מ' נ' איי.איי.ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ

תביעה לתשלום תגמולי ביטוח, עפ"י פוליסות ביטוח תאונות אישיות שהנפיקה הנתבעת לתובע, המוגשת בעקבות תאונת דרכים בה היה מעורב התובע ביום 11.4.2014. האם האירוע מהווה "תאונה" או "מקרה ביטוח" כהגדרתם בפוליסות; האם מתקיימים החריגים לפוליסות בעניין שימוש באלכוהול, הסתכנות מרצון או איבוד הדעת; והאם מקרה הביטוח נגרם במתכוון על-ידי המבוטח. אלה הן עיקר השאלות בהן יעסוק פסק הדין.

רקע

1. בזמנים הרלוונטיים לתביעה, התובע היה מבוטח אצל הנתבעת בשלוש פוליסות ביטוח תאונות אישיות. ביום 11.4.2014, בשעות הערב, נפגע התובע בתאונת דרכים ברחוב מעלה יצחק בנצרת עילית (להלן "תאונת הדרכים" או "האירוע"). הצדדים חלוקים בדבר נסיבות האירוע וארחיב בנידון בהמשך. עם זאת, מוסכם על הצדדים שהתובע, הולך רגל, נפגע מפגיעת רכב שחלף בכביש. תאונת הדרכים הוגדרה על-ידי המשטרה כתאונת פגע וברח, וזהות נהג הרכב הפוגע אינה ידועה.

    

2. לאחר האירוע פנה התובע לנתבעת בדרישה לתשלום תגמולי הביטוח, אך במכתבה מיום 20.8.2014 דחתה הנתבעת את הדרישה. במכתב הדחייה נכתב כי על פי תנאי הפוליסה, הביטוח "אינו מכסה מקרי ביטוח שנגרמו למבוטח על-ידי או כתוצאה מאחד או יותר מאירועים אלה: איבוד לדעת או ניסיון לכך, טירוף הדעת, שימוש באלכוהול... חבלה גופנית שהמבוטח גרם לעצמו במתכוון...". כמו כן נכתב כי האירוע נגרם כתוצאה משימוש באלכוהול, וכי "המקרה אינו עונה על אירוע תאונתי כהגדרתו בפוליסה". בנוסף, נכתב כי "על פי תנאי הפוליסה, 'ביטוח זה אינו מכסה מקרי ביטוח שנגרמו למבוטח על-ידי או כתוצאה מאחד או יותר מאירועים אלה: מעשה רצוני או הסתכנות מדעת שלא נעשתה לצורך הצלת נפשות'".

    

3. לטענת הנתבעת, התובע היה תחת השפעת אלכוהול בעת האירוע. הוא סיכן את עצמו מרצון וירד לכביש בצורה מסוכנת, למרות שחברו שהיה איתו ניסה להניא אותו מכך ולהחזירו למדרכה. תאונת הדרכים נגרמה, לטענתה של הנתבעת, בשל שימוש באלכוהול מצדו של התובע. היא נגרמה עקב הסתכנות עצמית של התובע, ולא היתה תאונה בלתי צפויה, ולכן אינה מתאימה להגדרת "מקרה ביטוח" ו"תאונה" לפי תנאי חוזה הביטוח. עוד טענה הנתבעת כי לפי סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 היא פטורה מחבותה לשלם לתובע תגמולים בגין האירוע, מכיוון שמקרה הביטוח נגרם במתכוון על-ידי התובע, הוא המבוטח במקרה זה.

    

4. התובע טוען לעומת זאת כי הוכיח את התרחשות מקרה הביטוח. הוא מכחיש את טענות הנתבעת בדבר היותו תחת השפעת אלכוהול בזמן התאונה ובדבר תחולת החריגים לחוזה הביטוח. התובע מכחיש גם את טענת הנתבעת לפיה מקרה הביטוח הוא תוצאה של מעשה מכוון מצדו.

    

5. סכום התביעה עומד על סך של 251,300 ₪, בגין ימי אשפוז, ימי החלמה מהתאונה, שבר בגולגולת, ו-28% אחוזי נכות צמיתה, לפי קביעתה מומחים שבדקו את התובע מטעם ביהמ"ש בהליך אחר, שנוהל לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975. הצדדים הסכימו כי קביעות המומחים שם תחייבנה גם בהליך זה, ומלבד הכחשה כללית לא חלקה הנתבעת בכתב ההגנה על אופן חישוב הרכיבים השונים של תגמולי הביטוח כפי שפורטו בכתב התביעה. היא גם לא העלתה בסיכומיה טענות כלשהן בעניין "הנזק" וכנגד רכיבי התביעה. המחלוקת בין הצדדים עומדת לפיכך על שאלת החבות של הנתבעת – לפי תנאי הפוליסה, בהתאם לנסיבות המקרה ובהתאם לחוק חוזה הביטוח (להלן: "החוק").

    

   טענות הצדדים

    

   טענות התובע

    

6. התובע טען כי אינו זוכר איך נפגע בתאונה, ואינו זוכר מה קרה ביום התאונה. הוא הסתמך בתיאור נסיבות התאונה על עדות חברו לעבודה, יפים גורביץ (להלן "יפים" או "החבר").

    

   לטענת התובע, ביום התאונה, שהיה יום שישי בשבוע, הוא הגיע לבית חברו יפים בסביבות השעה 14:00-14:30 כדי לתקן מחשב נייד. לאחר שתיקן את המחשב ישבו שניהם, התובע ויפים, לאכול ארוחת צהריים. במהלך הארוחה הביא יפים בקבוק קוניאק, והם שתו ממנו, עד שעות הערב. מכיוון ששתו משקה אלכוהולי ולא רצו לנהוג, הם ביקשו מאשתו של יפים שתסיע את התובע לביתו בשכונת הר יונה בנצרת עילית. במהלך הנסיעה ביקשו יפים והתובע מאשתו של יפים שתעצור בצד הדרך, מכיוון שלא חשו בטוב וירדו מהרכב "כדי להתאוורר". לאחר מכן, התובע ירד אל הכביש מכיוון שחש ברע וסבל מבחילות והקאות. חברו ניסה למשוך אותו לכיוון המדרכה, אך ללא הצלחה, ובפעם נוספת שבה התובע ירד אל הכביש הגיח רכב במהירות, ופגע בו. עקב המכה התובע הועלה על מכסה המנוע, אך הרכב האיץ את מהירות נסיעתו, עד שהתובע נפל ממכסה המנוע והוטח אל הכביש.

    

   התובע נחבל בתאונה וסבל מפגיעות ראש, פגיעות פנימיות, ופגיעות בחוליות עמוד השדרה. בהליך כאן הוא תבע את תגמולי הביטוח בגין ימי האשפוז, שברים, והנכות הצמיתה שנגרמה לו בגין התאונה.

    

7. לטענת התובע, הכביש שבו אירעה תאונת הדרכים, היה משובש עקב ביצוע עבודות בניה ומהירות הנסיעה המותרת בו היתה עד 50 קמ"ש. מדובר בכביש בשכונה חרדית, בערב יום שישי, ותנועת הרכבים בו היתה דלילה. בנסיבות אלה, טען התובע, אירוע הדריסה הוא אירוע פתאומי ובלתי צפוי, וככזה עונה על הגדרת המונח "תאונה" בשלוש פוליסות הביטוח.

    

8. לטענת התובע, גם התנהגות רשלנית של מבוטח אינה שוללת את היותו של הנזק פרי אירוע תאונתי, ואינה הופכת את הנזק לנזק וודאי. העובדה שהוא שתה אלכוהול לפני התאונה, אין בה כדי ללמד כי הוא צפה את התרחשות התאונה או כי התכוון "לבצע" תאונה או להיפגע בתאונה. לפיכך, לא מדובר בתאונה מכוונת, ולא באירוע צפוי, אלא בתאונה בלתי צפויה.

    

9. התובע מבקש לערוך הבחנה בין שני מונחים המוגדרים בפוליסה : "תאונה" ו"מקרה הביטוח".

    

   "תאונה" עפ"י הפוליסה היא – אירוע פתאומי ובלתי צפוי מראש, אשר נגרם למבוטח במשך תקופת הביטוח, במישרין מהפעלת כוח פיזי על ידי אמצעי אלימות חיצוני וגלוי לעין, אשר מהווה, ללא תלות בגורם אחר, את הסיבה היחידה הישירה והמיידית למקרה הביטוח.

    

   "מקרה הביטוח (תאונה)" – היזק גופני על פי אחד הכיסויים הביטוחיים המצוינים במפרט, הנובע באופן ישיר ובלעדי מהתאונה. מקרה הביטוח אינו כולל נזק שנגרם כתוצאה מאלימות מילולית ו/או גורם פסיכולוגי או אמוציונאלי אחר.

    

   עפ"י הנטען, "התאונה" היא האירוע עצמו, שהיה פתאומי ובלתי צפוי מראש ונגרם במישרין מהפעלת כוח פיזי על ידי אמצעי אלימות חיצוני. "התאונה" היא תאונת הדרכים עצמה, שלטענת התובע היתה פתאומית ובלתי צפויה. הנזק הגופני, הוא זה שמהווה את "מקרה הביטוח". באירוע שלפנינו, הנזק נגרם באופן ישיר ובלעדי מהתאונה, ולא מהסתכנותו של התובע, ולא מכך ששתה אלכוהול. הנזק הגופני נגרם באופן ישיר ובלעדי מהחבלות שספג מהמכונית שדרסה אותו ומהחבטות שספג אשר הוטח בכביש.

    

   התובע טען כי אירוע דריסתו על יד רכב והאצת מהירות הרכב עד לנפילתו ממכסה המנוע הוא בבחינת אירוע פתאומי בלתי צפוי שכן הוכח כי הרכב הדורס נסע במהירות הרבה מעל למותר בכביש בו אירעה התאונה ופגע בתובע תוך ניסיון בלימה.

    

10. התובע טען עוד כי המבטחת אחראית לנזק שסיבתו הקרובה (proximate cause) היתה סיכון מבוטח. סיבה קרובה אינה הגורם הראשון, האחרון או הבלעדי שהוביל להתרחשות התוצאה המזיקה, אלא הגורם הדומיננטי או המכריע לקיומה של תוצאה זו (ספרו של אליאס, דיני ביטוח, מהדורה שלישית, עמודים 445-446).

     

11. התובע המשיך וטען כי במקרה כאן אין תחולה לחריגים בפוליסות. הוא ביקש להדגיש כי נטל השכנוע לתחולתו של חריג או תניית פטור בפוליסת ביטוח עובר לשכמה של הנתבעת ולטענתו היא לא עמדה בנטל זה.

     

    לעניין החריג של שימוש באלכוהול, נטען כי הפוליסות על נספחיהן אינן מגדירות את המונח "שימוש באלכוהול", ולכן הנתבעת אינה יכולה להסתמך על טענה לפיה התובע היה שיכור או שנזק הגוף נגרם עקב שימוש באלכוהול. עפ"י עדותו של יפים הוא והתובע (יחדיו) שתו כחצי בקבוק קוניאק, ואולי פחות, וממילא לא הוכחה כמות האלכוהול ששתה התובע, לא הוגשה ראיה לעניין ריכוז האלכוהול בדמו ולא הוכח כי נזק הגוף שנגרם לו היה כתוצאה משתיית אלכוהול.

     

    עוד נטען כי על מנת שהנתבעת תזכה לתחולתו של חריג זה, עליה להוכיח כי מקרה הביטוח - להבדיל מהתאונה עצמה – היינו אותו היזק גופני עפ"י אחד הכיסויים הביטוחיים המצויים במפרט הנובע באופן ישיר ובלעדי מהתאונה, נגרם לתובע ע"י או כתוצאה משימוש באלכוהול.

     

    אשר לחריג של איבוד לדעת או ניסיון לכך, והחריג של טירוף הדעת, טען התובע באופן דומה כי הנתבעת לא הגדירה מונחים אלה, ולא הוכיחה את קיומם במקרה זה.

     

12. התובע העלה גם טענה בדבר הרחבת חזית. לפי התובע, טענות הנתבעת בדבר החריגים של איבוד לדעת וטירוף הדעת, וגם טענתה כי מדובר בתאונה שנגרמה במתכוון על-ידי התובע, לא נכללו במכתב הדחייה הראשון ששלחה ולכן מנועה היא מלהעלותן בהליך זה. התובע מסתמך בהקשר זה על חוזר מיום 9.12.1998 של הממונה על שוק ההון ביטוח וחיסכון, לפיו מבטחת חייבת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעה בהזדמנות הראשונה שיש לה, ולא תוכל להעלות במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה.

     

    טענות הנתבעת

     

13. הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח כי התרחש "מקרה ביטוח" כהגדרתו בפוליסות. לטענתה, הגדרת "תאונה" כלולה בהגדרת "מקרה הביטוח", ולא ניתן להפריד בין שני המונחים. מהות הביטוח בפוליסות הוא ביטוח מפני תאונה, ותאונה, לפי הגדרתה בפוליסה וגם לפי כל פירוש אחר הוא אירוע פתאומי ובלתי-צפוי. גם מקרה ביטוח, מעצם טיבו, מחייב מידה של אי-ודאות, באשר למועד התרחשותו.

     

    התובע, לטענת הנתבעת, לא הוכיח שההיזק הגופני הינו תוצאה ישירה ובלעדית של אירוע תאונתי פתאומי ובלתי צפוי מראש. התובע היה שתוי, קפץ לכביש בפני רכבים נוסעים, תוך התנהגות רשלנית, ביריונית, חסרת זהירות אשר יש בה כדי לסכן את הציבור. חברו הזהירו וניסה למשוך אותו אל המדרכה, אך הוא בחר לקפוץ אל הכביש פעם אחר פעם. בכך, נשמט יסוד "הבלתי צפוי", מכיוון שההיזק היה צפוי ברמת ודאות ברורה ומיידית, לאור התנהגותו של התובע.

     

14. בנוסף, טענה הנתבעת כי יש לראות באירוע כאירוע שנגרם במתכוון על-ידי התובע. זאת, מכיוון שמדובר ברשלנות רבתי והסתכנות חמורה מרצון. לטענתה, התובע היה מודע להסתברות הקרובה לוודאי כי תתרחש תאונה עקב התנהגותו הרשלנית והמסוכנת. הוא קפץ לכביש תוך התעלמות ברורה מהסיכון עבורו ועבור הציבור, למרות שחברו ניסה למנוע את מעשיו ואת התרחשות תאונת הדרכים. לכן, מכיוון שהאירוע נגרם במתכוון על-ידי המבוטח, הנתבעת פטורה מתשלומי תגמולי הפוליסה לפי סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח.

     

    בהקשר זה טענה הנתבעת כי הצדדים לחוזה הביטוח, כמו צדדים לכל חוזה אחר, מחויבים לנהוג בתום לב ובהגינות בשלב קיום החוזה. התנהגותו של התובע אינה מהווה התנהגות הוגנת ותמת-לב. אדם המסכן באופן ממשי את שלומו ואת שלום הציבור אינו צריך לצאת נשכר מפרי עוולתו.

