אלבז נ' אורית שירותים פיננסיים בע"מ

לפנינו תביעת עובדת בחברה העוסקת בהחזרי מס לשכירים. בתביעתה עתרה להפרשי שכר, פיצויי פיטורים וזכויות נוספות בגין תקופת עבודתה וסיומה. מנגד, תביעה מקבילה שהוגשה על ידי החברה נגד העובדת לפיצויים בגין הפרת חוק עוולות מסחריות, התנהלות בחוסר תום לב, ונזקים שונים.

נביא להלן את העובדות שאינן שנויות במחלוקת, טענות הצדדים, נתאר את עיקר הדיון שהתקיים ונפרט את הכרעת בית הדין.

טענות התובעת

לטענת התובעת, הנתבעת הינה חברה העוסקת בתיווך למתן החזרי מס לשכירים.

התובעת הועסקה במכירות "טלמרקטינג"/גיוס לקוחות בשיחות יוצאות עבור הנתבעת, בהיקף של 70% משרה, החל מיום 10.3.2015 ועד לפיטוריה ביום 31.5.2021 ובסה"כ 6.25 שנים.

בהתאם להסכם ההעסקה שנערך בין הצדדים שכרה עמד על 35 ₪ לשעה ובסה"כ 4,340 ₪ לחודש, לפני עמלות. שכרה הקובע לחישוב רכיבי התביעה עמד ע"ס 10,000 ₪.

ביום 31.5.21, לאחר שהתובעת התעמתה עם הנתבעת על רקע הפרת זכויותיה, שלחה הנתבעת לתובעת זימון לשימוע. ביום 2.6.2021 ביקשה התובעת לדחות את מועד ישיבת השימוע ב-7 ימים בשל מחלתה. בפועל בשל מחלתה, נבצר ממנה להתייצב להליך השימוע עד ליום 24.8.21.

הנתבעת לא שילמה את שכרה או דמי מחלה בגין תקופת מחלתה ובגין כך הוגשה על ידה תלונה למשרד העבודה.

ביום 25.8.21 ולאחר שהחלימה ביקשה התובעת כי הנתבעת תקיים עבורה ישיבת שימוע כדין. הנתבעת התנגדה לכך.

טענות הנתבעת

הנתבעת הינה חברה העוסקת במתן שירותי ייעוץ להחזרי מס.

ביום 17.12.15 נחתם בין הצדדים הסכם עבודה ראשון, לאחריו נחתמו הסכמים ונספחים המתייחסים להעלאות שכר והגדלת בונוסים. שכרה ההתחלתי של התובעת עמד על סך 30 ₪ לשעה בתוספת בונוסים בהתאם לעמידה ביעדים.

החל משנת 2020 הגיעו יחסי העבודה בין התובעת לעמיתה לסכסוך קשה אשר העיב על פעילות המוקד ועל כן הוסכם בין התובעת לגב' אורית כהן, מנהלת הנתבעת (להלן: "גב' כהן"), כי זו תמשיך לבצע את עבודתה מביתה. התובעת סירבה לקבל שירות ממנהלת שירות הלקוחות, וסירבה לעבוד מול רואה החשבון של העסק לתקופה ממושכת. בתחילת ינואר 2021 גילתה הנתבעת כי התובעת החלה לפרסם חברה מתחרה לנתבעת בשם "טקסיט", היקף עבודתה ירד, והתעורר חשד כי היא החלה לעבוד עבור החברה המתחרה.

התובעת הוזמנה לשימוע משמעתי (להבדיל משימוע לפני פיטורים) או אז החלה להתחמק מקיומו עד שביום 31.5.21 נשלחו לה, לבקשתה, תמצית טענות הנתבעת נגדה. עם קבלת טענות הנתבעת כלפיה, ומשהבינה התובעת כי הנתבעת גילתה כי זו עובדת עבור חברה מתחרה, היא החלה במצג שקרי לפיו היא שוהה כביכול בבית עקב מחלה קשה.

התובעת המשיכה לעבוד עבור החברה המתחרה בתקופת מחלתה, לא השיבה לטענות נגדה, וסירבה להתייצב לבדיקה רפואית מטעמה של הנתבעת. הצגת אישור מחלה שקרי כאשר במקביל עבדה התובעת בחברה מתחרה, לא רק שמהווה התפטרות אלא גם הפרת חובת האמון ותום הלב.

