נאמנות אישה על מרידת בעלה

בפנינו נדונה תביעת האישה לגירושין.

הצדדים נישאו בנישואין ראשונים. מנישואין אלו יש להם שתי בנות משותפות.

הצדדים חיים בנפרד זה כשנתיים. האישה עזבה את הדירה ועברה לדור בדירה אחרת בשכירות יחד עם הבנות.

בדיון שהתקיים ביום ח' שבט תשע"ט (14.1.19) טענה האישה כי היא סבלה מאלימות נפשית קשה. עברה השפלות מצד בעלה כפי שמפורט בפרוטוקול שורות 34-27 כדלהלן:

האישה: מתי שביקשתי ממנו משהו אמר לי: "מי את". "האדמה שאת דורכת עליה שווה יותר ממך", "את לא שווה טיפול זוגי", "את אדם הכי אנוכי שאני מכיר", "את גרמת לי שלא לרצות זוגיות". הוא לא פנה אלי בשנה האחרונה שהוא רוצה לנסות שלום בית. אנחנו אף הגשנו לפני שנה בקשה משותפת בהסכמה לגט, נקבע דיון, ובדיון פתאום הוא אמר שאינו רוצה גט. הוא לא פנה אלי בניסיון לשקם, רק אמר שאינו רוצה גט. לפני כמה חודשים הוא כתב לי מכתב שאם אתן לו 10,000 דולר ייתן לי גט. אני מגישה המכתב לבית הדין. בבית המשפט כבר סיימו את נושא הרכוש. נשאר רק נושא הסדרי הראיה ומזונות. נקבעה שם משמורת משותפת. אני מסכימה לזה. יש לי שני ילדים ואמרתי לו שאני רוצה להביא עוד ילדים. היום אני בת 39.

כמו כן טענה בדבר סירובו של הבעל לקיים עמה יחסי אישות כמפורט בפרוטוקול הדיון מתאריך 27.12.18 שורות 32-21 כדלהלן:

האישה: הבעיות היו ביחסים של בינו לבינה. בחיים שלנו היו בעיות ביחסי אישות. במשך שנה הבעל לא רצה לקיים יחסי אישות. זה היה בשנה הראשונה של הנישואין. בעלי לא הסכים להסביר לי מה לא בסדר. הוא היה מסובב את הגב והולך לישון. הוא אמר לי שבגלל שלפני כן שמרנו, זה גמר לו את החשק. הוא אמר שזה נושא שילווה אותנו במשך כל החיים הזוגיים שלנו. מתוך 10 שנות נישואין היו בינינו רק 6 שנים של קיום יחסי אישות. יש לנו שתי בנות משותפות. בכל פעם שאני חוזרת הביתה מהמקווה אין כלום. או שהייתה מריבה או שהוא היה הולך לישון. הייתה לו שיטת הענשה שאם לא עשיתי משהו הוא היה מתעלם. הייתה יכולה להיות שנה שלימה של התעלמות. אני הייתי צריכה לבוא אליו ולבקש סליחה על מנת שהשיח יתחדש בינינו. הוא נמצא עם עצמו ומאשים אותי, ומסובב לי את הגב זה מאוד מבייש כשאישה צריכה לבקש מבעלה להיות איתה. הוא היה מאונן עם עצמו. זו תחושת בדידות לאורך כל חיי הנישואין. כל הזמן הוא האשים שאני לא בסדר. כשאני מבשלת היה אומר לי שהאוכל מגעיל. היה אומר לי שאני לא יודעת להתעסק עם הבנק. הוא עובד במשרד לביטחון פנים. היו תקופות שהוא או אני לא עבדתי. היום אני עובדת בחברת תיירות.

 הבעל מכחיש את דברי האישה וטען שלא מנע ממנה יחסי אישות כמפורט בפרוטוקול הדיון מתאריך ח' שבט תשע"ט (14.1.19) שורות 16-12, כדלהלן:

הבעל: זה לא נכון שאני סירבתי לקיים איתה יחסים. בשנה הראשונה של הנישואין היו לנו קשיים לא פשוטים שנגרמו גם מבחינתה וגם מבחינתי. קיימנו המון יחסי מין בדרכים כאלו ואחרות, אבל היחסים לא כללו חדירה. כל אחד מאיתנו בא על סיפוקו אף שלא היה אפשר להביא ילדים בצורה כזו. אשתי רוצה להתגרש, ומאחר שאין לה עילה להתגרש, היא לוקחת דברים שהיו, ומפרשת אותם בכיוונים שונים. בזמן שגרנו ביחד מי שהיה מתחנן ליחסי מין זה היה אני ולא היא.

הבעל: אני חושב שבמקרה שלנו הפתרון של גירושין הוא לא נכון ולא מתאים. בפועל יצאתי מהבית בגלל שזה בית של ההורים שלה וביקשו ממני לצאת מהבית, וכיבדתי את הבקשה שלהם. אני מבקש לנסות לעשות תהליך קצר של שלום בית, ואם לא ילך, אני אסכים להתגרש. היינו ביחידת הסיוע והיה שם דיון אחד ובאותו דיון אשתי הייתה כעוסה. לא המשכנו שם את הפגישות. אני חושב שכשאדם נמצא בכעס אי אפשר להגיע להבנות והסכמות. נכון שאנחנו לא ביחד כשנתיים, אבל לא היה מגשר באמצע שיסייע לנו לעשות את הליך הגישור.

הבעל: לא אמרתי לה על דרישות כספיות תמורת הגט. פניתי אל אשתי הרבה יותר מפעם אחת לנסות שלום בית. אני וגם הבנות קונים לה מתנות לימי הולדת. יש גם הרבה התכתבויות בוואטסאפ שאני פונה אליה לנסות שלום בית. היועצת הזוגית שהיינו אצלה לפני עשר שנים עשתה הליך נפלא ואחרי הטיפול שלה הייתה לנו זוגיות נפלאה.

 יצוין כי נושא הרכוש מזונות והסדרי ראיה נידונים בבית המשפט לענייני משפחה.

אלו הם עיקרי הטענות.

והנה עלינו לדון בדבר טענת האישה כי בעלה סירב לקיים עמה יחסי אישות והכחשת הבעל, האם האישה נאמנת בטענתה זו.

