנגרם לאופנוע (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 19-30, עמ' שורות 15-19 ועמ' 26 לפרוטוקול שורות 25-28).
לאחר יומיים, במהלך האשפוז, הגיע גילי פעם נוספת לבית החולים וסיפר לתובע כי לא היה לו ביטוח חובה תקף עבורו, וביקש ממנו לחתום על מסמך שהתובע לקח את האופנוע ללא רשותו, ועל כך שהאופנוע היה תקין במועד התאונה (ס' 5 לתצהיר התובע עמ' 101 לפרוטוקול).
התובע הסכים לחתום על כך שהאופנוע היה תקין, אך לא הסכים לחתום על כך שלקח את האופנוע ללא רשות.
גילי פנה לאמו של התובע וביקש שתגיע למוסך על מנת להסדיר את התשלום על הנזק (סע' 7 לתצהיר עדותה של אמו של התובע) ורק במהלך אותה הפגישה הבינה אמו של התובע, כי לגילי לא היה ביטוח חובה המכסה את נהיגתו של התובע (שם ועמ' 8 לפרוטוקול ש' 5, עמ' 11 לפרוטוקול שורות 19-24, עמ' 13 לפרוטוקול שורה ועמוד 15 לפרוטוקול שורות 21-23 ועמודים 29-30 לפרוטוקול).
לאחר ששוחרר התובע מבית החולים המשיך גילי ללחוץ על התובע שיחתום על מסמך שלקח את האופנוע ללא רשות, אך התובע לא היה מוכן לעשות כן, שכן השימוש באופנוע נעשה בהיתר מגילי.
אמו של התובע דאגה לשלם לגילי עבור הנזק שנגרם לאופנוע (סע' 9 לתצהיר אמו של התובע מוצג ב', ועמ' 12 לפרוטוקול שורות 31-32, עמ' 13 שורות 11-19) וגילי חתם על מסמך שהוא מאשר את קבלת התשלום (נספח ב' לתצהירה של אם התובע).
רק לאחר קבלת התשלום הגיש גילי תלונה בגין לקיחת האופנוע ללא רשות (סעיפים 7 ו- 15 לתצהיר התובע, מוצגים 7-18 וסע' 10 לתצהיר אמו של התובע), דבר שמראה את דרך חשיבתו והאסטרטגיה בה נקט, המצביעה על כך שזו היתה "עדות כבושה".
התנאי השני- על התובע להוכיח שהשימוש שעשה באופנוע לא היה מכוסה בביטוח בר תוקף לפי פקודת ביטוח רכב מנועי- עובדה זו אינה שנויה במחלוקת.
התנאי השלישי- עליו להוכיח כי (א): לא ידע (מבחן סובייקטיבי) שאין ביטוח המכסה את השימוש בזמן נהיגתו על האופנוע. (ב) ולא היה זה סביר שידע (מבחן אובייקטיבי) שאין ביטוח המכסה את שימושו באופנוע.
בהקשר למבחן הסובייקטיבי- נראה שלא הייתה קיימת ידיעה אצל התובע. גם כאן מקובלת עלי גרסתו של התובע שלא נאמר לו ע"י צד ג' כי הביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב.
בקשר למבחן האובייקטיבי - לאחר שמיעת העדויות, אין מחלוקת עובדתית מצד הצדדים על כך שצד ג' התיר לתובע לרכב על האופנוע כמה פעמים עובר למקרה. בנוסף, מציין אף צד ג' בעדותו כי כשרכש את האופנוע בתחילה, היה לו פוליסת ביטוח "כל נהג" ורק לאחר מכן שינה את הפוליסה ל"נהג נקוב בשם" על עצמו בלבד. כפי שאמר צד ג' בעדותו (עמ' 88 שורות 4-25):
"א.י. הוא חבר, והוא בעבר נהג על האופנוע מספר פעמים בזמן שהיה לי ביטוח בשבילו אבל הפעם לא היה לי ביטוח כי ביטלתי את הביטוח לכל נהג והשארתי זאת רק בשבילי".
התובע אישר בחקירתו הנגדית שלמעשה מעולם לא בדק את הניירות של האופנוע, מעולם לא הסתכל או ווידא שיש תעודת ביטוח תקינה לאופנוע, אף לא בפעם הראשונה. מכאן, שלא היה ביכולתו של התובע לדעת שהפוליסה שונתה ואין חיוב מצד הדין בנסיבות העניין בדיקה מצד התובע.
אציין שעדותם של מר נוני ומר איתן התגלו כמגמתיות ולא אמינות והאמור בסעיפים 18-29 לסיכומי ההגנה מקובלים עלי ומשכנעים.
לאחר שהתובע כבר קיבל את היתר הנסיעה בעבר מצד ג' ורכב על האופנוע כמה פעמים, הוא לא היה צריך לדעת שהפוליסה הוחלפה ע"י צד ג' מ-"כל נהג" ל"נהג נקוב בשם" (וראו בעניין זה ת"א (שלום חיפה) 28389/00 צחי סויסה נ' בנימין בן לולו, תשסד(3) 105 (2004), סעיפים 18, 19 לפסה"ד).
