ג.ס. ואח' נ' פסח וגנר ז"ל ואח'

האם התובעות, עובדות זרות ממולדובה, אשר הועסקו בסיעוד, הוטרדו מינית על ידי מעסיקן הנתבע, והאם נוסף על כך נמנעו מהן זכויות סוציאליות כעובדות?

אלו הן השאלות בהן על בית הדין להכריע בתיק זה.

העובדות הצריכות לעניין ועיקרי טענות הצדדים:

1. גב' ג.ס. (להלן - התובעת 1) הועסקה בביתם של גב' שרה וגנר ז"ל (להלן – גב' וגנר) ומר פסח וגנר ז"ל (להלן – מר וגנר ז"ל) (להלן יחד – הנתבעים), כמטפלת סיעודית מיום 1.1.2011 עד ליום 15.8.2011, באמצעות חברת דנאל כח אדם זר לסיעוד לקשישים בע"מ (להלן – חברת הסיעוד דנאל).

2. גב' פ. (פ') ז. (להלן – התובעת 2) הועסקה בביתם של הנתבעים מיום 3.11.2011 עד ליום 8.1.2012, באמצעות חברת א.דרך הלב עובדים זרים לסיעוד (להלן – חברת הסיעוד דרך הלב).

3. אין מחלוקת כי התובעות לנו בבית הנתבעים ועסקו בעבודות בית וסיעוד, לאחר שהוצבו על פי מסמכי ההשמה על מנת לטפל במנוח וגנר ז"ל.

4. לטענת התובעות, הן עבדו אצל הנתבעים מהשעה 06:00 ועד לשעה 21:00 שישה ימים בשבוע, כשסדר יומן היה כדלקמן: בין השעות 08:00 – 14:00 חמישה ימים בשבוע שהתה גב' וגנר ז"ל במועדונית, ומר וגנר ז"ל שהה במועדונית פעמיים בשבוע בלבד, בימים ב' ו – ד' באותן שעות. כמו כן טענו כי בפועל טיפלו בשני בני הזוג, שכן הגב' וגנר ז"ל, הייתה חולה מורכבת ונזקקה לעזרה רבה יותר ממר וגנר ז"ל. לפיכך, דרשו הן שכר בגין הטיפול הנוסף בגב' וגנר, לפחות שעתיים ביום. התובעת 2 - בסך 2,574 ₪; והתובעת 1 - בסך של 9,724 ₪.

   על פי האמור בכתב ההגנה, נהגו העובדות לנקות בתים שכנים בשעות הבוקר, וסעדו את מר וגנר ז"ל בלבד, ולא את גב' שרה וגנר ז"ל.

5. שכרן של התובעות עמד על סך 3,500 ₪ לחודש בצירוף דמי כיס בסך 100 ₪ לשבוע. לגרסתן, בשעות הבוקר עסקו במטלות הבית, כגון: ניקיון, בישול, כביסה, גיהוץ וכיוב', כאשר הנתבעים פיקחו על עבודתן השוטפת ומר וגנר ז"ל היה אחראי על תשלום השכר.

6. לטענת התובעות, לא הותר להן לנצל ימי חופשה שנתית או חופשת חג ולא שולם להן שכר בגין זכויות אלה. לפיכך, הנתבעים נותרו חייבים לתובעת 1 פדיון חופשה בסך 1,626 ₪, ולתובעת 2 פדיון ימי חופשה בסך 492 ₪.

7. לטענת התובעות נהג מר וגנר ז"ל, להטרידן מינית. בגין המעשים, כפי שיפורטו להלן, תובעת כל אחת מהן פיצוי בסך 65,000 ₪.

8. לגרסתן, לא הכירו זו את זו טרם הגעתן לישראל, אלא שלאחר שהתובעת 1 שמעה כי הוצבה עובדת ממולדובה כמטפלת סיעודית בבית הנתבעים במקומה, התקשרה לבית הנתבעים על מנת להזהיר את התובעת 2 מפני התנהגותו של מר וגנר ז"ל.

9. בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים הכחשה גורפת את המעשים הנטענים בכתב התביעה, וטענו כי מדובר בסיפור בדוי. כמו כן הטעימו כי מר וגנר ז"ל, לא יכול היה לבצע את המעשים הנטענים בשל מוגבלותו הפיזית; כי מדובר בטענות שנועדו להדוף את טענותיהם של הנתבעים בדבר כספים ותכשיטים חסרים אשר בגינם הוגשה תלונה במשטרת ישראל, וכן בשל דרישתו של מר וגנר ז"ל מן התובעת 1 לחדול מעבודה אצל משפחות אחרות במשק בית. נוסף על כך טענו כי התובעת 1 פוטרה על ידי מר וגנר ז"ל, לאחר שהתגלה כי חסרים כסף ותכשיטים בבית; וביחס לתובעת 2 כי העובדה שהמשיכה ללון בביתם, לאחר שהפסיקה את עבודתה, מהווה ראיה לכך שחשה בטחון במקום כמו גם לכך שלא בוצעו בה מעשים כנטען.

   במסגרת הסיכומים נטען עוד כי מדובר במזימה משותפת של התובעות אשר תיאמו גרסאות ועדויות על מנת לנקום במר וגנר ז"ל.

10. לטענת התובעת 2, מעשים אלו תחילתם, בשבוע הראשון לעבודתה של התובעת 2 בטקטיקה של חיזור ודברי חנופה כגון: "אני אוהב אותך", "את נחמדה", "את אשה נפלאה", "אם תקשיבי לי אני אעזור לך", "את לא צריכה לעשות כלום, אל תפחדי, אני רק אלטף אותך". התובעת הבהירה למר וגנר ז"ל, שהיא אינה מעוניינת;

    המשכם של מעשים אלו היה בגיפוף, ליטוף ונשיקות. התובעת 2 תיארה בהקשר זה מקרה שבו ישבו משני צדי השולחן, ומר וגנר אמר לה, בין היתר: "לא יקרה שום דבר רע, אל תפחדי, אני רק אלטף אותך", "שבי לא צריך לעשות כלום, אני רוצה לדבר איתך", "תביאי לי את היד, את אשה טובה", "את טובה את חכמה בגלל זה אני אוהב אותך" החזיק אותה ביד ונגע לה בחזה. כמו כן תיארה מקרה שבו אמר לה מר וגנר ז"ל, "בואי אלי", נישק אותה ובהמשך לשאלותיה "למה", השיב: "זה אסור?" "להיפרד, אני נוסע למועדון", וכן מקרים נוספים בהם קרא לה או נגע בחזה;

    שיאם של מעשים אלו באחיזה בשד ודחיפה למיטה בניסיון לאונס. התובעת 2 תיארה בהקשר זה מקרה שבו ביקש ממנה לבוא לחדרו כדי שיראה לה משהו, ומשנכנסה דחף אותה למיטתו. התובעת 2 ברחה ואמרה: "מה אתה עושה? למה?" והוא השיב: "אני מאוד מיהרתי". התובעת 2 יצאה מהחדר. לאחר מכן אמר לה מר וגנר ז"ל: "אל תספרי לאף אחד, יותר לא יהיה שום דבר, לא לבנים, לא לאף אחד".

    התובעת 2 הבהירה למר וגנר ז"ל, כי היא איננה מעוניינת בחיזוריו. בעידודה של חברה בשם ליזה, כתבה מכתב אשר הועבר על ידי ליזה לחברת הסיעוד דרך הלב. חברת הסיעוד דרך הלב, פנתה לבניו של מר וגנר ז"ל, על מנת שיגרמו לו לחדול ממעשיו. מר וגנר ז"ל, הכחיש את המעשים המיוחסים לו והמשיך בהם.

11. לטענת התובעת 2, בעקבות האמור, היא הוצאה מביתם של הנתבעים על ידי נציגות חברת הסיעוד דרך הלב, הגב' תמי שחר, מנהלת חברת הסיעוד דרך הלב (להלן – גב' שחר), והגב' נגה פורת, עובדת סוציאלית (להלן – גב' פורת). נציגות חברת הסיעוד דרך הלב אף פנו לרשויות המוסמכות ודיווחו על תלונות התובעת 2 (נספח ג' לתצהיר התובעת 2).

12. בעקבות פניות אלה זומן מר וגנר ז"ל על ידי מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה ל"שימוע בכתב קודם לקבלת החלטה על סיוג (כך במקור – א.ש) להעסיק עובדים זרים לפי סעיף 1 טו' לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991" (נספח ב' לכתב התביעה). במסגרת הודעת הזימון, הוטלה על מר וגנר ז"ל הגבלה כדקלמן: "לאור החשד העולה מהתלונות והעובדה כי על פניו מדובר בהתנהלות סדרתית ועל מנת למנוע נזק אפשרי לעובדת זרה נוספת, עד לקבלת החלטה סופית בשימוע, כסעד ביניים, הינך מוקבל להעסקת עובד זר ממין זכר בלבד עד להחלטה אחרת". אציין בהקשר זה כבר עתה, כי תוצאות השימוע לא הוצגו במסגרת ההליך שהתנהל בפניי.