     

15. הנתבעת טענה גם להיעדר כיסוי ביטוחי בגין החריגים שנקבעו בפוליסות הביטוח, במיוחד החריגים העוסקים באיבוד הדעת ובשימוש באלכוהול והחריג העוסק בהסתכנות מרצון שלא לצורך הצלת נפשות. בפוליסות הביטוח נקבע כי:

     

    "ביטוח זה אינו מכסה מקרי ביטוח שנגרמו למבוטח על ידי או כתוצאה מאחד או יותר מאירועים אלה:

     

    1. איבוד לדעת או ניסיון לכך, טירוף הדעת, שימוש באלכוהול, שימוש בסמים או כימיקלים ממכרים, שימוש בתרופות שלא נרשמו על ידי רופא מוסמך, שבר הרניה, חבלה גופנית שהמבוטח גרם לעצמו במתכוון, היריון או לידה, הפלה או טיפולי הפריה...

       ...

       12. מעשה רצוני או הסתכנות מדעת שלא נעשו לצורך הצלת נפשות."

            

16. לטענת הנתבעת, היא עמדה בנטל להוכיח כי התובע היה שיכור, תחת השפעת אלכוהול בעת התרחשות התאונה, והוכיחה באופן ברור את הקשר הסיבתי בין השכרות לבין תאונת הדרכים. לפיכך היא עמדה בנטל להוכיח את החריג בדבר שימוש באלכוהול. לטענתה, עובר לאירוע שתו התובע וחברו קוניאק, ומהעדויות עולה באופן חד משמעי כי התובע והחבר היו שיכורים גם בעת האירוע וכי התובע היה שיכור עד לאובדן חושים. לפני האירוע נהג התובע בקיצוניות, חש ברע, הקיא, השתולל, ובלשונו של החבר "השתגע". מכאן וממכלול הנסיבות עולה כי מקרה הביטוח (תאונה) נגרם כתוצאה משימוש באלכוהול.

     

17. באשר לחריג בדבר איבוד לדעת או טירוף הדעת, טוענת הנתבעת כי מתיק המשטרה בעניין התאונה ומהעדויות שהוצגו בפני בית המשפט עולה כי התובע איבד את דעתו לפני התרחשות התאונה והחל להתפרע בכביש עד אשר נפגע בתאונת הדרכים. היא מפנה לעדות חברו של התובע לפיה התובע ניסה לפתוח את דלת הרכב שבו נסעו, בזמן הנסיעה. לטענת הנתבעת, אדם מיושב בדעתו לא יפתח את דלת הנוסע במהלך נסיעה רצופה, אלא בהעדר שיקול דעת רציונאלי. כך, גם מדברי עדים נוספים לאירוע, עולה שהתובע התנהג באופן מוזר ולא טבעי. הוא נהג באופן חריג, קיצוני, פתאומי, חסר שליטה ובאופן בלתי ניתן לצפייה ומכאן שמדובר באדם שאבדה עליו דעתו.

     

18. הנתבעת טוענת גם כי מעשיו של התובע מהווים מעשה רצוני או הסתכנות מדעת שלא נעשו לצורך הצלת נפשות, ובכך הם נופלים תחת חריג זה המופיע בפוליסות.

     

19. באשר לטענות התובע בדבר הרחבת חזית, משיבה הנתבעת כי המחלוקת הוגדרה על ידי הצדדים כבר עם הגשת כתבי הטענות בתיק, והתובע נמנע מלהעלות כל טענה של הרחבת חזית או של השתק במסגרת כתב תשובה או בקשה למחיקת סעיפים מכתב ההגנה וגם לא בקדמי המשפט שהתקיימו בתיק.

     

    לטענתה, התובע העלה לראשונה טענה של הרחבת חזית בישיבת ההוכחות, כשב"כ התובע ביקש למחוק מתצהירה של נציגת הנתבעת סעיפים העוסקים בחריגים אלה. בכך התובע עצמו הרחיב את חזית המחלוקת בין הצדדים, ועושה זאת בניגוד להחלטה מיום 5.11.2017 בה הורה ביהמ"ש לצדדים להגיש תצהירי עדות, בצירוף מסמכים רלבנטיים והורה להם להודיע זה לזה, בתוך 30 יום ממועד קבלת המסמכים, אם יש התנגדות להגשת מסמך מסוים כראיה. משלא הועלתה התנגדות התובע במועד זה, כך טענה הנתבעת, הוא אינו רשאי להעלות התנגדות לתצהיר נציגת הנתבעת במועד מאוחר יותר.

     

    המחלוקות והשאלות הדרושות הכרעה

     

20. הצדדים חלוקים, אם כן, בשאלת החבות של הנתבעת, בהתאם לנסיבות המקרה, לפי תנאי הפוליסה ולפי חוק חוזה הביטוח.

     

    בנוגע לנסיבות המקרה, הצדדים חלוקים באשר לכמות האלכוהול ששתה התובע לפני התאונה, בשאלה האם היה שיכור, שתוי, או תחת השפעת אלכוהול בעת האירוע. כמו כן, חלוקים הצדדים בשאלה, מה היו הנסיבות המדויקות של התאונה, האם התובע ירד לכביש באופן פתאומי ונפגע מיד מרכב חולף או שעברו דקות ארוכות שבהן היה על הכביש לפני שנפגע בתאונה.

     

    באשר לדיות הראיות והעמידה בנטלים, הצדדים חלוקים גם בשאלת המשקל שיש לתת לעדויות השונות שנשמעו בבית המשפט, כפי שנעמוד על כך בהמשך.

     

21. בזיקה לפוליסה, הצדדים חלוקים בשאלה אם התובע הוכיח כי התקיים מקרה ביטוח לפי הגדרתו בפוליסה. כדי להכריע בשאלה זו, יש לבחון את הגדרת המושגים "תאונה" ו"מקרה ביטוח".

    הם גם חלוקים בשאלת תחולתו של סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, הקובע : "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו" ובנוגע לתחולת החריגים לפוליסות.

     

    ראיות ועדויות

     

22. המשטרה חקרה את נסיבות המקרה; תיק החקירה, הכולל דו"חות פעולה של השוטרים לאחר התאונה כמו גם הודעות שנמסרו, הוגש בהסכמת הצדדים כראיה בתיק.

     

23. בתיק מופיע תיעוד של שיחת טלפון למוקד המשטרה, בשעה 20:12 מאת המודיע – "אסמאעיל". לפי הדיווח, "באתר בנייה ליד עין מאהל, אחרי הכניסה לעין מאהל, כ-200 מטר לכיוון ריינה, שני אנשים קופצים בפני מכוניות נוסעות. תיאור: אחד לבוש חולצה אפורה ומכנסיים שחורות והשני לא ראה טוב".

     

24. לפי דו"ח הפעולה שמילא רס"ל מוחמד חוג'יראת, הוא הגיע למקום בשעה 20:26, לאחר התאונה, עם המתנדב ויסאם ניג'ם. הוא פגש במקום את התובע, הנפגע, ואת חברו יפים. החבר אמר כי הנפגע, "שהיה שיכור, קפץ לעבר הכביש" ונפגע מרכב מסוג גולף או פולו בצבע שחור. בדו"ח נכתב כי הנפגע היה במצב קשה ללא הכרה, ופונה לבית חולים רמב"ם במצב קשה.

     

25. בדו"ח מיום התאונה, 11.4.2014, של בוחן התנועה רס"ב מרק ארליכמן, מצוין כי בשעה 20:40 התקבלה הודעה על התאונה, הבוחן הגיע למקום בשעה 20:55. תנאי מזג האוויר והראות תוארו בדו"ח – "מזג אויר בהיר, ראות לילה, תאורת רחוב פעילה". בתיאור הדרך ומצבה מצוין "דרך דו-מסלולית עם שטח הפרדה בנוי. כביש אספלט נקי, תקין, יבש". שדה הראיה במקום: "לפי תוואי הדרך בכיוון הרכב שדה ראיה לפנים עד מקום התאונה לא פחות מ-100 מטרים". הבוחן לא מצא במקום סימני בלימה או חיכוכי צמיגים. נמצא כתם קיא על הכביש שמעיד על מיקום השכיבה של הנפגע לאחר התאונה. זאת, גם לפי תיאורו של עד הראיה, יפים. לדו"ח צורפו גם תמונות שצולמו לאחר התאונה. בתמונה אחת מצביע יפים על מקום התאונה, בתמונה אחרת רואים קיא של הנפגע על הכביש.

     

26. בדו"ח הפרמדיק מיום האירוע נכתב כי הנפגע זוהה לפי תעודת הזהות שלו. הוא נמצא מחוסר הכרה. לדברי צוות מד"א שהגיע למקום, הוא נפגע "מרכב נוסע בכביש שאפשר לנסוע בו מהר (הרכב הפוגע לא נמצא במקום)". בבדיקה של הנפגע: "מדיף ריח חריף של אלכוהול, מחוסר הכרה (לא פותח עיניים / משמיע קולות / ללא תגובת תנועה). נתיב אוויר מאוים, הפרעות בנשימה, מקיא ושואף את ההפרשות, כניסת אוויר מופחתת בילטירלית, סטורציה ללא חמצן 65%... לא ידוע מה גרם לחוסר ההכרה – אלכוהול / חבלת ראש".

     

    גם בסיכום האשפוז הזמני של התובע ממחלקת טיפול נמרץ כללי בבי"ח רמב"ם, מיום התאונה, נכתב כי "לא ברור האם חוסר ההכרה נבע משתיית אלכוהול או מחבלת ראש".

     

27. בתיק החקירה מופיעות הודעות שונות של עדים לתאונה או להתרחשויות באותו ערב. אביא להלן את עיקרי ההודעות כלשונן, כדי להבהיר את נסיבות התאונה ולעמוד על המחלוקת בין הצדדים בעניינן מקרוב. בצד ההודעות, תפורטנה העדויות שנמסרו במסגרת הליך זה. התובע וחברו יפים מסרו עדות מטעמו של התובע. מטעם הנתבעת, זומנו למתן עדות: אשתו של יפים, החוקר שגבה את עדותו של יפים יום לאחר התאונה, שוטר שהגיע ראשון לזירת התאונה, שני עדים לאירוע, ומיישבת תביעות מטעם הנתבעת.

     

28. הודעתו הראשונה של התובע, שנמסרה למשטרה, היא מיום 3.6.2014, כמעט חודשיים לאחר התאונה. עדותו נגבתה בבית אמו של התובע, שם שהה לאחר ששוחרר מאשפוז בבית החולים. לדברי התובע בעדותו, הוא לא זוכר דבר מיום האירוע, וזכרונו נמחק לחלוטין. לשאלת החוקר האם הוא שותה אלכוהול, ענה התובע: "רק במועדים מיוחדים".

     

29. בתצהיר העדות ראשית שהגיש, ובעדותו בבית המשפט, חזר התובע על הטענה כי אינו זוכר איך נפגע בתאונה ומה קרה באותו יום. הוא ציין כי הוא מכיר את יפים גורביץ מעבודתם המשותפת בחברת ההובלות שבה עבד לפני התאונה. לפי דבריו, הוא ביקר בביתו של יפים פעם אחת לפני התאונה, כחצי שנה לפני התרחשותה. בביקור זה תיקן התובע מחשב נייד של יפים, ואז חברו הציע לו משקה חריף והתובע סירב וביקש תה עם לימון. עפ"י עדותו, הוא נהג לשתות משקאות חריפים לעיתים נדירות, באירועים, בחגים או בביקורים מיוחדים.

     

    התובע תיאר בתצהירו דברים ששמע מחברו, לאחר שהתאושש מן התאונה, אם כי מדובר בעדות שמיעה. לפי עדות זו, יפים אמר כי השניים אכלו ארוחת צהריים ביום האירוע ושתו "שתי כוסות קוניאק". לאחר מכן, במהלך הנסיעה לביתו של התובע, שניהם – יפים והתובע – חשו ברע וירדו מהרכב למדרכה אז, המשיך התובע : "איך שירדתי מהמדרכה לכביש, רכב צד ג' הגיח מכיוון עין מאהל ופגע בי, העלה אותי על מכסה המנוע והאיץ את הנסיעה וכעבור כ-40 מטרים נסיעה נפלתי ממכסה המנוע על הכביש ועקב כך נגרמו לי נזקי גוף."

     

30. יפים גורביץ מסר גרסה במשטרה, בפני רס"מ מרק ארליכמן באת"ן עמקים, ביום התאונה 11.4.2014 בשעה 21:40. לפי טופס ההודעה, גביית העדות נמשכה 18 דקות והסתיימה בשעה 21:58.

     

    לדבריו של יפים, היה באותו ערב בביתו עם חברו, א' (התובע) :

    "ישנו ובילינו בבית שלי ושתינו קוניאק. אחרי שסיימנו את הארוחה עם השתייה הוא רצה ללכת הביתה... בגלל שגם אני הייתי שתוי, ביקשנו שאשתי תסיע את א' הביתה. עלינו לרכב שלי שבו נהגה אשתי, אני ישבתי לידה וא' ישב מאחורה. נסענו להר יונה ובדרך א' הרגיש בחילות וביקש לעצור. אשתי עצרה בצד ימין ואני ירדתי מהרכב יחד איתו. אשתי נסעה קדימה ונעלמה כי חיפשה מקום עמידה בטוח לרכב. אני ירדתי והלכתי עם א' על המדרכה כדי שיתאוורר קצת וירגיש טוב יותר באוויר. הלכנו בהליכה רגילה על המדרכה ואז פתאום א' החליט לצאת לכביש, ומבלי להודיע בצורה פתאומית קפץ לכביש. באותו רגע מכיוון עין מאהל הגיע רכב שחור גולף או פולו וא' הסתובב עם הפנים לכיוון הרכב הזה שנסע בנתיב הימני, ומיד הרכב בלם, ותוך כדי בלימה פגע בא' עם החזית של הרכב. א' הועלה על מכסה המנוע של הרכב, והרכב במקום להמשיך בבלימה התחיל להאיץ ונסע מהר יותר, תוך כדי נסיעה בזיגזג. א' נפל בצד שמאל של הכביש, כ-40 מטרים אחרי מקום הפגיעה הראשוני. הרכב סטה ימינה וברח ונעלם."

     

    בתשובה לשאלת החוקר, אמר יפים כי המרחק בין התובע לבין הרכב הפוגע בזמן שא' קפץ לכביש היה "קצר מאוד ואף נהג לא היה מספיק לעצור מבלי לפגוע בו". הוא הוסיף כי זיהה ברכב הפוגע אישה נוהגת, עם חיג'אב על הראש בצבע לבן, ולידה במושב הקדמי הימני ישב גבר. הוא הדגיש כי אם נהגת הרכב לא היתה מאיצה את רכבה לאחר הפגיעה, פציעתו של א' לא היתה חמורה כל-כך, מכיוון שבזמן הפגיעה הראשונית הרכב הפוגע כמעט עצר. בתשובה לשאלה בדבר מהירות ריצתו של א' , ענה יפים כי "א' רץ פתאום לכביש והרכב הגיע מצד שמאל שלו, ואז א' הסתובב עם הפנים שלו לכיוון הפגיעה". לדבריו, א' הספיק לעשות שניים-שלושה צעדים מהמדרכה ועד שנפגע.