כתב הרמ"א באבן העזר סימן קנ"ד ס"ז:

אם טוענת שבעלה אינה שוכב עמה ואינו בא עליה, דינה כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים.

מבואר, בדעת הרמ"א שהאישה נאמנת וכופין אותו להוציא מיד ולא ייתן לה כתובה.

והנה בשו"ע אבן העזר סימן ע"ז ס"ד כתב, וזה לשונו:

איש ואשתו שבאו לב"ד, הוא אומר זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו, וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש, והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה, מחרימין תחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בב"ד, ואח"כ, אם לא הודו, אומרים להם התייחדו בפני עדים. נתייחדו ועדיין הם טוענים, מבקשים מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין.

מדברי השו"ע מבואר דכשיש הכחשה אם הוא מורד מתשמיש מחרימין על מי שהוא מורד אבל לא כופין. והרמ"א לא חלק על השו"ע, משמע שמסכים עמו בדין זה. לכאורה הרמ"א סותר את עצמו במה שכתב בסימן קנ"ד.

והדרישה אבן העזר סימן קנד עמד על סתירה זו, וכתב, וזה לשונו:

וצריך עיון דלעיל בסימן ע"ז (עמ' קב) כתב רבינו בשם הרמב"ם (פי"ד מהלכות אישות הט"ז) איש ואשתו וכו' וכן טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה וכו' עד ועושין פשרה כפי כוח הדי[י]ן וכו' ולא כתב שכופין אותו להוציא ואף על גב שהבעל יודע אם טוענת אמת כמו הכא ויש לומר דלעיל מיירי לענין דין מורד שהיא טוענת שהוא מורד בתשמיש ומבקשת שיוסיפו לה על כתובתה או יוציאנה ויתן לה כתובתה בזה אינה נאמנת והכא ג"כ אינה נאמנת אלא לענין שיוציאנה אבל לא לענין שיתן לה כתובתה ואין הכי נמי אם תטעון לעיל שיוציאנה בלא כתובה ששומעין לה כמו הכא וק"ל.

דעת הדרישה שאין הכי נמי לעניין הגירושין האישה נאמנת בטענתה, וכופין אותו להוציא, אבל לעניין חיוב הכתובה – בזה כתב השו"ע דעושין פשרה כפי כח הדיין.

אולם מצינו בפתחי תשובה סימן קנ"ד סקכ"ג הביא דעת גבורת אנשים אשר מתרץ באופן אחר, וחולק על מסקנת הדרישה, וזה לשונו:

עיין בספר גבורת אנשים סי' נ"ד שכ' דאין כוונת הרמ"א שטוענת שיכול ובכיון אינו שוכב עמה דהיינו שמורד, דזה אינו, דבזה ודאי דאינה נאמנת וכמ"ש בש"ע ס"ס ע"ז והטעם דבזה ליכא העזה שהרי אם יקבל עליו שלא ימרוד ותהיה בטוח בו לא תטעון עליו שום דבר משא"כ בטענת אינו יכול דיש כאן העזה שהרי בטענה זו מוכרח הוא לגרשה שהרי לא יועיל לו שום דבר. וכ"כ בתשו' מהר"ל בן חביב סי' ל"ג כו'. רק כוונת הרמ"א שטוענת שאינו שוכב עמה מחמת שאינו יכול או שאינו בקי בדרך ארץ וכמ"ש התוס' סוף נדרים והגם דפשט לשון הרמ"א ז"ל לא משמע כן מ"מ העיקר כמו שאמרנו דאם טוענת שמורד מתשמיש אינה נאמנת כו', ומ"מ לשון הרב רמ"א צריך עיון, דפשט לשונו לא משמע הכי, וגם הו"ל לפרש ולא לסתום. ועוד דא"כ לאיזה צורך הוצרך לכתבו כלל וגם לכתוב דינו כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים, הא פשיטא דהיינו הך, וצ"ע.

כלומר, לדעת הגבו"א הרמ"א בסימן קנד מדבר על טענת גבורת אנשים, דבזה כופין לבעל, אבל אם טוענת דהבעל מורד מתשמיש ואינו שוכב עימי – זהו הדין בשו"ע סימן ע"ז דהאישה אינה נאמנת. וכתב הגבו"א דפשט לשון הרמ"א לא משמע כן, ונישאר בצ"ע.

הבית שמואל אה"ע סימן ע"ז סקל"ב הסכים עם דעת הדרישה וכתב וזה לשונו:

מחרימין תחלה. ובפרישה הקשה ממ"ש בסי' קנ"ד בטענת אין לו גבורת אנשים היא נאמנת משום דהוא יודע אם היא משקרת אינה יכולה להעיז. ותירץ שם היא נאמנת לאו לענין ממון אלא דצריך להוציא. ובתשובת רש"ך ס"ג סי' ס"ב תירץ דוקא טענת גבורת אנשים נאמנת דא"י להעיז לטעון כן וחזקה א"י להעיז טענה כזו מסייע לה מיהו בסי' פ"ה כתבתי בשם המגיד אפי' בטענת ממון אמרינן א"י להעיז.

ובשו"ע אהע"ז סימן פ"ה סעיף יב כתב וז"ל: אם אמרה אתה נתתה לי במתנה, נשבעת שבועת היסת שנתנה לה הבעל ואינו אוכל פירותיהם עכ"ל. וכתב המ"מ הטעם שנאמנת משום שאינה מעיזה לשקר בפניו.

מכאן מוכיח הב"ש שאם בטענת ממון נאמנת משום שאין אישה מעיזה קל וחומר לעניין להוציא דנאמנת, דאינה מעיזה לשקר בפניו, והסברא היא דאם לעניין ממון כיון שנושאת ונותנת בבית ויש לה אפשרות לתרץ את עצמה אעפ"כ היא נאמנת, קל וחומר לעניין טענה שמפקעת עצמה מידי בעלה דנאמנת.

אלא דא"כ תיקשי לדעת הב"ש מדוע פסק השו"ע בסימן ע"ז דהאישה לא נאמנת, הרי לדבריו האישה נאמנת מטעם דאין אישה מעיזה גם בעניין ממון ולכאורה אף בתובעת כתובה תהיה נאמנת ולא כדעת הדרישה.

