בנייה נ' סופר זול בן גוריון בע"מ

לפנינו תביעה שהגיש התובע כנגד הנתבעת לתשלום פיצויי פיטורים, גמול שעות נוספות ולתשלומים נוספים בגין תקופת עבודתו בנתבעת.

העובדות לענייננו:

התובע הנו נתין זר מאריתריאה השוהה בישראל.

הנתבעת מפעילה רשת של מספר מרכולים, וביניהם סניף מרכול בשם "סופר יודה" ברח' A בתל אביב (להלן: "החנות").

התובע עבד בחנות כעובד כללי, החל מיום 1.1.12 ועד לסוף חודש אוקטובר 2015. על נסיבות סיום עבודתו נדון בהמשך פסק הדין.

אין חולק כי על הצדדים חל צו ההרחבה בענף רשתות שיווק מזון (י"פ 6065, התש"ע 22.2.10; להלן: "צו ההרחבה").

דיון והכרעה:

התובע העיד בעצמו.

מטעם הנתבעת העיד מר יהודה גואטה- הבעלים והמנכ"ל של הנתבעת (להלן: "מר גואטה").

להלן נדון ברכיבי התביעה אחד לאחד.

נסיבות סיום עבודתו של התובע וזכאותו לפיצויי פיטורים:

התובע טוען כי נאלץ לסיים את עבודתו, לאור הוראת שהיה במתקן חולות ו/או ביטול אשרת העבודה שלו. לטענתו, בנסיבות אלה הרי שהוא היה זכאי לתשלום פיצויי פיטורים, שלא שולמו לו.

מנגד, הנתבעת טענה כי בחודש אוקטובר 2015 התובע נטש את עבודתו מבלי ליתן לנתבעת כל הסבר, וזאת אף ללא הודעה מוקדמת טרם התפטרותו.

לעניין זה, מצאנו להעדיף את גרסתו של התובע על פני גרסתה של הנתבעת שלא עוררה בנו אמון ולא נתמכת בראיות.

התובע העיד בתצהירו כי בטרם סיום עבודתו הודיע למנהלו בשם קובי כי קיבל מסמך המורה לו להתייצב במתקן חולות. לטענתו, הן קובי והן מר גואטה הבטיחו כי ישלמו לו את פיצויי הפיטורים, אבל לבסוף לא שולם לו דבר. ראו לעניין זה גם את עדותו (עמ' 5 לפרוטוקול):

"ש. הודעת למישהו שאתה עוזב בגלל חולות?

ת. כן, אמרתי לכולם, למנהל ולבעל הבית.

ש. מתי אמרת להם?

ת. חודש לפני שנכנסתי לחולות.

ש. מסרת למישהו מסמך רשמי שמוכיח שנכנסת לחולות?

ת. כן, הראיתי למנהל שלי, שאמרו לי להיכנס לחולות.

..

ש. למה לא צירפת את המסמך הזה לא לכתב התביעה שלך ולא לתצהירך..

ת. הם רשמו לי בויזה את זה שאני נכנס לחולות..". 

מנגד, מר גואטה העיד בתצהירו כי לו ולשאר עובדי הנתבעת אין כל ידע מדוע עזב התובע את עבודתו, וזאת מאחר ולא הציג מעולם כל אסמכתא בדבר טענותיו כי נאלץ לעזוב למתקן חולות (סע' 4 לתצהירו).

בניגוד גמור לגרסה זו שהציג בתצהירו, הודה מר גואטה בעדותו כי התובע אכן הודיע כי נאלץ להתייצב במתקן חולות, ואף העיד כי הנתבעת היא זו שדאגה להסיעו לשם(!) (עמ' 10 לפרוטוקול):

"ש. מי לקח את התובע לחולות?

ת. הוא רצה לנסוע לחולות אז אמרנו שנשלח איתו נהג לחולות".

בהמשך עדותו ניסה מר גואטה להתנער מהגרסה שהציג בעצמו (עמ' 10 לפרוטוקול):

"ש. אתה מאשר שהוא היה בחולות?