13. לטענת התובעת 1, מהיום הראשון לעבודתה, היה מר וגנר ז"ל, תופס אותה ביחידות ומציע לה להיות חברה שלו בתמורה לעזרה כלכלית, והיא סירבה.

    כחודש וחצי לאחר תחילת העסקתה, סיפרו הנתבעים לתובעת 1 כי מי שעבדה לפניה גנבה טבעת שהייתה שייכת לגב' וגנר ז"ל. התובעת 1 התלוותה לנתבעים בעת שהלכו לקנות טבעת חדשה, אלא שכעבור שלושה ימים נעלמה אותה טבעת. התובעת 1 ביקשה להזמין משטרה, אולם בטרם עשתה כן נמצאה האבדה על ידי מר וגנר ז"ל. לאחר אירוע זה פנתה התובעת 1 לחברת הסיעוד דנאל, אשר בתורה דיווחה לבניהם של הנתבעים ובני המשפחה התכנסו בבית הנתבעים. במעמד זה התנצל אחיה של גב' וגנר ז"ל על כך שלא הוזהרה מראש כי מר וגנר ז"ל הינו "מטרידן סדרתי". מר וגנר ז"ל הכחיש את המיוחס לו והוסכם כי התובעת 1 תישאר חודש נוסף על מנת לבחון את המשך עבודתה במקום.

    כעבור חצי שנה, בעת שסייעה התובעת 1 למר וגנר ז"ל, לנעול את נעליו, הוא נישק אותה בראשה. התובעת 1 הובכה והזהירה אותו שלא יעשה זאת שוב. באותו שבוע, בעת שהגישה התובעת 1 למר וגנר ז"ל, בגדים נקיים, תפס אותה ונגע בחזה. התובעת 1 הדפה את מר וגנר ז"ל ודרשה ממנו שלא יעשה זאת שוב בעתיד.

    כמו כן, ניסה מר וגנר ז"ל לסכסך בין התובעת 1 לבין גב' וגנר ז"ל, ולאחר שהיה פועל להשלים ביניהן היה מבקש מן התובעת 1 נשיקות תמורת סיועו בפיוס.

    לאחר אירועים אלו פנתה התובעת 1 לחברת הסיעוד דנאל בשנית. האחרונה שלחה עובדת סוציאלית לביתם של הנתבעים, אך מר וגנר הכחיש את הטענות המיוחסות לו. במעמד זה פיטר מר וגנר ז"ל את התובעת 1.

14. התובעת 1 צירפה לתצהירה מכתב בכתב ידה ובשפתה, ללא תרגום, אשר לטענתה כתבה לבקשת העובדת הסוציאלית לחברת מט"ב בעניין התנהגותו של מר וגנר ז"ל. כמו כן, צורפו לתצהירה מסמכים נוספים, אשר אף הם לא תורגמו לעברית.

    אקדים ואציין כבר כאן כי אין אלא להצר על כך שלראיות מהותיות אלה, בפרט מכתבה של התובעת 1 המתאר לכאורה את מעשיו של מר וגנר ז"ל בזמן אמת לא צורף תרגום. עובדה זו מנעה מבית הדין לקבל את התמונה העובדתית המלאה בנוגע לטענת ההטרדות. למותר לציין כי כל אימת שמדובר בראיה שאינה כתובה באחת מן השפות הרשמיות במדינת ישראל כפי שנקבעו בסעיף 82 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1922 – 1947, על בעל דין המבקש להסתמך עליה לצרף לה תרגום.

15. על פי מסמכים שהוצגו בפני, ביום 29.4.13 חתמה כל אחת מן התובעות על הודעה לפיה קיבלה את כל ההפרשים בשכר עבור תקופת העסקתה, אין לה עוד תביעות והיא מבטלת את תלונתה לקו לעובד. התובעות הודו כי קיבלו בתמורה 2,500 ₪ כל אחת, אולם הכחישו כי חתימתם מתנוססת על המסמך וטענו כי חתמו על מסמך אחר שבו הופיעה הסכום "2,500".

    עיקרי השתלשלות ההליכים

16. התביעה שבפני הוגשה ביום 2.9.12. בחודשים שלאחר מכן, משלא הוגש כתב הגנה, הוגשו על ידי התובעות מספר בקשות למתן פס"ד בהיעדר הגנה, וניתנו על ידי בית הדין החלטות בהתאם.

17. תגובה לבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה מטעמם של הנתבעים הוגשה ביום 25.5.13 מטעם בנם של הנתבעים, מר אליעזר וגנר ז"ל (להלן – מר אליעזר ז"ל). לתגובה צירף מר אליעזר ז"ל אישורים רפואיים אודות מצבם של הנתבעים וציין כי המשפחה לא הייתה מודעת לתביעה. כמו כן ציין כי נפגש עם התובעות ושילם להן על פי דרישתן, 2,500 ₪ לכל אחת ולפיכך מבוקש ביטול התביעה.

18. ביום 13.6.13 נוכח היעדר הסכמה מטעם התובעות למחיקת התביעה, הורה בית הדין על מתן ארכה להגשת כתב הגנה. החלטה באותה לשון ובאותן נסיבות (בבקשה נוספת למחיקת התביעה ואי הסכמה מטעם התובעות) ניתנה על ידי בית הדין בשנית ביום 28.7.13.

19. אף על פי כן, כתב הגנה לא הוגש, ובקשה נוספת למתן פס"ד בהיעדר נדונה במסגרת דיון קדם משפט שנערך ביום 7.11.13, אליו לא התייצבו הנתבעים או מי מטעמם. לפיכך, ניתן במעמד התובעות פסק דין כמבוקש בהיעדר הגנה ובהיעדר התייצבות.

20. ביום 4.12.13 הוגשה בקשה לביטול פסק הדין וכתב הגנה מטעם הנתבעים. בהתאם להחלטת בית הדין ולאחר שהוגשה תגובת התובעות לבקשה והופקדה ערובה בקופת בית הדין, התקיים ביום 16.1.14 דיון בבקשה. במסגרת הדיון, בהתאם להסכמת הצדדים, בוטל פסק הדין.

21. ביום 2.3.14 הוגשה הודעה מטעם הנתבעים כי הם פועלים למינוי מר אליעזר ז"ל כאפוטרופוס למר וגנר ז"ל, ועל פי הודעה נוספת בקשה לבית משפט לענייני משפחה הוגשה ביום 6.4.14.

22. ביום 6.10.14 הוגשה הודעה מטעם הנתבעת 2 בדבר פטירתו של מר וגנר ז"ל ביום 27.9.14. בהמשך להודעה זו הגישו התובעות בקשה להחלפת מר וגנר ז"ל בעזבונו באמצעות יורשיו, ומטעם הנתבעים הוגשה התנגדות.

23. לפיכך, ביום 31.1.15 ניתנה על ידי בית הדין החלטה כי כל עוד לא ניתן צו ירושה או צו קיום צוואה, לא ניתן לדעת אל נכון מי הם יורשיו של מר וגנר ז"ל ולכן, לעת הזו, לא ניתן לצרפם כנתבעים נוספים. כמו כן, על מנת שלא לעכב שלא לצורך את בירור התובענה, נתן בית הדין צו לגילוי מסמכים כללי והורה על הגשת תצהירי עדות ראשית. דיון הוכחות נקבע ליום 11.6.15.

24. נוכח בקשות נוספות מטעם הצדדים אשר הוגשו בין לבין, ניתנה על ידי בית הדין ביום 31.5.15 החלטה כי הדיון הקבוע ליום 11.6.15 יתקיים במתכונת של קדם משפט על מנת לקבוע כיצד יש להמשיך לנהל את התביעה בהתחשב: בפטירתו של מר וגנר ז"ל מבלי שמונה מנהל עזבון; במצבה של גב' וגנר כאשר כשרותה המשפטית הוטלה בפסק וטרם מונה לה אפוטרופוס; במצבו הבריאותי החמור של מר אליעזר ז"ל אשר טיפל בתובענה עד לאותו מועד; ובאי הגשת תצהירים מטעם הנתבעים נוכח האמור.

25. ביום 8.6.15 הוגשה הודעה מטעם הנתבעת 2 אודות פטירתו בטרם עת של מר אליעזר ז"ל.

26. ביום 11.6.15, בתום דיון הוכחות במסגרתו נשמעו טענות הצדדים מפי ב"כ, ניתנה על ידי בית הדין החלטה מפורטת בבקשה להשיב על כנו את פסק הדין שניתן במעמד צד אחד, ואשר בוטל בהסכמת הצדדים. במסגרת ההחלטה נדחתה הבקשה והוריתי על מתן ארכה בת 90 יום לתובעות להודיע לבית הדין כיצד בדעתן להמשיך ולנהל את התביעה, וכנגד מי. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי.

