1.מר אלי בלאיש (להלן- התובע) הגיש תביעה נגד מנופי אבי תובלה ושירותים (1991) בע"מ (להלן- הנתבעת), אצלה הועסק מיום 12.6.12 ועד ליום 20.7.16 (49 חודשים) כמכונאי, בעבודתו נדרש לעבור בין אתריה השונים של הנתבעת. בתביעה, עתר התובע לפצותו בסך של 364,464 ₪ אשר כללו, פיצויי פיטורים (44,917 ₪), חלף הודעה מוקדמת (11,000 ₪), הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות (224,567 ₪), פיצוי בגין אי עריכת שימוע (55,000 ₪), שכר עבודה בגין יומיים של עבודה בהם הושעה (880 ₪), הפרשי הפרשות לפנסיה (3,100 ₪) ופיצוי בגין מתכונת העסקה שלא כדין (25,000 ₪).
2.בתצהירו ובסיכומיו הפחית התובע את תביעתו בגין שעות נוספות והעמידה על סך של 146,561 ₪, כמו כן ובשל העובדה כי הנתבעת שחררה עבורו את כספי הפיצויים שהיו צבורים לזכותו ויתר על תביעתו לפיצויי פיטורים. על כן, הופחתה תביעתו של התובע והועמדה על סך של 241,541 ₪.
ראיות ועדויות הצדדים
3.התובע הגיש תצהיר עדות ראשית וכן מסמכים נלווים, לרבות תמלול שיחות שהתקיימו בינו לבין מנכ"ל הנתבעת, מר אבי יוחנן להלן- מר יוחנן), וכן דיסק ההקלטות. הנתבעת הגיש תצהירי עדות ראשית של מר ירון פרנקל, מנהל משאבי אנוש בנתבעת; מר שמעון שמעיה, סגן מנהל הנתבעת באזור בדרום והגב' טל ברקוביץ', יועצת ארגונית בנתבעת וביום 1.7.18, נשמעו העדים בפני.
דיון והכרעה
נסיבות סיום העסקתו של התובע
4.לטענת התובע, העסקתו בוצעה במסגרת של שישה ימים בשבוע ואף יותר, תוך שהוא מבצע את עבודתו על הצד הטוב ביותר (סעיף 5 לתצהירו). ביום 17.7.16, נדרש התובע על ידי מנהלו הישיר, מר שמעיה, לבצע החלפת בוכנה במשנע מכונות הנמצא בגובה של 4.5 מטר לערך. לאור העובדה כי לתובע עבר של תאונות עבודה, הודיע התובע כי אין בדעתו לבצע העבודה, עד אשר הנתבעת תספק לו רתמת בטיחות או במת הרמה, שכן לטענת התובע, יש משום סכנה בטיחותית לבצע העבודה (סעיפים 6-7 לתצהירו). בשיחת טלפון התקיימה בין התובע ובין מר יוחנן, (תמלול צורף כנספח ה' לתצהירו של התובע) הציע מר יוחנן הצעות חלופיות לבצע את העבודה, אולם נוכח סכנת ההחלקה הטמונה בעבודה ובהיעדר כלים מתאימים, עמד התובע על סירובו לבצע את העבודה. לטענת התובע, בשל זאת הושעה מעבודתו, עת הודיע לו מר יוחנן כי בשל סירובו - עליו להשאיר את הרכב במקום העבודה ולאחר יומיים, יקראו לו חזרה לעבודה. עוד טען התובע כי לקראת סיום העסקתו, ביקש הוא ממנהליו כי באופן זמני, לא יעבוד עוד ביום שישי, נוכח אילוצים משפחתיים (סעיף 11 לתצהירו), בשים לב לכך כי התובע לא התנה המשך העסקתו בכך. ביום 19 או 20 בחודש יולי 2016, התקיימה שיחה טלפונית בין התובע ובין מר יוחנן, בה הודיע מר יוחנן לתובע אודות פיטוריו, נוכח סירובו לעבוד בימי שישי (העתק מתמלול השיחה צורף כנספח ו' לתצהירו של התובע). ביום 20.7.16, שלחה הנתבעת אל התובע מכתב פיטורים (נספח ז' לתצהירו של התובע). מיד עם קבלת המכתב, יצר התובע קשר עם מר יוחנן והודיע כי מעולם לא התפטר וכי הוא זה אשר פיטר אותו. כמו כן ביקש התובע לחזור לעבודה כבר למחרת, אולם מר יוחנן סירב לבקשתו. בנוסף, הודה מר יוחנן כי לא ביצע שימוע לתובע והנתבעת לא טרחה לזמנו לשימוע, הגם כי מר יוחנן אמר בשיחת הטלפון כי יפעל לזמנו (העתק מתמלול השיחה צורף כנספח ח' לתצהיר). עוד טען התובע כי בניגוד לנטען במסגרת מכתב פיטוריו, הוא לא התנה את המשך העסקתו בהעמדת עוזר, שכן כבר כשנתיים לערך טרם סיום עבודתו בנתבעת, נענתה הנתבעת לבקשתו ומינתה לו עוזר. בנסיבות אלה, טען התובע כי פוטר ועל כן, עתר כאמור בין היתר לתשלום פיצויי פיטורים ופיצויי הלנה.