ת. כן.

ש. מאשר שעובד שלך לקח אותו לחולות?

ת. לא. לא מאשר.

ש. הרגע אמרת.

ת. אמרתי שהייתה לו בעיה בחולות אבל מישהו נסע איתו לפתור לו את הבעיה.

ש. מי זה ?

ת. יש לי 250 עובדים".

אם כן, עינינו הרואות כי גרסת התובע אף נתמכה בעדותו של מר גואטה, ואין בידינו לקבל את השינוי בגרסתו של מר גואטה שהייתה לא מעוררת אמון בלשון המעטה.

בהתאם לאישור מיום 18.4.17 מטעם רשות האוכלוסין וההגירה שהומצא לתיק, עולה כי התובע התייצב במרכז השהייה חולות בתאריך 27.10.15. בהתאם לדו"חות הנוכחות החלקיים שהומצאו לתיק על ידי הנתבעת לאחר דיון ההוכחות, עולה כי התובע עבד בנתבעת עד ליום 25.10.15. קרי התובע הפסיק את עבודתו בנתבעת רק עם התייצבותו במתקן חולות.

עוד עולה מעדותו של התובע, שלא נסתרה, כי שהה במתקן חולות 12 חודשים (עמ' 5 לפרוטוקול).

לעניין זה, כבר נפסק כי בנסיבות דומות, בהן הופסקה עבודתו של עובד זר בגין פקיעת תוקף האשרה שלו, הרי שהוא זכאי לפיצויי פיטורים (ע"ע (ארצי) 137/08 מטין אילינדז נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניין בע"מ, מיום 22.8.10).

לאור פסיקה זו, יישמו בתי הדין את ההלכה הנ"ל וקבעו זכאות לפיצויי פיטורים גם למבקשי מקלט אשר פג תוקף אשרת העבודה שלהם, או של נתינים זרים המזומנים למתקן "חולות" לצורך שהייה בתנאי מעצר (ראו סע"ש (ת"א) 29626-04-14 KHATIR YACOB נ' שאול עקיבא, מיום 2.8.16; סע"ש (ב"ש) 35627-05-14 MUHAMAD FAHARADI נ' ד.א מוסך פלוס בנתיבות בע"מ, מיום 4.8.16 (להלן: "עניין מוסך פלוס"); סע"ש (ת"א) 46654-09-15 TAKLE MULUGETA נ' אל-שי סופר קלין בע"מ, מיום 21.3.17 להלן: "עניין סופר קלין"; ס"ע (חי') 26095-06-14 BEZENE GEBRAGERGES נ' אברהם עמרם ובניו בע"מ, מיום 15.5.16; ס"ע (ב"ש) 25978-02-14 ELSADIK ELHAG נ' י.ב שיא משאבים בע"מ, מיום 22.11.15, ערעור על פס"ד זה נמחק בבית הדין הארצי ב-ע"ע 36629-12-15; ד"מ (ת"א) 46162-02-16 מרוואי גרזגר נ' פלורנטין נ.מ. 2008 בע"מ, מיום 20.8.17; סע"ש (ב"ש) 65010-11-16 האגוס גברהיווט נ' ג.א.ן. תברואה בע"מ, מיום 11.2.18).

במאמר מוסגר נציין כי לדידנו, אפשר שהוראות צו ההרחבה בדבר הנהגת פנסיית חובה, לפיהן ממילא מפריש המעסיק 6% משכרו של העובד על חשבון פיצויי פיטורים מצדיקה עיון מחדש בהלכה, ואולם עניין זה נתון להכרעתו של כב' בית הדין הארצי לעבודה.

מכל מקום, בהתאם להלכה הנוהגת, גם במקרה דנן יש לראות בנסיבות סיום עבודתו של התובע כפיטורים, ומשכך הוא זכאי לפיצויי פיטורים מלאים.