27. ביום 9.9.15 ניתן על ידי בית הדין הארצי תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה מר צביקה וגנר, בנם של הנתבעים (להלן – מר צביקה) יגיש בקשה למינויו כאפוטרופוס של הגב' וגנר ז"ל, בהסכמתו של אחיו מר קופל וגנר (להלן – מר קופל), ובמקביל תוגש בקשה ע"י מר צביקה ומר קופל (להלן יחד – בניהם של הנתבעים) למינוי מנהל עיזבון המנוח מר וגנר ז"ל.

28. ביום 28.12.15 התקבלה בבית הדין מעטפה חתומה מטעם ב"כ הנתבעים, ובה בקשה למינוי אפוטרופוס לרכוש ולגוף, שהוגשה בתיק א"פ 26042-11-15 וגנר נ' וגנר (חסוי) ואח', בלבד. לפיכך, נוכח הסכמת הצדדים אשר קיבלה תוקף של פסק דין בבית הדין הארצי, הורה בית דין זה לב"כ הנתבעים להבהיר האם הוגשה כמצוות פסק הדין גם בקשה למינוי מנהל עזבונו של מר וגנר ז"ל.

29. בזיקה להחלטה זו הגיש ב"כ הנתבעים הודעה לפיה "הגשת בקשה למינוי אפוטרופוס יחד עם הגשת בקשה לצו קיום צוואה בשם החסויה אינו אפשרי מבחינה חוקית וזאת בשל העובדה שהיא הזכאית הבלעדית על פי הצוואה ועד שלא ימנו לה אפוטרופוס, לנתבעת 2, היא אינה כשירה משפטית והיא אינה יכולה להגיש בקשה לצו קיום צוואה במצבה". נוכח האמור ניתנה ביום 13.1.16 על ידי בית הדין החלטה מפורטת נוספת. במסגרת ההחלטה, נימק בית הדין מדוע אין בידו לקבל את טענותיהם והתנהלותם של הנתבעים והביע מורת רוחו מהתנהלות זו אשר יהיה בה להמשיך ולעכב את ההליך. נוכח טיבן של הטענות בהליך הורה בית הדין על הגשת בקשה למינוי מנהל עזבון כאמור בפסק דינו של בית הדין הארצי, וכן על הגשת בקשה דחופה לבית המשפט לענייני משפחה למתן החלטה ולהקדמת מועד הדיון.

30. ביום 13.3.16 הוגשה הודעה מטעם הנתבעים לפיה בניהם של הנתבעים מונו יחד כאפוטרופוסים לגוף ולרכוש של הגב' וגנר ז"ל, וכי טרם נתקבלה החלטה בבקשה לדיון בצוואת מר וגנר ז"ל.

31. לאחר שהוגשו בקשות ביניים נוספות, וניתנו בהן החלטות נוספות, ניתנה ביום 18.4.16 החלטה בדבר קביעת מועד לדיון הוכחות ליום 29.9.16.

32. ביום 22.5.16, לאחר שהוגשו תצהירים מטעם בניהם של הנתבעים, הוגשה לתיק בית הדין הודעה בדבר פטירתה של גב' וגנר ז"ל ובקשה למחיקת התביעה. ביום 19.6.16 ניתנה על ידי בית הדין החלטה לפיה בהתאם לתקנה 25 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991, תובענה לא תימחק בשל מות אחד מבעלי הדין, אם עילת התביעה בעינה עומדת, ולפיכך, בקשת הנתבעים להורות על מחיקת התביעה נדחית. בהמשך לכך, לאחר שהוגשה לתיק בית הדין צוואתם של הנתבעים, הוגשה גם הודעה על קיום התנגדויות לקיומה. לפיכך ביום 5.7.16 הורה בית הדין על הגשת בקשה מטעם בניהם של הנתבעים למינוי מנהל עזבון בדחיפות.

33. ביום 20.9.16 הוגשה בקשה מטעם הנתבעים לדחיית מועד דיון ההוכחות, נוכח היעדר סמכות מצד בניהם של הנתבעים לבוא בנעליהם, משהוגשה התנגדות לדיון צוואה. לפיכך ביום 26.9.16 לאחר שהוגשה תגובה לבקשה מטעם התובעות, הורה בית הדין בנסיבות העניין על דחיית מועד הדיון, וכן ניתנו הוראות בדבר המצאת מסמכים רלוונטיים לתיק בית הדין. בסמוך לאחר מכן הודיע עו"ד דקר על התפטרותו מייצוג הנתבעים בתיק, ובהמשך נקבע דיון ליום 6.2.17 במעמד בניהם של הנתבעים.

34. במסגרת דיון זה, בין היתר נוכח הודעת בניהם של הנתבעים על החלפת ייצוג, הוחלט על קיום דיון נוסף, ביום 9.2.17. כמו כן, הובהר לבניהם של הנתבעים כי במהלך הדיון ידרשו ליתן מידע מדויק ביחס להליכים המתנהלים בקשר עם קיום הצוואות של הוריהם המנוחים וכן ביחס לבקשה למינוי מנהל עזבון כאמור בהחלטת בית הדין הארצי ובית הדין הזה. עוד הובהר כי התנהלותם לא רק מעכבת בירור תובענה שנפתחה בשנת 2012, אלא מסבה הוצאות משפט נכבדות לתובעות ומשחיתה זמן שיפוטי יקר.

35. ביום 9.2.17 נערך דיון במסגרתו הוצגה לבית הדין, בין היתר, בקשה דחופה למתן הוראות שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בראשל"צ, בת"ע 34761-09-16, ביום 7.2.17 למינוי עו"ד דקר כמייצג את עזבון הנתבעים בתיק זה.

36. דיון הוכחות התקיים ביום 6.3.17. במסגרת דיון ההוכחות העידו: מטעם התובעות הן בעצמן וכן גב' תמר גלי שחר בעלים חברת הסיעוד דרך הלב (להלן – גב' שחר); ומטעם הנתבעים, בניהם מר קופל ומר צביקה. יצוין כי בשלב זה שב עו"ד דקר לייצג את הנתבעים מטעם בניהם ומטעם מנהל העיזבון.

    דיון והכרעה

    הטרדה מינית

    המסגרת הנורמטיבית –

37. תכליתו של החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח - 1998 (להלן – החוק למניעת הטרדה מינית) כפי שנקבעה בסעיף 1, הינה להגן על כבודו של אדם, חירותו ופרטיותו ולקדם שוויון בין המינים.

    סעיף 3 לחוק למניעת הטרדה מינית מגדיר, בין היתר, מה היא הטרדה מינית, כדלקמן:

    "(א) הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה:

    (1) סחיטה באיומים, כמשמעותה בסעיף 428 לחוק העונשין, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני;

    (2) מעשים מגונים כמשמעותם בסעיפים 348 ו-349 לחוק העונשין;

    (3) הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות האמורות;

    (4) התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות;

    (5) התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית;

    (5א)...

    (6) בפסקאות המשנה שלהלן, בנסיבות המפורטות בפסקאות משנה אלה, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות או בהתייחסויות האמורות:

    ...

    (ג)לעובד במסגרת יחסי עבודה, ולאדם בשירות במסגרת שירות – תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות;

38. בהתאם לסעיף 6 לחוק למניעת הטרדה מינית, רשאי בית המשפט לפסוק בשל הטרדה מינית או בשל התנכלות פיצוי ללא הוכחת נזק.

39. בסעיף 7 לחוק נקבעה חובת המעביד לנקוט באמצעים סבירים בנסיבות העניין, כדי למנוע הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה.

40. בעניין זה יפים דבריו של הנשיא (בדימוס) אדלר בדב"ע נו/293-3 פלונית - חב' אלמונית בע"מ (14.10.97) (להלן - עניין פלונית):

    "על המעביד לדאוג לכך, כי העובדת תהיה חופשית מהטרדה מינית בעבודה...המעביד חייב לשמור על כבודה של העובדת המועסקת על ידו ולהגן על פרטיותה. חובה זו נובעת מחוזה העבודה בין העובדת למעביד, ומהחובה לבצעו בתום לב; מהזכויות שנקבעו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; מתקנת הציבור ומסעיף 7 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. על מנת למנוע הטרדה מינית בעבודה יש לחנך את המעבידים, כי ביצוע הטרדה מינית או היעדר מדיניות למניעת התופעה יביאו להגשת תובענה נגדם ולהטלת פיצוי כספי שיהפוך את העבירה לבלתי כדאית."