בין הצדדים נחתם הסכם סילוק סביב טענות התובעת להפקדות חסרות לקופת הפנסיה, על פיו קיבלה התובעת, באמצעות הפקדת הכספים לקופת הגמל, סך של 21,720 ₪ בהתאם לתחשיב שנערך על ידה.

במקביל הגישה הנתבעת נגד התובעת תביעה לפיצויים בגין גזילת לקוחות, קבלת שכר שלא כדין, גרימת נזק לשמה הטוב של החברה, גזילת סודות מסחריים והוצאות נוספות.

ההליך בבית הדין

תביעת התובעת הוגשה ביום 5.9.2021 ותביעת הנתבעת ביום 27.6.2022.

ביום 14.3.23 התקיים דיון מקדמי בפניי אב בית הדין הח"מ, במסגרתו הצדדים הודיעו על הסכמתם להפנות את שני ההליכים המתנהלים ביניהם בצוותא חדא לגישור חיצוני.

ביום 22.6.23 הודיע המגשר כי הצדדים לא הגיעו להסכמה והתביעות נקבעו להוכחות במאוחד.

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית אחד בתמיכה לתביעה שלה ולתביעה המקבילה, וגב' כהן הגישה תצהיר לכל אחת מהתביעות בנפרד.

ביום 17.3.24 התקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה נשמעו עדויות הצדדים ובתום הדיון הורה בית הדין על הגשת מסמכים נוספים – תלושי שכר חסרים, אסמתאות לתשלום ודו"ח הפקדות לקופת הגמל.

לאחר שהמסמכים החסרים הוגשו, בית הדין הורה על הגשת סיכומים בכתב. אחרון הסיכומים הוגש ביום 2.2.25.

דיון והכרעה

לאחר שעיינו היטב בכתבי הטענות על נספחיהם, שמענו את עדויות הצדדים וסיכומיהם, הגענו לכלל מסקנה כי הלכה למעשה דין התביעות להידחות הדדית, בכפוף לסכום שמצאנו לפסוק לנתבעת, כמפורט להלן.

הערת פתיחה

תחילה נטעים כי התרשמנו בשלילה מעדותה של התובעת, שהעידה עדות מתחמקת ומגמתית. מעדותה ניכר היה כי התובעת מגלה טפח ומכסה טפחיים והתרשמנו כי היא הציגה בפני בית הדין תמונה עובדתית שונה מהמציאות. היא סתרה את עצמה בנושאים מהותיים, התחמקה משאלות רלוונטיות, ומסרה עדות כבושה בחלקה. מנגד, עדותה של גב' כהן עלתה בקנה אחד עם גרסת הנתבעת, בכתבי הטענות ובתצהירה, היא העידה בצורה סדורה, קוהרנטית, ומסתברת.

התובעת ובא כוחה הקשו על בית הדין בניהול ההליך, התובעת העידה עדות מתחמקת, ומסרה גרסה כבושה. היא העלתה טענות בעלמה ללא תימוכין והסתירה מבית הדין קבלת סכומים ששולמו לה על ידי הנתבעת. נוכח האמור, התנהלותה של התובעת נלקחה בחשבון בפסיקת הוצאות ההליך.

התביעה העיקרית

נסיבות הפסקת העבודה

כאמור, לטענת התובעת היא פוטרה מעבודתה אצל הנתבעת.

לטענת הנתבעת, התובעת הלכה למעשה התפטרה מעבודתה, ולא פוטרה.

על אף טענת התובעת כי היא פוטרה מעבודתה, היא לא העמידה בפני בית הדין תשתית עובדתית רחבה, וטענותיה בעניין זה הועלו הן בכתב התביעה והן בתצהיר עדות הראשית מטעמה בכלליות, וללא תימוכין.

על יסוד הראיות שהונחו בפני בית הדין, שוכנענו כי הלכה למעשה התובעת התפטרה מעבודתה, ולא פוטרה כפי שנטען.