5.הנתבעת אינה חולקת על תקופת העסקתו של התובע אלא שלטענתה, התובע הציב תנאים להמשך העסקתו, בדמות היעדרות בימי שישי והעמדת עוזר ומשעה שהנתבעת לא נעתרה לבקשתו, התפטר מן העבודה, ללא מתן הודעה מוקדמת כנדרש ממנו על פי דין (סעיף 18 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת טוענת כי התובע ביצע עבירות משמעת חוזרות ונשנות (סעיף 13 בתצהירו של מר ירון פרנקל וכן סעיף 24 בסיכומי הנתבעת), כאשר האחרונה התרחשה בחודש מרץ 2016, אז תקף התובע את הממונה עליו. בשל התנהלותו האמורה, קיימה הנתבעת שיחות עם התובע במטרה לתקן דרכיו (נספח 1 בכתב ההגנה וכן נספח 3 בתצהירי עדי הנתבעת). בנוסף, הנתבעת ניסתה לתמרץ את התובע ונעתרה לבקשותיו לשיפור שכרו ואף אישרה בקשתו למתן הלוואה. אלא שחרף זאת, העמיד התובע בחודש יולי 2016בפני הממונה עליו, מר שמעיה, דרישות חדשות בנוגע לתנאי העסקתו כאמור: מינוי עוזר צמוד ושינוי היקף עבודתו כך שלא יעבוד בימי שישי. לאור העובדה כי שכרו של התובע הועלה מספר חודשים לפני כן וכן לאור אירוע התקיפה מחודש מרץ 2016, הודיעה הנתבעת לתובע כי היא מסרבת לבקשתו.
6.עוד לטענת הנתבעת, ביום 17.7.16, זמן קצר לאחר שנמסרה לתובע ההודעה בדבר דחיית בקשתו על ידי הנתבעת, התבקש התובע על ידי מנהלו, לפרק בוכנה במשנע המכונות, אולם התובע סירב לבצע את העבודה. בניגוד לטענת התובע, התובע לא התבקש לבצע עבודה שאינה בטיחותית, בשים לב לכך כי החברה מקפידה על ביצוע עבודה לפי תקני הוראות הבטיחות הנוהגים בענף. למרות שהוסבר לתובע כי ניתן לבצע את העבודה, ללא סכנה, סירב התובע לבקשת הממונה עליו, מר שמעיה, לבצע את העבודה. בשל האמור ולאור העבר ההתנהגותי של התובע, שוחח מר יוחנן עם התובע וניסה לשכנעו לבצע את העבודה, אולם התובע עמד על סירובו. בשל סירובו, הודע לתובע כי הוא מושעה ליומיים. ביום 19.7.18 התקשר מר שמעיה אל התובע, כדי לשוב לעבודה, אולם וכטענת הנתבעת, הודיע התובע כי הוא מסרב לשוב לעבודה, אם לא יענו לדרישותיו בנוגע לשיפור העבודה. בשל האמור ועל מנת לברר עמו הדברים, יצר מר יוחנן קשר עם התובע, כאשר במסגרת השיחה עמד התובע על דרישותיו, אשר למעשה מהווה סירוב לשוב לעבודה. הודעה על התפטרות יצאה ביום למחרת, 20.7.16. יום לאחר קבלת המכתב, יצר התובע קשר עם מר יוחנן והלין על נוסח המכתב לפיו התפטר לכאורה מן העבודה, כאשר לטענת הנתבעת, תמלולי השיחה מראים אחרת (בין היתר סעיפים 15, 19 בסיכומי הנתבעת). בנוסף, הוזמן התובע לשימוע, אך הוא סירב להגיע. בנסיבות סירובו של התובע לשוב לעבודה אם הנתבעת לא תיעתר לדרישותיו וכן לאור עברו ההתנהגותי, מדובר בעובד שהתפטר מן העבודה. חרף זאת ולפנים משורת הדין, שחררה הנתבעת לתובע כבר בחודש נובמבר 2016 את קופת הפיצויים. בנוסף, טוענת הנתבעת כי התובע אינו זכאי לפיצויי הלנה לאור העובדה כי מכתב שחרור הקופה נשלח אל התובע רק באותו חודש, בעקבות סירובו לחתום על טופס 161א'.
7.לאחר ששמעתי הצדדים ובחנתי המסמכים, הגעתי למסקנה כי התובע פוטר מעבודתו על ידי הנתבעת. אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה סירובו של התובע להתייצב לעבודה, לאחר שהנתבעת לא נעתרה לדרישותיו כאמור, מהווים התפטרות מן עבודה. התובע חפץ בשינוי היקף העסקתו, כך שייעדר מן העבודה ביום שישי (סעיף 11 לתצהירו וכן עדותו בעמוד 13, שורה 32, עמוד 14, שורה 1-11). בכל הנוגע להעמדת עוזר לתובע, לא התרשמתי כי אכן מדובר בדרישה שעלתה סמוך לסיום העסקתו ובוודאי לא כזו אשר התובע התנה בה את המשך העסקתו. בתצהירו ובעדותו טען התובע כי אכן ביקש עוזר, אולם דובר בבקשה שעלתה כבר כשנתיים לפני כן והנתבעת אף נעתרה לבקשה זו (עמוד 14 בעדותו של התובע, שורות 2-11). חיזוק לדברים האמורים ניתן למצוא בהעתק דוא"ל מיום 30.10.14 ממנו עולה בסעיף 1, כי הוחלט שמיכאל טיטלבאום יעזור לתובע, עם זאת לא התרשמתי כי אכן וכדברי הנתבעת התובע התנה את המשך העסקתו בהיעתרות לדרישותיו האמורות כאמור.