ותירץ בדגול מרבבה דיש לחלק, דשם בסימן פ"ה לענין מתנה כיון שהאישה מוחזקת במתנה בזה אמרינן דנאמנת בסברא שאין אישה מעיזה, אבל אה"נ במקרה דנן בטענת מורד מתשמיש להוציא כתובה מהבעל שהוא המוחזק, בזה אין אישה נאמנת בטענה שאין אישה מעיזה וכסברת הדרישה.

נמצא דלדעת הדרישה והב"ש האישה נאמנת בטענתה זו שהבעל אינו שוכב עמה מהטעם שאין אישה מעיזה פניה בפני בעלה, והבעל חייב לתת לה גט.

ומצינו גם בדברי הראשונים כדברינו.

הרשב"א בנדרים צ"א סובר דבטענת אינו ניזקק עמה האישה נאמנת, וזה לשונו:

 מכאן משמע דהשמים ביני לבינך היינו דקא טענה שאינו יורה כחץ ומשום הכי לא מהימנא דמעיזה היא לשקר במה שאין הבעל יודע, אבל אלו טענה שאינו נזקק לה כלל נאמנת היא משום דבמלתא דידיעא לבעל לא מעיזה פניה ולא משקרא.

מדברי הרשב"א מבואר דכל טענה שהאישה טוענת בדבר שידוע לבעל היא נאמנת מטעם דאינה מעיזה פניה, ולכן דברי הרשב"א שכתב דבטענה שאינו נזקק עימה נאמנת כלול גם שאינו יכול וגם שאינו שוכב עימה שהרי זו טענה הידועה לבעל.

ולמעשה גם שו"ת הרלב"ח בסימן ל"ג, אשר תירץ בדעת הרמב"ם כספר גבו"א, מודה שהפשט בראשונים דכשאומרת אינו ניזקק עמי פירושו שהוא מורד מתשמיש, ונאמנת. ובנקודה זו הוא חולק על הגבו"א. וזה לשון הרלב"ח:

וכן מצינו להריב"ש ז"ל בתשובותיו [סי' קכז] דלמד כן בדעת הר"ן בנדרים צ"א. דלרב המנונא אלו הב' חלוקות שוות בדינם, שכתב וז"ל: ונראה דלרב המנונא אם היתה טוענת דבר דידע בה בעלה כגון שטוענת שהוא פרוש ממנה ואינו נזקק לה כלל, או שאין לו כח אנשים ישען על ביתו ולא יעמוד שהיא נאמנת כמו שהיא נאמנת לומר לבעלה גרשתני ע"כ. גם ככה נראה מלשון הר"ן ז"ל [נדרים צא ע"א ד"ה נהי] שכתבתי למעלה וז"ל, וכיון דמש"ה מהימנא טפי כו' ש"מ דבאומרת אינו נזקק עמי כלל כיון דבעלה ידע מהימנא אפי' למשנה אחרונה כו', דמשמע דכשאומרת אינו נזקק עמה אין חילוק בין שאמרה שהוא מפני שאין לו גבורת אנשים או שאמרה שהוא מורד היא נאמנת.

ומצינו למאירי בבית הבחירה מסכת נדרים דף צא עמוד א מפורש כן, וזה לשונו:

יראה מכאן שאם טענה עליו בדבר שאף הוא יודע כמוה ר"ל שאמרה אינו נזקק עמי כלל או שאינו יכול נאמנת מכח חזקה זו ר"ל אין אישה מעיזה פניה בפני בעלה ויוציא ויתן כתובה כל שלא במקום קטטה וכן כתבוה בתוספות ולא עוד אלא שחזרו וכתבו שלא סוף דבר בבאה מחמת טענה ר"ל בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה אלא אף כשאינה באה מחמת טענה ומפני שאינה מקיים בה מצוה עונה וכמו שאמרו גדולה מזו באומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה.

הרי מבואר דעת המאירי דבין שטענה שאינו יכול ובין שאינו שוכב עימה האישה נאמנת, דאינה מעיזה פניה.

וכן כתב בחידושי הריטב"א מסכת כתובות דף מח עמוד א, וזה לשונו:

כל האומר אי אפשי אלא הוא בבגדו וכו' יוציא ויתן כתובה. פירוש ואף על פי שעושה כן לצניעות, וה"ה כשהיא אומרת כן מורדת מתשמיש חשיבא שאין דרך חיבה, וכל שכן בשאינו נזקק לה כלל שיוציא ויתן כתובה וכדכתיבנא בשילהי נדרים.

ויש להעיר דלכאורה ד' הריטב"א סותרים זה את זה, שהרי כתב בדין אישה הטוענת שהבעל שוכב עימה בנידתה היא אינה נאמנת בטענתה הואיל והיא עושה את הבעל רשע, ואין אומרים דהיא נאמנת בטענה דאינה מעיזה פניה, והרי בטוענת שמורד מתשמיש אע"פ שעושה אותו רשע שעובר בלא יגרע, ואפילו הכי נאמנת.

ונראה לתרץ כיון דהלאו דלא יגרע אינו ידוע לכל העולם שבעל המורד על אשתו עובר על איסור, והיא אינה מודעת לכך שבטענה זו היא עושה אותו רשע, לכן אמרינן חזקה אין אישה מעיזה פניה, והיא נאמנת, מה שאין כן בטענה שעובר בלאו הידוע לכל העולם, בזה אינה נאמנת כיון שעושה אותו רשע בטענה זו.

והנה הרמב"ם כתב בהל אישות פט"ו הט"ו וזה לשונו:

האישה שבאה לבית דין ואמרה בעלי אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ שמוש שמוליד או שאינו יורה כחץ, יעשו הדיינין פשרה ואומרים לה ראוי ליך שתנהגי עם בעליך עד שתשהי עשר שנים ולא תולידי ואחר כך תתבעי, ומגלגלין עמה בדבר זה ואין כופין אותה לישב ולא דנין אותה דין מורדת אלא מאריכין בדבר זה עד שיעשו פשרה.

מדברי הרמב"ם מבואר שגם בטענת אינו יכול לשמש אין כופין וכל שכן בטענת שאינו ניזקק עימה ופסק זה חולק על כל דברי הראשונים שכתבנו.

