1.לפני תביעת התובעת, נתינת אריתראה ומבקשת מקלט בישראל, לתשלום זכויות מכח משפט העבודה המגן, בשל תקופת עבודתה וסיומה בשירות הנתבעות.
תמצית העובדות הצריכות לעניינו:
2.התובעת עבדה בתקופה שמחודש יוני 2012 ועד לסוף חודש דצמבר 2014 כעובדת ניקיון, באתר הנתבעת 2, ובביתו של מר שמעון צרפתי, בעל המניות של הנתבעת 2.
הנתבעת 1 היא שנשאה בשכרה של התובעת והיא שהנפיקה את תלושי שכרה.
3.לתובעת שולם שכר שעתי, והצדדים חלוקים ביניהם באשר לשיעורו.
4.בתקופה שמינואר 2014 ועד לאפריל 2104, שהתה התובעת בחופשת לידה, הגם שעובדה זו נודעה לנתבעת אך בדיעבד (שורות 29-31 בע"מ 11 לתצהיר התובעת; שורות 28-31 לפרוטוקול דיון ההוכחות).
5.אין חולק בין הצדדים, כי על יחסי העבודה שבין הצדדים חלים צווי ההרחבה בענף הניקיון (סעיף 11 לכתב התביעה, סעיפים 11-13 ו-33 לכתב ההגנה, סעיף 20 לתצהירה של הגב' ברויטמן, עדותה של הגב' ברויטמן בשורות 1-6 בע"מ 12 לפרוטוקול).
מכאן, שלתקופה שעד ליום 28.2.14 – חל צו ההרחבה בענף הניקיון והתחזוקה משנת 1979, על תיקוניו העקיפים מעת לעת; ולתקופה שמיום 1.3.14 ועד למועד סיום העסקתה של התובעת- חל צו ההרחבה בענף הניקיון מיום 5.2.2014 אשר הרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי שבין ארגון חברות הניקיון בישראל והסתדרות העובדים הכללית החדשה ואשר נכנס לתוקפו ביום 1.3.14 (להלן – "צו ההרחבה משנת 2014").
6.בדיון ההוכחות שהתקיים לפני ביום 12.2.17 העידו מטעם התובעת- התובעת עצמה, ומטעם הנתבעות- גב' יאנינה ברויטמן, בעלת המניות ומנהלת הנתבעת 1.
7.בפתח הדברים ייאמר, כי לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעות לפיה יש לפסול את תצהיר התובעת. התובעת העידה כי תצהיר עדות הראשית תורגם לה בטרם זה נחתם על ידי מתורגמן מטעם בא כוחה, בשם הפטום. עדותה זו לא נסתרה בחקירה נגדית או בדרך אחרת. כמו כן, התרשמתי כי בעת חקירתה, שבה התובעת על עיקר הדברים שנכתבו בתצהיר, ולא מצאתי כי נפלה סתירה בין תצהיר עדותה הראשית לבין העדות שמסרה במסגרת חקירתה הנגדית, עובדה המחזקת את עדותה של התובעת לפיה תוכנו של התצהיר מוכר לה.
הנתבעות מעסיקות במשותף של התובעת:
8.סוגיית זהות המעסיק מתעוררת, בין היתר, במקרים של תבניות העסקה משולשת, כאשר מעבר למעסיק הרשום, מעורב גורם נוסף בתבנית ההעסקה, הוא המשתמש בפועל.
9.בדב"ע נב/3-142 אלהרינאת - כפר רות (9/9/92) (להלן - הלכת כפר רות), קבע בית הדין הארצי חזקה לפיה המעסיק הוא המשתמש, אלא אם יוכח כי קיימת התקשרות אותנטית בינו לבין הצד השלישי ובין הצד השלישי לבין העובד, כי מטרת ההתקשרות אינה מנוגדת לחובת תום הלב או לתקנת הציבור, ואינה נגועה בפגם אחר המאיין אותה ואין היא נועדה לעקוף או להתחמק מחובותיו על פי הדין.