כעולה מהשיחה שהתקיימה בין התובע לבין מר יוחנן, ואשר התקיימה ביוזמתו של התובע ובסמוך לקבלת מכתבה של הנתבעת בדבר סיום העסקתו, שב התובע וחזר על טענתו לפיה לא התנה חזרתו לעבודה בהיעתרות לבקשותיו ולמעשה, לא התפטר (הדברים חוזרים בין היתר בעמוד 1, שורות 18,20,26; עמוד 3, שורות 7, 25), בשים לב לכך כי אף במהלך השיחה, כאשר הבין התובע כי מר יוחנן עומד על דעתו, הודיע התובע כי הוא מעוניין לשוב לעבודה:
"אלי: מכתב שאני התפטרתי אבי, זה לא בסדר
אבי: אתה התפטרת, ברגע שאתה לא רוצה לעשות מה שאומרים לך..
אלי: אז אני רוצה, אז מחר, אם.. אני לא התפטרתי, מחר בבוקר אני חוזר לעבודה.
אבי: אתה לא חוזר לעבודה, למה אין לך מקום אצלנו יותר". (עמוד 4, שורות 4-7).
אף במסגרת השיחה שהתקיימה בין התובע לבין מר יוחנן, טרם מסירת מכתב סיום העסקה (נספח ו' בתצהיר התובע), אמנם אישר התובע כי אכן ביקש שלא לעבוד בימי שישי וכדבריו: "..אני צריך קצת בשביל המשפחה" (עמוד 1, שורה 11), אולם אין המדובר בהעמדת תנאים: "אני לא מעמיד תנאים, אני פשוט, אני פשוט (לא ברור)" (עמוד 1, שורה 16) , אלא שחרף האמור לעיל, ביקש ממנו מר יוחנן להחזיר את הרכב והודיע לו כי הוא יכול להפסיק את העבודה מידית (עמוד 1, שורות 20-24).
התרשמתי כי סירובו של התובע לבצע את משימת החלפת הבוכנה במשנע המכונות שהוטלה עליו ביום 17.7.16, הכעיסה את ממוניו של התובע ואף גררה השעייתו של התובע במשך יומיים וכך הצהיר מר ירון פרנקל בסעיף 28 לתצהירו: "בעקבות סירובו של התובע לבצע את העבודה שנדרשה ממנו, הושעה התובע ליומיים מעבודתו". הצהרה זהה נמסרה על ידי ממונה התובע, מר שמשון, בסעיף 29 לתצהירו.
8.אין מקום להידרש לשאלת תפקוד התובע ואם היה עובד טוב אם לאו, שכן לדידה של הנתבעת, התובע הוא זה אשר התפטר מעבודתו. דווקא טענת הנתבעת לפיה לתובע רקע של בעיות משמעת, יש בה לחזק מסקנתי כי לאור הרקע האמור ובצירוף סירובו של התובע לבצע את המשימה שהוטלה עליו ובקשתו לשינוי תנאי עבודתו, היוותה את 'הקש ששבר את גב הגמל' והיא שהביאה לידי החלטה לסיים העסקתו. פרשנות הנתבעת המוצגת בסעיף 24 בסיכומיה, אינה מקובלת עלי, שכן מתוכנה של השיחה עולה (נספח ח' לתצהירו של התובע) כי מר יוחנן היה 'אטום' לטיעוניו של התובע ולבקשתו, אף לשוב לעבודה בסמוך למועד בו לכאורה הסתיימה העסקתו של התובע. אין בתוכן השיחות שהתקיימו לסיום העסקתו של התובע וכן ביתר הראיות שהובאו בפני כדי ללמד כי התובע התנה המשך העסקתו בהיעתרות הנתבעת לבקשותיו ולמעשה, כי סירוב התובע כאמור, מהווה התפטרותו מן העבודה.
9.אף על פי שכלל השיחות שהתקיימו עם התובע, בנוגע לסיום העסקתו, היו עם מר יוחנן, הנתבעת לא הגישה תצהיר מטעמו וחלף זאת הגישה שלושה תצהירים של עדים, שאינם בקיאים ואין ביכולתם להאיר אור על נסיבות סיום העסקתו של התובע. מר שמעיה אישר כי כל מה שקשור לסיום העבודה, היה למול יוסי (עמוד 19, שורות 15-19) ומר פרנקל העיד כי ידיעותיו בסוגיה זו, הן לפי שיחות שהתקיימו מול הנוגעים בדבר (עמוד 20, שורות 1-9). ההלכה בנוגע לאי הבאת ראיה או הזמנת עדים אשר יש בהם כדי לשפוך אור על הנסיבות ששנויות במחלוקת ולתמוך בגרסתו של אותו צד ידועה ומחדלי הנתבעת בעניין זה פועל לחובתה . אשר על כן וכאמור, דין טענת התובע לפיה פוטר מן העבודה להתקבל.