להשלמת התמונה, לעניין טענת הנתבעת שנטענה לראשונה בסיכומיה (סע' 7-4 לסיכומים), לפיה עם סיום שהייתו של התובע במתקן חולות הציעה לו להמשיך לעבוד וזה סירב להצעתה (ולכן לטענתה יש לראות בכך כהתפטרות)- ראשית, מדובר בטענה עובדתית המנוגדת לחלוטין לטענה שנטענה בכתב ההגנה ולכן רק מן הטעם הזה יש לדחותה. שנית, יש לדחות טענה זו גם לגופה- ככלל, מועד בחינת הזכאות לקבלת פיצויי פיטורים נעשה במועד הפסקת העבודה. לכן, משנמנע מהתובע לעבוד בשל השהיה במתקן חולות, הרי שקמה זכאותו לתשלום פיצויי פיטורים עם סיום עבודתו בנתבעת (וראו לעניין זה פסקי הדין שצוינו לעיל בעניין מוסך פלוס ובעניין סופר קלין בע"מ, בהם נדחתה טענה דומה).

לדידנו, אין גם מקום לצפות מהתובע לשוב לעבודה, לאחר שזו התנערה מתשלום זכויותיו הקוגנטיות (ראו גם עדותו- עמ' 5 לפרוטוקול).

אין חולק כי בסיום עבודתו, שכרו השעתי של התובע עמד על 29 ₪ לשעה. לכן, בהתאם לתקופת עבודה של 46 חודשים, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 20,677 ₪.

לא מצאנו לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, וזאת בשל חילוקי דעות של ממש בעניין נסיבות הפסקת העבודה ושאלת זכאותו לתשלום פיצוי פיטורים.

גמול שעות נוספות:

התובע טוען כי עבד שעות נוספות רבות במהלך עבודתו. כמו כן, לטענתו עבד באופן קבוע בימי שבת, כאשר שעות אלה היו מעבר לשעה ה-43/45 ברמה השבועית. לכן, לטענתו בהתאם לפסיקה היה על הנתבעת לשלם לו שכר בגובה 200% משכר הבסיס בגין שעות אלו (ולא 150% משכר הבסיס).

התובע העמיד את תביעתו ברכיב זה על סך של 43,616 ₪, וזאת בגין 16 שעות עבודה בשבתות מדי חודש.

עוד טוען התובע כי לצרכי יעילות הוא מעמיד רכיב זה על סך של 20,000 ₪.

מנגד, הנתבעת טוענת כי ככל שעבד התובע שעות נוספות, אזי שולם לו בגינן מלוא הסכומים וזאת בהתאם למופיע בתלושי השכר. כמו כן, לטענתה, התובע לא הפחית בתביעתו את ההפסקות היומיות שקיבל מדי יום ולכן, לטענתה, יש לקזז הפסקות אלה.

בדיון קדם המשפט, שהתקיים ביום 12.9.16 בפי כב' הרשמת אירית הרמל, הודיע ב"כ הנתבעת לבית הדין כי אין ברשות הנתבעת דוחות נוכחות בשל "פשיטה של מס הכנסה". כמו כן, הודיע כי בכוונתו להגיש תצהיר לגבי הימצאותם של דו"חות הנוכחות :

"בנוסף אעביר תצהיר ערוך כדין, היכן נמצאים דו"חות הנוכחות וננסה לאתרם וככל שנאתרם נעביר לב"כ התובע. נעביר גם תלושי שכר לשנת 2012. תצהיר כאמור אעביר עד ליום 25.10.16".

יצוין כי תצהיר זה היה אמור להיות מוגש עוד בטרם הגשת תצהירי התובע.

עולה מהראיות כי תצהיר כאמור לא הוגש על ידי ב"כ הנתבעת, לגבי הימצאותם של דו"חות הנוכחות.

בתצהיר שהוגש מטעם הנתבעת על ידי מר גואטה (תצהיר מיום 30.6.17), צוין כי העתקי תלושי השכר וחלק מדו"חות הנוכחות מצורפים כביכול לתצהיר כנספחים 1 ו-2.

עם זאת, עיון בנט המשפט מעלה כי הנספחים הנ"ל כלל לא נסרקו לתיק.