10.בדב"ע נד/96 - 3 מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי הארצי בע"מ נגד עאבד (21/9/95), הדגיש בית הדין הארצי כי בעת קביעת זהות המעסיק ביחסי עבודה מורכבים, יש לנקוט במדיניות שמטרתה להבטיח אכיפת זכויות מתחום משפט העבודה המגן:
"בהיעדר חקיקה המגינה על עובדים - המועסקים ביחסי עבודה מורכבים, אשר כוללים מספר גופים משפטיים - מחובתה של הפסיקה להשתחרר מגישה פורמלית, לשאוף להבטחת הזכויות המובטחות לעובדים בחוקי המגן של משפט העבודה ולקדם את מטרותיהם של חוקים אלה. בית הדין אינו צריך להמתין לחקיקה או לחקיקת משנה לפתור את הבעיה של עובד המועסק ביחסי עבודה מורכבים. על בית הדין מוטלת האחריות לפסוק תוך התחשבות במטרה הגלומה בחוקי המגן של משפט העבודה, אפילו כרוך הדבר בחיפוש פתרונות חדשים לבעיות חדשות. על בית הדין לסייע הן לאכיפתם של חוקי המגן במשפט העבודה והן להשגת מטרותיהם, ואל לו לתת יד להפרתם או לעקיפתם".
11.בע"ע 478-09 יצחק חסידים נגד עירית ירושלים (13/1/11), קבע בית הדין הארצי, כי אין עוד תוקף לחזקה שנקבעה בהלכת כפר רות, אולם הותיר על כנה את דרך הבדיקה המהותית שהותוותה בהלכת כפר רות. כמו כן, שב בית הדין הארצי והדגיש, כי זהות המעסיק תקבע על בסיס אבחנה בין התקשרות אותנטית ולגיטימית עם קבלן משנה, לבין הסדר פיקטיבי, שמטרתו להתחמק ממחוייבות המעסיק מתוך ניסיון להסוות את יחסי העבודה תוך פגיעה בזכויות העובד.
12.בע"ע 1218/02 Xue Bin -א. דורי- הסברה לעבודתו הנדסיים בע"מ, (20.3.13), קבע בית הדין הארצי כי על קבלן ראשי מוטלת החובה לדאוג לכך שעובדי קבלן המשנה המועסקים בחצריו יקבלו את שכרם, וכי ככל שלא עשה כן, יחוייב הקבלן בתשלום שכרם:
"על מעסיק מוטלת החובה לדאוג שעובדיו לא ינוצלו ע"י חברת כח אדם, קבלן משנה, או מעסיק במשותף. כך על קבלן ראשי מוטלת החובה לדאוג שעובדי קבלן המשנה המועסקים באתרי הבניה שלו יקבלו את שכרם. אחריות המעסיק ואחריות הקבלן הראשי כוללת בחובה את הדאגה לכך שהעובדים יקבלו את שכרם".
13.יישום עקרונות אלה על המקרה שלפני, מוביל לכלל מסקנה כי יש לראות בנתבעות מעסיקות במשותף של התובעת, וזאת החל מיום עבודתה הראשון.
14.התובעת העידה כי הוצבה לעבוד כעובדת ניקיון במשרדיה של הנתבעת 2 ובביתו של מר שמעון צרפתי (סעיף 2 לתצהיר התובעת, שורות 27-28 בע"מ 5 לפרוטוקול דיון ההוכחות; עדותה של גב' ברויטמן - שורות 27-28 בע"מ 11 לפרוטוקול). עוד עולה מהראיות שהונחו לפני, כי הנתבעת 2 היא שפיקחה בפועל על העסקתה של התובעת, שעה שהנתבעת 1 לא היתה מעורבת בהעסקתה אלא תפקידה הסתכם בתשלום שכרה פעם בחודש ובהנפקת תלושי שכרה. עוד הוכח בפני, כי הנתבעת 2 היא אף זו שהפיקה טובת הנאה כלכלית מהעסקתה של התובעת. עוד הוכח בפני, כי לאחר ניתוק יחסי העבודה שבין התובעת לנתבעת 1, המשיכה התובעת לעבוד בנתבעת 2 באמצעות חברה אחרת (עדות התובעת בעמ' 9, שורות 3-9).
15.בנסיבות אלה, על הנתבעת 2 מוטלת היתה החובה לפקח על העסקתה של התובעת ולדאוג לכך שזו תקבל את שכר העבודה ואת יתר התשלומים המגיעים לה מכח משפט העבודה המגן. הנתבעת 2 כלל לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי מילאה חובתה זו.
יתר על כן. במסגרת חקירתה הנגדית, העידה גב' ברויטמן, כי היא לא בדקה את תלושי השכר של התובעת (שורות 13-19 ושורות 25-26 בע"מ 11 לפרוטוקול).
16.העובדה שלאחר ניתוק יחסי העבודה שבין התובעת לנתבעת 1, המשיכה התובעת לעבוד בנתבעת 2 באמצעות חברה אחרת תומכת אף היא במסקנה, כי הנתבעת 2 שימשה כמעסיקה בפועל של התובעת.