     

31. למחרת התאונה, ביום 12.4.2014 מסר יפים הודעה נוספת, הפעם בשלוחת עפולה של משטרת התנועה, בפני רס"מ אהד אברהמי. עדותו זו שונה בכמה פרטים מהעדות שנתן יום קודם לכן. הוא מסר כי שתה עם התובע "בערך בקבוק קוניאק עד הערב, בערך משעה שלוש ועד לערב". בנסיעה בערב, אשתו נהגה ברכב "כי אני הייתי שיכור וגם א' ". סדר הישיבה שונה: בעדות השנייה מסר יפים כי הוא ישב במושב האחורי בצד ימין, והתובע ישב במושב הנוסע הקדמי. לאחר הכניסה לעין מאהל, התובע וחברו הרגישו לא טוב, ויפים ביקש מאשתו לעצור את הרכב. לאחר ששניהם ירדו מהרכב, אשתו של יפים המשיכה עם הרכב למקום בטוח יותר לעצירה בהמשך הדרך. אז "א' התחיל להשתגע קצת, לקפוץ לכיוון הכביש, ואני ניסיתי לתפוס אותו". לדברי יפים, נותרו סימנים כחולים באזור בית השחי שלו בשל המאבק עם א' . הוא אף הראה את הסימנים לחוקר. לפי העדות, "א' התחיל לקפוץ לכביש, היו כמה מכוניות שהתחילו לברוח ממנו, ואז הגיע רכב שחור מכיוון עין מאהל לכיוון הר יונה. כשא' קפץ אל הכביש לכיוון הרכב... א' התחיל להתקדם לכיוון הרכב, הרכב התחיל לעצור, זה היה בין הנתיב הימני לנתיב השמאלי, במקום יש שני מסלולים עם שני נתיבים לכל כיוון. בגלל שהנתיב הימני משובש קצת, כולם נוסעים בנתיב השמאלי". א' התקדם לכיוון מרכז הכביש, ואז הבחין יפים ברכב מאט. "הרכב לא היה במהירות, א' כאילו נשכב על חזית הרכב בצד שמאל שלו, כאילו מהפגוש לכיוון החלון אבל מול נהג של הרכב." העד הבחין באשה שנהגה ברכב. "הנהגת היתה עדיין בנסיעה מאוד איטית, ואז כשא' היה על האוטו היא פתאום התחילה להאיץ ואז א' נפל מהמכסה מנוע." הרכב הפוגע ברח מהמקום.

    יפים הוסיף שהמקום היה חשוך והתאורה חלשה מאוד וכי לפני הפגיעה היו רכבים נוספים שעברו במקום. הוא "הודה" שגם הוא היה "קצת שתוי" בזמן האירוע.

     

32. תצהיר העדות ראשית שהגיש יפים נערך ביום 8.12.2017. העד הצהיר בפתח התצהיר כי תוכן התצהיר תורגם לו לשפה הרוסית על-ידי בתו, אודליה. בתצהיר ציין העד כי בקבוק הקוניאק שממנו שתו החברים היה פתוח לפני שהחלו לשתות ממנו. לדבריו, הבקבוק לא היה מלא, אלא רק חצי מלא.

     

    בתיאור התאונה ציין העד בתצהיר כי התובע ישב במושב הקדמי של הרכב, והוא ישב במושב האחורי. במהלך הנסיעה, באזור הר יונה, ליד אתר בניה, הרגישו השניים ברע וביקשו מאשתו של יפים שתעצור את הרכב בצד. "ואז א' פתח את הדלת וירד מהרכב ואני ירדתי אחריו, כדי להתאוורר, ושנינו התחלנו ללכת הליכה רגילה על המדרכה. ואז א' ירד לכביש, ואני ישר תפסתי אותו לכיוון המדרכה, אך הוא שב וירד לכביש, ואיך שהוא צעד פעם נוספת לכביש, רכב שחור הגיע מכיוון עין מאהל, לא הספיק לבלום ופגע בא' , ואז עקב המכה, א' הועלה על מכסה המנוע, ואז פתאום הרכב התחיל להגביר את הנסיעה שלו עד שא' נפל מהמכסה של הרכב לכביש, ואז הרכב נסע וברח".

    העד ציין גם כי יום התאונה היה יום שישי בשבוע והתאונה אירעה בשעות הערב, באזור שבו התנועה דלילה בשעות אלה.

    בזיקה לעדותו במשטרה – יפים הצהיר כי שפת האם שלו היא רוסית. את עדותו הראשונה, ביום 11.4.2014 מסר ברוסית לרס"מ ארליכמן, בעוד שעדותו השניה, ביום 12.4.2014 לרס"מ אברהמי, מסר בשפה העברית. לדבריו, בזמן שמסר את העדות השנייה היה מותש מאוד, לאחר לילה ארוך ללא שינה, כשהיה עדיין שרוי בהלם עקב התאונה. זו הסיבה, לדבריו, שהיו אי דיוקים בהודעתו השנייה.

     

33. בחקירתו בבית המשפט נשאל יפים על הבדלי הגרסאות בין שתי ההודעות שמסר במשטרה. הוא נשאל מה היתה כוונתו כשאמר בהודעתו השנייה, מיום 12.4.2014 כי "א' התחיל להשתגע קצת" והשיב שכוונתו היתה "אדם לא היה לו טוב. הוא לא הרגיש טוב. התחיל להקיא וכל זה". (עמ' 20 שורה 35 – עמ' 21 שורה 12).

     

    הוא גם נשאל מספר שאלות על ההבדל בגרסאות שמסר בנוגע למשך הזמן שעבר בין הרגע שבו התובע ירד מהמדרכה לכביש ועד למועד שבו נפגע. הודעתו הראשונה במשטרה אמר: "ואז פתאום א' החליט לצאת לכביש, ומבלי להודיע בצורה פתאומית קפץ לכביש. באותו רגע מכיוון עין מאהל הגיע רכב שחור גולף או פולו". בהודעתו השנייה במשטרה אמר: " א' התחיל לקפוץ לכביש, היו כמה מכוניות שהתחילו לברוח ממנו, ואז הגיע רכב שחור מכיוון עין מאהל לכיוון הר יונה".

    בתצהיר העדות ראשית הצהיר יפים בהקשר זה : "הוא שב וירד לכביש, ואיך שהוא צעד פעם נוספת לכביש, רכב שחור הגיע מכיוון עין מאהל, לא הספיק לבלום ופגע בא' ".

     

    בחקירתו בבית המשפט נשאל כמה זמן היה התובע על הכביש עד שנפגע בתאונה והשיב תשובות שונות. "לא זוכר" (עמ' 23, שורה 24); "לא זוכר אבל זה ממש היה מהר" (עמ' 23, שורה 26); "כמה דקות. לא יודע להעריך את הזמן" (עמ' 23 שורה 28). גם בתשובה לשאלת בית המשפט, לא נתן העד הסבר להבדלי הגרסאות בעניין זה (עמ' 24, שורות 35-29).

     

34. ביום 13.4.2014, בשעה 9:50 גבה פקד ראמי קאסם הודעה מגב' אולגה גורביץ, אשתו של יפים. בהודעתה מסרה אולגה כי היא חזרה ביום שישי, 11.4.2014 מעבודתה בשעה 14:20 בערך. בעלה, יפים, וחברו, א' (התובע), היו באותה שעה בבית. "הם שתו בבית", אח"כ תיקנו את המחשב הנייד. היא הלכה לנוח, והתעוררה בשעה 17:00 בערך. יפים וא' היו בחוץ, אולי עישנו. בשעה 18:30 חזרו לבית, "אכלו שתו הסתכלו טלויזיה". בערך בשעה 19:30 או 19:40 "החלטנו להחזיר א' הביתה". אולגה תיארה כי בזמן הנסיעה פתח א' "דלת מצד ימין שיש לידי, ובעלי מאחור. אני הבנתי שמשהו לא בסדר". היא עצרה את הרכב בצד הכביש, וא' יצא ממנו. יפים שאל אותו מדוע עשה זאת, והוא אמר "אני רוצה לצאת וללכת הביתה, כאן קרוב, אני יכול ללכת הביתה ברגל". אולגה מסרה לא' את מכשיר הטלפון שנותר ברכב והוא לקח אותו וזרק אותו לכיוון הדשא. לדברי אולגה, היא הבינה "שהבן אדם לא יודע מה הוא עושה". א' ברח לצד השני של הכביש. יפים ירד גם הוא מהרכב וביקש מאולגה להחנות את הרכב במקום בטוח יותר, בהמשך הדרך. אולגה עשתה זאת, התקדמה עם הרכב למקום שבו יכלה לעצור בבטחה, הפעילה אורות מהבהבים והמתינה ליפים ולא' . היא המתינה כעשרים דקות, והתקשרה ליפים, שאמר לה שא' "לא שומע לו". אולגה התקשרה לבן הגדול שלה, כדי שיבוא לעזור לאביו. אחר-כך התקשר אליה יפים ואמר לה שדרסו את א' . אולגה עצמה לא ראתה את התאונה. היא אמרה במשטרה כי בעלה סיפר לה כי "א' התחיל לרוץ בכביש ואוטו אחד עצר והלך. ואוטו הזה כמעט עצר וא' פתאום שכב מקדימה על האוטו והנהגת מתחילה לנסוע במהירות והוא נפל". לדבריה, בעלה אמר לה שהרכב הפוגע היה מסוג פולקסווגן גולף או פולו, בצבע שחור. כשאולגה הגיעה למקום התאונה היא ראתה את א' שוכב על הכביש, מקיא, כשראשו על המדרכה. לשאלה "באיזה מצב היה א' שירד מהרכב שלך?" ענתה אולגה: "הוא לא נראה כל כך שיכור הלך ישר, אבל לא היה בעניינים בגלל שמתחיל לזרוק ענינים, פלאפון שלו".

     

35. בחקירתה בבית המשפט ציינה העדה כי בעלה לא נוהג לשתות, "אף פעם לא שותה, אולי בחגים. בבית אף פעם לא שתה". (עמ' 61, שורה 17). לדבריה, השניים היו "שיכורים, שותים". בתשובה לשאלה "מי היה שיכור?" ענתה: "אני חושבת התובע יותר וגם בעלי היה" (עמ' 61 שורות 26-24).

     

36. בנוגע למהלך הדברים בנסיעה, ציינה העדה בחקירה כי במהלך הנסיעה פתח פתאום התובע את הדלת, והיא עצרה. "פחדתי, חשבתי שהוא לא מרגיש טוב, הוא אמר שהוא רוצה לצאת". (עמ' 61 שורות 34-30). כשנשאלה מדוע התקשרה לבן שלה, אמרה שהתכוונה לבקש עזרה, כי "התובע היה אדם גדול... לעזור לקחת אותו ברכבו ולהביא אותו הביתה שלם. ראיתי שהמצב שלו לא כל כך בסדר". (עמ' 62 שורות 17-10).

     

37. עדים נוספים שהעידו על ההתרחשות סמוך לתאונה היו קדאפי חביבאללה ואסמאעיל חביבאללה, שנסעו בשני רכבים נפרדים, בכביש שבו אירעה התאונה, זמן קצר לפני התרחשותה.

     

38. קדאפי חביבאללה מסר הודעה במשטרה ביום התאונה, 11.4.2014, בשעה 22:40. לדבריו, הוא נסע בשעה 20:30 מעין מאהל לכיוון עכו, בירידה בכביש הראשי עוקף הר יונה, כחצי קילומטר אחרי עין מאהל, ראה פתאום שני אנשים יוצאים בין השיחים מצד ימין של הכביש לכיוון הכביש. הדבר נראה לו מוזר, מכיוון שהתרחש שלא בסמוך לבתי מגורים. הוא המשיך בנסיעה ועצר לפני כיכר ריינה, כדי לחכות לחברו, אסמאעיל חביבאללה שנסע ברכב אחר מאחוריו. כשפגש בחברו וסיפר לו על שני אנשים שמסתובבים בכביש, אמר לו אסמאעיל כי הוא התקשר כבר למשטרה, מפני שהאנשים נראו לו מוזרים ומסוכנים. בתשובה לשאלות החוקר, אמר קדאפי כי לא ראה שהאנשים נפגעו. "הם היו על הרגליים שניהם והם עמדו על המדרכה ולדעתי התכוונו לרדת לכביש".

     

39. בשעה 22:55, באותו ערב, נמסרה הודעתו של אסמאעיל חביבאללה. לדברי אסמאעיל, הוא נסע מעין מאהל לכיוון עכו ברכב. חברו, קדאפי, נסע לפניו ברכב אחר. בזמן הנסיעה בכביש עוקף הר יונה, כמה מאות מטרים לאחר עין מאהל, ראה שני הולכי רגל, האחד באמצע הכביש והשני היה על המדרכה שמימין לכביש. קצת לפני הרכב שבו נסע אסמאעיל, בנתיב הימני נסע רכב סקודה בצבע לבן. הולך הרגל היה בנתיב הימני ורכב הסקודה בלם כדי לא לדרוס אותו. הולך הרגל חצה מלפני חזיתו של רכב הסקודה לכיוון רכבו של אסמאעיל. אסמאעיל "ברח" עם ההגה שמאלה, עקף את הסקודה ועצר בצד שמאל, במקביל לסקודה. לאחר מכן המשיך ועצר את הרכב בצד ימין, והתקשר למשטרה כדי להודיע על "אנשים מסתובבים על הכביש".

     

    בתשובה לשאלות החוקר, אמר אסמאעיל כי בזמן שאחד האנשים גרם לרכבים לעצור, השני היה על המדרכה ולא ירד לכביש. הוא הוסיף שברח מהאזור, כי פחד שהאדם שהיה על הכביש יתקוף אותו. הוא ציין כי השיחה למשטרה נערכה בשעה 20:11, לפי הרישומים במכשיר הטלפון שלו. עפ"י גרסתו, לא ראה את הפגיעה בהולך הרגל, וגם לא ראה רכבים רבים חולפים בכביש בזמן שהתקשר למשטרה או בסמוך לכך.

     

40. בעדותו בבית המשפט מסר אסמאעיל כי כשהגיע לאזור האירוע, ראה אדם על הכביש. "הוא השתולל בכביש. ראיתי משהו מוזר. לא טבעי. הוא היה עוצר את המכוניות... היו לו תנועות מוזרות". (עמ' 46 שורות 21-18). הוא הוסיף גם כי האדם שראה בכביש חצה את הכביש לרוחבו, מצד ימין של הכביש עד לצד שמאל, לרוחב שני הנתיבים (עמ' 46, שורות 32-24).