למעשה, הנספחים הנ"ל נמסרו לב"כ התובע לראשונה בדיון ההוכחות, שהתקיים ביום 5.3.18, ונסרקו לתיק רק לאחר הדיון. יש לראות התנהלות זו מצד הנתבעת בחומרה.

יודגש כי איננו מקבלים את טענת הנתבעת, לפיה תביעתו של התובע לגמול שעות נוספות נוגעת כביכול אך ורק להפרשי גמול שעות נוספות בגין שבתות. בכתב התביעה צוין במפורש כי התובע עבד שעות נוספות רבות ובנוסף צוין עניין הפרשי גמול שעות נוספות בגין שבתות. לתצהירו של התובע אף צורפו דו"חות נוכחות חלקיים, עליהם ביסס את טענתו בדבר זכאותו לתשלום גמול שעות נוספות.

אמנם, בכתב התביעה העמיד התובע את תביעתו ברכיב זה על סכום כללי של 20,000 ₪ (תוך שכימת רק את הפרשי גמול שעות נוספות בגין שבתות שהיו בסכום גבוה יותר), אך איננו רואים כל היגיון לתת לנתבעת ליהנות ממחדלה, לאחר שגרמה לתובע נזק ראייתי בעקבות אי חשיפתם של דו"חות הנוכחות ותלושי השכר. לכן אנו קובעים כי הסכום הכללי של 20,000 ₪ שהעמיד התובע בגין רכיב זה, כולל בחובו לא רק את הפרשי גמול שעות נוספות בגין שבתות.

מנגד, איננו מקבלים גם את טענת התובע, לפיה יש להעמיד כביכול את תביעתו ברכיב זה על סך של 43,616 ₪. כאמור, התובע ציין במפורש בכתב התביעה כי הוא מעמיד את תביעתו ברכיב זה על סך של 20,000 ₪ בלבד.

יצוין כי עולה מהראיות כי בעקבות אי הגשת התצהיר מטעם הנתבעת לגבי הימצאותם של דו"חות הנוכחות (כפי שהתחייבה כאמור לעשות בדיון הקדם משפט), הגיש התובע ביום 1.11.16 בקשה להעמיד את תביעתו ברכיב זה על הסך של 43,616 ₪.

כב' השופטת נטע רות, בהחלטתה מיום 10.11.16, לא נעתרה לבקשה זו של התובע. התובע לא עשה דבר על מנת לשנות במשהו החלטה זו, ואף עם הגשת תצהירו ציין במפורש כי הוא מעמיד את תביעתו ברכיב זה על סך של 20,000 ₪. לכן, אין בידנו ליתן יד להגדלת סכום התביעה ברכיב זה כעולה מסיכומיו.

ולגופו של עניין- התובע העיד בתצהירו כי במהלך עבודתו עבד שעות רבות, לעיתים למעלה מ-12 שעות. לטענתו, בתחילת עבודתו היה מתחיל לעבוד בשעה 10:00 בבוקר עד 22:00 בלילה בכל ימות השבוע לרבות שבת.

התובע צירף לתצהירו דו"חות נוכחות חלקיים מתחילת עבודתו אשר תומכים בטענתו זו. כך, מדו"ח נוכחות לחודש אוקטובר 2012 שהוגש לתיק עולה כי התובע עבד כ-12 שעות עבודה מדי יום כ-30 ימי עבודה ברציפות (מתוך 31 ימים בחודש) (!). כך, גם מדו"ח נוכחות לחודש נובמבר 2012 עולה כי התובע עבד כ-12 שעות עבודה מדי יום במהלך 30 ימים ברציפות מתוך 31 ימים בחודש. כך, גם מדו"ח נוכחות לחודש מאי 2013 עולה כי התובע עבד כ-12 שעות עבודה מדי יום במהלך 30 ימים ברציפות מתוך 31 ימים בחודש. גם דו"חות הנוכחות החלקיים, שהומצאו כאמור על ידי הנתבעת לאחר דיון ההוכחות, מעידים על מתכונת עבודה קבועה של כ-12-11 שעות עבודה במהלך 30 ימים ברציפות מתוך 31 ימים בחודש (ראו דו"חות נוכחות לחודשים 3/13 -9/13).