17.לאמור לעיל יש להוסיף, כי הנתבעות נמנעו מחשיפת הסכם ההתקשרות ביניהן באופן שיחשוף את מהות ההתקשרות, מאפייניה, והתמורה ששילמה הנתבעת 2 לנתבעת 1 בגין העסקת התובעת.
הלכה היא, כי הימנעות מהבאת ראיה מהותית המצויה בידיו של צד למשפט, אשר היתה יכולה לתמוך בעמדתו - מקימה לחובתו של הנמנע מלהביאה חזקה שבעובדה, לפיה לו היתה מוצגת ראיה זו היתה פועלת לחובת הנמנע (ע"א 641/87 קלוגר -החברה הישראלית לטרקטורים וציוד, פ"ד מ"ד (1)); ע"א 548/78 שרון נגד לוי פד"י לה (1) 736,760; יעקב קדמי, על הראיות (מהדורת תשנ"ט), חלק שלישי עמ' 1396 – 1398.
מאחר שהנתבעות לא הציגו את הסכם ההתקשרות ביניהן, חזקה כי חשיפת הסכם ההתקשרות פועלת היתה לרעתן, באופן שהיה עולה מההסכם, כי הנתבעת 2 שילמה לנתבעת 1 סכום שאין בו כדי לכסות את מלוא שכרה וזכויותיה הסוציאליות של התובעת, ואף להותיר בידי הנתבעת 1 רווח.
18.נוכח כל האמור, ועל יסוד מבחני העזר שנקבעו בפסיקה, אני קובעת כי ההסדר בין הנתבעות איננו הסדר אותנטי ולגיטימי, ומשכך יש לראות את הנתבעות כמעסיקות במשותף, וזאת כבר מהיום הראשון להעסקה של התובעת.
האם נמסרה לתובעת הודעה לעובד כדין?
19.סעיף 1 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב – 2002 (להלן- "חוק הודעה לעובד" או "החוק"), שנכנס לתוקפו ביום 11.8.11, קובע כי על מעסיק למסור לעובד בתוך 30 ימים מיום שהעובד החל לעבוד אצלו הודעה בכתב בה יפרט את תנאי עבודתו בהתאם להוראות החוק.
20.סעיף 5א' לחוק, קובע כי בתובענה של עובד כנגד מעסיקו, בה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2 לחוק, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה בה הוא חייב לפי סעיפים 1 או 3 לחוק, תהיה חובת ההוכחה בעניין הרלבנטי על המעסיק (ראו בשינויים המחויבים - ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ- וואיל סנדוקה ומאהד סנדוקה (1.6.04), ע"ע154-10 שניידר נגד ניצנים אבטחה בע"מ (3.5.11)).
21.סעיף 2(א)(5) לחוק הודעה לעובד מחייב את המעסיק למסור לעובד פרטים בדבר "סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה ומועדי תשלום השכר...".
22.מאחר שנתגלעה בין הצדדים מחלוקת באשר לתעריף שכרה של התובעת, הרי שיש מקום להכריע תחילה, האם טופס ההודעה בדבר תנאי עבודה מיום 1.6.12 , נספח ד' לתצהירה של גב' ברויטמן, מהווה הודעה לעובד כנדרש בחוק, והאם זו נמסרה לתובעת כדין.
23.במסגרת חקירתה הנגדית של התובעת העידה האחרונה, כי החתימה על גבי המסמך אינה חתימתה (שורות 22-24 בע"מ 6 לפרוטוקול).. עדות זו לא נסתרה בחקירה נגדית או בדרך אחרת.
כמו כן, לא הובאה בפני עדות אחרת כלשהי מטעם הנתבעת בדבר נסיבות החתימה על ההודעה על תנאי עבודה, או בדבר מסירתה לתובעת.
24.לאמור לעיל יש להוסיף, כי טופס ההודעה לעובד כתוב בשפה העברית, ואילו התובעת אינה דוברת את השפה העברית, ומשכך לא הוכח בפני כי מולאה תכלית החוק, לפיה התובעת קיבלה לידיה הודעה בכתב, במסגרתה פורטו בפניה תנאי העסקתה מראש, ולא יאוחר מ-30 ימים ממועד תחילת העסקתה.
אף משכך, לא עמדה הנתבעת בחובתה בהתאם למפורט בחוק.