לא מצאנו להידרש לטענות הנתבעת לגבי יחסיה הרעועים של התובעת עם הקולגות שלה במקום העבודה, כיוון שלא הובאו בפנינו ראיות בעניין זה. כמו כן, לא מצאנו תימוכין לטענות התובעת לפיהן הנתבעת ביקשה לפטר אותה על רקע טענותיה להפרת זכויות. מעבר לעובדה כי לא הובאה תמיכה ראייתית לטענה זו, הדבר אינו מסתבר שכן כפי שנראה להלן, לאחר שהנתבעת העלתה טרוניה בגין אי הפקדות לגמל בגין רכיב העמלות, הנתבעת קיבלה את טענותיה, שילמה את חובה בעניין זה והסדירה את ההפקדות לעתיד. הטענות שהעלו הצדדים בעניין זה אפוא לא הוכחו ולפיכך לא מצאנו כי הן היוו רקע להפסקת יחסי העבודה בין הצדדים.

על יסוד הראיות שהונח בפנינו, נראה כי הרקע להפסקת יחסי העבודה בין הצדדים, הוא הקשר שהתובעת רקמה עם חברה מתחרה לנתבעת. כך, ביום 6.1.2020 פרסמה התובעת את חברת "טקסיט – החזרי מס ויעוץ פיננסי" בסטטוס הפרטי שלה באפליקציית ווטסאפ. מעדותה של התובעת עולה כי מדובר בחברה העוסקת באותו תחום עיסוק של הנתבעת, והלכה למעשה הינה מתחרה שלה.

כשגב' כהן ראתה את הפרסום, היא פנתה לתובעת בתכתובת במסגרת אפליקציית ווטסאפ, וביקשה לברר מה משמעות הפרסום, בזו הלשון:

"מה זה התמונה שהחלפת?

?

יש לך משהו לומר לי?"

התובעת השיבה:

"זה החברה של חברה שלי הרואת חשבון

ואין לי מה להגיד לך".

התובעת הודתה בעדותה בפנינו כי חברת טקסית היא חברה העוסקת בגיוס לקוחות להחזרי מס, והיא התבקשה על ידה לפרסם אותה.

בניגוד להתכתבות הנ"ל עם גב' כהן, שם טענה התובעת כי לכאורה מדובר בחברה של חברה שלה, בעדות בפנינו התברר כי אין לכך יסוד. התובעת העידה כי מדובר בחברה של מכרה, שחברה שלה הכירה לה, דהיינו היא לא פרסמה את חברת טקסית "בשביל חברה" כפי שניסתה לטעון מלכתחילה, וכשהיא נדרשה להסביר לבית הדין מדוע בכל זאת פרסמה את חברת טקסית בסטטוס שלה בווטסאפ היא התקשתה לתת הסבר המניח את הדעת, ומסרה עדות מגומגמת ומתחמקת בעניין זה.

הנתבעת הציגה אישור מחברת "טקסית" לפיו התובעת החלה לעבוד אצלה החל מחודש דצמבר 2020 וכי לבקשתה המשכורת הועברה לעיתים דרך הבן שלה, בזו הלשון:

"לכל המעונין

בשנים דצמבר 2020 – נובמבר 2021

גלית אלבז ת.ז XXX הועסקה אצלנו כמורת מחלקת טלמרקטינג בחברת אקסיט ולאחר מכן המשיכה איתנו בחברה נוספת.

לבקשתה המשכורת הועברה לעיתים דרך הבן שלה לפי הפרטים הנ"ל

אוראל אלבד, ת.ז XXX 

בנק XXX 

סניף XXX

מס' חשבון XXX".

אמנם התובעת הכחישה כי עבדה עבור טקסית אולם היא הודתה כי טקסית הנפיקה תלושי שכר לבן שלה, קטין, מבלי שהוא עבד שם בפועל.

התובעת לא התייחסה בתצהירה למכתב של חברת טקסית שצורף לתצהיר הנתבעת, ובעדותה אף סירבה להתייחס לכך.

אמנם חברת טקסית לא הוזמנה לעדות, ומשקלו של המכתב ללא עד מגיש, נמוך, התעלמותה של הנתבעת מקיומו וסירובה להתייחס אליו בעדותה, מחזקת את משקלו במידת מה.

מכלל הראיות הנ"ל, פרסום חברת טקסית על ידי התובעת, הנפקת תלושי שכר לבנה הקטין שאין חולק כי לא הועסק בטקסית, מכתב מחברת טקסית ועדותה המגמתית והמתחמקת של התובעת שכנעו אותנו כי חשדה של הנתבעת כי התובעת עובדת במקביל בשירותיה של חברת מתחרה מבוסס.