בהתאם לתלושי השכר החודשיים שהומצאו לתיק עולה, כי החל מתחילת עבודתו של התובע ועד לחודש 9/13 הוצאו לתובע תלושי שכר לפיהם שולם לו כביכול שכר מינימום חודשי בסך 4300 ₪. למעשה, עולה מהראיות כי מדובר בתלושי שכר פיקטיביים, והן התובע והן הנתבעת טענו כי בתקופה זו חלק מהשכר שולם לתובע לפי תלוש השכר וחלק במזומן. ראו עדות התובע (עמ' 6 לפרוטוקול):

"ש. אם עבדת 200 שעות קיבלת עבור 200 שעות?

ת. כן. 100 שעות בתלוש ו-100 שעות במזומן. זה היה בהתחלה".

ראו עדות מר גואטה (עמ' 11 לפרוטוקול):

"ש. ממי הבחור שבחוץ (מנהל העבודה- א"ד) מקבל את הצ'קים או המזומן לשלם לעובדים?

ת. ממנהלת החשבונות. מה שבתלוש ניתן בצ'ק+ מזומן שהוא מקבל, בנוסף".

וראו גם האמור בסעיף 34 לסיכומי הנתבעת, שטוענת בעצמה כי בתקופה האמורה חלק מהשכר שולם בתלוש וחלק במזומן.

אשר לתקופה הנ"ל (1/12- 9/13), הנתבעת לא סיפקה כל ראיה לכך ששולם לתובע גמול שעות נוספות בהתאם לדין. להיפך, דו"חות הנוכחות שהמציא התובע לתיק מלמדים כי שולם לתובע שכר בסיס בלבד עבור כל שעות עבודתו. כך, בחודש אוקטובר 2012 שולם לו שכר בסיס של 23 ₪ בגין למעלה מ-342 שעות עבודה. כך, בחודש נובמבר 2012 שולם לו שכר בסיס בלבד בגין למעלה מ-334 שעות עבודה בחודש. כך, בחודש מאי 2013 שולם לו שכר בסיס של 25 ₪ בגין 352 שעות עבודה בחודש (בהתאם לרישום ידני על גבי דו"ח הנוכחות). כשעומת מר גואטה עם רישום זה, השיב תשובה תמוהה שאינה מעוררת אמון בלשון המעטה, כי התובע הביא זאת כביכול מעבודה בסופר אחר (עמ' 11 לפרוטוקול).

לאור האמור לעיל, הרי שלגבי התקופה 1/12 – 9/13 אנו מקבלים את תחשיב התובע שצורף לסיכומיו בעניין הפרשי גמול השעות הנוספות להם הוא זכאי. מאחר שהפרשים אלה עולים על סך של 20,000 ₪ אותם העמיד כאמור בתביעתו, הרי שלא ניתן להעניק לו מעבר למה שתבע.

יצוין כי עולה מחומר הראיות כי החל מחודש אוקטובר 2013, הוציאה הנתבעת לתובע תלושים בהם מופיעות גם השעות הנוספות אותן עבד. עוד עולה מהראיות כי דו"חות הנוכחות לחודשים אלה תואמים לשעות המופיעות בתלושי השכר.

כמו כן, התובע אישר בעדותו כי השכר שקיבל בפועל תואם למה שצוין בתלוש (עמ' 6 לפרוטוקול; ראו גם עדותו עמ' 8 לפרוטוקול).

