מפעילת רשת המרכולים "סופר זול בן גוריון" לא שילמה לעובד שעות נוספות, פנסיה ודמי חגים, ובתקופה מסוימת אף הנפיקה תלושי שכר פיקטיביים. השופטת: "יש לראות בחומרה את התנהלותה של הנתבעת".
בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב הורה לחברת "סופר זול בן גוריון" – מפעילת רשת מרכולים – לשלם פיצויים בסך כ-77,000 שקל לעובד זר מאריתריאה שעבד אצלה במשך כשלוש שנים ללא זכויות סוציאליות, עד שהועבר למתקן חולות על ידי הרשויות.
השופטת אופירה דגן-טוכמכר מתחה ביקורת על החברה-הנתבעת, וציינה כי היא רואה את התנהלותה בחומרה, בכך שהוציאה תלושים פיקטיביים ולא שילמה לעובד את מלוא הכספים המגיעים לו בהתאם לצו ההרחבה החל על עובדי ענף רשתות המזון.
התובע הועסק כעובד כללי בסניף "סופר יודה" בתל-אביב, מתחילת שנת 2012 ועד אוקטובר 2015, אז הסתיימה העסקתו בנסיבות שנויות במחלוקת.
בתביעתו טען כי נאלץ לסיים את עבודתו כיוון שקיבל הוראה להתייצב במתקן חולות לאחר שפקעה אשרת העבודה שלו. בנסיבות אלה, לטענתו, הוא היה זכאי לפיצויי פיטורים, אף שמעסיקיו הבטיחו שישלמו לאחר שסיפר שעליו להגיע לחולות, שם שהה בסופו של דבר במשך שנה.
מנגד, הנתבעת טענה כי התובע פשוט נטש את העבודה בלי להודיע ובלי כל הסבר, כך שאינו זכאי לפיצויים.
בעניין זה השופטת העדיפה את גרסת התובע, לאחר שבניגוד מוחלט לגרסת הנתבעת בתצהיריה, הממונה על התובע הודה בבית הדין שהתובע אכן הודיע כי נאלץ להתייצב במתקן חולות, ואף העיד כי הנתבעת היא זו שהסיעה אותו לשם.
ניסתה להתחמק
ברמה המשפטית השופטת דגן-טוכמכר הבהירה כי בנסיבות בהן עבודתו של עובד זר הופסקה בגין פקיעת תוקף האשרה שלו או העברתו למעצר במתקן חולות – הרי שהוא זכאי לפיצויי פיטורים מלאים.
בהמשך נדחתה טענת הנתבעת שלפיה הציעה לו לחזור לעבודה אחרי ששוחרר מחולות. השופטת הבהירה כי מועד בחינת הזכאות לקבלת פיצויי פיטורים הוא יום הפסקת העבודה, והוסיפה כי "אין גם מקום לצפות מהתובע לשוב לעבודה, לאחר שזו התנערה מתשלום זכויותיו".
בהמשך פסק הדין נדונו זכויותיו של התובע על פי צו ההרחבה. כך למשל, נקבע כי בחלק מתקופת העבודה הנתבעת לא שילמה לתובע גמול שעות נוספות, אלא שילמה לו שכר בסיס בלבד עבור כל שעות עבודתו, שבחודשים מסוימים הגיעו לכ-340 שעות עבודה בחודש.
בנוסף נקבע בין היתר כי הנתבעת לא שילמה לתובע דמי חגים ואף לא הפרישה לא תגמולים לפנסיה או דמי הבראה במשך כל תקופת עבודתו.
בתוך כך השופטת מתחה ביקורת על הנתבעת, שטענה כי התובע לא היה עובד שעתי אלא עבד במשכורת חודשית, ולפיכך בתקופת החגים לא קטנה משכורתו, והוא קיבל משכורת בימים אלה בהתאם לדין.
ראשית, השופטת הבהירה כי לעניין טענת הנתבעת בדבר היותו של התובע עובד במשכורת חודשית כביכול, הוכח שבין ינואר 2-12 לספטמבר 2013 התובע קיבל תלושי משכורת פיקטיביים בדבר שכר מינימום (כאשר יתרת השכר שולמה במזומן), אף שברור מהראיות כי קיבל שכר שעתי לכל אורך תקופת עבודתו.
בהקשר זה השופטת ציינה כי "יש לראות בחומרה את התנהלותה של הנתבעת, שלמעשה מנסה להסתמך על התלושים הפיקטיביים שהוציאה, וזאת על מנת להתחמק מתשלום דמי חגים כנדרש בדין".
בסיכומו של דבר, לאחר שחישבה את זכויתיו השופטת חייבה את הנתבעת לשלם לתובע כ-75,000 וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד י. אלנקרי
- ב"כ הנתבעת: עו"ד א. לוי
עו"ד יעקב לביא
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.