41. אשר לנטל ההוכחה בתביעה שעילתה הטרדה מינית, נפסק כי נטל ההוכחה במשפט אזרחי, שעילתו הטרדה מינית, הוא כנטל ההוכחה הדרוש בתביעה אזרחית, ולא יותר. לפתחו של המתלונן על הטרדה מינית מונחת בעיית הוכחת התביעה והבאת ראיות שאכן בוצעה הטרדה מינית, כאשר מטבע הדברים לרוב מתרחשות פגיעות אלו במעמד אינטימי וללא עדים [השוו: ע"ע (ארצי) 274/06 פלונית – אלמוני (26.3.08)].

42. בעניין פלונית, בחן הנשיא אדלר את הבעיות היסודיות העומדות בפני מי שטוענת להטרדה מינית, וביניהן בעיית הוכחת התביעה. קרי, הבאת ראיות להוכחת המעשה המיני; הקשר הסיבתי בין ההטרדה המינית לפגיעה; זהות המטריד והקשר למעביד; היקף אחריותו של מעביד ועוד. בהקשר זה נקבע כי:

    "יש להכריע באשר למידת נטל ההוכחה הראשוני המוטל על המתלוננת מאחר והטרדה מינית היא גם עבירה פלילית על פי סע' 15 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. יש הטוענים שעל העובדת המתלוננת רובץ נטל הוכחה מוגבר שהרי מדובר בעבירה פלילית שהיא גם עילה אזרחית. דעה זו אינה מקובלת עלי. בעניין זה יש להפריד בין נטל ההוכחה במשפט האזרחי לבין נטל ההוכחה במשפט הפלילי.

43. בעניין ע"ע (ארצי) 49900-08-15 פלונית – אלמוני (8.12.16) נקבע עוד כי בהערכת מהימנות של נפגעי הטרדה מינית, יש להחיל כללים ראייתיים ייחודיים. כללים אלו נסקרו, ופורטו לא זה מכבר בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 7426/14 פלונית - עו"ד אורי דניאל (14.3.16) (להלן – עניין אורי דניאל) (על אף שבמקרה זה בסופו של יום נדחו טענותיהן של המתלוננות), בין היתר חזר והדגיש בית המשפט כי:

    "להסרת ספק נחזור ונאמר: כבישת העדות, התפתחות הגרסה, קיומן של סתירות מסויימות, והתנהגות "לא רציונאלית" של נפגעת עבירת מין – כולם מאפיינים מוכרים שיש לבחון אותם בזהירות וברגישות, ולא לזקוף אותם באופן מיידי לחובת המתלונן או המתלוננת. גם קיומו של מניע זר איננו בהכרח שומט את הקרקע תחת מהימנות הגרסה."

    מן הכלל אל הפרט -

44. אקדים אחרית לראשית ואומר כי ממכלול העדויות שנשמעו בפני, לרבות גרסתן של התובעות לאירועים, כפי שפורטו בכתב התביעה, בתצהירים ובחקירתן הנגדית, שוכנעתי כי מר וגנר ז"ל נהג באופן בלתי הולם כלפיהן בהתבטאויות ובמעשים העולים כדי הטרדה מינית של ממש.

45. גרסאותיהן של התובעות היו מהימנות, קוהרנטיות ונתמכו בראיות חפציות חיצוניות שהוצגו בתיק. מעדותה של גב' שחר עלה כי התובעת 2 סיפרה לה בזמן אמת על התנהגותו והתבטאויותיו של מר וגנר ז"ל, ואלו הובילו לבירור שנערך בבית הנתבעים ולדיווח והמשך טיפול מול הרשויות הרלוונטיות.

    במסגרת עדותה של גב' שחר הוגש מסמך בכתב ידה מיום 1.3.12, אשר בו נכתב כדלקמן (מוצג ת/1) (ההדגשות אינן במקור):

    "לכבוד

    קו לעובד

    הנדון – העובדת ז.פ. ... עבדה אצל וגנר פסח ושרה בגדרה כצנלסון 29 מתאריך 3.11.11 עד 8.1.12 בבוקר.

    לאחר מסכת לא נעימה בעליל, ולאחר שהעובדת הועברה למעסיקים אחרים, עדיין המעסיק וגנר פסח מסרב לשלם לה עבור עבודתה אצלם.

    החוב – 1068 ₪ עבור דצמבר 2011 + 790 ₪ עבור ינואר 2012

    המעסיק משקר במצח נחושה. מסתבר שמוכר ברשויות השונות ממקרי העסקה קודמים, הטרדות מיניות ופגיעה בזכויות.

    קצרה ידי מהושיע (כך במקור – א.ש), פניתי לבן ולקשיש ולמטב ולעוד. אנא עזרתכם.

    (דיווחתי לעוס' ראשית רווחה, הגירה ואוכלוסיה וביטוח לאומי)

    ...

    תודה

    תמי שחר."

    כמו כן צורף לתצהירה של התובעת 2 מכתב מיום 17.1.12 אשר נשלח לאחראית עובדים סוציאליים, על ידי גב' פורת (עובדת סוציאלית בחברת הסיעוד דרך הלב), אשר מפאת חשיבות תוכנו לענייננו, אביאו כלשונו:

    "ברצוני לדווח על מקרה חמור בעיני של חשד לתקיפה מינית, לניצול והפרת זכויות של עובדת זרה על ידי מעסיק.

    שרה ופסח וגנר מרחוב כצנלסון 29 בגדרה, העסיקו דרך משרדנו עובדת זרה בשם פ.ז.

    לאחר שהמטפלת, הגב' ז', הודיעה בכתב ובעל פה לתמר שחר, מנהלת החברה על רצונה לעזוב את המשפחה והבית לאחר תקופה קצרה של מספר שבועות, ניסינו לברר מה גרם לכך. העובדת חששה לספר את הסיבות לרצונה לעזוב אולם לבסוף סיפרה כי סבלה מניסיונות של בעלה של המטופלת, מר פסח וגנר לנצלה ניצול מיני וכן מהפרת זכויותיה כעובדת. לדבריה, מר וגנר הציע לה הצעות מגונות, ניסה לשכנע אותה להעניק לו טובות הנאה מיניות וכן נגע בה בניגוד לרצונה.

    כמו כן, סיפרה העובדת כי המשפחה הפירה את זכויותיה הבסיסיות כעובדת שלהם...

    במסגרת תפקידי כעובדת סוציאלית, ביקרתי בבית המטופלת פעמיים: הביקור הראשון היה ביקור טרום השמה.. והשני ביקור לאחר השמה בתאריך 18.11.2011.

    לפני שהגעתי לביקור שלאחר ההשמה, תמר שחר יידעה אותי כי יש חשש לכך כי בעלה של המטופלת מפר את זכויות העובדת ולא מניח לה לצאת לחופש בסוף השבוע...

    מאחר והמטופלת דוברת רוסית ורומנית, לא היה באפשרותי לשוחח איתי באופן חופשי כפי שאני נוהגת לעשות על מנת לברר אם הכל מתנהג כשורה, אולם היה לי ברור שהיא איננה חשה בנוח וכי היא מנסה שלא לגרום לצמה בעיות ולתת תחושה שהכל בסדר למרות שהיה ברור שקיימת בעיה. לאחר הביקור דיווחתי לתמר שחר על הביקור ועל תחושותיי במהלכו.

    מאוחר יותר, תמר שחר הודיעה לי כי העובדת מסה לידיה מכתב עם בקשתה לצאת מהבית. המטפלת הסבירה כי היתה מוכנה למחול על הפרת זכויותיה כעובדת (דבר שלא מקובל עלינו כלל וכלל!) אולם ההצעות המגונות וההטרדה המינית היוו עבורה את נקודת המשבר. לדבריה, היא חשה השפלה עמוקה, בושה וחדירה לפרטיותה ועקב כך דרשה בתוקף לצאת מהבית.

    ...

    חשוב לציין כי לפני שהגב' שחר הוציאה את המטפלת ממשפחת וגנר, היא זימנה את הבן אלי לפגישה בבית ההורים. הפגישה התקיימה בנוכחות המטפלת. במהלך הפגישה העלתה הגב' שחר את טענות העובדת וכן את הודעת ההתפטרות. פסח וגנר הכחיש את הדברים מכל וכל אבל אשתו שרה אמרה כי גם כל המטפלות הקודמות התלוננו על דברים דומים.

    למרות נסיונות הבן לשכנע את המטפלת להישאר ולהסביר לאביו שהוא צריך להתייחס אליה בכבוד, המטפלת עמדה על רצונה לעזוב.

    לאור הדברים שעלו בפגישה, ערכה הגב' שחר בדיקה והסתבר שגם העובדת הקודמת אשר הגיעה לבית וגנר מטעם תאגיד אחר, עזבה בעקבות הטרדה מינית. היא איתרת (כך במקור – א.ש.) את העובדת הקודמת וגם היא סיפרה דברים דומים מאוד.

    ...

    לפיכך אני ממליצה שלא לאפשר בשום אופן להכניס תחת אותה קורת גג עם פסח וגנר מטפלת ממין נקבה כלל וכן להיות בפיקוח הדוק על המתרחש בבית במהלך תקופת העסקת מטפל חדש."