עם זאת, בניגוד לטענת הנתבעת לפיה התובע זנח כביכול את טענתו בדבר הפרשי גמול שעות נוספות בגין עבודתו בשבתות (סע' 15 לסיכומי הנתבעת), הרי שעולה מתחשיב התובע שצורף לסיכומיו כי טענתו זו לא נזנחה כלל. נציין כי עיון בתלושי השכר מעלה כי בגין עבודתו של התובע בשבתות שילמה לו הנתבעת שכר בגובה 150% בלבד משכר הבסיס, ולא שילמה לו גמול שעות נוספות בגין העבודה בימים אלה. כידוע, מי שעבד שעות נוספות ביום המנוחה השבועי זכאי לגמול בעבור עבודה ביום המנוחה (50%) בצירוף הגמול עבור השעות הנוספות (25% בעבור כל אחת משתי השעות הנוספות הראשונות), זאת אומרת תוספת של 75% בעבור כל אחת משתי שעות העבודה הנוספות הראשונות ביום מנוחה, ו-100% תוספת בעבור השעה הנוספת השלישית ואילך (ע"ע (ארצי) 300175/97 דניאל כהן נ' עיריית נהריה פד"ע לז 49(2001)). מתלושי השכר עולה כאמור כי שולם לתובע שכר בשיעור 150% בלבד, גם כאשר היה צריך לשלם לו שכר בשיעור 175% ו-200% משכר הבסיס.

עם זאת, לאור העובדה שהתובע קיבל את מלוא תביעתו ברכיב זה, הרי שהתייתר הצורך בלדון בהפרשים להם היה זכאי בגין כך.

סוף דבר לעניין זה- תביעתו של התובע ברכיב זה מתקבלת במלואה- התובע זכאי לגמול שעות נוספות בסך 20,000 ₪.

דמי חגים:

התובע טוען כי לאורך כל תקופת עבודתו, לא שולמו לו על ידי הנתבעת דמי חגים. לטענתו, בהתאם לצו ההרחבה ובקיזוז ימי החג שחלו בשבת, הוא זכאי לדמי חגים בסך כולל של 6912 ₪.

מנגד, הנתבעת טוענת כי התובע לא היה עובד שעתי אלא עובד במשכורת חודשית, ולפיכך בתקופת החגים לא קטנה משכורתו. כמו כן, טוענת הנתבעת כי התובע עבד בפועל בימי חג וקיבל משכורת בגין ימים אלה בהתאם לדין.

ראשית, לעניין טענת הנתבעת בדבר היותו של התובע עובד במשכורת חודשית כביכול- ראינו כי בתקופת עבודתו של התובע החל מחודש ינואר 2012 עד חודש ספטמבר 2013 קיבל התובע תלושים פיקטיביים בדבר תשלום שכר מינימום חודשי (כאשר יתרת השכר שולמה במזומן). זאת הגם שברור מהראיות כי קיבל שכר שעתי לכל אורך תקופת עבודתו.

לדידנו, יש לראות בחומרה את התנהלותה של הנתבעת, שלמעשה מנסה להסתמך על התלושים הפיקטיביים שהוציאה, וזאת על מנת להתחמק מתשלום דמי חגים כנדרש בדין.

שנית, לעניין טענת הנתבעת לפיה התובע ביקש לעבוד בימי החגים ולכן אין הוא זכאי כביכול לדמי חגים- כלל ידוע הוא כי:

"התשלום עבור חגים, מכוח ההסכם הקיבוצי, הינו תשלום המגיע לעובד עקב עבודתו, ולא עבור עבודתו, באשר ההנחה היא שאין העובד עובד ביום חג.

אם עבד העובד ביום חג, כגרסת המעבידה, זכאי הוא לתשלום עבור אותו יום כיום עבודה, בצרוף הגמול עבור עבודה בחגים, כנקוב בחוק או בהסכם הקיבוצי, וזאת מבלי לפגוע בזכותו לתשלום עבור יום החג עצמו..." (דב"ע מג/3-91 מולה נוהד- חברת אל וו בע"מ, פד"ע טו, 163, 167, 168).

בעניין נחום צמח (עע 300360/98 נחום צמח נ' ש.א.ש קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, מיום 30.4.02, הוסיף בית הדין הארצי לעבודה כי:

"בפסיקה זו אנו יוצאים מתוך הנחה, בהעדר ראיה לסתור, שהעבודה בחגים הייתה לא מתוך בחירה של המערער, אלא מתוך כורח.