הט"ז אבן העזר סימן קנד ס"ק ו כתב, וזה לשונו:

הטעם בטור כיון שטוענת טענה שהבעל יודע אם היא אמת או לאו לא היתה מעיזה פניה נגדו אם אינו אמת, והקשה הדרישה ממ"ש הטור סי' ע"ז בשם הרמב"ם שאם טוענת שהוא מוריד לתשמיש והוא אומר לא אלא כדרך כל הארץ אני עמה וכו' ועושין פשרה כפי כח הדין ולא כתב שם שכופין אותו להוציא כיון שהיא אינה מעיזה בדבר שהוא יודע, ותירץ דאין הכי נמי דכופין שם להוציא אלא שהיא אינה מבקשת להתגרש אלא שיתן לה כתובתה ויוציאה, ותירוצו זה אינו עולה יפה דלענין כתובה ודאי אין שומעין לה כלל אפילו בטענת גרשתני כדלעיל, וקושיא זו נראה דלא קשיא מידי דלענין אם החילוק ביניהם במורד מתשמיש דבר זה תלוי בבחירה (שאינו רוצה) או שונא אותה בזה ודאי ראוי לחפש כל מה דאפשר לעשות שלום (ביניהם) כדנקט התם שמייחדים אותם ולפי' (הרא"ש) עושין שיעור עד (שיתפייסו) ועושין פשרה כפי הדין היינו שנותנים זמן לפי ראות עיני הבי"ד מתי יוכלו להתפייס ולא מוקים אנפשיה בהרחקת תשמיש עמה ואח"כ יוציא ויתן כתובתה כ"ז שלא יהא אפשרי בהשוואה משא"כ כאן שיש בו חסרון כפי דבריה שאין לו גבורת איש בזה לא (שייך לומר) השוואה אלא צריכין לעשות הדין שיוציא אותה בגט (ע"י כפייה) ואה"נ באם יש אפשרות ברפואה כמו שהעתיק ב"י תשובת (רשב"ץ אם) טוען שזה מום עובר ע"י רפואות קרובות להועיל וכו' ודאי (דאין כופין) ואם כופין הוה שלא כדין כל זה הוא פשוט לענ"ד.

הט"ז בתירוץ הראשון הביא את דעת הדרישה דהחילוק הוא כאשר האישה תובעת גירושין וכתובה בזה היא אינה נאמנת ויעשו דרך פשרה, אבל כאשר היא תובעת גירושין בלבד בזה היא נאמנת גם לדעת הרמב"ם מטעם דאינה מעיזה.

ודעת הט"ז לבאר באופן אחר, דבטענה שיש בה חיסרון שלא ניתן לתיקון כגון גבורת אנשים בזה אין אישה מעיזה פניה ולכן היא נאמנת, משא"כ בטענה של מרידה מתשמיש דבזה אפשר לפייס ולעשות שלום, בזה אישה מעיזה ולכן אינה נאמנת.

וניראה לבאר בדעת הט"ז דהתקנה לעשות שלום ופיוס בין הבעל והאישה זהו דווקא כאשר יש מקום להידברות לעשיית שלום, אבל כאשר האישה מסרבת בכל תוקף לכך הרי זה כדבר שלא ניתן לתיקון וחזר דינו דבזה אישה נאמנת.

והנה בב"ח סימן ע"ז בקונטרס אחרון ישב בדרך אחרת, וזה לשונו:

כתב הרמב"ם איש ואשתו וכו' עד ועושין פשרה. איכא להקשות דלקמן סימן קנ"ד ס"ו (עמ' שט) כתב רבינו שאם טוענת שאין לו גבורת אנשים וכו' כופין אותו להוציא דנאמנת היא משום דחזקה אין אישה מעיזה בדבר שהבעל יודע אם הוא אמת אם לאו, ונ"ל דהכא מיירי בדבר שאין הבעל יודע כגון שטוענת שהוא מורד מתשמיש שאינו בא עליה אלא כמי שבא על השנואה ואינו משמש ברצון או הוא טוען עליה שאינה מתרצית אלא בכפייה בא עליה לפי ששונאתו שגם זו נקראת מורדת ולכן פסק הרמב"ם דעושין פשרה ואין כופין ואפילו אינה שואלת כתובה כלל ודלא כמו שפירש מהרו"ך לקמן בסימן קנ"ד (דרישה אות טז) [עד כאן]:

לדעת הב"ח הדין ברמב"ם דעושין דרך פשרה הוא כאשר האישה טוענת שהוא שונאה ואינו משמש ברצון, בזה יעשו פשרה ביניהם, אבל כאשר היא טוענת שהוא מורד מתשמיש ואינו בא עליה כלל, בזה הדין של סימן קנ"ד דהיא נאמנת, ולפיכך המבואר מדעת הב"ח כי במקרה דנן האישה נאמנת.

העולה מן האמור כי לדעת הרשב"א והמאירי והריטב"א והר"ן בנדרים צ"א והריב"ש והרמ"א והדרישה והב"ש והב"ח, האישה נאמנת בטענה שאינו שוכב עמה וכופין אותו להוציא, ואילו הגבו"א ושו"ת רש"ך חולקים.

במקרה דנן יש להוסיף שהצדדים פרודים כשנתיים ימים. וידועים דברי הרב חיים פאלאג'י בספר חיים ושלום ח"ב סימן קי"ב וז"ל "והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה ואם יארע איזו מחלוקת בין איש לאשתו, כבר נילאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חודשים ואם בינם לשמים נראה לבית הדין שלא יש תקוה לשים שלום ביניהם, יפרידו הזוג, ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור ותמצא מה שכתב בזה ספר החסידים".

התרשמות ביה"ד היא כי אין מקום לשלום בית. הקרע בין הצדדים גדול. והאישה נחושה בדעתה להתגרש. גם בקשת הבעל להיפגש עם האישה לשיחת גישור נתקלה בסירוב מוחלט של האישה, היא אינה מוכנה לשום קשר עם הבעל, לדבריה הבעל מסכים לגירושין אלא שמתנה את הגט בתשלום של 10,000 $ (כפי ששלח לה במייל).

לאור הדברים, מכיוון שברור הוא שאין עוד תקנה, וזוג זה לא ישובו לחיות בשלום וחיי הנישואין הגיעו לקיצן ביה"ד פוסק כי על הבעל ליתן גט לאשתו בהקדם.