46. גב' שחר העידה בחקירה ראשית לעניין זה, כדלקמן (פרוטוקול 6.3.17, ע' 26 ש' 21 – ע' 27 ש' 13):

    ש. מציגה בפניך את מכתבה של הגב' נוגה פורת מיום 17.1 (נספח ג' לתצהירה של התובעת 2). לאחר שהוצאתם את הנתבעת 2 מבית וגנר. המכתב כולל הרבה הפניות לעובדה שאת יידעת אותה שפסח הטריד את הנתבעת 2 בבית וגנר ואבקש ממך לאשר או לא לאשר את הדברים שהיא כותבת – ידוע לך על המכתב הזה.

    ת. ידוע לי על המכתב. אני מחויבת לדווח לרננה שהיא עו"ס אחראית ברשויות, שיושבת בירושלים ואנחנו כפופים לה.

    ש. נוגה פורת רשמה את המכתב גם מטעמן?

    ת. כן, ואני הייתי מיודעת לו (קוראת את המסמך).

    ש. את מאשרת את הדברים שמיוחסים לך שסיפרת לנוגה?

    ת. מאשרת.

    ש. מבקשת שתתייחסי לשורה 3 למכתב – שרה ופסח וגנר העסיקו באמצעות משרדנו.

    ת. מאשרת. הרשיון תמיד יוצא על שם אחד מבני הזוג. כשמדובר בבני זוג – העובדת נתנה את שירותיה לשני בני הזוג. שני בני הזוג היה סיעודיים. אני לא זוכרת על שם מי הוצא הרשיון, אבל העובדת עבדה אצל שניהם.

    ש. איפה המכתב שהתובעת 2 הביאה לך ?

    ת. לא בפניי. זה תיק מאוד ישן ולא ידעתי שהייתי צריכה להביא את המכתב.

    ש. את מאשרת שהתובעות התלוננו בפניך על הטרדה מינית ?

    ת. מאשרת.

    ש. את מאשרת שזימנת את הבן אליעזר ז"ל והיתה פגישה בנוכחות המטפלת בבית שלו ?

    ת. אם כתבתי, אני מאשרת. לא כתבתי סתם.

    ש. עברת על המכתב של נוגה פורת לפני שהוא נשלח ?

    ת. כן.

    וכן השיבה לשאלות בחקירה נגדית בנדון (פרוטוקול 6.3.17, ע' 28 ש' 15 – 32):

    ש. אני מפנה אותך לנספח ג' – המכתב לרננה – מצאת התייחסות לגבי העובדת הראשונה, ג', או שזה מתאר את העובדות של התובעת פשה.

    ת. יש התייחסות בפסקה לפני האחרונה: "מסתבר שגם העובדת הקודמת..."

    ש. את מעלה את ההסתברות שזה קרה לתובעת הקודמת ?

    ת. אני לא מעלה הסתברות. אני אומרת שהעובדת סיפרה לי. הסתבר לי בדיעבד מפי העובדת השניה ג' שגם היא זכתה ליחס כזה.

    שמעתי את זה מג' בעצמה- ג' ביחד עם המשפחה שעבדה אצלם בנס-ציונה .

    ש. מתי את דיברת איתה ?

    ת. התברר לי שבתקופה של הבירור הזה. בזמן שהיא עבדה אצל המשפחה בנס ציונה.

    ש. אני אומר לך שבסביבות מרץ 2012 ?

    ת. בתקופה שחקרתי את המקרה.

    אני משערת שדיברתי איתה לפני שכתבתי את המכתב. מדובר בתקופה של שבועות, אני חושבת.

    ש. מה היא סיפרה לך ?

    ת. היא כתבה מכתב מאוד ארוך, אני זוכרת. היא סיפרה על כל מיני תקריות או מה היה, איך הוא נגע בה וכשהיא ניסתה לסרב לזה הוא היה מאוד נחוש. נגע בה איפה שהוא רוצה כמה שהוא רוצה והיא אצלו כמו שבויה. אותו דבר סיפרה לי פשה והיא היתה יותר החלטית ולכן הוצאתי אותה משם.

47. עיננו הרואות כי גב' שחר חזרה ואישרה בפה מלא כי בזמן אמת שמעה מפיה של התובעת 2 כיצד נהג כלפיה מר וגנר ז"ל, וכי במסגרת זו שוחחה גם עם התובעת 1, אשר סיפרה לה דברים דומים. התרשמתי מעקביות גרסתה של הגב' שחר, אשר ברי כי אינה בעלת אינטרס בהליך שבפני, ומגרסתה הסדורה שנתמכה במסמכים בכתב מזמן אמת.

48. באשר לכתב ההגנה, הגרסה שהוצגה בו להתרחשות האירועים אינה ברורה ואינה אחידה, ובמה דברים אמורים? בראש ובראשונה, דבר מן האמור בכתב ההגנה לא נתמך בכל ראיה, וזאת על אף שהדעת נותנת כי לא היתה מניעה כי לפחות מן הטענות תגובינה במסמכים או בעדויות. כך למשל ביחס לטענה שהתביעה נולדה נוכח תלונה שהוגשה לכאורה על ידי מר ונגר, ז"ל במשטרת ישראל. בניהם של הנתבעים לא הציגו כל תרשומת תלונה כאמור, וזאת על אף שברי כי ככל שהייתה קיימת ניתן היה לאתרה ולהציגה בפני בית הדין. כך גם ביחס לטענה שמר וגנר ז"ל, נהג ללכת למועדון ארבע פעמים בשבוע בימים א' – ד' ולא כפי שנטען על ידי התובעות, פעמיים בשבוע בלבד. אף לעניין זה יש להניח כי לא הייתה כל מניעה לפנות לאותו מועדון על מנת שיתמוך בגרסת הנתבעים אל מול גרסת התובעות. לבסוף, גם ביחס לטענה, לפיה התובעות הועסקו בעבודות משק בית בבתים שכנים, ברי כי ניתן היה להעיד את אותם שכנים, ולכל הפחות להניח הסבר מדוע הדבר לא נעשה.

49. זה המקום להזכיר את ההלכה הפסוקה, כי מקום בו נמנע אחד הצדדים מהבאת ראיה רלבנטית שבהישג ידו, ניתן להסיק כי אילו הייתה מובאת, הייתה פועלת נגדו [ע"א 548/78 אלמונית - פלוני, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ - פרץ רוזנברג, מז (2) 605 (1993); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ - טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595 (1990); ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ - רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.7.08)].

50. מעבר לכך, הגרסה אשר הוצגה בכתב ההגנה אינה קוהרנטית ואינה אחידה כשלעצמה. כך למשל בחלקים מכתב ההגנה נטען כי שתי התובעת נהגו לעבוד במשק בית בבתים אחרים, וכי שתיהן המשיכו ללון בבית הנתבעים אף לאחר סיום העסקתן, בעוד שבחלקים אחרים נטען רק ביחס לתובעת 1 שנהגה לעבוד בבתי אחרים, ורק ביחס לתובעת 2 שנשארה ללון לאחר שעזבה. כמו כן, מבלי שניתן לכך כל הסבר, על אף שלאורך כתב ההגנה נכתב כי מדובר בשני חולים סיעודיים מוגבלים פיזית, "במצב קשה ומוגבל", נטען כי התובעות לא טיפול בגב' וגנר ז"ל באופן שאינו מתיישב עם הנתונים.

51. בעדויות בניהם של הנתבעים אשר נשמעו בפני, לא היה כדי לשפוך אור על נסיבות המקרה. הלכה למעשה, התרשמתי כי בזמן אמת הם לא היו בקיאים בנעשה בבית, בפרט ביחס להעסקתן של התובעות כדלקמן:

    עדות מר קופל (פרוטוקול 6.3.17, ע' 34 ש' 28 – ע' 35 ש' 3; ע' 35 ש' 27 - 28):

    ש. כמה שעות סיעוד היו לאביך ולאמך?

    ת. אני לא יודע.

    ש. מה השכר ששולם לעובדות?

    ת. לא יודע.

    ש. אתה יכול להראות לנו איזה שהוא תיעוד על תשלומים ששולמו לתובעות במהלך העסקתן.

    ת. אני לא טיפלתי בזה, ואני לא יודע.

    ש. ניסיתם לבקש את המסמכים האלה על העסקה מחב' הסיעוד, מהמשפחה?

    ת. לא.

    ...

     ש. אתה וצביקה לא הייתם מעורבים בהעסקת התובעות?

    ת. נכון.

    עדות מר צביקה (פרוטוקול 6.3.17, ע' 28 ש' 21 - 32):

    ש. אתה שמעת את העדות של אחיך. הגשתם תצהירים זהים, אתה לא יודע בדיוק כמו שהוא לא יודע על העסקת התובעות וההטרדה המינית.