10.פיצויי הלנה - לאור העובדה כי הנתבעת שילמה לתובע את פיצויי הפיטורים, רק לאחר הגשת כתב התביעה, באמצעות שחרור כספי הקופה אך בחודש 11/16 עותר התובע לפיצוי בגין הלנת פיצויי פיטורים. לטענת הנתבעת , האיחור בהעברת המסמכים נבע בשל סירובו של התובע לחתום על טופס 161א', בשים לב לכך כי המסמכים הועברו, עוד לפני שהתקבל אצל הנתבעת כתב התביעה ועל כן, אין קשר בין התביעה לבין העברת הכספים.
11.משקבעתי כי התובע פוטר מן עבודתו, קמה לו הזכאות לקבלת פיצויי פיטורים, הם שולמו בחלוף 15 ימים מהמועד הקבוע לתשלומם ועל כן, יש לראות בפיצויי הפיטורים כמולנים כהגדרתם בסעיף 20 (ב) לחוק הגנת השכר התשי"ח- 1958. הנתבעת לא הוכיחה בין בעדויותיה ובין בראיות שהגישה, את טענתה לפיה העיכוב בהעברת המסמכים נבע מסירובו של התובע לחתום על הטפסים הנדרשים ועל כן, אין בידי לקבל טענתה.
12.בהתאם לפסיקותיו של בית הדין הארצי, נקבע כי לבית הדין שיקול דעת רחב בפסיקת פיצויי הלנה וכי ההסדר שנקבע בסעיפים 18 ו- 20(ד) לחוק הגנת השכר איננו הסדר שלילי (ראו למשל ע"ע 23647-03-17 ולדמיר בקמן נגד איילת השחר בטחון (1993) בע"מ,הפניקס חברה לביטוח בע"מ 24.6.2018). לאחר ששקלתי את השיקולים הרלבנטיים, לרבות התקופה בה הולנו פיצויי הפיטורים של התובע, התנהלותה של הנתבעת כך שחרף העובדה כי טענה כי התובע התפטר הסכימה כבר בעת סיום העסקתו לשלם את כספי הפיצויים, אני קובע שיש להעמיד את שיעור הפיצוי בשיעור של 2,000 ₪.
הודעה מוקדמת
13.משקבעתי שהתובע פוטר, הוא זכאי חלף הודעה מוקדמת בשיעור של 11,000 ₪.
פיצויים בגין אי עריכת שימוע
14.לטענת התובע, נוכח פיטוריו ללא שימוע לאחר למעלה מארבע שנות עבודה, לאחר שסירב לבצע עבודה ללא אמצעי בטיחות (סעיף 23 לתצהירו), זכאי הוא לפיצוי בגובה 5 משכורות בסך של 55,000 ₪. לטענת הנתבעת בסעיף 17 בכתב הגנתה וכן בסעיף 22 בסיכומיה, התובע הוא זה אשר התפטר מן העבודה על ידי הצבת אולטימטום בנוגע להמשך עבודתו ועל כן, לא קמה זכאותו לפיצוי האמור. מר פרנקל הוסיף בסעיף 39 לתצהירו כי ממילא, כאשר התובע הלין לפתע אודות אי עריכת שימוע, הוזמן התובע לשימוע במשרדו, אך הוא סירב לכך. בעדותו, העיד מר פרנקל כי ידוע לו שלא נערך לתובע שימוע, בשל העובדה כי הוא התפטר (עמוד 20, שורה 11). כעולה מתמלול השיחה שהתקיימה בין התובע לבין מר יוחנן (נספח ח' לתצהירו של התובע) ולאחר שמר יוחנן הודיע לתובע נחרצות כי אין לו מקום עבודה בנתבעת (עמוד 5, שורה 7), הזמין הודיע מר יוחנן לתובע (לאור התרעת התובע כי לא נערך לו שימוע), כי הוא יכול להגיע לשימוע למחרת (עמוד 6, שורות 1-5). הנה עולה כי לתובע לא נערך שימוע טרם פיטוריו. טענת הנתבעת לפיה התובע הוזמן, אך בחר שלא להתייצב לשימוע- אין בידי לקבל.