על רקע זה וטענות הנתבעת לירידה בתפוקה, ביום 23.5.21 נשלחה לתובעת הזמנה לשימוע שכותרתו "שימוע משמעתי" ליום 25.5.21 בנושא ירידה בלתי מוסברת בתפוקה.

ביום 30.5.21 ויתרה התובעת על שימוע פרונטלי, ביקשה לבצע את השימוע בכתב וביקשה כי ישלחו אליה הטענות ותגיב בהתאם.

ביום 31.5.21 נשלחו לתובעת עיקרי הטענות נגדה, אולם התובעת לא השיבה לטענות.

ביום 2.6.2021 הודיעה התובעת, באמצעות בא כוחה, כי היא נפלה למשכב והמציאה אישור מחלה ממועד זה ועד ליום 8.6.21. בהמשך, המציאה התובעת אישורי מחלה נוספים עד ליום 24.8.21.

התובעת העידה כי לא יכלה להשיב לטענות שהועלו נגדה עקב מחלה, ומצאנו כי בכל התחמקה התובעת מביצוע הליך השימוע וביקשה לדחות את הקץ בחוסר תום לב. למרות מחלתה, התובעת הייתה מסוגלת להיפגש עם עורך דינה, ולצאת מהבית וללכת למשך 10 דק' להביא תרופות לאביה, ולפיכך לא הייתה כל מניעה כי תשיב לטענות שהועלו נגדה בכתב.

ביום 13.7.21 פנה ב"כ הנתבעת לב"כ התובעת בבקשה להעמיד את התובעת לבדיקה רפואית מטעם הנתבעת, בזו הלשון:

"כפי שציינתי במכתבי הקודמים מרשתך ממשיכה לעבוד אצל המתחרה של מרשתי בזמן שהיא טוענת כי היא נמצאת בתקופת מחלה ומנועה מלעבוד לכאורה עבור מרשתי או לקיים שימוע בכתב בתקופה זו.

כאמור מרשתך נראתה בחדר הכושר בתקופה בה טענה כי היא במחלה.

אם לא די בכך אישורי המחלה שאתה שולח מרופאים שונים אינם מציינים את סיבת המחלה ומדוע מרשתך מנועה מלהמשיך לעבוד מביתה.

על כן מרשתי מנצלת את זכותה שבדין ודורשת כי מרשתך תעמוד לבדיקה של רופא מטעמה. כאמור לבקשתך על מנת שלא להקשות על מרשתך הבדיקה תערך אצל רופאה באזור גוריה.

על כן מרשתך מתבקשת להגיע לבדיקה אצל ד"ר רינה ארז בשעה 16:00 ברחוב השייטת 4 נס ציונה.

לאחר הבדיקה כאמור אודיע לך על תוצאותיה."

לא הונחה בפנינו תשובת ב"כ התובע לפניית הנתבעת בעניין זה. עם זאת התובעת הסבירה בעדותה כי לא התייצבה לרופא מטעם הנתבעת כי קיבלה התראה של 24 שעות בלבד. כלומר, לא הייתה לתובעת התנגדות עקרונית להיבדק על ידי רופא מטעם הנתבעת. התובעת לא הצביעה על מניעה אובייקטיבית להתייצב לבדיקה, והתחמקותה מבקשת הנתבעת להעמיד אותה לבדיקה רפואית לוקה בנסיבות העניין בחוסר תום לב.

על מנת שהדיון בעניין זה לא יהיה חסר, נבקש להטעים כי תקנה 2(ג) לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), תשל"ז- 1976 קובעת כי אם התעורר אצל מעסיק ספק ביחס לתעודת מחלה שהמציא עובד שלא ניתנה על ידי קופת חולים או אושרה על ידיה רשאי להעמיד את העובד לבדיקה רפואית. בענייננו התובעת המציאה תעודות מחלה מטעם קופת חולים, ולפיכך לכאורה על פי לשון התקנה לא היה מקום להעמיד אותה לבדיקה רפואית מטעם המעסיק. בפסיקה נדונה אולם טרם הוכרעה השאלה האם יש מקום להרחיב את התקנה גם למקרים בהם הומצאה תעודת מחלה על ידי קופת חולים במובן זה שגם במקרים כאלו רשאי המעסיק לדרוש שהעובד ייבדק על ידי רופא מטעמו.