    ת. אני מאשר שכל מה שאני יודע על ההטרדות המניות ועל נושא התשלומים זה ממה שסיפרו לי.

    לשאלות ביה"ד:

    ש. אתה מאשר שאחיך המנוח היה זה שטיפל בעניין הוריך?

    ת. מאשר.

    ש. זה יהיה נכון להניח שבתקופה הרלוונטית להעסקתן של התובעות לא שהית עם הוריך?

    ת. נכון.

    ז. זה יהיה נכון לומר שכמו אחיך, הביקורים הצטמצמו לסופי שבוע?

    ת. נכון.

52. העובדה שבעת שהיו בניהם של הנתבעים מבקרים בשבתות, לא פנו אליהן התובעות והתלוננו על מעשה כזה או אחר איננה מעלה ואינה מורידה דבר מגרסתן או ממהימנותה. הטענה כאילו ברי וסביר להניח שאילו היו הטרדות מיניות היו התובעות פונות לבניהם של הנתבעים, הנה תמוהה ואינה מתיישבת עם הדרך אותה אמצו בתי המשפט בכל הנוגע לבחינה והתמודדות עם טענות להטרדה מינית. להטרדה מינית במקום העבודה השפעה שלילית על האוטונומיה של המוטרד על גופו, ועל רווחתו האישית והכללית. הפסיקה הכירה בכך שקיים מנעד רחב לתגובות של מי שהוטרד מינית וכי לא ניתן לצפות להתנהגות ספציפית כזו או אחרת. עמד על כך בהרחבה בית המשפט העליון בפסק דינו בעניין אורי דניאל:

    "...כפי שהבהרתי בעניין פלוני, בבסיסן של הלכות אלה לא עומד הרצון להעניק "הנחה" לנפגעי עבירות מין ולא הנמכה של הרף הראייתי הנדרש לשם הרשעתם של עברייני מין, אלא הכרה במציאות החיים. מציאות זו מלמדת כי במקרים לא מעטים נפגעי עבירות מין מגיבים בצורה "לא רציונלית" לתקיפה (למשל, קפיאה במקום או השארות בקרבת הפוגע); מתקשים למסור עדות סדורה על האירוע בו הותקפו; או מחליטים לכבוש את עדותם ולא ממהרים להתלונן. בנסיבות מסויימות, יש נפגעי מין שממשיכים להתנהג כרגיל בלי להחצין את הטראומה שעברו. ההכרה בתופעות אלה היא שהובילה ליצירת ההלכות הייחודיות, אשר ניתן לתאר אותן כ"מובלעת ראייתית".

53. כמו כן, אף אין בגרסתו של מר קופל כי היה יום שבו נדרש לפתוח לבני הזוג את הדלת באמצע יום העבודה משום שאחת התובעות יצאה, כדי להעיד על כך שעבדה במשק בית במקום אחר (פרוטוקול 6.3.17 ע' 36 ש' 26 – ע' 37 ש' 2):

    ש. מנין אתה יודע שהתובעות עבדו במקום אחר, אצל דיירים שכנים?

    ת. אני יודעת את זה, פעמיים הייתי נהג גרר ופעמיים אני הייתי אמור לבוא מאשדוד לגדרה כדי שיוכלו להיכנס הביתה.

    ש. אולי הן הלכו לסופר מרק או לסידורים?

    ת. היה סיפור שהיא אמרה שהיא היתה בדואר. אני מתכוון לג'.

    לשאלת ביה"ד. מאיפה אתה מסיק שהיא היתה במקום אחר?

    ת. לפי בגדי עבודה שהיא הגיעה, עם השקיות.

    לשאלת ביה"ד – לא ראיתי איך היא התלבשה מידי יום."

    עיננו הרואות כי לא ניתן להסיק מעדותו היכן הייתה התובעת 1, או מה היו מעשיה באותה עת.

54. לאור כל האמור לעיל, הריני קובע כי הוכח בפני שהתובעות אכן הוטרדו מינית על ידי מר וגנר ז"ל.

    שיעור הפיצוי

55. בנסיבות העניין, בהתחשב מחד גיסא כי גרסאותיהן של התובעות נמצאו מהימנות בעיניי, , ומאידך גיסא בכך שלא נשמעה גרסתם של הנתבעים בתיק, הואיל והלכו לבית עולמם במהלך ההליך, כמו גם בטיב המעשים ובתקופת ההעסקה, באתי לכלל מסקנה כי כל אחת מן התובעות זכאית לפיצוי בסך 30,000 ₪.

    שכר עבודה וזכויות סוציאליות

56. אקדים ואבהיר כי מן הסכומים הנפסקים תחת פרק זה, אין מחלוקת כי יש לקזז סך של 2,500 אשר שולם לכל אחת מן התובעות לאחר הגשת התביעה ביום 29.4.13 בגין זכויות ושכר שנותרו לתשלום באמצעות בנם של הנתבעים, מר אליעזר ז"ל.

    תוספת בגין הטיפול בגב' וגנר ז"ל

57. לטענת התובעות, כאמור, נדרשו לטפל בשני הנתבעים, אשר היו שניהם חולים סיעודיים. לפיכך, זכאית כל אחת מהן לתוספת תשלום של שעתיים בכל יום.

    במקרים כאלה, כך על פי הטענה, ראוי שיועסקו שני מטפלים, על אף שקיימים מקרים בהם מתיר המוסד לביטוח לאומי העסקת עובד אחד, תוך תשלום תוספת לשכר מגמלת הסיעוד שמקבלים שני בני הזוג. בשים לב לכך שהתובעות הועסקו כ – 15 שעות ביום ומשאין מחלוקת כי למעט שעות הבוקר, נכחה הגב' וגנר ז"ל, בבית, אשר בעת שהותה בו טיפלו בה התובעות, מדובר בתוספת שכר הוגנת ועל הצד הנמוך.

    התובעות קיבלו מחברת הסיעוד תלושים המעידים על תשלום של 895 ₪ עבור מר וגנר ז"ל ותשלום של 934 ₪ עבור גב' וגנר ז"ל, והנתבעים השלימו להן לסך של 3,500 ₪, קרי רק עבור הטיפול במר וגנר ז"ל.

58. מן הראיות והעדויות שהוצגו בפני התרשמתי אמנם כי אכן נהגה כל אחת מן התובעות, בתקופת העסקתה, לטפל גם בגב' וגנר ז"ל, אשר שוכנעתי כי מצבה היה חמור לא פחות והיא נדרשה לסיוע אף יותר מאשר מר וגנר ז"ל. כך עולה אף ממכתבה של גב' פורת המתייחסת לגב' וגנר ז"ל, כאילו היא זו שזקוקה הייתה לסיוע בלבד, ולא מר וגנר ז"ל. אלא שאף על פי כן, לא הוכח כי התובעות זכאיות היו לתשלום נוסף או כי ככלל נהוג לתגמל עובדי סיעוד ביתר שאת ככל שמדובר בשני מטופלים, והטענה כאילו מדובר בהתנהלות בניגוד לנהלי המוסד לביטוח לאומי לא נתמכה בכל ראיה ולא פורטה כדבעי.

59. הואיל ומדובר בהעסקה במשרה מלאה, לרבות לינה במקום העבודה, ממילא עמדו התובעות לרשותם של הנתבעים בכל שעות עבודתן המוגדרות ביממה. על פי הנפסק בע"ע (ארצי) 47576-10-12 אריה זטלמן ז"ל - ולנטינה פטרוב (7.7.16) (להלן – עניין פטרוב) [המאזכר ומתבסס בין היתר על בג"ץ 1678/07 גלוטן - בית הדין הארצי לעבודה (29.11.09) אשר אישר את ההלכה שנקבעה בבית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 157/03 יולנדה גלוטן - לאה יעקב (1.1.07)], מסגרת העסקה של עובד סיעודי יכולה לכלול שעות עבודה רבות או ספורות, המשתרעות בכל מקרה על פני כל היום מבוקר עד לילה, כשבמהלך היום המטפל הסיעודי גר בבית המטופל ועושה לעצמו ולמטופל כאחד. כשם שבנסיבות אלו נפסק כי לא קמה למטפל הסיעודי זכות לגמול שעות נוספות, סבורני כי אין הן זכאיות לתשלום נוסף בגין טיפול באדם נוסף המתגורר דרך קבע בבית, בפרט משאין כל טענה כי הדבר הצריך מהם בפועל שעות עבודה נוספות.

60. מעבר לכך, על פי הפסיקה, כאשר נחתם עם עובד הסכם שבו מתחייב המעסיק לשלם לו שכר מסוים, ובמהלך תקופת עבודתו מקבל העובד שכר נמוך יותר מהמוסכם והעובד שותק ולא מוחה, ייראה הדבר כאילו נתן הסכמתו מלכתחילה. לכן, אין לעובד עילת תביעה כנגד מעבידתו מאחר שבשתיקתו הסכים לשינוי בחוזה העבודה. עוד קובעת הפסיקה כי חוסר הסכמה צריכה להיאמר במפורש [תב"ע (ארצי) נד/86-3 יוחנן גולן - אי.אל.די בע"מ פד"ע כ"ז, 270 (1994)]. על כן, מקל וחומר, משבענייננו לא נטען כי התובעות הלינו בכל שלב על גובה שכרן בהקשר זה, אין בידי בית הדין לפסוק תוספת שכר בגין הטיפול בגב' וגנר.