     

41. בשעה 23:20 ביום התאונה, גב' האלה חביבאללה מסרה הודעה במשטרה. היא סיפרה כי נסעה ברכב פיאט שבו נהג בעלה, איסמאעיל חביבאללה. היא ישבה לידו במושב הקדמי הימני, וילדיהם ישבו במושב האחורי. במהלך הנסיעה, בעלה עצר את הרכב ואמר "שיש אדם שמסתובב בכביש". הוא התקשר למשטרה והודיע "שיש אנשים מסתובבים בכביש ואפילו מתפרעים בכביש".

     

42. בצד עדויות אלה הנוגעות לנסיבות אירוע התאונה, העידה מטעם הנתבעת, גב' מיכל אילוז, ממחלקת התביעות של הנתבעת ומי שחתומה על מכתב הדחייה שנשלח לב"כ התובע ביום 20.8.2014. כאמור, במכתב הדחייה נכתב כי: "מבדיקת המסמכים שבידנו, וממצאי חקירת המשטרה עולה, כי האירוע נגרם כתוצאה משימוש באלכוהול". כמו כן, צוין כי "מבדיקת המסמכים הרפואיים עולה כי המקרה אינו עונה אל אירוע תאונתי כהגדרתו בפוליסה". טענה נוספת שהועלתה במכתב היתה, כי על פי תנאי הפוליסה, הביטוח "אינו מכסה מקרי ביטוח שנגרמו למבוטח על-ידי או כתוצאה מאחד או יותר מאירועים אלה: מעשה רצוני או הסתכנות מדעת שלא נעשתה לצורך הצלת נפשות".

     

43. בתצהיר העדות שהגישה גב' אילוז, היא פירטה את הטענות שהוצגו במכתב והוסיפה עליהן.

    בנוגע להגדרת תאונה בפוליסה, ציינה אילוז בתצהיר כי: "בנסיבות האירוע, כעולה מהעדויות המפורטות בתיק המשטרה, האירוע הנטען היה צפוי מראש שכן תאונת הדרכים נגרמה עקב התפרעות התובע, שהיה בגילופין, בכביש הסואן, ללא כל מטרה ו/או סיבה מוצדקת וכן מאחר והתובע צעד לאורך הכביש אל עבר רכבים נוסעים. משכך צפוי כי אדם הנמצא תחת השפעת אלכוהול והמתפרע בכביש ייפגע מרכבים חולפים".

     

    באשר לטענה הנוגעת לחריג הראשון בפוליסות, ציטטה גב' אילוז את נוסח פוליסת הביטוח הקובע כי "ביטוח זה אינו מכסה מקרי ביטוח שנגרמו למבוטח על ידי או כתוצאה מאחד או יותר מאירועים אלה: 1. איבוד לדעת או ניסיון לכך, טירוף הדעת, שימוש באלכוהול, ....". היא ציינה כי "מתיק המשטרה, מעדויות עוברי אורח וכן מדו"ח מד"א עולים פרטי המקרה בבירור לפיהם אין מחלוקת כי במועד התאונה היה מר מ' תחת השפעת אלכוהול בעקבותיה איבד את דעתו והחל להתפרע בכביש עד להתרחשות התאונה".

     

    בנוגע לחריג בדבר הסתכנות מרצון, ציינה גב' אילוז בתצהיר כי "בהתאם לתיק המשטרה ולנסיבות אירוע תאונת הדרכים ירידתו של התובע אל הכביש ללא כל מטרה ו/או סיבה מוצדקת וכן הליכתו אל עבר רכבים נוסעים מהווה הסתכנות מרצון שלא לצורך הצלת נפשות ולפיכך אין כיסוי ביטוחי לתאונה הנטענת".

     

44. בחקירתה הנגדית, השיבה גב' אילוז כי ב'קביעה' שהתובע היה תחת השפעת אלכוהול הסתמכה על דו"ח מד"א ומסמכים רפואיים, שבהם צוין כי התובע הדיף ריח חזק של אלכוהול. היא נשאלה אם בוצעה בדיקת שכרות לתובע וענתה שלא ראתה כי בדיקה שכזו בוצעה (עמ' 59 שורות 20-15).

    היא נשאלה לגבי הצהרתה כי התאונה אירעה בכביש סואן והשיבה כי אין היא מכירה את האזור או את הכביש, והסתמכה בעניין זה על דו"ח המשטרה והעדויות שבו (עמ' 59, שורות 34-21).

     

    עד כאן סקירת העדויות.

     

45. הנתבעת טוענת כי עדותו של התובע היתה עדות כבושה, מודרכת ובלתי מהימנה. טענתו כי איבד את זיכרונו ושאינו יכול להעיד אודות אירוע התאונה וההתרחשויות שקדמו לה לא נתמכה בחוות דעת רפואית, וגם לא בתיעוד הרפואי לאחר התאונה או בחוות הדעת שניתנו בעניינו במסגרת התביעה שהוגשה לפי חוק הפלת"ד. בכל מקרה, כך טענה, אין בפנינו עדות מטעם התובע באשר לנסיבות האירוע.

     

46. העדות העיקרית למעשה לעניין נסיבות האירוע הינה עדותו של יפים, אשר היוותה מושא לטיעונים שונים מטעם הצדדים.

    כאמור, את הודעתו הראשונה מסר יפים בתחנת נצרת עילית, ביום התאונה לחוקר דובר השפה הרוסית. הודעה שניה מסר יפים למחרת התאונה, ביום 12.4.2014, בתחנת עפולה, בפני חוקר דובר עברית.

     

47. התובע מבקש להמעיט במשקל הודעתו השנייה של יפים במשטרה, מכיוון שנגבתה בעברית, ללא מתורגמן, תוך שנטען כי העד אינו שולט היטב בשפה העברית. לטענת התובע, מהלך גביית העדות השנייה היה לאקוני ונעשה כלאחר יד, מבלי שהחוקר וידא כי הנחקר הבין את תוכן העדות. ב"כ התובע הדגיש בסיכומיו כי גם תצהיר העדות הראשית שהוגש על-ידי יפים הוכן בסיועה של בתו, שסייעה בתרגום מרוסית לעברית. מסיבה זו, כך נטען, יש לייחס משקל רב יותר לתצהיר העדות ולעדותו בבית המשפט מאשר להודעתו השנייה במשטרה, שאותה נתן בעברית.

     

48. להזכיר, בהודעתו השנייה מסר יפים כי הוא שתה עם התובע "בערך בקבוק קוניאק עד הערב", בעוד שבעדויות אחרות נקב יפים בכמויות אחרות. בתצהיר העדות ובבית המשפט טען כי היה מדובר בחצי בקבוק בלבד. בבית המשפט הוא גם העיד כי הבקבוק היה פתוח לפני שהוא והתובע שתו ממנו, כלומר שלא שתו בקבוק מלא.

     

    בנוגע לפגיעה עצמה שספג התובע בתאונה, בהודעתו הראשונה ובתצהיר העדות, מסר יפים כי אשתו עצרה את הרכב מכיוון שהתובע הרגיש בחילה וביקש לעצור. יפים ירד עם התובע מהרכב, והם התחילו ללכת הליכה רגילה על המדרכה, כדי שהתובע יתאוורר קצת, ואז באופן פתאומי ומבלי להודיע, התובע ירד לכביש. לעומת זאת, מהודעתו השנייה במשטרה, ניתן להבין שהתובע שהה זמן רב יותר על הכביש, וכי הוא "התחיל להשתגע" ולהתקרב באופן מסוכן למכוניות.

     

49. הנתבעת, לעומת זאת, מבקשת לראות בהודעותיו של יפים במשטרה, ובמיוחד הודעתו השנייה, כבעלות משקל, מכיוון שנגבו בסמוך לאירוע. לטענתה, גם אם שפת האם של יפים אינה עברית, הוא מבין היטב ומתבטא היטב בשפה זו. היא גם טענה כי הגרסה לפיה התובע ויפים שתו רק חצי בקבוק קוניאק עלתה לראשונה רק בתצהירו של יפים ולכן משקלה נמוך יחסית.

     

    דיון והכרעה

     

50. אפתח את הדיון בטענת התובע להרחבת חזית ולהעלאת טענות הגנה ע"י הנתבעת, שלא נכללו במכתב הדחייה וזאת בניגוד להנחיות המפקח על הביטוח.

     

    ובכן, מכתבה של גב' אילוז מטעם הנתבעת אל ב"כ התובע לא פירט באופן מלא את טענות הנתבעת, אך הוזכרו בו טענות בדבר שימוש באלכוהול על ידי התובע, טענה כי מקרה הביטוח אירע בשל מעשה רצוני או הסתכנות מדעת, וטענה כי המקרה אינו עונה על הגדרת אירוע תאונתי כהגדרתו בפוליסה. הנתבעת לא ציינה מדוע לטענתה לא התרחש מקרה ביטוחי שכזה, אך ציטטה את הגדרת "תאונה" בפוליסה, ואפשר היה להבין את כוונתה כי לא מדובר באירוע פתאומי ובלתי צפוי מראש. הטענה לתחולת החריג של איבוד לדעת או טירוף הדעת והטענה לתחולת סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח לא נכללו באופן מפורש במכתב הדחייה, אם כי בחריג שבחרה הנתבעת לצטט במכתבה (החריג הראשון מתוך מספר חריגים בפוליסה) כלולה ההחרגה בגין מקרה ביטוח שנגרם כתוצאה מאיבוד לדעת, טירוף הדעת וחבלה גופנית שהמבטח גרם לעצמו במתכוון. ניתן אולי בדוחק לראות בדבר כטיעון המלמד על עמדתה של הנתבעת, למרות שחריג הכוונה כאן נוגע לחבלה גופנית להבדיל ממקרה הביטוח, כלשון סעיף 26 לחוק. בכל מקרה, בנסיבותיו של העניין לא שוכנעתי כי ניתן לייתר דיון והכרעה בטענות אלה של הנתבעת ע"י מחיקתן מכתב ההגנה, וזאת בעיקר מפני שהמועד הראשון שבו העלה התובע את טענתו בדבר הרחבת חזית היה בדיון ההוכחות; הוא לא העלה כל טענה בעניין מבעוד מועד, לא הגיש כתב תשובה לכתב ההגנה, ולא טען מאום לאחר הגשת תצהירה של גב' אילוז, ויודגש כי במסגרת ההליך ולאחר שנקבעו נכויותיו של התובע הוגש כתב תביעה מתוקן ובהמשך לכך כתב הגנה מתוקן. חרף זאת, ועל אף שטענות אלה של הנתבעת הועלו בשני כתבי ההגנה, התובע בחר שלא להעלות כל טענה בעניין. זאת ועוד, התובע לא העלה כל טענה בעניין, באף לא אחת מחמש ישיבות קדם המשפט שהתקיימו. גם מהותית, ולכל הפחות ביחס לטענת הכוונה, נראה כי אחת השאלות העיקריות עליהן עמדו הצדדים לאורכו של ההליך הינה שאלת תחולת סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח ויש בדבר כדי ללמד על הרחבת חזית המחלוקת – בהשוואה לנימוקי הדחייה – בהסכמה.

    (ראו בהקשר זה ע"א (מחוזי ת"א) 4005/07 נץ הראל בע"מ ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' ו- ת"א 29704-02-13 סלע ואח' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ. ערעור שהוגש על פסה"ד נדחה בהסכמה בביהמ"ש המחוזי במסגרת תיק ע"א 15085-10-16).

     

    מכאן, אני דוחה את טענתו של התובע להרחבת חזית.

     

51. עתה לטענות הצדדים לגופם; אתחיל בשאלה אם, התרחש מקרה הביטוח לפי הפוליסה. ככל שהתשובה תהיה חיובית, אבחן אם הנתבעת עמדה בנטל להוכיח את טענתה כי מקרה הביטוח התרחש במכוון. בסוף, אבחן את הטענות בדבר תחולת הסייגים שבפוליסה על המקרה שלפנינו.

     

    נקודת המוצא בבחינת טענות אלה היא כי, נטל השכנוע בדבר קרות מקרה הביטוח, ובדבר שיעור הנזק מוטל על המבוטח. לעומת זאת, הנטל להוכיח את טענת הפטור מאחריות על פי סייגים וחריגים שנכללו בפוליסה, מוטל על חברת הביטוח הטוענת לתחולת הפטור (ע"א 678/86 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184 (1989); ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661, 676-675 (1993); רע"א 143/98 דיב נ' הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1) 450, 452 (1999); אליאס, דיני ביטוח, עמ' 1405, 1415). גם הטענה בדבר גרימת מקרה הביטוח במתכוון, הנטל להוכיחה מוטל על המבטחת (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פסקאות 44-28 (5.10.2006)).

     

    האם אירע מקרה הביטוח ?

     

52. כאמור, הפוליסות מגדירות שני מונחים רלוונטיים בהקשר זה (פרק א, סעיפים 1, 2, בשלוש הפוליסות). הגדרתם צוטטה לעיל, אם כי מפאת חשיבות ההגדרה לצורך הדיון להלן, אשוב ואביאה כלשונה:

     

    "תאונה – אירוע פתאומי ובלתי צפוי מראש, אשר נגרם למבוטח במשך תקופת הביטוח, במישרין מהפעלת כוח פיזי על ידי אמצעי אלימות חיצוני וגלוי לעין, אשר מהווה, ללא תלות בגורם אחר, את הסיבה היחידה הישירה והמיידית למקרה הביטוח".

    "מקרה הביטוח (תאונה) – היזק גופני על פי אחד הכיסויים הביטוחיים המצוינים במפרט, הנובע באופן ישיר ובלעדי מהתאונה. מקרה הביטוח אינו כולל נזק שנגרם כתוצאה מאלימות מילולית ו/או גורם פסיכולוגי או אמוציונאלי אחר".

     

53. התובע, סומך את עמדתו על ההבדל בהגדרה בין שני המונחים – "תאונה" ו"מקרה הביטוח". לפי טענתו, תאונת הדרכים היתה אירוע פתאומי ובלתי צפוי מראש והיוותה את הגורם הישיר והבלעדי לנזק הגופני שספג. לטענתו, גם אם היה נתון להשפעה כלשהי של אלכוהול ואפילו אם הדבר סייע במידת מה להתרחשות התאונה (כהגדרתה בפוליסה), הרי שהתאונה עצמה עדיין היתה אירוע פתאומי ובלתי צפוי, ובכל מקרה, התנהגותו והשפעת האלכוהול לא היו הגורמים להתרחשות מקרה הביטוח, שכן מקרה הביטוח, כלומר הנזק הגופני שנגרם לו, הינו כתוצאה מהתאונה ולא מהשפעת האלכוהול או מהתנהגותו שלו עצמו. מכיוון שהנזק הגופני נגרם לו באופן ישיר ובלעדי מהתאונה, ומכיוון שהתאונה מהווה הפעלת כוח פיזי על ידי אמצעי אלימות חיצוני וגלוי לעין, כפי שהיא מוגדרת בפוליסות הביטוח, אזי לטענת התובע הוא הוכיח את התרחשות מקרה הביטוח.