אנו סבורים כי הגיעה העת להרחיב את התקנה גם למקרים בהם הומצאה תעודת מחלה על ידי קופת חולים, במקרים מיוחדים כמו במקרה שלפנינו, ונסביר.

בהתאם לתקנה 2 (ד) לתקנות דמי מחלה הנ"ל תעודת מחלה לא תכלול פרטים כלשהם לעניין מחלתו של העובד, ובכלל זה ממצאים רפואיים או מצב בריאות לקוי. לצד החשיבות של הוראה נורמטיבית זו אשר נועדה לשמור על פרטיותו של העובד, היא מותירה את המעסיק באפלה לעניין מהימנות אישור המחלה. במיוחד נכונים הדברים כאשר תעודת מחלה מונפקת מיד לאחר זימון העובד לישיבת שימוע והעובד עושה בה שימוש כדי לדחותה לתקופה ממושכת, ובכך כופה על המעסיק הארכת חוזה העבודה.

זאת ועוד, בשים לב שאין כיום כל קושי לקבל אישור מחלה, ללא ביקור רופא, ובלחיצת כפתור באמצעות אפליקציות קופות החולים, אין עוד מקום לאבחנה בין תעודה רפואית המונפקת על ידי קופת חולים לתעודה המונפקת על ידי גורם רפואי שאינו פועל במסגרת קופה כזו, ומדובר אפוא באבחנה מלאכותית שאיננה עוד בתוקף.

במיוחד נכון הדבר בשים לב לעיתוי בו מבקש המעסיק להעמיד את העובד לבדיקה רפואית מטעמו ולנסיבות הבקשה. כאשר מעסיק מבקש להעמיד את העובד לבדיקה רפואית, בזמן אמת כמו במקרה שלפנינו, בעוד העובדת טוענת למחלה מתמשכת, ובקשתו אינה נגועה בתום לב, ראוי לאפשר זאת.

בנסיבות העניין שלפנינו, בו התובעת הפסיקה את עבודתה מיד עם קבלת ההזמנה לשימוע, בטרם הייתה חולה, והתעורר החשד כי התובעת מביימת את מחלתה, עובדת במקביל בעסק מתחרה, ומונעת מהמעסיק את זכותו לברר את טענותיו כלפיה, וכופה עליו הארכת חוזה העבודה, אנו סבורים כי עמדה לנתבעת הזכות להעמיד את העובדת לבדיקה רפואית.

מתן התראה של 24 שעות היא סבירה ביותר בנסיבות העניין, במיוחד בשים לב כי היא הוזמנה להיבדק אצל רופא בעיר מגוריה, כשהיא ממילא שוהה לטענתה בביתה.

מעבר לזה, התובעת העידה כי למעשה לא עבדה מהמועד בו קיבלה את הזימון לשימוע ולא טענה כי התייצבה לעבודה בתום תקופת המחלה.

אמנם בהמשך עדותה, התובעת ביקשה לסייג את ההודאה כי לא עבדה ממועד זימונה לשימוע וטענה כי לכאורה "לא הפסיקה לעבוד לגמרי" וכי הגיעה לעבודה, ולא נתנו לה להיכנס לכאורה, התרשמנו כי מדובר בעדות שאינה אמת. התובעת טענה כי קיימת הקלטה המתעדת את נסיבות האירוע בו לא הסכימו להשיב אותה לעבודה, אולם הקלטה כאמור לא הונחה בפנינו וממילא מדובר בעדות כבושה שלא ניתן הסבר מדוע לא נטענה מלכתחילה.

נוכח כל האמור, שוכנענו כי התובעת הפסיקה את עבודתה ביוזמתה מיד עם קבלת ההזמנה לשימוע, הכשילה את קיום הליך השימוע, בחרה להמציא אישורי מחלה חסרי יסוד ולעבוד במקביל בחברה מתחרה. היא לא הסכימה להיבדק על ידי רופא מטעם המעסיקה, ובתום תוקפם של אישורי המחלה לא חזרה לעבודתה. התנהגותה של התובעת מלמדת כי היא סיימה את חוזה העבודה שבין הצדדים ביוזמתה, והלכה למעשה התפטרה מעבודתה.

משקבענו כי התובעת התפטרה מעבודתה, התביעה לפיצויי פיטורים, פיטורים שלא כדין, וחלף הודעה מוקדמת נדחית בזאת.