61. אשר להסבר שנטען על ידי התובעות, אשר לא בא זכרו עובר לסיכומים, בדבר האופן בו נערכו תלושי השכר, מעבר לכך שמדובר בהרחבת חזית אסורה, אין בידי בית הדין לקבלו, ואין בו כדי להצביע על כך שהתובעות צריכות היו לקבל שכר גבוה מכפי ששולם להן בפועל, נוכח הטיפול בשני הנתבעים.

    שכר עבודה

62. כאמור לעיל, לטענת התובעות לא שולם להן שכר בגין ימי עבודתן האחרונים, פדיון חופשה והפרשות לפנסיה. הגנתם של הנתבעים התבססה על טענה כללית כי כל זכויותיהן שולמו לתובעות בהתאם להוראות הדין, ותו לאו. הנתבעים לא הציגו כל ראיה לתמיכה בטענה, על אף שמדובר בטענה מסוג "הודאה והדחה", ולא הרימו את הנטל. אמנם בניהם של הנתבעים לא ידעו להעיד על יחסי העבודה בין הצדדים, אך ניכר כי אף לא פעלו להבאת כל ראיה לסתור או להוכחת תשלום שכר.

63. לא נעלם מעיני כי התובעות לא הבהירו די הצורך מה היה לגרסתן שכרן ליום, ומדוע נקטו שיטת חישוב שונה ביחס לרכיבים שונים. כך למשל 15 ימים חושבו פעם אחת לצורך ההודעה המוקדמת על פי תעריף שכר מינימום ליום (164*15) בסך 2,460 ₪, ופעם שניה לצורך שכר על פי תעריף חודשי חלקי 2 (3,500/2) בסך 1,750 ₪ (ר' סעיפים 120 עד 125 לכתב התביעה). כמו כן, על אף שנטען כי התובעות השתכרו שכר חודשי זהה, אין חישוביהן אינם תואמים זה לזה מבחינת החישוב היומי לצורך תשלום השכר. אף על פי כן, אין בעצם הטעות החשבונאית כדי לגרוע מן הטענה העובדתית, ובפרט שטענתן של התובעות ביחס לתובעת 2, נתמכה בחישוביה של גב' שחר בגין אותה תקופה (ר' מוצג ת/1).

64. על אף שכעניין של עקרון, מקובל עלי תחשיב על פי שכר בגובה 164 ₪ ליום כשכר המינימום בעת הרלוונטית לעובד 6 ימים בשבוע, בפרט בהיעדר ראיה לסתור כאמור (תחשיב אשר אכן התקבל על ידי בית הדין להלן בקשר עם תשלום פדיון חופשה), ביצוע תחשיב כאמור על ידי בית הדין היה מוליך לסכומים גבוהים יותר מכפי שנתבעו ברכיב שכר עבודה זה.

65. לפיכך, משאין בית הדין פוסק יותר ממה שנתבע [ע"ע (ארצי) 44824-03-16 י.ב. שיא משאבים בע"מ - ADHENOM BERH TEAMI (4.6.17)], התוצאה היא, כי הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת 1 סך של 932.5 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.11 ולתובעת 2 1,858 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום 15.12.11 (לצורך הנוחות אמצע התקופה).

    פדיון חופשה

66. לטענת התובעות, הן לא ניצלו ימי חופשה שנתית כלל ולא שולם להן פדיון חופשה. הנתבעים, מצדם, זנחו בסיכומיהם את הטענה אשר הופיעה בכתב ההגנה (ביחס לתובעת 1), כי היא אינה זכאית לפדיון דמי חופשה היות שקיבלה תמורה מלאה בגין ימי חופשה שנתית וממילא עבדה אצל לקוחות אחרים בימי חופשתה.

67. אשר על כן, משאין כל טענה מצדם של הנתבעים לפדיון יתרת ימי חופשה, ומשאף לעניין זה לא הציגו בניהם של הנתבעים כל ראיה לסתור, הריני לקבל את התביעה ברכיב זה.

68. עם זאת, לפי הוראות סעיף 3(א) לחוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951, כנוסחו בעת הרלוונטית, זכאיות התובעות לפדיון 12 ימי חופשה קלנדריים עבור כל שנת עבודה ולא 14 כנטען.

69. לפיכך, זכאית התובעת 1 לסך של (164*8.5/12*12) 1,394 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.9.11; והתובעת 2 לסך של (164*2/12*12) 328 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.2.12.

70. על מנת שלא יצא הנייר חסר, אציין בשולי הדברים כי לא נעלם מעיני כי האמור בתביעתן של התובעות אינו תואם את האמור בתלושי השכר מבחינת פנקס החופשה, אולם משלא נשמעה כל טענה בנדון מטעם מי מן הצדדים, ומשממילא הנני סבור כי אין בתלוש כדי לשקף את התשלום המלא ששולם לתובעות בפועל, אין בידי להתייחס לכך.

    פיצוי בגין היעדר הפרשות לפנסיה 

71. האמור לעיל בדבר העדר טענה או ראיה לסתור את טענות התובעות, נכון גם ביחס לביצוע הפרשות לפנסיה.

72. עפ"י צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז – 1957 (להלן – צו ההרחבה לפנסיה חובה) החל מיום 01.01.08 חלה על מעסיק החובה לבטח את עובדיו בביטוח פנסיוני, מיד בתום 6 חודשים מתחילת ההעסקה. בתקופה הרלוונטית עמד שיעור הפרשת המעביד ע"ס 3.33%, כנטען על ידי התובעות.

73. לפיכך, זכאית התובעת 1 לפיצוי בגין היעדר ביצוע ההפרשות בסך 341 ₪ (8.5*3.33%*4100) בצירוף ריבית והצמדה מיום 1.7.11 (לצורך הנוחות אמצע התקופה). יובהר כי התובעת 1 אינה זכאית למלוא הסכום שתבעה, היות שהוא מבוסס על חובת תשלום מהיום הראשון לעבודה, היינו עבור 8.5 חודשים, על אף שחובה זו אינה חלה בנסיבות העניין על פי צו ההרחבה לפנסיה חובה.

74. כמו כן, בהתאם לצו ההרחבה לפנסיה חובה, היות שהתובעת 2 הועסקה בבית הנתבעים כחודשיים ימים בלבד, אין היא זכאית כלל לתשלום פיצוי בגין היעדר ביצוע הפרשות, משטרם קמה חובה על הנתבעים לבצע הפרשות כאמור.

    דמי חגים לתובעת 1

75. צו ההרחבה – הסכם מסגרת לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 קובע לעניין תשלום דמי חגים כדלקמן:

    "א. עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות).

    עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת.

     

    ב. עובד חודשי לא יהיה זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג."

     

76. דמי החגים נועדו לפצות עובד יומי שאינו עובד בחגים ואינו מקבל תמורה בעבורם, שכן עובד יומי אינו זכאי לשכר בעבור ימים שלא עבד בהם [ע"ע 300360/98 נחום צמח – ש.א.ש קרל זינגר (צפון) בע"מ (30.4.02)].

77. לגבי עובד שהשלים שלושה חודשי עבודה במקום העבודה, יש לבחון לגבי כל חג, האם העובד נעדר מעבודתו "סמוך ליום החג", קרי "יום לפני החג ויום אחרי החג". בנסיבות בהן מוכח שהעובד עבד באופן סדיר בהתאם לסידור עבודה שנקבע על ידי המעסיק, חזקה כי הוא זכאי לדמי חגים והנטל להוכיח כי נעדר מעבודתו בימים הסמוכים לימי החג שלא בהסכמת המעסיק מוטל על המעסיק שכן קיימת חזקה עובדתית, הניתנת לסתירה, כי העובד מתייצב לעבודתו בימים שעליו לעשות כן [ע"ע 44382-04-13 יוסף מנצור – חיש בע"מ (4.5.15); ע"ע 665/09 מנרב הנדסה ובניו בע"מ – ארפצ'י (1.11.11); ע"ע 778/06 מטיאשצ'וק – שלג לבן (1980) בע"מ (28.5.07)].

78. אזכיר כי על פי סעיף 18א(ב) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח- 1948 (להלן – פקודת סדרי השלטון), הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה), החלות על המנוחה השבועית יחולו לגבי מי שאינו יהודי על מועדי ישראל או על חגי עדתו, ומכאן שעובד שאינו יהודי רשאי לבחור לצאת לחופשת חג בחגים היהודיים, או בחגי עדתו.