25.משלא מצאתי מקום לראות בנספח ד' לתצהירה של גב' ברויטמן הודעה לעובד כמשמעו בחוק הודעה לעובד, אזי הנטל להוכיח את גובה התעריף השעתי ששולם לתובע, מוטל על כתפי הנתבעות.
האם תלושי שכרה של התובעת משקפים את רכיבי השכר שקיבלה בפועל?
26. לטענת התובעת, סכימת כלל הרכיבים המצוינים בתלוש השכר מביאה למספר השעות שביצעה בפועל במכפלת התעריף השעתי שסוכם עימה -27 ₪ נטו לשעה. משכך, בפועל לא שולמו לה זכויותיה סוציאליות וגמול שעות נוספות, אף אם הדבר מצוין בתלושי שכרה.
27.מנגד טענו הנתבעות, כי תלושי שכרה של התובעת משקפים נאמנה את התשלומים אותם קיבלה בעד עבודתה. לשיטתן, התעריף השעתי של התובעת עמד על גובה שכר המינימום הנהוג בענף הניקיון.
28.לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהונח בפניי הגעתי לכלל מסקנה, כי לא עלה בידי הנתבעת לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליה, על מנת להוכיח את גרסתה.
להלן טעמיי לאמור.
29.התובעת העידה כי משך כל תקופת העסקתה, שולם לה שכר שעתי בסך של 27 ₪ לשעה, וכי מעבר לכך לא שולם לה תשלום נוסף כלשהו (סעיפים 4-5 לתצהיר התובעת; שורות 4-6 בע"מ 6 לפרוטוקול). כמו כן, העידה התובעת, כי איציק הקבלן (הקבלן - ככל הנראה הכוונה היא לנתבעת 1), סיכם עמה כי תקבל שכר בסך של 27 ₪ לשעה (שורות 25-26 בע"מ 6 לפרוטוקול).
30.מנגד, העידה גב' ברויטמן במסגרת חקירתה הנגדית, כי לא היא ערכה את תלושי שכרה של התובעת (שורות 8-9 בע"מ 11 לפרוטוקול); כי לנתבעת ישנם חמישה חשבי שכר שונים, וכי היא לא הנחתה אותם ולא נתנה להם הוראות פרטניות באשר לאופן עריכת תלושי שכרם של העובדים, לרבות באשר לתלושי השכר של התובעת (שורות 9-14 בע"מ 10 לפרוטוקול); כי אין גורם קבוע שערך את תלושי שכרה של התובעת (שורות 19-20 בע"מ 11 לפרוטוקול); וכי היא לא בדקה האם השכר שקיבלה התובעת בהתאם לתלושי שכרה שיקף מכפלה אריתמטית של מספר שעות עבודתה במכפלה של 27 ₪ לשעה (שורות 13-19 ושורות 25-26 בע"מ 11 לפרוטוקול).
31.בנסיבות אלה, מצאתי להעדיף את גרסת התובעת.
32.לאמור לעיל יש להוסיף, כי העובדה שהנתבעת בחרה שלא להעיד את הגורם שעורך את תלושי שכרה של התובעת, הגם שעדותו עשויה היתה להוות ראיה מהותית לבירור לב המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, פועלת לחובתה של התובעת.
33.יתר כל כן. וזה העיקר. תלושי השכר של התובעת מתיישבים עם גרסת התובעת, ועולה מהם באופן ברור, כי שכר הנטו אותו קיבלה מהווה מכפלה של שעות עבודתה ב-27 ₪ נטו, בהפחתת הניכויים שבוצעו משכרה. כך למשל, בחודש 2/13 עבדה התובעת 208.5 שעות ושכרה עמד על סך של 5,630₪ נטו (בטרם ביצוע ניכויים); בחודש 3/13 עבדה התובעת 210.5 שעות ושכרה עמד על סך של 5,684₪ נטו (בטרם ביצוע ניכויים); בחודש 4/13 עבדה התובעת 206 שעות ושכרה עמד על סך של 5,562 ₪ נטו (בטרם ביצוע ניכויים), וכך הלאה.
מבדיקת יתר תלושי השכר של התובעת עולה, כי כך הדבר ביחס לכל תלושי שכרה.
34.לאמור לעיל יש להוסיף, כי הגם ששכר המינימום בענף הניקיון עודכן בחודש 3/14, בהתאם לצו ההרחבה משנת 2014, המשיכה הנתבעת 1 להנפיק לתובעת תלושי לפי שכר שעתי בשיעור של 23.12 ₪ וזאת עד לתום תקופת ההעסקה.