     

54. הנתבעת מנגד טוענת כי אין לייחס משמעות להבחנה המופיעה בפוליסה בין שני המונחים – "תאונה" ו"מקרה הביטוח" ושעה שלא הוכח כי התאונה היתה בלתי צפויה, כך גם לא ניתן לטעון כי מקרה הביטוח הוא בלתי צפוי. לטענתה, הוכח כי המקרה אירע בגלל התנהגותו של התובע, ובגלל שהיה נתון להשפעת אלכוהול, ולכן לא ניתן לטעון כי הנזק הגופני במקרה זה נבע באופן ישיר ובלעדי מהתאונה. טענה נוספת היא, כי מידת רשלנותו והסתכנותו של התובע הגיעה לרמה גבוהה כל כך, עד שתאונת הדרכים לא היתה אירוע פתאומי ובלתי צפוי מראש, מכיוון שהתרחשותה היתה כמעט ודאית.

     

55. במחלוקת בין הצדדים הנוגעת לשאלת התרחשות מקרה הביטוח, הכף נוטה לטובתו של התובע. נזכיר תחילה את הכלל הפרשני בפרשנות חוזים, וחוזי ביטוח בכלל זה, של פרשנות נגד המנסח. חוזה ביטוח הוא לרוב חוזה אחיד, עובדה התומכת בפרשנות לטובת המבוטח (ע"א 631/83 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת הילדים בע"מ, פ"ד לט(4) 561, 573-569 (1985); רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, מח(4) 70, 77-76 (1994); אליאס, דיני ביטוח, עמ' 86-84). כלל זה נכון גם כאשר עסקינן בפרשנות המונח "תאונה" ובשאלה האם התרחש מקרה הביטוח, וגם בסוגיות אלה הספק יפעל לטובת המבוטח (ע"א 5775/02 נווה גן (א.כ.) בניה פיתוח והשקעות בע״מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע״מ, פ"ד נח(2) 307, 323 (2004); אליאס, דיני ביטוח, 427).

     

56. בחוזי הביטוח הנדונים יוחדו הגדרות נפרדות לשני מונחים שונים – "תאונה" ו"מקרה הביטוח".

    כדי להוכיח כי התרחש "מקרה הביטוח" על התובע להוכיח כי ההיזק הגופני "נובע באופן ישיר ובלעדי מהתאונה", ואכן, מהתיעוד הרפואי ומהעדויות שנשמעו, עולה כי הנזק שסבל התובע נגרם בשל הפגיעות שספג באירוע (תאונת הדרכים). האירוע היה הסיבה הישירה לנזק הגוף (מקרה הביטוח), והוא אכן נגרם במישרין מהפעלת כוח פיזי על ידי אמצעי אלימות חיצוני וגלוי לעין.

    פשיטא האירוע היווה "... ללא תלות בגורם אחר, את הסיבה היחידה הישירה והמיידית למקרה הביטוח", קרי, את הסיבה להיזק הגופני שנגרם לתובע.

     

57. בנוסף לכך, התובע נפגע מרכב חולף, פגיעה שהיא מן הסתם אירוע של "הפעלת כוח פיזי על ידי אמצעי אלימות חיצוני וגלוי לעין". המחלוקת העיקרית בין הצדדים בחוליה הראשונה, שעניינה התרחשות מקרה הביטוח, נוגעת ליסוד "פתאומי ובלתי צפוי מראש" בהגדרת "תאונה".

     

    באופן כללי, אחד מיסודותיו של מקרה הביטוח הוא יסוד הסיכון, הכולל את דרישת המקריות, או אי-הוודאות, או הפתאומיות של מקרה הביטוח. סיכון ודאי לא יחשב כאירוע תאונתי. אין ביטוח של נזק שהינו בגדר הוודאי. אלמנט אי הוודאות בהתממשות הסיכון המבוטח הוא יסוד ראשי בכל חוזה ביטוח. בכך נבדל הביטוח מהסכם שיפוי רגיל. בלעדי סיכון ביטוחי בלתי ודאי אין ממשות לחוזה הביטוח. (ראו לענין זה ע"א 1350/02 מנורה נ' יובלים, פ"ד נ"ח(6) 822, עמ' 839 וע"א 172/89 סלע נ' סולל בונה בע"מ בעמ' 322 – להלן "עניין סולל בונה").

     

    בעניין סולל בונה נקבע : "...מקובל להבחין בשתי משמעויות של הביטוי 'אירוע תאונתי': האחת, סובייקטיבית, מתייחסת אל מאורע כתאונתי בשל אי היותו פרי מעשה (או מחדל) מכוון או מתוכנן מצדו של המבוטח; השנייה, אובייקטיבית, פניה אל מהלך העניינים הלא טבעי שהוביל לנזק".

    ".אין לומר שהנזק הוא "תאונתי" כאשר הוא פועל יוצא של פעולה מכוונת של המבוטח....כן אין לראות בנזק פרי 'תאונה' מקום בו גרימתו הינה תוצאה של מהלך העניינים הטבעי והרגיל" (שם, עמ' 326).

     

    עמד על כך ששון בספרו, דיני ביטוח , מהדורה שניה, עמ' 111-112, בדבריו על "עיקרון הוודאות":

    "...העיקרון האמור בא לידי ביטוי בדרך כלל באמירה, שהנזק חייב לנבוע מאירוע מקרי , ובהגדרה הרחבה של המונח סיכון, שהוא דבר העשוי ללבוש צורות שונות. במובן הביטוחי, עשוי סיכון להיות מקרי ותאונתי, כך שאין להאשים בו איש; אך הוא כולל גם רשלנות או השתמטות מחובה או אפילו מעשה מכוון, כגון גניבה במחתרת או גניבה המלווה באלימות. המונח סיכון רחב מספיק כדי לכלול את כל האפשרויות הנ"ל ללא הגבלה".

     

58. עקרון יסוד נוסף בדיני ביטוח הוא כי התנהגות רשלנית של המבוטח עובר לקרות מקרה הביטוח אינה שוללת את היותו של הנזק פרי אירוע תאונתי ואינה הופכת את הנזק לוודאי (אליאס, 429). טענה לפיה מקרה הביטוח נגרם בשל רשלנותו של מבוטח אין מקומה בדיון על התרחשותו של מקרה הביטוח אלא בדיון על החריגים לכיסוי (ראו עניין סולל בונה; ספרו של אליאס, עמ' 429).

     

59. על בסיס עקרונות ביטוחיים אלה ננסה להתחקות אחר משמעות המילים "בלתי צפוי מראש" בפוליסה. מדובר במלים שנועדו למעשה לבטא עקרונות יסוד בדיני הביטוח, לפיהם אין בדרך כלל ביטוח של נזק שאיננו תולדה של תאונה או שהינו בגדר הוודאי (פסה"ד בעניין סולל בונה). נחדד כי, הנתבעת טוענת שהתנהגותו של התובע והסתכנותו הגיעו לרמה גבוה עד כדי שתאונת הדרכים לא היתה אירוע בלתי צפוי מראש.

     

60. אם נבחן את השאלה בזיקה לסיכוני הכביש ולסיכון להיפצע עקב פגיעה של רכב, אזי באופן כללי נכונה אני להניח כי נהיגה תחת השפעת אלכוהול יכולה להגדיל את הסיכון למעורבות הרכב בתאונת דרכים, ואולם באותה מידה ניתן לומר כי נהיגה במהירות מופרזת, או חציית צומת ברמזור אדום, עקיפה מסוכנת או נהיגה בשעת לילה ללא אורות גם הם מגדילים את הסיכון למעורבות הרכב בתאונת דרכים. כלום יעלה על הדעת כי בכל אותם מקרים נאמר כי לא אירע מקרה ביטוח לפי הפוליסה? האם ייתכן כי בכל אותם מקרים נשלול את תחולתה? על פניו נראה כי התשובה היא שלילית. ואם כך לגבי נהג, אזי ודאי שלגבי נוסע. גם 'קפיצה' לכביש, עם או בלי קשר לשתיית אלכוהול, מגדילה את הסיכון להיפצע מרכב נוסע, אלא שבאותה מידה, חציית כביש סואן שלא במעבר חצייה תוך שימוש במכשיר סלולארי, מגבירה את הסיכון. האם במקרה אחרון זה נאמר כי לא אירעה "תאונה" כהגדרתה בפוליסה?!

     

    לטעמי, הגברת הסיכון בכל אחת מהדוגמאות לא הפכה את מעורבות המבוטח בתאונת דרכים לאירוע ודאי או קרוב לוודאי, ועדיין בכל המקרים, התרחשות התאונה היתה אירוע פתאומי שלא היה ידוע מראש. הגברת הסיכון ע"י המבוטח אינה שוללת מניה וביה את תחולת הפוליסה ואין בה בהכרח כדי להוציא את האירוע מהגדרתו של המונח "מקרה הביטוח" או "תאונה".

     

61. יצירת זיקה ישירה בין אירועים שמגבירים את הסיכון להגדרה של "מקרה ביטוח" או "תאונה", באופן השולל תחולת הפליסה במקרים של סיכון מוגבר, יש בה לטעמי כדי להביא לשלילת תחולתה של הפוליסה בלא מעט מקרים אשר מלכתחילה לא התכוונו הצדדים להוציאם מתחולתה ובאופן שאינו עולה בקנה אחד עם התכלית של פוליסת תאונות אישיות.

     

    אומנם הצדדים לא הגישו ראיות אודות התכלית הסובייקטיבית של הצדדים בעת עריכת חוזה הביטוח ואולם ניתן להתבסס על התכלית האובייקטיבית שלה. "תכלית אובייקטיבית זו עניינה בתכלית הטיפוסית המתחשבת באינטרסים המקובלים על צדדים הוגנים ליחסי חוזי היא נלמדת מסוג ההסכם ומהטיפוס אליו הוא שייך. היא נגזרת מהגיונו היא מוסקת מלשונו". (ראו ע"א 779/89 יעקב שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ).

     

    לאור מהות הפוליסה והסיכון המבוטח בה ובשים לב לכללי הפרשנות החלים על חוזי ביטוח, יש לפרש את הפוליסה ותכליתה כפוליסה שבאה לבטח אירוע שגרם לנזק גוף עקב מעשה לא מתוכנן ולא נשלט ע"י המבוטח.

     

62. ככלל ניתן להצביע, בכל הקשר והקשר, על סקאלה של אירועים שניתן לצפותם בדרגה כזו או אחרת. המטוטלת נעה למעשה בין אירועים צפויים ממש עד כדי שהם וודאיים לבין אירועים שקשה מאוד לצפותם. בשני מקרי הקיצון, ההכרעה היא קלה. בתווך נמצאים אירועים רבים אשר למרות שאפשר לצפותם, כלומר לחשוב על תסריט שבו הם מתרחשים, הם עדיין נחשבים לאירועים בלתי צפויים לפי הפוליסה.

     

    המשמעות המילונית של המילה "צפוי" היא - ידוע מראש או עתיד להיות. כלומר מדובר באירוע שדבר התרחשותו, להבדיל ממועד התרחשותו, הוא וודאי. בהקשר שלנו, לאור מהות הפוליסה ותכליתה, אני סבורה כי יש לפרש את המונח "לא צפוי מראש" כמונח הבא לתאר אירועים שאינם וודאיים.

     

63. נקודת המבט הרלוונטית לבחינת מקריותו של הנזק היא נקודת המבט של המבוטח, התובע כאן (אליאס, דיני ביטוח, 429-428) כלומר אם הוא ראה את האירוע כאירוע מקרי וצפוי, אם לאו. מחומר הראיות ומהתנהלותם של התובע וחברו לפני התאונה ועד התאונה, עולה כי באף שלב של האירוע, התובע עצמו לא ראה בתאונת הדרכים כאירוע "צפוי", היינו אירוע שעומד להתרחש או שידוע היה מראש, לא כאשר הוא וחברו החלו לשתות קוניאק ולא כאשר ירדו מן הרכב.

     

    גם ברמה האובייקטיבית, הנבחנת בזיקה לנסיבות ספציפיות, ועל אף כי ברור שמי שקופץ לכביש יכול לסכן את עצמו והסיכון שלו להידרס ע"י רכב חולף אינו קטן, עדיין אין הדבר בגדר אירוע וודאי. הדבר כרוך, בין היתר, במצב התנועה בכביש, בזמן שהותו של המבוטח בכביש ובהתנהלותם של הנהגים ברכבים החולפים.

     

    במקרה כאן, מדובר בתאונה שאירעה בערב יום ששי, בכביש עירוני, אשר נטען – וטענה זו לא נסתרה – כי הוא נמצא בשכונה חרדית. מעדי הנתבעת עולה כי בזמן האירוע לא עברו רכבים במקום, חוץ מרכביהם שלהם, רכב סקודה לבן והרכב הפוגע. מהודעותיו של יפים במשטרה עולה כי לאחר שהתובע היה על מכסה המנוע של הרכב הפוגע, האיץ הרכב את נסיעתו במקום להמשיך בבלימה ו'העיף' את התובע לכביש תוך כדי נסיעה בזיגזג, מה שמראה שהאירוע יכל להסתיים אחרת ואולי ללא כל נזק, אם הרכב לא היה מאיץ. רוצה לומר כי "התוצאה" שהיתה בפועל לא היתה הכרחית בנסיבות וודאי שלא ניתן לומר כי היתה ידועה מראש.

     

     

64. ב"כ התובע הפנה בסיכומיו, בהקשר זה, אל שני פסקי דין שניתנו ע"י בתי משפט שלום. בשניהם, הנתבעת היא הנתבעת כאן; הפוליסה היא אותה פוליסה (על שני פסקי הדין הוגש ערעור, אם כי פסקי הדין במחוזי לא פורסמו במאגרים המקווים).

     

    בפסה"ד הראשון, אשר עסק במקרה של הצתה עצמית של חולה שלקה בדמנציה פסיכוטית, קבע בית המשפט, על פי חוות דעת רפואית כי לא מדובר במעשה מתוכנן ומחושב וכי מדובר באירוע פתאומי ובלתי צפוי מראש, למרות שהגורם העיקרי היה כאמור תאונה עצמית. נקבע גם כי חוזה הביטוח מקיף כל אירוע שבמהלכו ייגרם למבוטח נזק כתוצאה ממעשים שאין לו שליטה עליהם, לא תכנן אותם ואף לא היה מודע להתרחשותם (ת"א (שלום טב') 27861-01-13 צ.כ. נ' איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ).

     

    על פסה"ד הוגש ערעור, וערעור שכנגד בעניין גובה הנזק, אל ביהמ"ש המחוזי ובסופו של יום, בהסכמת שני הצדדים, נדחו שני הערעורים בכפוף להוספת רכב כספי לסכום הפיצוי (ע"א

    11384-09-17), מה שיכול ללמד על כך שעמדתו העקרונית של בימ"ש השלום בנוגע להיקף תחולתה של הפוליסה, מקובלת על ביהמ"ש המחוזי.