15.בענייננו עולה כי רצונה של הנתבעת לקיים השימוע, לא היה כן ואמתי ואף תמוהה, לאור טענתה לפיה התובע התפטר ועל כן, לא ברור מה תכלית השימוע אותו ביקשה לכאורה הנתבעת לקיים על כן- זכאי התובע לפיצוי בגין הפרת זכותו. לעניין הפיצוי נקבע בע"ע 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ נ' משה שמיר (פסה"ד מיום 13.1.11) בסעיף 25 לפסק הדין קבע השופט (כתוארו אז) אילן איטח: "על מנת לקיים את חובת השימוע, אין משמעות הדבר כי חייבים להתקיים 'כללי טקס' צורניים מסוימים. השאלה האם מולאה חובת השימוע נגזרת בכל מקרה מנסיבותיו הוא. לא דומה מקרה בו התשתית העובדתית או האחרת לפיטורים רחבת היקף למקרה פשוט. זאת ועוד, לא כל 'פגם' בשימוע בהכרח יש בו כדי להצדיק מתן פיצוי - כל מקרה צריך להבחן בנסיבותיו" (ההדגשה לא במקור- צ"פ). כך שגם אם נפלו פגמים לא בהכרח יש להעניק פיצוי. הפסיקה מחלקת את הפיצוי בגין פגם זה לשני ראשי נזק - הנזק הממוני (כגון אובדן הכנסה) והנזק הלא ממוני (כגון עגמת נפש). בנסיבות שלפניי, מצאתי כי זכותו של התובע הופרה. כאמור לעיל, מר יוחנן, אשר קיבל את ההחלטה בדבר סיום העסקתו, או לכל הפחות היה מעורב בשיח שהתקיים למול התובע, לא העיד מטעם הנתבעת ועל כן, לא ניתן ללמוד האם שקלה הנתבעת וכיצד קיבלו נימוקי התובע לבקשותיו לשינוי היקף משרתו (בעיות משפחתיות), משקל מתאים, בבוא מר יוחנן לקבל ההחלטה ואת זאת ניתן ללמוד אך מתמלול השיחות המונחים בפני, אשר יש בהם ללמד כי טיעוניו של התובע לא זכו להישמע באמת. על כן אני קובע כי בשל הפגם שנפל בהליך הפיטורים בנסיבות העניין, על הנתבע לשלם לתובעת סך של 5,000 ₪.
שכר עבודה בגין יומיים עבודה
16.לטענת התובע, בשל סירובו לבצע את העבודה בצורה שאינה בטיחותית, הושעה מעבודתו על ידי הנתבעת, כאשר לא שולם לו שכר בגין ימים אלה. בנסיבות אלה עותר התובע לתשלום שכרו בסך של 880 ₪. בכתב ההגנה (סעיף 18), טענה הנתבעת כי התובע מעולם לא הושעה, גרסתה של הנתבעת הייתה רצופה סתירות, בשים לב לכך כי סיכומי הנתבעת, נעדרים התייחסות לסוגיה זו. כך, בניגוד לנטען בכתב ההגנה כאמור, הצהירו מנהל משאבי אנוש בנתבעת, מר פרנקל וממונה התובע, מר שמעיה, כי אכן, התובע הושעה לאחר שסירב לבצע את העבודה, אלא שבמסגרת חקירותיהם, העידו עדי הנתבעת כי התובע לא הושעה (ראו ההפניות בסעיפים 10-13 בסיכומי התובע). כעולה מתמלול השיחה שצורף כנספח ה' בתצהירו של התובע, עולה כי לאחר שמר יוחנן הבין כי אין בדעתו של התובע לבצע את העבודה, הודיע לו מר יוחנן כי ישאיר את הרכב למיכאל וכשיגמרו את היומיים, יקראו לתובע בחזרה. מהאמור עולה כי התובע נשלח לביתו לאחר שסירב לבצע את העבודה, תוך בקשה שיותיר את הרכב לעובד אחר שיבצע את העבודה. הנתבעת לא הציגה בפני הסבר מניח את הדעת לבקשת מר יוחנן להישאר בבית משך יומיים, עד אשר תבוצע המשימה על ידי עובד אחר, שעה שהתובע יכול היה להתפנות למשימות אחרות. כאמור לעיל, מר יוחנן לא העיד בפנינו ועל כן, מצאתי לקבל תביעת התובע ברכיב זה.
על כן, הנתבעת תשלם לתובע שכר עבודה בגין הימים בהם שהה בביתו, לבקשת הנתבעת, בסך של 880 ₪.
שעות נוספות
17.לטענת התובע, במשך כל תקופת העסקתו הועסק במסגרת של שעות נוספות רבות, ללא קבלת תמורה בגינן. בהתאם לסיכום בין הצדדים, שעות העסקתו בימים א' – ה' היו 7:00 – 17:00 ואילו ביום ו' נדרש לעבוד בשעות 7:00-12:00, כאשר רק לאחר שעות אלה, הייתה הנתבעת משלמת לו תמורה בגין עבודה בשעות נוספות. לטענת התובע, ברור היה כי זמן העבודה כולל אף את זמן הנסיעות, שכן עבודתו של התובעת הייתה גם כאשר זה נהג, כאשר הוא נאלץ לשוחח עם מנהליו או עובדים אחרים לגבי עבודתו (סעיף 39 בסיכומי התובע). בנוסף טוען התובע כי הנתבעת לא ציינה בטופס תנאי השכר (צורף כנספח ב' בתצהיר התובע) כי זמני ההפסקות לא ימנו כזמני נסיעה ועל כן, יש לשלם לו שכר בגין כל השעות, החל ממועד יציאתו מהבית ועד ששב לביתו. עוד טוען התובע כי שכרו השתלם באופן גלובאלי ועמד בתחילה על 7,000 ₪, כאשר במשך תקופת העסקתו, עלה שכרו והועמד על 11,000 ₪. על כן, עתר התובע לתשלום הפרשי שכר. בתחילה העמיד התובע תביעתו על לפחות 60 שעות נוספות בחודש (סעיף 19 בכתב התביעה), אולם לאחר קבלת דוחות הנוכחות, הפחית התובע תביעתו ברכיב זה והעמידה על סך 146,516 ₪. התובע צירף אל תצהירו תחשיב, על בסיסו תומך תביעתו (סעיף 33 בתצהיר התובע).