79. אקדים אחרית לראשית ואומר כי טענת התובעת 1 להשלמת תשלום עבור דמי חגים נדחית, וזאת ממספר היבטים כפי שיבואר להלן.

80. על פניו נדמה כי התובעות היו עובדות חודשיות, במשכורת, ולא עובדות שעתיות בשכר, וזאת בניגוד לטענתן, אשר לא אף הוכחשה על ידי הנתבעים. מן העדויות עולה ואף אין מחלוקת בעניין זה, כי התובעות התגוררו בביתם של הנתבעים, ושהו בו 24 שעות ביממה במסגרת עבודתם. כמו כן עולה כי עבדו בכל יום אותו מספר שעות והשתכרו מדי חודש שכר זהה. על כן, ככל שהייתה התובעת 1 עובדת במשכורת ובמשרה מלאה, אין היא זכאית לתשלום נפרד בעבור חגים מאחר שמשכורתה שולמה באופן סדיר ותדיר בעת תקופת החגים.

81. כמו כן, רבות נכתב על החלת זכויות מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה בעניינם של העובדים בתחום הסיעוד, ולא זה מכבר נכתב על ידי בית הדין הארצי בעניין פטרוב, כך:

    "כאמור בהלכת גלוטן ובפסיקות קודמות בעניין, אופן העסקתם של המטפלים הסיעודיים ייחודי, באשר הם מתגוררים בבית מטופליהם ומקום עבודתם הוא גם ביתם, ובו הם עושים הן למטופליהם והן לעצמם, באופן שבלתי ניתן להבחין בין שעות העבודה לשעות שאינן שעות עבודה של אותם עובדים לצורך החלת זכויותיהם מכוח החוק, וזאת בעיקר לגבי התגמול עבור שעות נוספות אשר נדון שם."

    ובהמשך:

    "מטפל סיעודי, כאמור לעיל, יש לראותו כעובד במשרה מלאה. עובד כזה אינו עובד שעתי כיוון שלא ניתן לקבוע את שעות עבודתו על פי חוק, אלא הוא עובד במשרה מלאה במשך יום עבודה מלא על בסיס שכר חודשי או יומי."

82. עם זאת, בבחינת למעלה מן הצורך, אך בשל הסכמתם של הצדדים בדבר היות התובעות עובדות שעתיות, אציין כי אף במקרה כזה לא קמה זכאות לתשלום עבור דמי חגים.

83. ראשית, התובעת 1 שינתה רכיב תביעה זה ללא צירוף כל הסבר ועל אף שטענה בכתב התביעה כי הינה זכאית לתשלום 9 ימי חג בשנה, על פי חגי ישראל (באופן יחסי לתקופת העסקתה בת 8.5 חודשים), טענה בתצהירה כי היא זכאית לתשלום על פי חגי מולדתה, מולדובה. אף על פי כן, ובאופן תמוה, מעבר לכך שלא צורף לתיקון כל נימוק, ומעבר לכך שמלכתחילה צריכה הייתה לכלול תביעתה פירוט הימים הספציפיים בשנת 2011 אשר חלו במהלך חודשי עבודתה, ולא באופן יחסי, לא חל שינוי בין הסכום הנתבע בכתב התביעה לבין הסכום הנתבע בסופו של דבר בסיכומים. שנית, ואף אם נקבל את שינוי החזית, התובעת 1 טענה כי היא זכאית לתשלום על פי חגי מולדתה, מולדובה, בעוד שסעיף 18א לפקודת סדרי השלטון עוסק בעדות, ומפנה להודעה אשר פורסמה בנדון ברשומות, המפרטת מהם חגי הנוצרים, המוסלמים, והדרוזים. אף אם נניח מן האמור בטבלת החגים שצורפה לתצהיר התובעת 1, כי התובעת 1 הנה נוצרייה ומעוניינת הייתה לחגוג את חגי הנצרות, הרי שמנתה 12 ימים, לרבות ימי חג לאומיים, כאשר ברשומות נמנים 8 ימים בלבד, אשר אף הם אינם חופפים לאלו שמנתה. יתרה מכך, התובעת 1 לא פירטה אילו מן הימים חלו בימי עבודתה הרגילים (שהרי בגין עבודה בימי חג שחלו בשבת ממילא אין כל זכאות, ומעיון בתאריכים שמנתה עולה למשל כי יום 8.1.11 היה יום שבת), ואף לא אילו חלו במהלך שמונת חודשי עבודתה בבית הנתבעים, שהרי לא עבדה שם שנה מלאה. כמו כן, יצוין כי היא לא העלתה טענה לפיה ציינה בפני הנתבעים כי היא נוצרייה וכי היא מעוניינת לקבל דמי חגים או חופשה בימי החג הנוצריים ולא היהודיים, וברי כי ברירת המחדל היא חגי ישראל ככל שהעובד לא הודיע למעסיקו אחרת. אם בכך לא סגי, יצוין כי בתלושי השכר, אשר הציגו התובעות מופיעות שורות "ימי חג" מדי חודש בחודשו, מבלי שמי מן הצדדים טרח לצרף הסבר לאמור.

    לפיכך, נוכח הנימוקים לעיל, קל וחומר משקלם המצטבר, הריני לדחות רכיב תביעה זה.

    דמי הודעה מוקדמת לתובעת 1

84. על מנת להכריע בשאלה האם לפני סיום יחסי עבודה בדרך של פיטורים או שמא התפטרות, יש לבחון מי היה הצד שפעל לניתוק היחסים, והאם אמנם התכוון לסיים את הקשר ונתן ביטוי וודאי בדבר כוונתו לצד השני. [ע"ע (ארצי) 184/03 עין בר מפעלי אפיה בעינת בע"מ - דוד יוסף (08.06.06); ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ - וואיל סנדוקה, מ(2005) 433 (2004); דב"ע (ארצי) ל/18-3 בנצילוביץ - "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ, פד"ע ב 41 (1970)].

85. בענייננו גרסתה של התובעת 1, החל בכתב התביעה וכלה בסיכומיה לא הייתה ברורה ואחידה בכל הנוגע לנסיבות סיום ההעסקה. מצד אחד חזרה וטענה כי ההטרדות המיניות הם שהובילו לסיום יחסי העבודה, וכי היא זו שביקשה להפסיק את העסקתה לאלתר, מצד שני טענה כי מר וגנר פיטר אותה באותו מעמד שבו התלוננה בנוכחות מר וגנר ועובדת סוציאלית מטעם חברת הסיעוד דנאל, אשר התרחש על פי גרסתה בחודש יולי 2011.

86. מעבר לכך, התובעת 1 סיימה העסקתה ביום 15.8.11 וטענה לתשלום 15 ימי הודעה מוקדמת. אשר על כן, אף אם נקבל את הטענה כי התובעת 1 פוטרה ולא התפטרה, הרי שלא הוכח ממילא כי לא ניתנה לה הודעה מוקדמת, שהרי אם פוטרה ביולי, ועבדה עד אמצע אוגוסט, מדובר בעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת, אף לגרסתה. זה המקום לציין כי ניכר כי שגתה בחישוב ההודעה המוקדמת אשר לא לווה בפירוט כנדרש (כמבואר בין היתר לעיל), בהתחשב שעל פי סעיף 3(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א – 2001, הייתה זכאית ל – 12.25 ימי הודעה מוקדמת בלבד.

    משכך, תביעת התובעת ברכיב זה נדחית.

    אחרית דבר

87. הנתבעים, באמצעות יורשיהם, מר צביקה וגנר ומר קופל וגנר, ביחד ולחוד, ישלמו בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין את הסכומים הבאים:

    1. לתובעת 1:

       1. פיצוי בגין הטרדה מינית – 30,000 ₪

       2. בגין שכר עבודה - 932.5 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.11.

       3. בגין פדיון חופשה – 1,394 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.9.11.

       4. פיצוי בגין היעדר ביצוע הפרשות לפנסיה – 341 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום 1.7.11 (לצורך הנוחות אמצע התקופה).

       5. מסכומים אלה יש לקזז 2,500 ₪ בתוספת ריבית והצמדה ליום 29.4.13.

    2. לתובעת 2:

       1. פיצוי בגין הטרדה מינית – 30,000 ₪.

       2. בגין שכר עבודה – 1,858 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום 15.12.11 (לצורך הנוחות אמצע התקופה).

       3. בגין פדיון חופשה – 328 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.2.12.

       4. מסכומים אלה יש לקזז 2,500 ₪ בתוספת ריבית והצמדה ליום 29.4.13.

88. נוסף על האמור, נוכח הימשכות ההליכים והתנהלותם, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לכל אחת מן התובעות הוצאות משפט בסך 10,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ (סה"כ 30,000 ₪).

     

    ניתן היום, כ"ג חשוון תשע"ח, (12 נובמבר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.