     

    פס"ד נוסף אליו הפנה ב"כ התובע בסיכומיו הוא פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה בת"א 13308-07-08 שמס נ' איי.איי.ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ (3.7.2011) (להלן "עניין שמס"), שעסק במקרה דומה, של ביטוח תאונות אישיות שהוציאה הנתבעת בתיק זה, שתנאיו דומים לתנאי חוזי הביטוח שבענייננו. המבוטח בעניין שמס מת בתאונת דרכים, והנתבעת טענה כי היה תחת השפעת אלכוהול כאשר בפועל בדגימת דמו לאחר התאונה נמצאה כמות אלכוהול בשיעור של כמעט פי שלושה מהשיעור המותר. הנתבעת טענה כי לא ניתן לומר שמדובר ב"תאונה" כהגדרתה בפוליסה, שכן עקב שכרותו הכבדה של המנוח אירוע התאונה היה ודאי ולא "פתאומי ובלתי צפוי". כן טענה הנתבעת כי האירוע מוחרג בפוליסה (החריג של שתיית אלכוהול).

    ביהמ"ש לא קיבל את עמדתה של הנתבעת והורה על קבלת התביעה ועל חיוב הנתבעת בפיצוי לפי הפוליסה, בסכום של 500,000 ₪, בתוספת הוצאות ושכ"ט.

     

    כאמור, גם כאן הוגש ערעור אל ביהמ"ש המחוזי (ע"א 16122-08-11). במסגרת הערעור הוסכם בהמלצת ביהמ"ש על ביטול פסה"ד ועל דחיית התביעה מחד ומנגד על כך שהנתבעת לא תגבה בחזרה את הסכומים ששילמה עפ"י פסה"ד (ונראה כי שולם מלוא הסכום שנפסק).

     

    חשוב לציין כי על אף טענות הנתבעת שם, השאלה העיקרית שנדונה בפסה"ד היתה השאלה הנוגעת לחריג של שתיית אלכוהול ולא לעצם התרחשות "מקרה ביטוח" לפי הפוליסה. כך או אחרת, ובצד הדמיון למקרה שלנו, השוני העיקרי ברובד העובדתי בין שני המקרים, טמון בעובדה כי באותו מקרה נבחן הקשר הסיבתי בין השימוש באלכוהול לבין התאונה כשהמבוטח הוא הנהג וכאשר הוכח כי רמת האלכוהול בדמו היתה פי שלושה מהשיעור המותר, בעוד שכאן אין כל הוכחה לגבי רמת האלכוהול והשאלה נוגעת לקשר הסיבתי בין ההתפרצות של התובע לכביש לבין התאונה, כאשר שתיית האלכוהול היא חוליה עובדתית קודמת בשרשרת האירועים שקדמה לתאונה.

65. הואיל והשאלה אם התאונה היתה צפויה או לא, נבחנת גם בזיקה ליסוד הנפשי של התובע ומאחר ובמסגרת הדיון בטענת הנתבעת, הנוספת, כי מדובר באירוע שנגרם במתכוון, נדרשים אנו לבחינת הרצון והמודעות של התובע, אמשיך ואבחן את השאלה הנוגעת להתרחשות מקרה הביטוח אגב הדיון בטענת הכוונה של הנתבעת. בבחינתן של שתי טענות אלה יש לדון בשאלת כוונתו של התובע ובשאלת המודעות לתאונה וצפיות התרחשותה. גם הטענה בדבר התרשלות רבתי של התובע, תידון בזיקה לטענות בדבר כוונה או מודעות של התובע לצפיות התאונה. הטענה בדבר גרימת התאונה בגין היותו של התובע נתון להשפעת אלכוהול תידון במסגרת הדיון בטענת הנתבעת בעניין תניית הפטור בדבר שימוש באלכוהול.

     

    האם מקרה הביטוח נגרם במתכוון לפי סעיף 26 לחוק?

     

66. סעיף 26 לחוק קובע כך: "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו".

    אדם פועל ב"כוונה" כאשר הוא צופה תוצאה מסוימת מפעולות וחפץ בהתרחשות. הרצון להשיג תוצאה מסוימת מונח ביסוד הכוונה. באין רצון – אין כוונה. (ספרו של אליאס, עמ' 1023).

     

    בהקשר זה נקבע על ידי בית המשפט העליון כי "כוונה בהתייחס לתוצאה ("נגרם מקרה הביטוח") מאופיינת במטרה לגרום לתוצאה". סעיף 26 נועד לפיכך "למקרים כמו גרימת הצתה מכוונת על-מנת לזכות בדמי ביטוח או ביום פריצה למטרה זו" (ע"א 2016/00 רוזנצוויט נ' רוזנבליט, פ"ד נו(4) 511, 522 (2002) (להלן "עניין רוזנצוויט")).

     

    ודוקו, כל מעשה מודע ורצוני של המבוטח נופל בקטגוריה של פעולה מכוונת. אולם, ככלל, רק פעולה מכוונת שמטרתה לגרום לתוצאה המזיקה באה בגדרו של סעיף 26 לחוק.

     

    הנטל להוכיח כי המקרה נגרם במתכוון מוטל על המבטח (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פסקאות 44-28 (5.10.2006)). על המבטח להוכיח כי המבוטח התכוון לגרום לתוצאה, שמטרת מעשיו היתה לגרום להתרחשות מקרה הביטוח.

     

67. עם זאת, בעניין רוזנצוויט היה מוכן בית המשפט העליון להניח כי גם ידיעה בדרגה גבוהה של הסתברות שייגרם מקרה הביטוח עשויה להיות שקולה לכוונה (עניין רוזנצוויט, בעמ' 523). המונח כוונה לפי הפרשנות המרחיבה יכול להשתרע גם על מצב דברים שבו אין רצון מפורש להשיג את התוצאה אם כי מוכחת ידיעה בדרגה גבוה של הסתברות כי מעשי המבוטח יובילו לקרות מקרה הביטוח. פרשנות מרחיבה זו אומצה במספר מקרים ע"י בתי המשפט המחוזיים.

     

    כך למשל, במקרה שבו נהג אדם ברכב בלתי תקין, ללא רשיון רכב תקף, וידע שאסור לו לנהוג בו, וגרם לתאונת דרכים כתוצאה מהליקויים שבגינם נאסר על הרכב לנוע בכבישים, נקבע כי המבטח פטור מחבותו על יסוד הוראת סעיף 26. באותו מקרה נקבע כי "יש צורך בידיעה בדרגה גבוהה של הסתברות כי תאונה עלולה להתרחש, ורק בנסיבות שבהן אפשר לקבוע כי הידיעה שקולה כנגד כוונה". בית המשפט קבע כי במקרה זה "אין מדובר בפעולה רשלנית גרידא שגרמה לנזק, אלא במצב שבו ידע המערער שהמכונית אינה תקינה, אינה רשאית לנוע בכבישים, וכל שהותר הוא לגררה למוסך לצורך תיקונים בלבד". למרות זאת, בחר המבוטח ביודעין לנהוג במכונית, באופן שעלול לגרום בהסתברות גבוהה לתאונת דרכים ולנזק (ע"א (מחוזי ת"א) 4110/04 וייצמן נ' ביטוח אישי ישיר בע"מ, פסקה 5 (17.9.2006)).

     

    במקרה אחר קבע בית המשפט המחוזי כי רמת הידיעה של המבוטח שיש להוכיח היא ידיעה אובייקטיבית וסובייקטיבית כאחד. בית המשפט הדגיש כי השאלה איננה אם אדם סביר במקומו של המבוטח היה מבין כי מקרה הביטוח עלול לקרות ברמה גבוהה של סבירות, אלא אם המבוטח עצמו היה מודע לכך (ת"א (כלכלית) 48855-01-11 מריניאנסקי נ' מומנטום שוקי הון בע"מ, פסקה 63 (23.7.2013).

     

68. בפסיקה התעוררה השאלה, אם ניתן לראות נהג הצורך אלכוהול במודע ונוהג תחת השפעת אלכוהול במצב השולל ממנו את היכולת לנהוג כראוי, כמי שנהג בפיזיות השקולה לכוונה לגרימת התאונה, ובכך לפטור את המבטחת מחבותה לפי הפוליסה. בפסיקתם של בתי המשפט ניתן לראות גישות שונות בעניין. ביסוד ההבדל בין הגישות עומדת למעשה מחלוקת פרשנית למונח "כוונה" בסעיף 26 לחוק. גישה אחת רואה בנהיגה תחת השפעת אלכוהול, בייחוד כאשר נלוות לה נסיבות חמורות נוספות, כהתנהגות מכוונת לגרימת תאונה זאת בהתבסס על פרשנות לפיה כוונה כרוכה בצפיות המבוטח, בהסתברות גבוהה את התרחשותה של התאונה גם אם לא התכוון לתוצאותיה. עפ"י הגישה השנייה, כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי יש להוכיח כוונה של ממש.

     

69. בית המשפט העליון עדיין לא הכריע בשאלה אם יש לאמץ פרשנות מרחיבה למונח "כוונה" בסעיף 26 ביחס מבטח – מבוטח. לאחרונה הגיעה השאלה לפתחו של ביהמ"ש העליון בפסק דין שעסק בשאלה האם יש לפטור מבטחת מחובתה לפי פוליסת אחריות צד שלישי בשל נזקי רכוש, כשנמצא כי המבוטח נהג ברכב תחת השפעת אלכוהול בעת קרות מקרה הביטוח. למרות שביהמ"ש לא הכריע בשאלה, כב' השופטת וילנר ציינה כי "נדמה שיש טעם רב בפרשנות המצמצמת של מונח הכוונה בהקשר הביטוחי" (ההדגשה לא במקור), זאת מפני שפרשנות מרחיבה עלולה להותיר צדדים שלישיים תמי לב ללא פיצוי לנזקם, כמו גם לאור מטרות דיני הביטוח בכלל, וביטוח האחריות בפרט (רע"א 2843/18 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פוליקוב, פסקאות 31-30 (15.10.2018) (להלן "עניין פוליקוב"). באשר לשאלת המשנה העקרונית, האם מבוטח הנוהג תחת השפעת אלכוהול עושה כן תוך ציפייה ברמת וודאות קרובה לוודאי כי יגרום לתאונה, נקבע כי שאלה זו היא שאלה עובדתית, שיש להכריע בה בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו. גם אם מאמצים את הפרשנות המרחיבה, יש לבדוק האם המבוטח צפה את התרחשות התאונה "ברמת הסתברות גבוהה עת שתה לשכרה והחל לנהוג ברכבו" (שם).

     

    להשלמת התמונה יצוין כי עניין פוליקוב עסק בביטוח אחריות של רכב (פוליסה תקנית) ובנהג אשר הורשע לפי הודאתו בתיק תעבורה בעבירות פליליות של אי שמירת מרחק, נהיגה בקלות ראש, גרימה לתאונת דרכים בה נחבל אדם ונגרם נזק ונהיגה בהיותו שיכור. בבדיקת נשיפה שנערכה לו כשעתיים לאחר התאונה נמדדה בנשיפתו כמות העולה פי חמישה לערך על רמת האלכוהול המותרת לפי חוק. בבית משפט שלום, נקבע כי גם נהג שכזה לא התכוון לגרום למקרה הביטוח, ולא צפה ברמת ודאות הקרובה לוודאי כי תיגרם תאונה. זאת, למרות שבהתאם להודעתו של הנהג בתיק המשטרה, הוא שתה בקבוק ויסקי שלם בשל "כעסו על החיים", ואמר "קיבלתי קריזה על החיים", "בעיות במשפחה", "יש לי 4 בחורות ואף אחת לא עונה לטלפון". הוא אף הביע חרטה על מעשיו ואישר לחוקריו כי היתה זו טעות לנהוג במצבו (ת "א (שלום ת"א) 9747-08-15 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פוליאקוב, פסקאות 3, 35-33 (28.7.2017)). קביעה זו אושרה על ידי בית המשפט המחוזי (ע"א (מחוזי ת"א) 43220-10-17 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פוליאקוב (6.3.2018)) ובית המשפט העליון.

     

70. במקרה כאן, הביטוח הינו ביטוח תאונות אישיות והנזק שנגרם הינו נזק פיזי למבוטח. הטענה כי הנזק נגרם במתכוון משמעה כי המבוטח חפץ בכך שגופו שלו ייפגע בפגיעה המדוברת, כלומר שכיוון את מעשיו כדי שייפגע בתאונת הדרכים. טענה זו לא הוכחה. על סמך העדויות, הראיות ותיק החקירה המשטרתי לא ניתן לקבוע כי כוונתו של התובע, עת הגיע לבקר את חברו ושתה עמו משקאות אלכוהוליים או אף עת ירד לכביש, היתה לגרום לתאונה שבעקבותיה ימצא עצמו מאושפז עם פגיעות ראש חמורות בבית החולים.

     

    גם לו הייתי מאמצת את הפרשנות המרחיבה לעניין "הכוונה" בסעיף 26, עדיין היה על הנתבעת להוכיח כי התובע עצמו היה מודע בדרגה גבוהה של הסתברות לכך כי התאונה עלולה להתרחש, עת שתה משקאות אלכוהוליים עם חברו, ועלה כנוסע לרכב שבו נהגה אשת חברו, במטרה להחזירו לביתו ו/או עת ירד לכביש. הנתבעת לא הוכיחה כי מודעות שכזו היא מודעות של האדם הסביר בנסיבותיו של התובע ובפרט לא הוכיחה כי התובע עצמו היה מודע לכך לפני שהחלה מסכת האירוע.

     

71. בדומה לעניין פוליקוב, מסקנה זו משליכה באופן ישיר גם על טענת הנתבעת לפיה אין לראות בתאונה הנדונה "מקרה ביטוח", הכולל אחריות המבטח לנזקים בלתי ודאיים בלבד, דהיינו נזקים הנובעים מאירועים מקריים או בלתי צפויים, וכאן למעשה טמונה החולייה המקשרת בין יסוד ההגדרה של "תאונה" לבין יסוד הכוונה בסעיף 26 לחוק. בעניין פוליקוב נסמכה טענה זו "על ההנחה כי נהג הנוהג תחת השפעת אלכוהול יודע, או למצער עליו לדעת, כי התרחשותה של תאונה היא עניין צפוי וודאי" (שם, פסקה 33). ביהמ"ש העליון קבע כי הנחה זו אינה מהווה חזקה מוכרת ומשכך היא טעונה הוכחה ובנסיבותיו של אותו מקרה אושרה קביעתו של בימ"ש השלום, לפיה לא הוכח שהמבוטח צפה את התרחשות התאונה ברמת הסתברות גבוהה.

     

    בענייננו, טענה זו של הנתבעת נסמכת על ההנחה כי "אדם הקופץ בפתאומיות בפני מכוניות נוסעות, דינו להיפגע על ידי רכב חולף" (פסקה 27 לסיכומי הנתבעת). לטענת הנתבעת "התובע ידע, או שהיה עליו לדעת, כי משהתפרע כפי שהתפרע במצב נתונים זה, תתרחש תאונה" (פסקה 75 לסיכומי הנתבעת). עם זאת, לא די להראות כי הנחות אלה מקובלות על האדם הסביר – וגם זה לא הוכח - , אלא גם שהתובע עצמו ידע בהסתברות קרובה לוודאי כי התאונה תתרחש בשל מעשיו.