נקודת המוצא שלנו היא, שדמי החגים נועדו לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים, ואינו מקבל תמורה עבורם, שכן עובד יומי אינו זכאי לקבל שכר עבור ימים שלא עבד בהם.

צו ההרחבה בא להשוות את העובדים היומיים לעובדים החודשיים המקבלים תמורה עבור ימי חג בהם לא עבדו.

הרציונל העומד מאחורי תשלום דמי חגים אלו הוא, שהעובדים יזכו במנוחה בימי החגים מבלי ששכרם יגרע כתוצאה מכך. תכלית זו תסוכל אם עובד יעדיף על פי בחירתו לעבוד בחגים ולקבל תמורה הן עבור העבודה שעבד בפועל בחגים והן דמי חגים. אילו אלו היו פני הדברים, לא היינו מזכים את העובד היומי, שבחר לעבוד בימי חגים, גם בדמי חגים כדי להגדיל את שכרו".

לאור האמור, רק אם יוכח כי התובע בחר בעצמו לעבוד בימי החג (והדבר לא נעשה מתוך כורח), הרי שהוא לא יהיה זכאי לדמי חגים בנוסף לתשלום שקיבל בגין יום העבודה.

לדידנו, הנתבעת לא הוכיחה כלל כי העבודה בחגים הייתה מתוך בחירה של התובע. עולה מהראיות כי העסקתו של התובע כללה שעות עבודה אסטרונומיות של מעל ל-300 שעות בחודש, ולא נראה כי לתובע הייתה ברירה אחרת מאשר לעבוד (ראו לעניין זה גם עדות התובע כי ביצע את הוראות הנתבעת- עמ' 8 לפרוטוקול).

לאור האמור, ובהתאם לצו ההרחבה בענף רשתות המזון, הרי שהתובע זכאי לתשלום דמי חגים בגין כל תקופת עבודתו.

בהתאם לתחשיב התובע שלא נסתר (הנסמך על 32 ימי חג שלא שולמו), התובע זכאי לדמי חגים בסך כולל של 6912 ₪.

פנסיה:

אין חולק כי הנתבעת לא הפרישה לתובע הפרשות לתגמולים לכל אורך תקופת עבודתו. לכן, התובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים.

נראה כי בתחשיב התובע חלה טעות בהוספת הסך של 4446 ₪, שלא ברור מה מקורו. כמו כן, בחודש אוקטובר 2015 לא עבד התובע חודש עבודה מלא.

לכן, מתקבל לעניין זה תחשיב הנתבעת, לפיו התובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים בסף 10,848 ₪.

חופשה:

התובע טוען כי במהלך תקופת עבודתו לא שולמו לו דמי חופשה. לטענתו, הנתבעת שילמה לו מספר פעמים פדיון חופשה במהלך תקופת עבודתו בניגוד לדין, ולכן הוא זכאי לדמי חופשה גם בגין התקופה בגינה שולם לו פדיון חופשה. התובע עתר לתשלום דמי חופשה בסך 10,904 ₪.

מנגד הנתבעת טוענת כי שילמה לתובע בחודש 10/13 את הסך של 3612 ₪ ובחודש 6/15 את הסך של 1726 בגין פדיון חופשה, ובחודש 7/15 שולם לתובע הסך של 863 ₪ בגין דמי חופשה. לכן, לטענתה, התובע זכאי לכל היותר לפדיון חופשה בסך 4703 ₪.

בסיום העבודה זכאי עובד לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת (ע"ע (ארצי) 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, מיום 8.10.06).

עפ"י הוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") חייב מעביד לנהל פנקס חופשה, בו יירשמו ביחס לכל עובד פרטים שנקבעו בתקנות וביניהם מועדי החופשה, דמי חופשה ששולמו ותאריך תשלום.