ביחס להפחתת סכום התביעה ברכיב זה טען התובע כי לא יכול היה לתקן את כתב התביעה, מה גם שבכל מקרה השעות הנוספות ששולמו לתובע הופחתו במסגרת חישובי השעות הנוספות אשר נערכו במסגרת תצהירו של התובע, שך שמטרת התיקון, הפחתת השעות הנוספות יצאה אל הפועל.
לטענת הנתבעת, העובדה כי התובע לא תיקן את תביעתו ברכיב זה, בהתאם להחלטה מיום 1.11.17, מהווה הרחבת חזית ועל כן, דין תביעתו ברכיב זה, להידחות (סעיפים 1-9 בסיכומי הנתבעת). עוד טוענת הנתבעת כי התובע קיבל מלא שכרו כדין בגין עבודתו בפועל בהתאם למוסכם, תוך שהוא מתעלם מההפסקות אותן קיבל בכל משמרת. כך, טוענת הנתבעת כי בתום כל חודש, העביר התובע דוח נוכחותו אל ממוניו. דיווחי התובע היו החל מהשעה 7.00 ועד לשעה 17.00 מקסימום. לאור העובדה כי דיווחי התובע היו לפי שעת יציאתו מהבית והגעתו לביתו בסיום יום עבודה, ניכתה הנתבעת 0.5 שעת נסיעה לכל כיוון, ובסך הכל, ניכתה שעה בגין נסיעות. בנוסף, ניכתה הנתבעת שעת הפסקת צהריים, בה שהה התובע לטענתה בכל יום. לאחר ההפחתות האמורות, נעשתה בדיקה על ידי מחלקת השכר, וככל ונמצא כי התובע עבד מעל ל-8 שעות בפועל, שולם לו גמול בגין עבודה בשעות נוספות בהתאם לדין. עוד טוענת הנתבעת כי התובע היה מודע במשך 4 שנות העסקתו לכך כי זמני הנסיעה וזמני ההפסקה, אינם מהווים זמני עבודה בפועל והדבר אף הובהר לו פעמים רבות במהלך העסקתו (סעיפים 5-6 לתצהירו של מר פרנקל). התובע היה מודע לתנאי העסקתו וככל והיה סובר כי הנתבעת לא משלמת לו תמורה כדין, הוא היה פונה אליה בעניין, כפי שפנה בעניינים נוספים (סעיפים 40-41 בסיכומי הנתבעת).
18.בנוסף טענה הנתבעת כי התובע, אשר עבד במספר אתרים משתנים, התנייד מאתר אל אתר עם רכב אשר נמסר לו על ידי הנתבעת, כאשר בשל אופי עבודתו, היה "אדון לעצמו" והוא בחר את מועד יציאתו להפסקות ועל כן, לא ברורה טענתו לפיה, נאלץ לאכול תוך כדי עבודה לכאורה. בהתאם לסיכום הצדדים, התובע קיבל "דמי כלכלה", בגין כל יום עבודה ואשר שימשו אותו לטובת רכישת מזון בזמני ההפסקה שניתנו לו. לתובע נמסרו תלושי שכר אשר תאמו באופן מדויק לדוחות הנוכחות ואת אופן חישוב שעות העבודה, כאשר התובע מעולם לא הלין על כך. עוד טוענת הנתבעת כי מתוך טעות קיבל התובע "שכר עבודה" בגין שעת הפסקה בה שהה בכל יום ועל כן, דרשה הנתבעת קיזוז בסך של 72,275 ₪ (סעיף 16 בכתב ההגנה).
19.ממכלול הראיות והעדויות שהובאו ונשמעו בפניי, אינני מקבל את טענת התובע בדבר הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות, שכן שעות עבודתו של התובע, לצרכי השכר, לא כללו את שעות הנסיעה ושעות ההפסקה בהן שהה. על כן, שכרו השתלם כדין וזאת בהתאם למפורט להלן.