    כדי לדייק אדגיש כי הפסיקה לעיל עסקה בהגדרת "תאונה" ו"מקרה ביטוח" ובשאלת תחולת סעיף 26 לחוק, במקרים שבהם המבוטח נהג תחת השפעת אלכוהול. במקרה כאן, עוסקים אנו בנוסע, אשר לא חל עליו כל איסור בחוק בהקשר זה. שאלת המודעות שלו להתרחשות תאונה אינה נבחנת במישרין בזיקה לשתיית האלכוהול (שאלה זו תיבחן בפרק הבא הנוגע לחריגים לפי הפוליסה). שאלת המודעות והצפיות נבחנת בעיקר בזיקה להתפרצותו לכביש.

     

72. בחוליה זו נדמה כי טענותיה העובדתיות של הנתבעת אינן עומדות בקנה אחד עם טענותיה המשפטיות. נקודת הזמן שבה יש לבדוק את רמת מודעותו של התובע, משפיעה גם על המועדות שלו ועל יכולתו לצפות את הסיכוי להתרחשות התאונה. גם לפי טענותיה של הנתבעת עצמה, רמת מודעותו של התובע היתה שונה בשלבים שונים של האירוע. לא דומה רמת המודעות של התובע לפני שהגיע לבקר את חברו, לרמת מודעותו לאחר ששתה משקאות אלכוהוליים. לא דומה רמת המודעות שלו עת התחיל בנסיעה כנוסע, לרמת המודעות שלו לאחר שירד מן הרכב. העידה על כך אולגה, אשתו של יפים שנהגה ברכב שהסיע את השניים לכיוון ביתו של התובע. לדבריה, כשהתובע ירד מן הרכב "הוא לא נראה כל כך שיכור, הלך ישר", אבל היא הבינה בהמשך "שהבן אדם לא יודע מה הוא עושה".

     

    ניתן להניח, אם נקבל את עמדת הנתבעת כי התובע היה תחת השפעת אלכוהול בעת התאונה, כי רמת מודעותו לא היתה גבוהה. מן הסתם, אי אפשר לקבל את הטענה כי שעה שירד מן הרכב הוא צפה כי התאונה תתרחש, מכיוון שהוא "לא ידע מה הוא עושה" באותה שעה. ככל שנתקדם על ציר הזמן, ממועד הגעתו של התובע לביתו של חברו, ועד להתרחשות התאונה – הסבירות להתרחשות תאונה הולכת וגדלה, אך גם רמת מודעותו של התובע הולכת וקטנה. הנתבעת לא הוכיחה, עת טענה לתחולת סעיף 26, לגבי אף נקודת זמן כי התובע היה מודע לכך שהתאונה עומדת להתרחש או שידע בהסתברות קרובה לוודאי כי תאונה כזו תתרחש. כל שביקשה להוכיח, היה כי מעשיו של התובע היו מסוכנים ורשלנים אך לא עלה בידה של הנתבעת להוכיח דבר בעניין ידיעתו של התובע, מודעותו או במידת כוונתו להתרחשות התאונה.

     

73. באופן דומה, יש לשלול גם את טענת הנתבעת בדבר פטור לחברת הביטוח בשל רשלנות רבתי של התובע. התנהגות רשלנית של מבוטח אינה שוללת את היותו של הנזק פרי אירוע תאונתי (אליאס, דיני ביטוח, עמ' 429-428). כפי שנקבע בעניין פוליקוב, אין הצדקה "למתן פטור גורף למבטח מחבותו מקום בו נמצא כי המבוטח נהג ב"רשלנות רבתי", אם הצדדים לא כללו תניה מפורשת בעניין זה בפוליסה ביניהם... מתן פטור גורף שכזה – חרף שתיקת החוזה ובמנותק מהתחקות אחר כוונת הצדדים וציפיותיהם – חותר תחת עיקרון "חופש החוזים" ועקרונות היסוד של דיני הביטוח" (עניין פוליקוב, פסקה 40). עוד נקבע בעניין פוליקוב כי :

     

    "עיקרון יסוד של דיני הביטוח הוא, כי פוליסת ביטוח בה מתקשרים מבטח ומבוטח נועדה להגן על המבוטח גם מפני רשלנותו שלו בקרות אירוע הביטוח. אשם זה, שהוא אינהרנטי לתנאי ההתקשרות, הוא בגדר סיכון צפוי של המבטח ואף של המבוטח - בגינו התקשר בחוזה הביטוח, וממילא מגולם הוא בפרמיות שמשלם המבוטח. לפיכך, שלילת או הפחתת התגמולים בשל רשלנותו של המבוטח, בין רשלנות רגילה ובין רשלנות רבתי, מרוקנת מתוכן את תכלית דיני הביטוח" (שם, פסקה 38).

     

74. באופן דומה, נקבע גם כי אין מקום להחיל הדוקטרינה של "אשם תורם" בדיני ביטוח, "במקרה בו הצדדים לא כללו תניה מפורשת בפוליסה לפיה על המבוטח חלה חובת זהירות" (שם, פסקה 44). לפיכך, גם אם היה עולה בידה של הנתבעת להוכיח כי התנהגותו של התובע היתה רשלנית, לא היה בכך כדי להצדיק מתן פטור לנתבעת מחבותה.

     

75. פסקי דין אחרים שהפנתה אליהם הנתבעת אינם דומים לענייננו. מרביתם ככולם קשורים לעניינם של נהגים אשר נהגו תחת השפעת אלכוהול ואשר הורשעו במשפט פלילי בעבירות תעבורה, בהן נהיגה בשכרות (ת"א (שלום ת"א) 172514/02 איי.אי.ג'י ביטוח זהב בע"מ נ' שלומוב (30.12.2004); תא"מ (שלום ת"א) 8511-09-09‏ קובלנקו נ' איי די איי חברה לביטוח בע"מ (24.11.2010)). במקרים אלה הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המבוטח היה תחת השפעת אלכוהול. כמו כן, במקרים אלה לרוב נוספה לעצם התרחשות התאונה קביעה בדבר כוונותיו של המבוטח לפני שהחל לשתות אלכוהול, או לפני שיצא לדרך כאשר הוא נוהג תחת השפעת אלכוהול. כך למשל, במקרה אחד, המבוטח שנהג תחת השפעת אלכוהול אמר לסוכן הביטוח לאחר התאונה: "התרגזתי ולכן נסעתי ופגעתי ב-8 מכוניות חונות" (עניין שלומוב).

     

76. במקרה שלפני, לא הואשם התובע בעבירה כלשהי, ממילא לא הורשע בדבר, וגם לא הוכחה עובדת היותו שיכור או תחת השפעת אלכוהול. לא דומה מצבו של מבוטח הולך רגל/נוסע למצבו של מבוטח הנוהג ברכב, גם לעניין חובותיו לפי פקודת התעבורה ותקנות התעבורה, וגם לעניין יכולתו לצפות את ההסתברות להתרחשות תאונה שבה יהיה מעורב. לא רק זאת, בענייננו אירוע התאונה היה בזיקה ישירה להתפרצות התובע לכביש ולא לשתייה האלכוהול ומכאן שלא ניתן לומר כי בזמן שהתחיל לשתות צפה או היתה לו מודעות לאפשרות התרחשותה של התאונה, שעה שהוא כלל לא נהג ברכב, וקשה לומר כי שעה שירד אל הכביש היה במצב של מודעות לסיכון הנוגע להתרחשות התאונה.

     

    זאת ועוד, בניגוד למקרים שהזכירה הנתבעת, במקרה שלפנינו אין כל אמירה של התובע, לפני התאונה או אחריה, שממנה ניתן ללמוד על כוונתו, פזיזותו או עצימת העין שלו בנוגע להתרחשות התאונה.

     

77. לסיכום הדברים עד כאן: התובע הוכיח את התרחשותו של מקרה הביטוח, שכן נפגע מאירוע פתאומי ובלתי צפוי מראש, שנגרם במישרין מהפעלת כוח פיזי על ידי אמצעי אלימות חיצוני וגלוי לעין, שהיווה את הסיבה היחידה הישירה והמיידית למקרה הביטוח. מנגד, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התובע גרם להתרחשות מקרה הביטוח במתכוון, ולכן סעיף 26 לחוק אינו חל.

     

    אפנה כעת לבחון את הטענות בעניין החריגים לפוליסה.

     

    תחולת החריגים בפוליסה

     

78. בבואנו לבחון את תניות הפטור בפוליסת ביטוח, יש לזכור כי תניות אלו יש לפרש באורח מצמצם (אליאס, דיני ביטוח, בעמ' 102). פרשנות מצמצמת זו מהווה ביטוי של כלל הפרשנות נגד המנסח אשר "מקבל משנה תוקף מקום בו מדובר בתניות פטור או בחריגים לכיסוי, הואיל והוראות אלה מוספות לחוזה הביטוח על מנת לשלול אחריות לנזקים, אשר לולא כן היו מכוסים על ידי הפוליסה" (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 326ו-ז (1993)).

     

79. הסייגים לחבות המבטח שנקבעו בחוזי הביטוח הינם סייגים ל"מקרי ביטוח". לפי נוסח הרישא לפרק ג' בחוזי הביטוח, "ביטוח זה אינו מכסה מקרי ביטוח שנגרמו למבוטח על ידי או כתוצאה מאחד או יותר מאירועים אלה" (ההדגשה אינה במקור). בדומה לפרשנות בעניין המונחים "תאונה" ו"מקרה ביטוח", גם בנוגע לפרשנות הסייגים, ניתן לפרש אותם כנוגעים למקרה ביטוח – קרי לנזק הגופני שנגרם למבוטח, ולא לתאונה עצמה. לפיכך, אפשרית גם פרשנות לפיה על הנתבעת להוכיח כי הנזק הגופני שנגרם למבוטח נגרם בגין אחד מהאירועים, ולא די לה בהוכחה כי תאונת הדרכים נגרמה בגין אחד מהאירועים. לפיכך, גם אם תוכיח הנתבעת, למשל, שהתאונה נגרמה בגין שימוש באלכוהול, עדיין לא ניתן לקבוע שמקרה הביטוח, כלומר הנזק הגופני שנגרם לתובע, נגרם בגין שימוש באלכוהול. פרשנות זו מתיישבת עם ההגדרה הנפרדת של כל אחד מהמונחים "תאונה" "מקרה הביטוח" וגם, במידת מה, עם נוסח החריג עצמו לפיו "אינו מכסה מקרי ביטוח שנגרמו למבוטח על-ידי או כתוצאה מאחד או יותר מאירועים אלה: איבוד לדעת או ניסיון לכך, טירוף הדעת, שימוש באלכוהול... חבלה גופנית שהמבוטח גרם לעצמו במתכוון..." (ההדגשה לא במקור). הנתבעת, מנסחת הפוליסה, עשתה בגוף הסעיף הבחנה בין העדר כיסוי ל"מקרה ביטוח" ברישא של הסעיף לבין אי כיסוי "חבלה גופנית ...." בסיפא שלו, כלומר הנתבעת מודעת להבדל בין המונחים השונים ובחרה להתנסח בהתאם.

     

80. למסקנה הפוכה, ראו פסק דינו שלי ביהמ"ש המחוזי בחיפה (כב' השופטת דיאנה סלע) שאישר את פסק דינו של בימ"ש השלום לפיו הסייג בדבר חבות המבטח יחול גם שעה שהסייג האמור היה הגורם לתאונה, ולא הגורם הישיר למקרה המוות (ת"א (שלום חי') 7595-08 עזבון המנוח גומייד ז"ל נ' הראל בע"מ - חברה לבטוח, פסקאות 16-15 (27.10.2010); ע"א (מחוזי חי') 19736-12-10 הראל בע"מ - חברה לבטוח נ' עזבון המנוח גומייד ז"ל, פסקה 10 (4.9.2011)).

     

    עניין גומייד עסק בביטוח חיים של נהג שמת בתאונה, ושנמצא בבדיקה לאחר התאונה כי כמות האלכוהול בגופו היתה פה שישה מן המותר. ביטוח החיים הכיל תניה שהחריגה את חבות המבטחת במקרים שנגרמו על ידי שכרות, אלכוהוליזם או שימוש בסמים. על אף שביהמ"ש קבע כי החריג רלוונטי למקרה שהשכרות של הנהג גרמה למותו בתאונה ודחה את הטענה כי החריג נוגע למצב שבו השכרות הביאה באופן ישיר למוות, ביהמ"ש קיבל את התביעה לאחר שקבע כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין שכרותו של המבוטח לבין התאונה. נקבע כי אין די בכך שריכוז האלכוהול בגופו של המנוח העלה פי שישה את הסיכוי למעורבותו בתאונה והפך את הקשר הסיבתי בין השכרות לתאונה לסביר ביותר ואין די בהעלאת ההסתברות לגרימת תאונה, כדי לבסס את הקשר הסיבתי הנדרש, משלא הוכח כי שכרותו של המנוח, היא אשר גרמה בפועל בנסיבות הספציפיות של המקרה לתאונה.

     

81. לשיטתי, בהינתן כללי הפרשנות המושרשים בדיני ביטוח, כולל פרשנות נגד המנסח, מצב דברים בו המבוטחים, ובתי המשפט בעקבותיהם, נדרשים, כל פעם מחדש, לטענה כי החריג רלוונטי למקרה הביטוח (נזק הגוף) ולא לתאונה, פועל לרעתה של הנתבעת. אי הבהירות בעניין זה כשהיא מעוגנת בפסיקתם של בתי המשפט (ודי בכך שבתי משפט שונים מבינים את הפוליסה באופן שונה) ואי שינוי הנוסח של הפוליסה נזקפים לחובתה של הנתבעת ומצדיקים פרשנות החריג באופן מצומצם ו'נגד' הנתבעת, מנסחת הפוליסה. (התובע כאן התקשר בחוזה הביטוח לאחר פסקי הדין בענין שמס וגומייד, אשר ביטאו את המחלוקת בעניין זה).

     

82. ואולם, גם אם הייתי מקבלת את גישתה של הנתבעת בהקשר זה, אני סבורה כי לא עלה בידה להוכיח את תחולתם של הסייגים בענייננו, ולא את הקשר הסיבתי בינם לבין התרחשות התאונה. לא הוכח שהתאונה (ולא רק נזק הגוף שנגרם בעטיה) נגרמה בגלל שימוש באלכוהול, לא הוכח כמה אלכוהול שתה התובע, ובטח שלא הוכח דבר בעניין טירוף הדעת והסתכנות מדעת.

     

    חריג השימוש באלכוהול

     

83. התובע טוען כי המונח "שימוש באלכוהול" לא הוגדר בפוליסה, ולפיכך הנתבעת לא יכולה להסתמך על טענה כי התובע היה שיכור, או שנזק הגוף נגרם עקב שימוש באלכוהול. מנגד, טוענת הנתבעת כי אין מחלוקת כי עובר לאירוע שתה התובע משקה משכר מסוג קוניאק, וכי עולה מן העדויות כי התובע וגם חברו היו שיכורים. לשיטתה, אין היא נדרשת להוכיח מעבר לכך.