הרב שלמה תם – אב"ד

אני מצטרף לפסק דינו של כבוד האב"ד הגאון רבי שלמה תם שליט"א בתוספת נימוקים.

כבוד האב"ד שליט"א הביא את דברי הרמ"א בסימן קנ"ד סעיף ז שכתב: "אם טוענת שבעלה אינה שוכב עמה ואינו בא עליה, דינה כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים". ואת קושיית הדרישה שדברי הרמ"א נסתרים מדברי השו"ע סימן ע"ז סעיף ד שכתב:

"איש ואשתו שבאו לב"ד, הוא אומר זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש, והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה, מחרימין תחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בב"ד, ואח"כ, אם לא הודו, אומרים להם התייחדו בפני עדים. נתייחדו ועדיין הם טוענים, מבקשים מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין".

והרמ"א לא הגיה עליו. ובב"ש שם סקל"ב הביא את ישוב הדרישה שבסימן ע"ז נאמר שהיא אינה נאמנת לעניין ממון ובסימן קנ"ד היא נאמנת דצריך להוציא. ולדבריו, אכן בטוענת שהוא מורד מתשמיש הרי היא נאמנת וכדין טוענת שאין לו גבורת אנשים. ודברים הללו אינם מסכימים לרש"ך שהובא בפ"ת הנ"ל, לדברי מהרלב"ח וגבורת אנשים להש"ך שהובאו בפ"ת בסימן קנ"ד סקכ"ג שכתבו להכריע בדברי הרמ"א שכוונתו שנאמנת דווקא בטוענת אינו יכול, ואילו בטוענת אינו רוצה אינה נאמנת וכדינא דהשו"ע סימן ע"ז. ומכיוון שהם בתראי ראיתי להוסיף מילין זעירין על דברי מעכ"ת האב"ד שליט"א, וכדלהלן:

איתא במשנה אחרונה בנדרים (צ' ע"ב):

"חזרו לומר, שלא תהא אישה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה [...] השמים ביני לבינך - יעשו דרך בקשה".

ובגמרא צ"א ע"א:

"השמים ביני לבינך דמשנה אחרונה, תהוי תיובתא דרב המנונא, והא הכא דידעה היא ובעלה ידע בה, וקתני דלא מהימנא, קסבר רב המנונא הכא נמי היא גופה אמרה נהי דבביאה ידע, ביורה כחץ מי ידע, ומשום הכי משקרא".

מלשון הגמרא נראה דאינה נאמנת במשנה אחרונה רק כשטוענת שאינו יורה כחץ, דבטענה זו מעיזה לשקר בפני בעלה כיון שהוא אינו יודע בכך. וכן כתב בר"ן שם:

"נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע - מהא משמע בההיא דהשמים ביני לבינך דתנן במתני' היינו יורה כחץ וכדכתיבנא".

וסיים הר"ן שם:

"ולענין הלכה - קיי"ל כרב המנונא דאישה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דסוגיין בכוליה הש"ס כוותיה ומדמינן לה למתניתין [...] וכיון דמשום הכי מהימנא טפי כי אמרה גרשתני מכי אמרה השמים ביני לבינך, משום דבגרשתני ידע בה בעלה ואינה מעיזה, ובהשמים ביני לבינך דלא ידע בה מעיזה, שמעינן מינה: דבאומרת אינו נזקק עמי כלל, כיון דבעלה ידע בה, אפילו למשנה אחרונה מהימנא, ויוציא ויתן כתובה".

ופסק הר"ן כן כדעת גמרא דילן ודלא כהירושלמי, וכמו שכתב הר"ן על המשנה:

"השמים ביני לבינך - מוכח בגמרא דהכי קאמרה ליה שאין שכבת זרעו יורה כחץ בשעת תשמיש ואינו ראוי להוליד [...] ואף על גב דאמרינן בהגדה שאמרה לו שרה אמנו לאברהם השמים ביני לבינך שנאמר ישפוט השם ביני ובינך, דלמא היינו שהוא מרוחק ממנה לגמרי, כגון שרה שהיתה טוענת על אברהם שריחקה מחמת הגר, ובירושלמי נמי הכי משמע, דאמרינן כמה דשמים רחיקתא מן ארעא כך ההיא אתתא רחיקתא מבעלה אפשר דלשון השמים ביני לבינך כולל הכל. אבל הכא מוכח בגמרא שפירושו שאינו יורה כחץ וכי קאמרה ליה השמים ביני לבינך הכי קאמרה אלהים עד ביני ובינך דקושטא קאמינא שדבר זה אין יודע בו אלא השם".

וכן דעת הרשב"א שם שכתב:

"הכא נמי מימר אמרה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע. מכאן משמע דהשמים ביני לבינך היינו דקא טענה שאינו יורה כחץ ומשום הכי לא מהימנא דמעיזה היא לשקר במה שאין הבעל יודע, אבל אלו טענה שאינו נזקק לה כלל נאמנת היא משום דבמלתא דידיעא לבעל לא מעיזה פניה ולא משקרא".

והרשב"א כתב בהמשך דבריו:

"אבל יש מן הגאונים ז"ל שפירשו השמים ביני לבינך כלומר שאינו נזקק לה כלל, וכמו שאמרו באגדת שרה אמנו, וכן אמרו כאן בירושלמי כמה דשמיא רחיקא מן ארעא כך היא איתתא רחיקתא מבעלה [...] ולפי זה הא דאמרינן הכא נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע הכי פירושו דסברה דכיון דלא ידע ביורה כחץ בוטחת בלבה לשקר ולומר סתם השמים ביני לבינך דמימר אמרה כשאומרת כך יהא סבור הבעל שאינו יורה כחץ אני אומרת ואינו עזות לי דהוא סובר דלמא קושטא הוא. ואינו מחוור בעיני דכיון דאמרינן דמשקרא, מי הזקיקנו לומר שהיא טוענת עליו שאינו נזקק לה בלשון סתום על סמך שיטעה הבעל שהיא טוענת עליו שאינו יורה כחץ, כיון דמשקרא נימא דהכי ודאי טענה שאינו יורה כחץ".