אני מקבל את הגישה לפיה, יש לעשות שימוש במשורה ובזהירות בחריג לפיו רשאי הנהג להניח כי נהיגתו מבוטחת, שכן הדבר יכול לתת לגיטימציה להקלת ראש בשאלת הכיסוי הביטוחי.
נראה שבמקרה שלנו התובע קיבל הסכמת המחזיק ברכב, הסתמך על מקרי העבר והיכרותו עם צד ג' ולכן לא ידע ולא אמור היה לדעת על הגבלת הביטוח, לבעלים בלבד.
אם כן יוצא אפוא, שלפי סעיף 9 (א'2) לחוק הפלת"ד היות ואין לצד ג' ביטוח חובה בתוקף, קרנית תישא בפיצוי נזקיי התובע, ולה זכות חזרה כלפי צד ג' בהתאם לסעיף 1 (2) א לחוק הפלת"ד היות וצד ג' בעל הרכב, והוא התיר את השימוש.
טענת השיהוי
חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע תקופות התיישנות סטטוטריות לתביעות מסוגים שונים. חרף קיומן של תקופות התיישנות כאמור נותרה על כנה סמכות בית-המשפט לדחות תובענה מחמת שיהוי גם בתוך תקופת ההתיישנות.
באופן עקרוני וכמדיניות משפטית מוצהרת, בתי המשפט אינם אוהדים טענה זו שכן קבלתה מחייב דחיית התביעה על אף הגשתה במסגרת תקופת ההתיישנות וזאת ללא דיון והכרעה לגוף העניין.
ב-ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ירושלים, פ"ד נז (5) 433, עמד בית המשפט העליון על כך, באומרו:
"טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעלי דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם. קבלת טענת השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט. מבחינה זו היא עשויה לעמוד בסתירה לאינטרס הציבורי המבקש לקדם פנייה לנתיבים חלופיים לפתרון סכסוכים. קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת והיא חוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי של פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאי לקבלתם הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים" (שם, עמ' 445 ד'-ז').
יודגש כי השתהות בהגשת התביעה לא מהווה, כשלעצמה, שיהוי במובן המשפטי של המונח. בכדי שטענת שיהוי תתקבל יש להוכיח כי בנסיבות העניין התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו או כי במשך הזמן הנתבע שינה את מצבו לרעה (ע"א 554/84 החברה לשיכון עממי בע"מ נ' מימון ואח', פ"ד מ(2) 802, 810). נטל הוכחת טענת השיהוי מוטל על הנתבע המעלה את הטענה (ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 846, ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן, פ"ד מז(5) 1).
במקרה דנן התנהלות התובע אינה מעידה כי הוא זנח את זכות התביעה נגד הנתבעת, וגם הנתבעת לא הוכיחה כדבעי כי מצבה שונה לרעה או שנגרם לה נזק ראייתי. משכך, הנני דוחה את טענת השיהוי.
דיון בשאלת הנזק
כאב וסבל
לאור תקנה 2 א' לתקנות הפלת"ד כשמדובר בנכות רפואית של 10%, ו 10 ימי אשפוז, אני מקבל את חישובי התביעה ומעמיד את הפיצוי, בגין ראש נזק זה, בסך מעוגל של 26,500 ₪.
הוצאות רפואיות ונסיעה
עבור ראש נזק זה דורש התובע פיצוי גלובלי בסך 10,000 ₪.
לטענת הנתבעת וצד ג' מאחר ולא הראה התובע כל הוצאות, ומומחה בית המשפט לא כתב שיידרשו כל טיפולים בעתיד וכן הוצאותיו הרפואיות מכוסות ע"י חוק בריאות ממלכתי אין מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה.
לעבר, עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיח שנגרם בפועל (ראו ע"א 524/74 אסבסטוס נ' פזגז פ"ד ל(3) 281,285; ע"א 355/80 אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע פ"ד לה(2) 800,809), ואולם לעיתים די באפשרות להעריך את שיעור הנזק מתוך העדויות כדי שאפשר יהיה להעניק פיצוי גלובלי (ראו קציר, פיצויים בשל נזק גוף עמ' 587 – 590).
במקרה של התובע הרי שחומרת פגיעותיו אינם מוטלות בספק. לדידי ולאחר שעברתי בעיון על המסמכים המצורפים לתיק בית המשפט, סבורני כי יש מקום לפיצוי התובעים בסכום גלובלי על טיפולים ונסיעות שלא כלולות ב"סל הבריאות" בסך 2,000 ₪ עבור ראש נזק זה.