     

84. אין לקבל טענה זו של הנתבעת; גם בהנחה כי ניתן במקרה זה להסתייע בהוראות פקודת התעבורה והתקנות שהוצאו מכוחה, על אף שאיננו עוסקים בנהג ואין איסור דומה על נוסע, כדי לקבוע אמות מידה לבחינת מידת שכרותו של אדם, במיוחד שעה שמדובר בסיכון תעבורתי ובתאונת דרכים, תקנות התעבורה קובעות כי יראו אדם שיכור אם ריכוז האלכוהול אצלו עולה על 240 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף, או 50 מיליגרם אלכוהול במאה מילילטר דם (סעיפים 169א, 169ב לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961).

     

85. ממכלול העדויות והראיות שהוצגו, לא ניתן לקבוע באופן מדויק כמה משקאות אלכוהוליים שתה התובע ביום האירוע, ומה היתה מידת ריכוז האלכוהול אצלו בזמן התאונה, או בסמוך לה. התובע שתה חצי בקבוק עד בקבוק קוניאק יחד עם חברו. בין אם נקבל את גרסתו הראשונה של יפים לפיה שתה יחד עם התובע בקבוק קוניאק ובין אם נקבל את גרסתו השנייה, לפיה שתו שניהם חצי בקבוק, לא ניתן לדעת בדיוק כמה שתה כל אחד מהם. ייתכן שהתובע שתה רבע בקבוק קוניאק וחברו שתה רבע בקבוק נוסף, ייתכן ששתה שמינית בקבוק וחברו שתה חצי בקבוק, וייתכן גם שהתובע שתה שלושה רבעים מן הבקבוק וחברו לגם כוסית אחת. הנתבעת לא הוכיחה במאזן ההסתברויות את כמות האלכוהול ששתה התובע. ממילא, בהעדר בדיקה לריכוז כמות האלכוהול בדמו של התובע, לא ניתן גם לדעת מה היה ריכוז האלכוהול בדמו בזמן התאונה או בסמוך לה. מדיווחו של הפרמדיק שטיפל בתובע עולה כי נדף ממנו ריח של אלכוהול, והעדויות בדבר התנהגותו לפני התאונה מעידות שהתנהג בצורה שאינה רגילה. אך לא הובאו הוכחות מספקות כדי לקבוע את מידת שכרותו.

     

86. בפוליסה נעשה שימוש במונח "תחת השפעת אלכוהול" ואולם לא ברור מהי כמות האלכוהול אשר מחריגה את תחולתה של הפוליסה. האם לגימה ממשקל אלכוהול מחריגה את הפליסה, האם כוסית אחת או שמא הכוונה למצב של שכרות. לשאלות אלה אין תשובה בפוליסה. בכל מקרה, על הנתבעת להוכיח כי השפעת האלכוהול היא שגרמה למקרה הביטוח. תנאי לתחולתה של תניית פטור בפוליסת ביטוח הוא קיומו של קשר סיבתי בין העובדות שביסוד התניה לבין מקרה הביטוח (ע"א 521/70 גרינפלד נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כה(2) 309, 311ד (1971); ע"א (מחוזי חי') 19736-12-10 הראל בע"מ - חברה לבטוח נ' עזבון המנוח גומייד ז"ל, פסקה 10 (4.9.2011)). הנתבעת לא הוכיחה את הקשר הסיבתי בין מצבו של התובע לבין התרחשות מקרה הביטוח. העובדה כי במקום התאונה עברו לפחות שלושה כלי רכב שלא פגעו בתובע – רכביהם של העדים אסמאעיל חביבאללה וקדאפי חביבאללה, ורכב סקודה לבן שעל נוכחותו במקום העיד אסמאעיל חביבאללה, מעידה כי האירוע היה יכול להסתיים אחרת, אלמלא היה מגיע למקום גם הרכב הפוגע. לא זו אף זו, מכיוון שזהות הנהג או הנהגת ברכב שפגע בתובע אינה ידועה, לא ניתן לשלול סיבות אחרות להתרחשות התאונה, כמו מצבו של הרכב הפוגע, מצבו של הנהג, כוונה של הנהג או פזיזות מצדו. בכל מקרה, לפי עדותו של יפים, בין אם התובע נשכב על מכסה המנוע ובין אם הועלה עליו, הרכב הפוגע האיץ את מהירות נסיעתו ונסע בזגזג עד שהפיל התובע לכביש, כך שלא ניתן לומר כי דווקא האלכוהול היווה הגורם לנזק הגוף (מקרה הביטוח) או אף לתאונה. יש לזכור כי לתחולת החריג, על הנתבעת להוכיח כי התאונה אירעה כתוצאה משימוש באלכוהול ואין די להוכיח כי התאונה אירעה ממספר גורמים אשר האלכוהול הוא אחד מהם.

     

87. הנתבעת הסתמכה בסיכומיה על פסק הדין ע"א 521/70 גרינפלד נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד כה(2) 309 (1971) (להלן "עניין גרינפלד"). בפסק דין זה קבע בית המשפט העליון כי המבטחת פטורה מתשלום פיצויים לאלמנתו של מבוטח אשר מת לאחר ששתה משקאות אלכוהוליים, בשל תניית פטור שנכללה בפוליסת הביטוח. אציין תחילה כי פסק הדין ניתן לפני יותר מ-40 שנה, ומאז נקבעו הלכות רבות בדיני ביטוח ששינו את מצב הדברים המשפטי. כמו כן, קריאה מדוקדקת של פסק הדין מעידה כי פרטי המקרה שונים מענייננו.

     

    תניית הפטור בעניין גרינפלד קבעה כי הפוליסה אינה מכסה "מוות או נכות או אי-כושר לעבודה שנגרמו בכללם או בחלקם על ידי (או ששרשיהם נעוצים ב-):... (ט) כל תאונה (מכל סוג שהוא) שאונתה בשעה שהמבוטח היה נתון להשפעת משקאות משכרים..." כמו כן, קבע חוזה הביטוח כי "כל תאונה שהתרחשה במשך התקופה של המסיבות הבלתי רגילות הנ"ל שנגרמה במישרין או בעקיפין על ידי עילה קרובה או רחוקה על-ידי אחת המסיבות הנ"ל או בהשתתפות עמהן או כתוצאה מהן או בקשר להן – תיחשב כתאונה שאינה מכוסה על-ידי ביטוח זה..." (ההדגשה אינה במקור).

     

    בפסק דינו הביע כב' השופט חיים כהן תרעומת על ניסוח הפוליסה: "אין זו הפעם הראשונה שנזדמן לי להעיר על לשון עלגים זו אשר חברות הביטוח מדברות בה; אף אם הן אינן מסוגלות עוד לסגל לעצמן לשון בני־אדם פשוטה ומובנת (ולא אעיז להעלות על דעתי שיסגלו לעצמן לשון תרבותית ומסוגננת), קשה להשלים עם העובדה שכופות הן את לשונן הברברית גם על בעלי חוזיהם". ואכן, נוסחו המפותל של חוזה הביטוח בעניין גרינפלד הביא את השופט כהן לקבוע כי כדי שהפוליסה לא תחול צריך להיות קשר סיבתי, קרוב או רחוק, בין השפעת המשקאות המשכרים לבין התאונה (עניין גרינפלד, עמ' 311).

     

    כאמור, לאחר פסק הדין בעניין גרינפלד ניתנו פסקי דין רבים בעניין פרשנות חוזי ביטוח, וההלכה היא כי יש לפרש תניות פטור באופן מצמצם וכי נטל ההוכחה לקיומה של תניית הפטור מוטל על המבטח (רע"א 143/98 דיב נ' הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1) 450 (1999); (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פסקה 13 (5.10.2006); אליאס, דיני ביטוח, 1416-1415).

     

    בעניין גרינפלד, מת המנוח לאחר ששתה משקאות אלכוהוליים במהלך חגיגת בר-מצווה. לפי קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, המבוטח "מת משטף דם בתוך הגולגולת שנגרם לו עקב נפילתו מכסא, שהתפרק כאשר המנוח התיישב עליו. הכסא התפרק מפני שהמנוח לא ישב עליו בצורה רגילה אלא צנח עליו בכל כובד משקלו... וזאת בגלל חוסר הקואורדינציה בתנועותיו שנגרם על ידי שיכרותו היתרה באותו זמן". בית המשפט המחוזי "דחה את הטענה שהכסא היה מתפרק גם אילו התיישב המנוח עליו בצורה רגילה" (שם, בעמ' 313ה). לפיכך, קבע בית המשפט העליון כי תניית הפטור תקפה.

     

88. ענייננו שונה מעניין גרינפלד בנוסח תניית הפטור. בניגוד לניסוח המפותל בעניין גרינפלד, שהביא את בית המשפט להסיק כי ניתן להסתפק בקשר סיבתי רחוק בין השפעת המשקאות המשכרים לבין התאונה, בחוזי הביטוח שלפני נדרשת הוכחה של קשר סיבתי ישיר וקרוב. כך מנוסחת הרישא של "פרק ג' – סייגים לחבות המבטח" בחוזי הביטוח שבענייננו: "ביטוח זה אינו מכסה מקרי ביטוח שנגרמו למבוטח על ידי או כתוצאה מאחד או יותר מאירועים אלה".

     

89. בית המשפט המחוזי אף קבע בעניין תביעתו של גרינפלד כי "הצדדים היו רשאים להטיל על המבוטח את החובה להוכיח, שלא היה תחת השפעת משקאות משכרים בזמן שנפגע בראשו בהסכם שביניהם ויש לראות תנאי זה כמחייב ולנהוג לפיו" (ת"א (מחוזי נצ') 46/69 גרינפלד נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פסקים מחוזיים ע"ו 377, 381 (21.6.1970)). בהתחשב בקביעה זו, ועל בסיס דו"חות רפואיים שעמדו בפניו, קבע בית המשפט המחוזי כי המנוח היה שיכור בעת התאונה וגם כאשר הובהל לבית החולים.

     

    לעומת זאת, במקרה שלפנינו נטל הראיה להוכיח את תחולת תניית הפטור מוטל על הנתבעת. זאת, גם לפי נוסח חוזה הביטוח, וגם לפי כללי הפרשנות הידועים בדיני הביטוח. בניגוד לעניין גרינפלד, לא הוצגו ראיות רפואיות קליניות שיקבעו את מצב שכרותו של התובע, או את מצב היותו תחת השפעת אלכוהול. לפי עדויותיהם של עדי ראיה לתאונה, ולפי עדויות חברו של התובע ואשתו ניתן להסיק שהתובע שתה משקאות אלכוהוליים, וניתן גם להניח כי הושפע מהם, אך לא ניתן לקבוע מה היתה מידת ההשפעה, ובמיוחד לא ניתן לקבוע כי היה קשר סיבתי של גרימה בין שתיית האלכוהול לבין התרחשות התאונה.

     

90. לפיכך, אני קובעת כי הנתבעת לא הוכיחה את תחולת הסייג בדבר שימוש באלכוהול במקרה זה.

     

    חריגים בעניין איבוד לדעת או ניסיון לכך, טירוף הדעת ובעניין מעשה רצוני או הסתכנות מדעת

     

91. גם בעניין שני החריגים האחרים, החריג בדבר "איבוד לדעת או ניסיון לכך, טירוף הדעת", והחריג בדבר "מעשה רצוני או הסתכנות מדעת שלא נעשתה לצורך הצלת נפשות" לא הרימה הנתבעת את הנטל להוכיח את תחולתם.

     

92. הנתבעת לא הגדירה את המונחים "איבוד לדעת או ניסיון לכך" ו"טירוף הדעת" בפוליסות הביטוח, ולפיכך קשה לטעון כי הוכיחה את תחולתם. הנתבעת לא הביאה כל ראיה, עדות, ובעיקר לא הביאה חוות דעת שתקבע כי התובע איבד את דעתו, ניסה להתאבד, או שנטרפה עליו דעתו. לא הוגשה אף חוות דעת בעניין זה, אלא נשמעו רק עדויותיהם של עדי ראיה – נהגים שנסעו ברכביהם באזור התאונה, וראו את התובע, ככל הנראה, ואת התנהגותו המוזרה. גם חברו של התובע ואשתו העידו כי שתה משקאות אלכוהוליים וכי התנהג באופן מוזר, אך לא ניתן להסתמך על עדויות אלה כדי להוכיח במאזן ההסתברויות את מצבו הנפשי של התובע.

     

93. באופן דומה, לא הוכח כי התאונה נגרמה בשל מעשה רצוני או הסתכנות מדעת של התובע. באופן דומה לטענה בדבר תחולתו של סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, כדי להוכיח כוונה מצדו של התובע, או היותו של המעשה שגרם לתאונה מעשה רצוני מצדו, או הסתכנות מדעת, היה על הנתבעת להראות כי התובע ידע לפני התאונה כי היא עומדת להתרחש. כפי שקבעתי לעיל, לא הוכחה כל ידיעה סובייקטיבית מצדו של התובע לפני התרחשות התאונה.

     

94. בנוסף לכך, בדומה לחריג השימוש באלכוהול, לא הוכיחה הנתבעת את הקשר הסיבתי בין החריגים לבין התרחשות התאונה. כלומר, גם לו היתה מוכיחה כי דעתו של התובע נטרפה עליו, סמוך להתרחשות התאונה, עדיין לא ניתן להסיק מכך שהתאונה התרחשה בשל מצבו הנפשי. כל עוד לא נשללה האפשרות כי התאונה נגרמה בגלל המצב הנפשי של נהג או נהגת הרכב הפוגע, בגלל מצב הרכב עצמו, או בגלל כוונתו, פזיזותו או רשלנותו של הנוהג ברכב, לא ניתן לקבוע כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח את קיומו של הסייג ואת הקשר הסיבתי בינו לבין התרחשות התאונה.

     

    מכאן, אני קובעת כי הנתבעת לא הוכיח את קיומו של אחד החריגים לפי הפוליסה.

     

     

    סוף דבר

     

     

95. לאחר שקבעתי כי התובע הוכיח קיומו של מקרה הביטוח ולא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי מקרה הביטוח נגרם במתכוון וגם לא תחולת חריג כלשהו בפוליסה, אני מורה על קבלת התביעה המתוקנת במלואה.

     

    אני מחייבת איפוא את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 251,300 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת כתב התביעה המתוקן ועד ליום התשלום המלא בפועל.

     

    בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע את האגרה ששולמה, על שני חלקיה, בשוויה למועד התשלום וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 25,000 ₪.

     

    הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

     

     

     

     

    בשולי הדברים, אביא את התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב במתן פסה"ד.

     

    המזכירות תמציא את פסה"ד לצדדים.

     

    ניתן היום, ה' אב תשע"ט, 06 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.