מדברי הרשב"א עולה שדעתו היא שגם הגאונים שסבירא להו שאינה נאמנת בטוענת אינו נזקק עמי ס"ל כך דוקא באומרת כך "בלשון סתום", והטעם כלשונו: "על סמך שיטעה הבעל שהיא טוענת עליו שאינו יורה כחץ". ומכאן, שגם הגאונים סוברים שאם היא טוענת אינו נזקק עמי ומפרטת את הסיבה באופן שהבעל יודע אם היא משקרת נאמנת.  

והנה בדברי הר"ן והרשב"א לא התבררה כוונתם אם דעתם לומר שהיא נאמנת בכל טענה של 'אינו נזקק עמי' בין באינו יכול ובין באינו רוצה, או שמא היא נאמנת רק בטענה שאינו יכול ואילו אם טענה שהוא מורד אינה נאמנת.

אך המהרלב"ח בתשובותיו סימן לג כתב שהר"ן סובר שנאמנת גם בטענת מורד, וזה לשונו:

גם ככה נראה מלשון הר"ן ז"ל שכתבתי למעלה וז"ל וכיון דמ"ה מהימנא טפי וכו' ש"מ דבאומרת אינו נזקק עמי כלל כיון דבעלה ידע מהימנא אפילו למשנה אחרונה וכו' דמשמע דכשאמר אינו נזקק עמה אין חלוק בין שאמר שהוא מפני שאין לו גבורת אנשים או שאמר שהוא מורד.

ולדבריו גם דעת הרשב"א כן.

וכ"כ בשו"ת הריב"ש סימן קכז זה לשונו:

והנה נראה מסוגיא זו דלרב המנונא אם היתה טוענת בדבר דידע בה בעלה כגון שטוענת שהוא פרוש ממנה ואינו נזקק לה כלל או שאין לו כח אנשים ישען על ביתו ולא יעמוד שהיא נאמנת כמו שהיא נאמנת לומר לבעלה גרשתני. וקיי"ל כרב המנונא.

אך התוספות ביבמות ס"ה סוד"ה שבינו לבינה, כשכתבו להדיא כהבבלי וכדעת הר"ן והרשב"א, כתבו כן דוקא בטוענת אינו יכול, וזה לשונו:

"ואם טוענת דאין יכול להזקק פסקו רבותינו דנאמנת אפילו למשנה אחרונה דדוקא כשטוענת שאין יורה כחץ חיישינן שמא משקרת לפי שבעלה לא ידע בה דמשקרת כדאמרי' בסוף נדרים אבל במילתא דידע בה דמשקרא נאמנת מדרב המנונא לפי שאין האישה מעיזה פניה בפני בעלה".

וכ"כ התוספות בנדרים צא:

"ויש ללמוד על אישה שטוענת שבעלה אינו יכול להתקשות או שאינו בקי בדרך ארץ דנאמנת, דבדבר שיש לו לבעל לידע אינה מעיזה פניה ויוציא ויתן כתובה".

והרמב"ם לכאורה פסק כהירושלמי שאינה נאמנת גם בטוענת אינו יכול. זה לשונו בהלכות אישות פרק טו הלכה טו:

"האישה שבאה לבית דין ואמרה בעלי אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ שמוש שמוליד או שאינו יורה כחץ, יעשו הדיינין פשרה ואומרים לה ראוי ליך שתנהגי עם בעליך עד שתשהי עשר שנים ולא תולידי ואחר כך תתבעי, ומגלגלין עמה בדבר זה ואין כופין אותה לישב ולא דנין אותה דין מורדת אלא מאריכין בדבר זה עד שיעשו פשרה".

ובתשובת הרשב"א והרמב"ן אכן סברו כך בדעת הרמב"ם, והובאו דבריהם בבית יוסף סימן קנ"ד. ולכן פסק השו"ע שם סעיף ז רק בלשון י"א, שנאמנת בטוענת שאין לו גבורת אנשים.

אולם בספר גבורת אנשים להש"ך סימנים נא, נב והלאה הוכיח באריכות שגם הירושלמי והרמב"ם לא חלקו כלל על הבבלי, וס"ל שנאמנת בטוענת גבורת אנשים, והוכיח עוד שכך גם הבין בדבריהם הטור שם.

ומעתה נותר לנו לברר את הדין בנדון דידן בטוענת שאינו רוצה והוא מורד מתשמיש, שכאמור לעיל יש בדין זה סתירה לכאורה בין דברי הרמ"א סימן קנ"ד ס"ז לדינא דהשו"ע סימן ע"ז ס"ד. ומהו הטעם לחלק בין טענת אינו יכול לטענת אינו רוצה.

הנה מקור דברי השו"ע בסימן ע"ז הם דברי הרמב"ם בהלכות אישות פרק יד הלכה טז שכתב:

"איש ואשתו שבאו לבית דין הוא אומר זו מורדת מתשמיש והיא אומרת לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו, וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה, מחרימין בתחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין, ואחר כך אם לא הודו אומרין להם התיחדו בפני עדים, נתיחדו ועדיין הם טוענין מבקשין מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין".

על דבריו כתב הלחם משנה שם סקט"ז:

"אבל אם הוה סבירא ליה דמתניתין איירי בשטוען שהוא מרוחק ממנה לא היה קשה ליה מידי לחלק בין טענת יורה כחץ וגרשתני להך טענה דהתם טוען טענה שעל כל פנים מפיק נפשה מבעלה דהא גירשתני ודאי מוציאה עצמה מבעלה וכן אינו יורה כחץ עכ"פ מוציאה עצמה מבעלה דאין לו שום תיקון אלא יוציא ויתן כתובה ולכך ודאי טענה כי האי לא הות טעינא לה אי לא הוה קושטא דלא מעיזה נפשה כולי האי אבל הך טענה דהוא מרוחק ממנה אינה מוציאה עצמה מבעלה עכ"פ דהא אפשר לו להתפייס ואל ימרוד בה עוד דהרי יש בידו לתקנו א"כ לפי זה יסכימו שני הדינים יחד ואין חילוק בין הירושלמי לגמרא דידן לענין הדין אלא לענין פירוש המשנה לבד".