עזרת הזולת לעבר ולעתיד
לטענת התובע עזרה לו אמו בזמן שהיה חבוש בגבס בפעולות הלבשה וכדומה ולאחר מכן היה פטור מעבודות הבית בגלל מצבו ולכן יש לשלם לעוזרת המנקה את הבית. סה"כ דורש התובע בראש נזק זה 457,452 ₪.
לטענתה של הנתבעת אין לשלם על עזרת בני משפחה משום שעזרה זו לא הייתה חריגה מעזרה רגילה של בני משפחה העוזרים זה לזה.
לטענת צד ג' לעבר התובע לא הביא כל ראיה כי נזקק לעזרה ויש להוכיח נזק בפועל, ולעתיד נכות זו לא מצריכה עזרת צד ג'.
ככל שמדובר לעבר, אנו עוסקים בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש (ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח(3) 588, 580). יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם ממצבו הרפואי והתפקודי של התובע כפי שאלו עולים מהמסמכים שצורפו לתיק בית המשפט.
שוכנעתי כי בעבור ימי אי הכושר נזקק התובע לעזרה כלשהי ולכן, ביהמ"ש מוסמך לפסוק פיצוי גם בהיעדר אסמכתאות כאמור, (ראו ע"א 525/74 אסבטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פזגז חברה לשווק בע"מ פ"מ ל(3) 251).
לפי הפסיקה (ע"א 151/84 שאדיה חורי נ' בית החולים "המשפחה הקדושה" , מב (1) 779) עזרת בני משפחה מעבר למקובל (וזהו תיק בו אני מאמין שבעבר העזרה חרגה מהמקובל בין בני משפחה) שמצדיקה הענקת פיצוי בגין ראש נזק זה, עם זאת הדרישה של התביעה מופרכת ומוגזמת.
אי לכך, הנני קובע כי בגין ראש נזק זה יש מקום לפיצוי התובע, בסכום גלובלי הוגן וסביר בסך 20,000 ש"ח.
הפסדי השתכרות לעבר, פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד ופיצוי בגין פנסיה
לטענת התובע שכרו במומו היה 9,199 ₪ ומכיוון שיכול היה לבחור מקצוע משתלם יותר בעזרת התואר במנהל עסקים אך בחר להישאר לעבוד בבנק במשכורת נמוכה ובעבודה נוחה למומו על כן יש לשלם לו סכום גלובלי של 50,000 ₪ ועבר.
לטענת התובע מאחר והוא בעל תואר ראשון במנהל עסקים והוא משתכר שכר ממוצע במשק יש להכפיל את שכרו פי 1.5 כפול אחוזי הנכות ול35 שנה הבאות סה"כ 348,263 ₪.
לגבי פנסיה לטענת התובע לאור הפסיקה יש לשלם פיצוי בסך 44,191 ₪, בגין ראש נזק זה.
לטענת צד ג' לענין פס"ד שצירף התובע הרי שמדובר בסטודנט ולא כמו במקרה שלנו. עם זאת מציע לפצות בסכום גלובלי בסך של 20,000 ₪.
לטענת הנתבעת מאחר והנכות היא רק 10% והתובע עובד ומשתכר ושכרו עולה ומשביח סוברת הנתבעת שאין הפסדי השתכרות. יחד עם זאת הנתבעת מציעה לפצות את התובע בסכום גלובלי של 15,000 ₪ על העבר והעתיד.
לדידי, לא הוכח מן המסמכים המצורפים לתיק בית המשפט, כי לתובע הייתה פגיעה ממשית בהכנסותיו ונגרם לו הפסד שכר משמעותי.
אני מקבל גישת ההגנה וצד ג', שנכות תפקודית אורתופדית בשיעור 10% היא גבולית, לאור גיל התובע ולאור סוג עבודתו, יש מקום לבצע בתיק זה אומדן גלובלי. עם זאת, הסכומים שהציעה ההגנה וצד ג' אינם מתקרבים ל 1/10 אקטוארי, דבר שאינו מתקבל על הדעת.
לדידי יש לפסוק סכום גלובלי הוגן וסביר הן לעבר והן לעתיד בסך 100,000 ₪.
לסכום שלעיל יש להוסיף פיצוי נוסף בשיעור 12% בגין ההפסדים הסוציאליים, כולל פנסיה, שעתידים להיגרם לתובע (ראו ת.א. 7470/05 מ.ט. ואח' נ' המגן בע"מ ואח', (14.11.11), ות.א. 621/06 יונס ואח' נ' ביטוח ישיר בע"מ ואח' (26.5.11).
סוף דבר
התביעה מתקבלת והנתבעת תשלם לתובע את הסכומים דלעיל בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מהסך הנ"ל.
כמו כן מתקבלת הודעת צד ג' במלואה בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מסך כל הסכום דלעיל.
המזכירות תמציא פסק דין זה בדואר רשום לצדדים.
ניתן היום, י' אייר תשע"ז, 06 מאי 2017, בהעדר הצדדים.