התובע לא הצביע על מקור חוקי או הסכמי המחייב תשלום שכר בגין זמן הנסיעות. אל תצהירי הנתבעת, צורף הסכם שכרו של התובע, הנעדר התייחסות לשעות עבודתו של התובע, אם כי קובע כי שעות נוספות ישולמו על פי החוק. התובע צירף אל תצהירו העתק מתכתובת דוא"ל מיום 30.10.14, שנשלחה אליו מטעם הגב' הילה יוחנן, מנכ"לית הנתבעת (נספח ג' לתצהירו) והמסכמת ישיבה אשר נערכה באותו היום עם התובע. כעולה מסעיף 6 לדוא"ל, שעות עבודתו של התובע "על פי ההסכם הקיים" הן 7:00 עד 17:00 בימים א'-ה' וביום שישי 7:00 עד 12:00. הן הסכם העבודה והן הודעת הדוא"ל, אינם מלמדים כי אותן השעות כוללות אף את זמני הנסיעות. יתרה מכך, סעיף 4 באותה הודעת דוא"ל מלמד כי כבר בשנת 2014, הנושא עלה ובמסגרת אותה ישיבה סוכם כי הילה תבדוק את נושא "חישוב נסיעות שיוצאים לתקלות מהבית" וכן את עניין "קרן ההשתלמות". מכאן עולה המסקנה כי בניגוד לנטען על ידי התובע, הנתבעת לא סיכמה עמו כי שעות הנסיעה יכללו במסגרת שעות העבודה לתשלום, אלא לכל היותר, סוכם כי הנושא ייבדק על ידי הנתבעת. התובע אישר בעדותו כי הנתבעת לא סיכמה עמו כי זמן הנסיעה, ייחשב כזמן עבודה (עמוד 10, שורות 1-6).
התובע אישר בעדותו כי דיווחי הנוכחות הרשומים בכתב ידו שצורפו לתצהירו, הן שעות יציאתו מהבית וההגעה אליו (עמוד 7, שורות 2-4). עיון בדוחות הנוכחות של התובע, יגלה כי בחלק מהתקופה, ערך התובע חלוקה של השעות הנוספות בהן עבד לפי 125% ו-150%. בחינת דוחות הנוכחות מלמדים כי התובע בעצמו היה מודע לכך כי במסגרת השעות אותן דיווח החל מהשעה 7.00 ועד לשעה 17.00, לא נכללות שעות נוספות (ראו לדוגמא דוחות הנוכחות לחודשים 6.15-1.16). אף בימים בהם חרג התובע ממסגרת שעות אלה, נהג התובע להפחית שעה עד שעתיים בחלוקת השעות הנוספות (ראה לדוגמא דיווחי התובע בימים 7.6.15, 23.6.15, 12.7.15, 21-22.7.15, 30.7.15 וכך הלאה עד לחודש 1/16).
ממכלול הדברים עולה כי למרות עדותו של התובע לפיה "אני הבנתי שאני עובד משעה 7:00 עד 17:00 אך לא הבנתי שלא משלמים את שעות העבודה הנוספות" (עמוד 9, שורות 20-21), הרי שלמעשה, התובע היה מודע לכך כי שעות עבודתו האמורות, לא כללו את שעות הנסיעה וההפסקה בהן שהה, ואף דיווחיו נערכו בהתאם.
עוד בכל הנוגע לזמן ההפסקה, העיד התובע, כי "לא שהה בשום הפסקה" (עמוד 10, שורה 6), אולם בסעיף 30 לתצהירו הצהיר התובע כי לא שהה ב"הפסקה מוסדרת". לשאלת ב"כ הנתבעת מה משמעות "הפסקה מוסדרת", לא ידע להשיב התובע. בנוסף, אישר כי בעת ששהה במוסך בראשון לציון, הייתה הפסקה מוסדרת בת שעה (עמוד 11, שורות 6-7), אותה לא קיזז מתביעתו.
מתלושי שכרו של התובע עולה כי הנתבעת שילמה מידי חודש תשלום בגין עבודה בשעות נוספות בשיעורים של 125% ו-150%.
20.לאור האמור לעיל, לא השתכנעתי כי לתובע הובטח תשלום בגין שעות הנסיעה וההפסקות בהן שהה וכי התובע אף היה מודע לאופן התשלום ועל כן- דין תביעתו ברכיב זה- להידחות.
21.באשר לטענת הקיזוז אשר נטענה על ידי הנתבעת בגין "שכר עבודה", אשר קיבל התובע בזמן בו שהה בהפסקה, במסגרת עדותו, אישר מר פרנקל כי ברוב המקרים לא שילמו לתובע בגין ההפסקה. עת התבקש להסביר הסתירה בין דבריו לבין האמור בכתב ההגנה, לפיו שולם לתובע שכר בגין זמן ההפסקה ועל כן, טענה הנתבעת לקיזוז, השיב מר פרנקל כי יכולה להיות שמה שכתוב בכתב ההגנה, שגוי (עמוד 20, שורות 23-31). כמו כן, העידה הגב' טל ברקוביץ' בתחילת עדותה, כי משכרו של התובע נוכתה ההפסקה (עמוד 16, שורות 12-14, 26-27), אולם בהמשך, כאשר התבקשה הגב' ברקוביץ' להסביר דבריה, לאור טענת הקיזוז הנטענת, השיבה העדה כי "בחלק מהדוחות שעות שלו נעשה קיזוז של השעות" (עמוד 17, שורות 8-9). מכל מקום, טענה זו נזנחה על יד הנתבעת בסיכומיה.
22.אשר על כן, דין טענת הקיזוז אשר נטענה על ידי הנתבעת- להידחות.
23.אינני מקבל את טענת הנתבעת בדבר הרחבת חזית, בשל אי תיקון כתב התביעה אולם אקח בחשבון במסגרת ההוצאות את אי תיקונו בניגוד להחלטת כב' השופטת אנגלברג בדיון מיום 1.11.17.