לדברי הלחם משנה כל טענה שהאישה טוענת כלפי בעלה שיש בידו לתקנו הרי היא מעיזה גם לשקר בפניו, וליכא חזקה שתקבע לדבריה נאמנות. ולפי"ז אין לנו מוצא בנדון דידן דמיירי בטוענת שלא קיים מצוות עונה כפשוטו, ואינה נאמנת. אולם כד נעיין בדברי הגבורת אנשים והמהרלב"ח נמצא שיש מקום לדון בכל אופן של טענת מורד לגופו.

זה לשון הגבורת אנשים סימן נד:

ואין להקשות לפי מה שכתבתי דגם הרמב"ם מודה בטענת אין לו גבורת אנשים דנאמנת, הא בטענת מורד ממני מתשמיש כתב דאינה נאמנת. הא ע"כ לאו קושיא היא, דהא הטור כתב בפשיטות בסי' קנ"ד בטוענת אין לו גבורת אנשים דנאמנת ובסוף סימן ע"ז העתיק בסתם דברי הרמב"ם דבטענת מורד אינה נאמנת, (וכן הש"ע כתב בס"ס ע"ז בסתם כדברי הרמב"ם, ובסי' קנ"ד סעיף ו' גבי טענת אינו יכול כתב דנאמנת).

הן אמת שבדרישה סי' קנ"ד סט"ז הרגיש בזה ותירץ דבסי' ע"ז לא קאמר דאינה נאמנת אלא לעניין כתובה. אבל אין זה נראה בעיני, דא"כ הו"ל לפרושי התם דהיכא דהיא רוצה לצאת ממנו בלא כתובה אמרינן ליה דיוציא וגם שאין כופין אותה לדור עמו.

אלא נ"ל דבטענת מורד ליכא כאן העזה, כי אדרבה היא רוצה שלא ימרוד, שהרי אם יקבל עליו שלא ימרוד ותהיה בטוחה בו לא תטעון עליו שום דבר, משא"כ בטענת אינו יכול דיש כאן העזה שהרי בטענה זו מוכרח הוא לגרשה שהרי לא יועיל לו שוב שום דבר.

הגבורת אנשים הסביר שאין העזה בטענת מרידה מהנימוק שאדרבה היא רוצה שלא ימרוד וכו', ואם כן יש לומר שבמקרה שבוודאי אינה רוצה בו יותר והיא תובעת בפה מלא גירושין בלבד, וכל טענתה על מרידת הבעל אינו אלא כדי לחייבו בגירושין, כאשר היא איננה מותירה כל סדק לשלום בית, באופן כזה מיקרי העזה וחוזרת וניעורה החזקה של רב המנונא שאינה מעיזה לשקר בפני בעלה ותהיה נאמנת בטענתה.

וכן כתב המהרלב"ח סימן ל"ג – הביא דבריו בגבו"א הנ"ל – זה לשונו:

"בטענת שאין לבעלה גבורת אנשים היא מעיזה פניה, דומיא דההיא דאומרת לבעלה גרשתני, כי היא מעיזה בפני בעלה לפרוק עולו מעליה, ומטעם זה היא נאמנת בשתיהן, אמנם בטוענת שהוא מורד מתשמיש אין כאן העזה לדעתה, דאדרבה מתחננת לפני ב"ד שיעתרו לבעלה ויירצה וישיב אפו מעליה".

דבריו ברור מללו, שכאשר היא איננה מתחננת ש"יירצה בעלה וישיב אפו מעליה", וכמו בנדון שלפנינו, יש כאן העזה ויש לה נאמנות בטענתה.

ובשו"ת רש"ך חלק ג' סימן מ"ב – חלק מדבריו הובאו בב"ש סימן ע"ז סקל"ב – כתב:

"וגם בטוענת שבעלה מורד מתשמיש ואינו נזקק עמה, נהי שבעלה מכיר בטענתה, ובזה יש מקום לדמות זאת הטענה לטענת ישען על ביתו, מ"מ איכא לפלוגי, דבטענת מורד אינה תובעת מבעלה ואינה טוענת עליו להתגרש ממנו על כל פנים, כי אם שישתדלו ב"ד וידברו על לבו שיהיה נזקק עמה כדרך כל הארץ כהלכות גוברין יהודאין. ואם לא ירצה לעמוד עמה ולהיות נזקק לה, שיגרשנה. ואינה דומה טענה זאת לטוענת ישען על ביתו, דהיא העזה גמורה שהיא תובעת ממנו להתגרש, וכה"ג דין הוא שנאמר חזקה אין האישה מעיזה פניה בפני בעלה לטעון עליו שאין לו גבורת אנשים, ושעל כן יגרשנה".

גם בדבריו נראה ברור שאינה נאמנת דווקא כש"אינה טוענת להתגרש ממנו על כל פנים כי אם שישתדלו ב"ד וידברו על ליבו וכו'" כלשונו. היוצא, שאם היא טוענת להתגרש ממנו על כל פנים הרי, כלשונו, "היא העזה גמורה שהיא תובעת ממנו להתגרש וכה"ג דין הוא שנאמר חזקה אין האישה מעיזה פניה בפני בעלה".

ולהנ"ל, צריך לפרש את פסק הרמב"ם והשו"ע בסימן ע"ז ס"ד דבטוענת שהוא מורד דיעשו דרך בקשה דאיירי דווקא כשאינה תובעת באופן חד משמעי גירושין, וכשהב"ד עדיין רואים אפשרות וסיכוי כלשהו לניסיון לשלו"ב, אבל אם האישה החלטית ובאה לפני בית הדין אך ורק כדי לתבוע גירושין נאמנת בטענתה.

ראוי להוסיף, שנאמנות האישה בטענות הללו קיימת גם בזה הזמן שהנשים חצופות במקום שיש אמתלאות, כלשון הרמ"א, וקצת רגליים לדבר, כלשון הגבו"א להש"ך. וביחס לחוסר נאמנותה במקום קטטה וכדברי השו"ע ריש סימן י"ז סעיף ב', נחלקו האחרונים – עיין בפ"ת שם סקי"ב – האם הכוונה לכל קטטה, וזו דעת הבית מאיר והערוך השולחן, או שמא הכוונה אך ורק לקטטה הנובעת ממה שהאישה נמצאת שקרנית כמבואר שם בסעיף מח, וכן פסק הגבורת אנשים אות ס"ה העזרת נשים, ועוד אחרונים הובאו באוצה"פ שם אות כה. אולם בפד"ר א' עמוד 85 ובפד"ר יב עמוד 102 העלו שאם הקטטה היא על הסיבה העולה מטענתה הרי היא נאמנת. ויש להאריך בזה.