הפרשי שכר

בכתב התביעה התובעת עתרה להפרשי שכר בסך 24,420 ₪ על יסוד טענה כי קיבלה שכר בחסר בהיקף של 10 שעות חודשיות. התובעת לא פירטה, לא בכתב התביעה ולא בתצהיר מטעמה, מה מקור החסר ולא הציגה ראשית ראיה לטענותיה.

רק בעדותה בפנינו למדנו כי היא מבססת את תביעתה בעניין זה על טענה לפיה הועסקה בפועל פחות שעות ממסגרת שעות העבודה החודשית שנקבעה לה בהסכם העבודה. כך, היא העידה כי הייתה אמורה לכאורה לעבוד 128 שעות חודשיות, ובפועל שולם לה בגין היקף נמוך מזה של שעות ולפיכך עתרה להפרש אותו העמידה על 10 שעות חודשיות כאמור.

מעבר לעובדה כי טענותיה כפי שהובאו בפנינו בעדותה מהוות הרחבת חזית אסורה, התובעת לא ביססה את הטענה כי הייתה אמורה לעבוד 128 שעות חודשיות ולא ידעה להסביר מה מקור הטענה.

עיון בהסכם העבודה שצורף כנספח א' לכתב ההגנה מעלה כי אין בו הסכמה על עבודה של 128 שעות חודשיות. יש בו הסכמה על עבודה משעה 09:00 עד 14:00, 5 ימים בשבוע, דהיינו 25 שעות שבועיות ובסה"כ 107.5 שעות חודשיות לפי החישוב שלהלן:

25 שעות שבועיות X 4.3 שבועות בחודש = 107.5 שעות.

זאת ועוד, מדו"חות הנוכחות שהונחו בפנינו עולה כי לתובעת שולם שכר מלא בגין שעות העבודה בהם הועסקה, ולא מצאנו יסוד לקיפוח כלשהו בעניין זה.

נוכח האמור, לא מצאנו יסוד לתביעתה של התובעת להפרשי שכר ולפיכך גם תביעתה בעניין זה נדחית.

חלף הפקדה לפנסיה ולפיצויי פיטורים

כאמור קבענו כי התובעת התפטרה מעבודתה, ולפיכך היא איננה זכאית לפיצויי פיטורים מעבר להפקדות שהנתבעת הייתה אמורה להפקיד לקופת הפנסיה ע"ח פיצויי פיטורים.

בהעדר טענה לתחולתו של מקור נורמטיבי אחר, זכאותה של התובעת לחלף הפקדה לפיצויי פיטורים ולפנסיה מבוססת על צו ההרחבה לפנסיה מקיפה במשק.

הצדדים היו חלוקים בשאלה, אם הייתה על הנתבעת חובה להפקיד לפנסיה ולפיצויים גם מרכיב העמלות ששולמו לתובעת, אולם בשים לב לטענתה של הנתבעת לפיה הפקידה לפנסיה ולפיצויים גם מרכיב העמלות, הרי שמצאנו בכך הודאת בעל דין באשר לזכאותה של התובעת להפקדות מרכיב זה.

בכתב התביעה עתרה התובעת לפיצויי פיטורים מלאים ולחלופין לחלף הפקדה לפיצויי פיטורים מבלי לנכות את ההפקדות שבוצעו בפועל.

הנתבעת גילתה כי במהלך תקופת עבודתה של התובעת ועל רקע מחלוקת שהייתה בין הצדדים אשר לרכיבים מהם יבוצעו ההפקדות לקופת הפנסיה, נחתם בין הצדדים הסכם לפיו לסילוק הטענות בעניין זה עד לחודש מרץ 2020 תפקיד הנתבעת סך של 21,720 ₪ לקופת הפנסיה בגין רכיב העמלות ונטען כי החל ממועד זה התחייבה הנתבעת להמשיך להפקיד עבור התובעת לגמל גם מרכיב העמלות.

הצדדים לא הניחו בפני בית הדין את מלוא המסמכים הדרושים להכרעה במחלוקת שביניהם, לא הגישו דו"חות הפקדה לפנסיה ולפיצויים, ולפיכך בתום דיון ההוכחות, הורה בית הדין על הגשת דו"חות בהתאם שהוגשו לתיק ביום 26.3.24.