ההלכה הפסוקה היא כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה הוא על המעביד:

"מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26" (דב"ע לא/22-3 צ'יק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג' 215 (1972). דב"ע נז/7-3 נחום לבון נ' מ.ת.מ מבני תעשייה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584 (1997)).

בענייננו, הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי במהלך תקופת עבודתו של התובע שילמה לו את הסך של 3612 ₪ בחודש 10/13 וכן את הסך של 1726 ₪ בחודש 6/15 כפדיון חופשה.

לעניין זה, נפסק בפסק הדין ע"ע (ארצי) 1144/04 אברהם מרחיב נ' מוקד אמון סביון (1981) בע"מ, מיום 21.12.06, כי סכומים שמשלם המעביד במהלך תקופת העבודה "תמורת חופשה", בשעה שאין העובד נהנה מהזכות לחופשה בפועל, אינם פוטרים את המעביד מחובת תשלום דמי פדיון חופשה עם סיומם של יחסי עובד מעביד.

לפיכך, משלא נהנה התובע מחופשה בפועל במהלך תקופה זו, הרי שהוא זכאי לפדיון חופשה גם בגין התקופה הנ"ל.

לגבי התשלום שקיבל התובע בחודש 7/15- הנתבעת טענה כי התשלום בסך 863 ₪ שולם לו כדמי חופשה.

בהתאם לדו"ח הנוכחות של חודש 7/15 עולה, כי התובע עבד בחודש זה 26 ימי עבודה, כך שאיננו מקבלים את טענת הנתבעת כי מדובר בתשלום בגין דמי חופשה.

לאור האמור לעיל, התובע זכאי לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת. בהתאם לצו ההרחבה זכאי התובע ל-48.667 ימי חופשה. בפועל עתר התובע לתשלום בגין 47 ימי חופשה. לכן מתקבלת תביעתו ברכיב זה במלואה לפדיון חופשה בסך 10,904 ₪.

דמי הבראה:

אין חולק כי לא שולמו לתובע דמי הבראה וכי הוא זכאי לתשלום פדיון הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו.

בהתאם לצו ההרחבה, זכאי התובע ל-6 ימי הבראה בגין השנה הראשונה והשנייה לעבודתו, ו-7 ימי הבראה בגין השנה השלישית והרביעית לעבודתו.

על כן, בגין השנתיים האחרונות לעבודתו (מתוכם חודשיים היו בשנה השנייה לעבודתו), זכאי התובע לפדיון הבראה בגין 13.83 ימים.

לכן התובע זכאי לפדיון הבראה בסך 5,228 ₪ (13.83*378 ₪).

קרן השתלמות:

בהתאם לצו ההרחבה, זכאי התובע להפרשות לקרן השתלמות לאחר שהשלים 3 שנים מלאות בעבודתו.

בהתאם לשכר הבסיס של התובע בחודשים ינואר-אוקטובר 2015 (49,207 ₪), הרי שהתובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות בסך 1230 ₪ (49,207 ₪*2.5%).

קיזוז בגין אי מתן הודעה מוקדמת:

טענת הנתבעת בדבר קיזוז בשל אי מתן הודעה מוקדמת נזנחה בשלב הסיכומים, ובכל מקרה ברור מהראיות כי התובע הודיע לנתבעת כי עליו להתייצב במתקן חולות (ראו עדותו לעניין זה- עמ' 5 לפרוטוקול).

סוף דבר:

הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים כדלקמן:

• פיצויי פיטורים בסך 20,677 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.15 ועד לפירעון.

• גמול שעות נוספות בסך 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.15 ועד לפירעון.

• דמי חגים בסך 6912 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.15 ועד לפירעון.

• פיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים בסך 10,848 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.15 ועד לפירעון.

• פדיון חופשה בסך 10,904 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.15 ועד לפירעון.

• פדיון הבראה בסך 5,228 ₪ , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.15 ועד לפירעון.

• פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות בסך 1,230 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.15 ועד לפירעון.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 7,000 ₪.

לא ישולם הסכום במועד, יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ה' אלול תשע"ח, (16 אוגוסט 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.