למרות האמור, נותר מקום להסתפק בדעת הפוסקים הנ"ל, הגבו"א, המהרלב"ח והמהרש"ך, שמא דעתם היא שאינה נאמנת בכל האופנים, ומש"כ שבטענת אינו רוצה אין העזה, כוונתם היא שמכיוון שביכולתה לפרש את דבריה כרצון לשלו"ב, הרי היא מעיזה ולכן אין לה נאמנות.

אולם לדעת הרמ"א כפשטות דבריו, הדרישה והב"ש, וכן דעת הגר"א סימן קנ"ד כמבואר בפד"ר יז עמוד 32, נאמנת האישה בטענתה שהוא מורד עליה. זאת מלבד דעת הרשב"א והר"ן שסוברים כן לפי הבנת המהרלב"ח בדבריהם. ודעת הב"ח בקונטרס אחרון בסימן ע"ז שסבירא ליה בדעת השו"ע שבטענת מורד לגמרי היא נאמנת.

יתירה מזו, מצאתי בעזהשי"ת שדעת הט"ז בדעת הרמב"ם והשו"ע סימן ע"ז היא שהיא נאמנת בטענתה אלא שיעשו דרך בקשה כל זמן שאפשר להשוות ביניהם אבל במקרה שבית הדין מגיע למסקנה שאי אפשר להשוות ביניהם, יוציא וייתן כתובה. זה לשון הט"ז סימן קנ"ד סק"ו על סעיף ז בשו"ע, זה לשונו:

י"א שהיא נאמנת - הטעם בטור כיון שטוענת טענה שהבעל יודע אם היא אמת או לאו לא היתה מעיזה פניה נגדו אם אינו אמת. והקשה הדרישה ממ"ש הטור סי' ע"ז בשם הרמב"ם שאם טוענת שהוא מורד לתשמיש והוא אומר לא אלא כדרך כל הארץ אני עמה וכו' ועושין פשרה כפי כח הדין ולא כתב שם שכופין אותו להוציא כיון שהיא אינה מעיזה בדבר שהוא יודע, ותירץ דאין הכי נמי דכופין שם להוציא אלא שהיא אינה מבקשת להתגרש אלא שיתן לה כתובתה ויוציאה ותירוצו זה אינו עולה יפה דלענין כתובה ודאי אין שומעין לה כלל אפילו בטענת גרשתני כדלעיל.

וקושיא זו נראה דלא קשיא מידי דלענין אם החילוק ביניהם במורד מתשמיש דבר זה תלוי בבחירה שאינו רוצה או שונא אותה בזה ודאי ראוי לחפש כל מה דאפשר לעשות שלום ביניהם כדנקט התם שמייחדים אותם ולפי' עושין שיעור עד שיתפייסו ועושין פשרה כפי הדין. היינו שנותנים זמן לפי ראות עיני הבי"ד מתי יוכלו להתפייס ולא מוקים אנפשיה בהרחקת תשמיש עמה ואח"כ יוציא ויתן כתובתה כ"ז שלא יהא אפשרי בהשוואה.

זאת אומרת, שכשלא אפשר להשוות בין הצדדים וכל תהליכי השלו"ב מוצו סופית, חוזר הדין שגם לדברי הרמב"ם והשו"ע בסימן ע"ז, שהיא נאמנת והדין הוא 'יוציא ויתן כתובה'. ודעת הט"ז בדעת הרמב"ם והשו"ע שהיא נאמנת רק שאמרינן יעשו דרך בקשה עד שלא יהיה אפשרי בהשוואה.

לאור הנ"ל וכאשר בדעת הגבו"א המהרלב"ח והמהרש"ך העלינו שיש ספק בכוונתם באופן שתובעת גירושין בהחלטיות כאשר איננה מוכנה לסלוח על העבר והיא מוסיפה ומנמקת שכבר אין בה את הכוחות הנפשיים להשקיע יותר כהוא זה, ויש כאן אמתלאות חזקות כמפורט בפרוטוקולים ובפרט שביחס לתקופות מסוימות אין האיש מכחיש את דבריה וביחס לתקופות אחרות הכחשתו רפה ואינה משכנעת, במקרה כזה נאמנת האישה בטענתה שהוא מרד כלפיה.

 תבנא לדינא: בנדון דידן מלבד העובדה שתביעת האישה לגירושין בלבד, פניה לגירושין בלבד, תוך שהיא טוענת כלפי בעלה בפני בי"ד ובפני בעלה שהוא מורד מתשמיש. האישה השקיעה בעבר ניסיונות רבים בבניית הבית שלא צלחו. כמו כן איננה תובעת כתובה. בנוסף, ישנם אמתלאות ברורות כגון הודאת האיש על מרידתו ביחס לתקופות מסוימות בחיי הנישואין, עובדה המחזקת את נאמנותה גם בזה הזמן שהנשים חצופות כמובא ברמ"א. מלבד כל זה, הכחשת האיש רפה כאמור, ויש מקום לדון שיש כאן רגלים לדבר בהכחשתו הרפה שהוא מודה בעיקרי טענותיה. בנוסף, לפי ראות עיני ביה"ד אין כל מקום וסיכוי לנסיון לשלום בית ו"לא יהא אפשרי בהשוואה". יתירה מזאת, ביה"ד לא השתכנע בכנות רצון הבעל לשלו"ב. משכך, הכרעתנו שיש בטענותיה העזה, והיא נאמנת, ובצירוף דברי מהר"ח פאלאג'י הידועים, הגם שאין הכרעה לחיוב דעתי שעל הבעל לגרש את אשתו.

הרב מנחם הגר - דיין

לאור האמור ביה"ד מחליט כי על הבעל לתת ג"פ לאשתו.

ביה"ד קובע מועד לסידור גט ליום כא' אדר ב' תשע"ט (28.3.19) שעה 9:30.

ניתן לפרסם את פס"ד ללא פרטים מזהים.

ניתן ביום י"א באדר ב התשע"ט (18/03/2019).