מעיון בתלושי השכר ובדו"חות ההפקדות מצאנו כי הלכה למעשה, הפקידה הנתבעת עבור התובעת את מלוא ההפקדות לפנסיה ולפיצויים, ולא נותרה לזכות התובעת הפרש כלשהו, כפי שעולה מהטבלה שלהלן:

חישוביה של התובעת היו מבוססים על טענה בעלמא למשכורת קובעת בסך 10,000 ₪. התובעת לא טענה אילו רכיבים כלולים בסכום זה ומדוע יש לכלול אותם בשכר הקובע.

אמנם, ניתן היה להסיק מטענות התובעת כי רכיב העמלות הינו חלק משכר היסוד, לא נטענה טענה דומה לגבי רכיבים אחרים כדוגמת רכיב "המענק" ששולם בתלושי השכר. משלא נטענה טענה בעניין זה, ומשלא הוברר בפנינו בגין מה שולם רכיב ה"מענק" הרי שלא לקחנו את רכיב "העמנק" כחלק משכר העבודה הקובע לחישוב רכיבי התביעה. הכללנו בשכר הקובע את רכיב החופשה, החגים, ועמלות.

זאת ועוד, ועל אף שבהתאם לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, בהעדר הוכחה לקיומה של קופת פנסיה פעילה בתחילת העסקתה של התובעת, היה על הנתבעת להתחיל להפריש עבורה לפנסיה ולפיצויים בחלוף 6 חודשי העסקה. עם זאת, בשים לב כי בפועל החלה הנתבעת להפקיד לפנסיה ולפיצויים בחלוף 4 חודשים בלבד, כבר החל מחודש 7/2015, חישובנו ביצעו בהתאם.

נוכח האמור, גם תביעתה של התובעת לחלף הפקדה לפנסיה ולפיצויים נדחית בזאת.

מחלה

התובעת עתרה בתביעתה לתשלום בגין דמי מחלה מיום 2.6.21 ועד ליום 25.8.21, כאשר בפועל כפי שקבענו לעיל, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי התובעת לא התייצבה לעבודה החל ממועד הזמנתה לשימוע – דהיינו מיום 23.5.21.

בהתאם לקביעתנו דלעיל, שוכנענו כי התובעת לא נעדרה מעבודתה עקב מחלה, ועבדה במקום אחר בשכר בתקופת מחלתה, ולפיכך, היא איננה זכאית לדמי מחלה כלשהם.

נוכח האמור, גם תביעתה בעניין זה נדחית.

חופשה

התובעת עתרה לתשלום בגין 16 ימי חופשה שנצברו לה.

בתלוש השכר האחרון של התובעת אכן עמדו לזכותה 16.87 ימי חופשה. אולם, לטענת הנתבעת היא שילמה את יתרת החופשה שהגיעה לתובעת.

התובעת העידה כי לא בדקה אם הכספים שלטענת הנתבעת שולמו לה, הועברו לחשבון הבנק שלה.

בהתאם להחלטת בית הדין בתום ישיבת ההוכחות הנתבעת הגישה תלוש שכר לחודש 10/21 לפיו שילמה לתובעת פדיון חופשה בסך 2,938 ₪ ואסמכתא על העברת סכום התלוש לחשבון הבנק של התובעת.

בסיכומיה התעלמה מהתשלום הנ"ל, לא סתרה את האסמכתאות שהוגשו, ואף ביקשה להוסיף 4 ימי חופשה נוספים על סכום התביעה. משלא סתרה התובעת את התלוש והאסמכתא לתשלום שהוגשה על ידי הנתבעת ומשהעידה כי ממילא לא בדקה עם נכנסו לה כספים מהנתבעת לחשבון הבנק שלה, שוכנענו כי שולם לה פדיון חופשה בסך 2,938 ₪ המהווה סילוק מלא של מלוא הסכום הנתבע על ידה בכתב התביעה לפיה החישוב שלהלן:

16 ימים X 35 ₪ לשעה X 5 שעות עבודה ביום = 2,800 ₪

נוכח האמור, גם תביעתה של התובעת לפדיון חופשה נדחית בזאת.

הבראה

התובעת עתרה בתביעתה לתשלום דמי הבראה בסך 6,048 ₪.