הפרשות לפנסיה
24.לטענת התובע, בתקופת העסקתו ובפרט משנת 2014, הופרשו לזכותו הפרשות בשיעור 5% ולא בשיעור 6%, כקבוע בצו ההרחבה לפנסיה חובה. על כן, עותר התובע לתשלום הפרשים בסך של 3,100 ₪. לטענת הנתבעת, עם השלמת תקופת הניסיון וקבלת הסכמת התובע לביצוע הפרשה הדדית, בוטח התובע בהסדר פנסיוני מיטיב בביטוח מנהלים ובהמשך, בוצעו עבורו הפרשות כדין (סעיף 41 בתצהירו של מר פרנקל).
25.בהתאם לקבוע בצו ההרחבה לביטוח פנסיוני במשק לפי חוק ההסכמים הקיבוציים, תשי"ז 1957, אשר פורסם ביום 1.1.08, ואשר עודכן מעת לעת, היה על הנתבעת להפריש לפנסיה (חלק מעסיק), לאחר חצי שנה, הסכומים הבאים: בחודש 12.12- 332.8 ₪ (8,000 ₪ * 4.16%); בשנת 2012- 4,876 ₪ (97,520 ₪* 5%); בחודשים 1.14-6.16- 17,078.4 ₪ (284,640 ₪ *6%); בחודש 7.16- 366.56 ₪ (5,865 ₪ * 6.25%) ובסך הכל 22,653.76 ₪.
26.הצדדים לא צירפו אל ראיותיהם, דו"ח פירוט הפקדות אשר הופקדו על ידי הנתבעת ועל כן, אין בידיעת בית הדין, הסכום הצבור בקופת הפנסיה ע"ש התובע (חלק מעסיק בלבד). בנסיבות אלה, אני מורה על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי הפרשות לפנסיה בסך של 22,653.76 ₪, בקיזוז הכספים הצבורים ע"ש התובע בקופת הפנסיה ואשר הופקדו ע"י הנתבעת בתקופת העסקתו של התובע. משהתובע העמיד תביעתו על סך של 3,100 ₪, הרי שתשלום ההפרשים על ידי הנתבעת, לא יעלה על הסכום האמור.
פיצוי בגין העסקה בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה
27.לטענת התובע, הוא הועסק אף למעלה מ-12 שעות ביום על מנת לתקן מנופי הנתבעת ועל כן, עתר התובע לפצותו בסך של 25,000 ₪ בגין העסקתה המנוגדת לחוק שעות עבודה ומנוחה (סעיפים 77-82 בסיכומי התובע). לטענת הנתבעת, כעולה מדוחות הנוכחות, התובע הועסק על פי המוסכם ובהתאם להוראות הדין והוא קיבל בגין כל מלוא התמורה המגיעה לו ואף מעבר לכך.
28.לאור קביעתי לעיל לפיה, בשעות העסקתו של התובע נכללו שעות נסיעה והפסקות, אותן לא לקח התובע בחשבון ואלה לא באו במניין שעות עבודתו , אין מקום להורות על פסיקת פיצוי בגין העסקה בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה. לא אוכל להתעלם מדבריו של התובע, שאישר בעדותו כי לאחר שסיים העסקתו בנתבעת ולמעשה, כחודשיים טרם הדיון, פנה וביקש לחזור לעבוד אצל הנתבעת (עמוד 6, שורות 11-17). כאמור לעיל וכמשתקף מתמלול השיחה, אשר הוגשו על ידי התובע, התובע שב וביקש לשוב לעבודה אף בסמוך לסיום העסקתו, דבר שיש בו כדי ללמד על שביעות רצונו מן העבודה.
דין תביעת התובע ברכיב זה- להידחות.
סוף דבר
29.דין התביעה להתקבל בחלקה, הנתבעת תשלם לתובע:
פיצוי הלנת פיצויי פיטורים בסך של 2000 ₪;
פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך של 11,000 ₪;
פיצוי בגין אי עריכת שימוע בסך של 5,000 ₪;
סך של 22,653.76 ₪ בגין הפרשי הפרשות לקופת הפנסיה (חלק מעסיק) בניכוי הכספים שהופרשו לקופה על ידי הנתבעת ועד לגובה סכום התביעה ברכיב זה, 3,100 ₪ בלבד;
שכר עבודה בגין ימי השעייתו בחודש 7/16 בסך 880 ₪.
30.הנתבעת תשלם את הסכומים בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.
31.לאור התוצאה אליה הגעתי, לפיה פסקתי לתובע פחות מ-10% מסכום התביעה, אני מחייב את התובע בהוצאות ובשכ"ט ב"כ הנתבעת בסך כולל של 3,500 ₪, הנתבעת רשאית לקזז ההוצאות ושכ"ט מהסכומים שעליה לשלם לתובע.
32.זכות ערעור כדין.
33.פסק הדין ניתן כדן יחיד בהתאם להחלטתי בדיון ביום 1.7.18.
ניתן היום, ה' אלול תשע"ח, (16 אוגוסט 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.