הנתבעת טענה כי שילמה לתובעת מלוא דמי ההבראה שהגיעו לה.

במהלך תקופת עבודתה, וכפי שעולה מתלושי השכר שהונחו בפני בית הדין, לתובעת שולמו סך של 9,991 ₪ בגין דמי הבראה. לפיכך, ובהתאם לצו ההרחבה בדבר תשלום קצובת הבראה, מגיע לתובעת הפרש בסך 5,129 ₪ לפי החישוב שלהלן:

378 ₪ (תעריף יום הבראה) X 40 ימי הבראה = 15,120 ₪

בניכוי 9,991 ₪ ששולמו = 5,129 ₪

התביעה המקבילה

לטענת הנתבעת במסגרת התביעה המקבילה שהוגשה נגד התובעת, האחרונה הפרה את חובת הסודיות שחלה עליה ועשתה שימוש שלא כדין במידע שהגיע אליה במסגרת עבודתה אצל הנתבעת כדי לקדם עסק מתחרה. הנתבעת עתרה לחייב את התובעת בפיצוי בגין מניעת רווחים, קבלת שכר שלא כדין, גרימת נזק לשמה הטוב, הפרת חובת תום הלב, פיצוי בגין הפרת חוק עוולות מסחריות ופיצויים נוספים.

הנתבעת לא הוכיחה כי התובעת עשתה שימוש שלא כדין במידע שהגיע אליה, היא לא הוכיחה כי התובעת נחשפה לסודות מסחריים, וכי גזלה סודות אלה מהנתבעת. לא הוכח כי התובעת הפרה את חוק עוולות מסחריות והנזקים הנטענים לא הוכחו. כמו כן, הטלת הוצאות החקירה שבוצעה בעניינה של התובעת על כתפיה, נעדרת מקור נורמטיבי ובשים לב שממילא, לא הייתה בחקירה שבוצעה כדי לקדם את ההליך דנן, לא מצאנו לפסוק פיצויי בעניין זה לנתבעת.

לא כך הם פני הדברים באשר לחובת התובעת לנהוג במקום עבודתה בתום לב ובנאמנות. כפי שראינו לעיל, התובעת עבדה במקביל לעבודתה אצל הנתבעת בעסק מתחרה, תוך שפרסמה את העסק וניסתה להסוות את העסקתה בו על ידי קבלת שכרה באמצעות תלושי שכר שהונפקו עבור בנה הקטין.

במסגרת יחסי העבודה חלים בין הצדדים יחסי אמון. חובות האמון הן דו סטריות, ואינן נחלתו של צד אחד בלבד. במסגרת חובות האמון רשאי המעסיק להניח כי עובד מקדיש את כל מרצו לטובת מקום עבודתו.

במקרה הנוכחי, התובעת החלה לעבוד בעסק מתחרה במקביל לעבודתה אצל הנתבעת מבלי לעדכן אותה, נעדרה מעבודתה ללא רשות מיד עם קבלת ההזמנה לשימוע, הכשילה את הליך השימוע, המציאה תעודות מחלה שלא היה להן בסיס וסירבה להעמיד עצמה לבדיקה רפואית מטעם המעסיק.

התנהגות שכזו, מהווה קיום חוזה העבודה בחוסר תום לב ותוך הפרת חובת הנאמנות ועל כן עליה לפצות את הנתבעת.

בנסיבות העניין שלפנינו, מצאנו להעמיד את סכום הפיצוי בעניין זה ע"ס 7,500 ₪.

יתר רכיבי תביעת הנתבעת נדחים בזאת.

סוף דבר

בנסיבות אלה ולאחר קיזוז החיובים ההדדיים, התובעת תשלם לנתבעת, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיו, סך של 2,371 ₪ (קרן). על הסכום הנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 27.6.22 (מועד הגשת תביעתה של הנתבעת) ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף, ובשל התנהלות התובעת בהליך, היא תישא בהוצאות הנתבעת בסך 2,500 ₪ אשר ישולמו אף הם בתוך 30 ימים.

מצאנו להעמיד את הוצאות התובעת על סכום נמוך יחסית בהתחשב בכך כי מרבית רכיבי התביעה של הנתבעת נדחו.

ערעור על פסק דין זה הוא בזכות. ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לצד המבקש לערער.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' אדר תשפ"ה, (02 מרץ 2025),  בהעדר הצדדים.