35.כמו כן, כשנשאלה התובעת במסגרת חקירתה הנגדית, מדוע לא הלינה בזמן אמת על כך שתלושי השכר אינם משקפים נאמנה את רכיבי שכרה, היה בפיה הסבר מניח את הדעת:
"ש. כל הזמן הזה את עבדת בזמן שכתוב לך שהרווחת 22 ₪ לשעה בתלוש ולא אמרת כלום לאף אחד?
ת.בגלל שרציתי עבודה להתפרנס לא אמרתי כלום. מה שהם רשמו בתלוש היינו מ קבלים ככה, בלי לבדוק".
(שורות 27-30 בע"מ 6 לפרוטוקול)
ובהמשך:
"ש.פעם פנית למישהו וטענת שהמשכורת שלך לא בסדר?
ת.אני לא יודעת חוקים ואני לא קוראת. אני יודעת שהייתי מקבלת 27 ₪ לשעה. ככה הייתי עושה חישוב. מה שהם רשמו שם שעות נוספות זה לא נכון. אבל מה שנכון זה שהבטיחו לי 27 ₪ לשעה".
(שורות 6-8 בע"מ 8 לפרוטוקול)
36.נוכח כל האמור, שוכנעתי, כי בין הצדדים סוכם על תשלום שכר שעתי בסך 27 ₪ נטו וכי תלושי השכר שהונפקו לתובעת משקפים את תשלום שכר היסוד במכפלת שעות עבודתה בלבד, כך שבפועל לא שולמו לה זכויות סוציאליות כמפורט בתלושי השכר.
37.לאחר שהגעתי למסקנה זו, הגיעה העת לדון ברכיבי התביעה.
גמול עבור עבודה בשעות נוספות:
38.לטענת התובעת, עבדה שעות נוספות מידי חודש אולם לא קיבלה גמול בעבור שעות אלה, וכך היא אף העידה (סעיפים 8-9 לתצהיר התובעת).
הנתבעות לא חלקו על כך שהתובעת עבדה שעות נוספות בהתאם למפורט על ידה, אלא שלטענתן שולם לתובעת גמול עבור עבודה בשעות נוספות בהתאם לזכאותה בדין, כמפורט בתלושי השכר.
39.בשים לב לקביעה לפיה הרישום בתלושי השכר אינו משקף נאמנה את הסכומים ששולמו לתובעת, וכי בפועל שולם לתובעת שכר יסוד בלבד בהתאם לתעריף הנטען על ידה, הוכח בפני כי התובעת לא קיבלה גמול בעד השעות הנוספות אותן עבדה.
40.מאחר שאין בנמצא תחשיב נגדי מטעם הנתבעות, ומאחר והוכח בפני כי התעריף השעתי ששולם לתובעת הוא 27 ₪ נטו לשעה ולא כפי המופיע בתלושי השכר, תחשיב התובעת מתקבל.
יוער, כי בסעיף 37 לכתב התביעה העמידה התובעת רכיב זה על סך של 12,195 ₪, ואולם בסעיף 9 לתצהירה הפחיתה התובעת רכיב זה לסך של 11,337 ₪.
משכך, זכאית התובעת לגמול שעות נוספות, בהתאם לסכום המפורט על ידה בסעיף 9 לתצהירה - 11,337 ₪ נטו.
41.באשר לפיצויי ההלנה - כפי שפורט לעיל, לתובעת שולם שכר יסוד בלבד, על אף שהעובדה שהתובעת עבדה שעות נוספות, היתה ידועה לנתבעות, בכח ובפועל. הנתבעות הפרו, אפוא, ביודעין, ולכל אורך תקופת העסקתה של התובעת, את חובתן לשלם לה גמול שעות נוספות.
בנסיבות אלה, יש מקום לחייב את הנתבעות בפיצויי הלנת שכר בגין אי תשלום גמול שעות נוספות.
42.לאחר שנתתי דעתי לנסיבות העניין, לרבות לעובדה שרכיב פיצויי ההלנה התיישן ביחס למרבית תקופת ההעסקה, מצאתי להעמיד את סכום הפיצוי על סך של 3,000₪.
פדיון חופשה שנתית:
43.לטענת התובעת, משך כל תקופת העסקתה לא ניצלה חופשה, ובתום תקופת העסקתה, לא קיבלה פדיון חופשה שנתית.
44.מנגד, טענות הנתבעות, כי התובעת קיבלה במהלך תקופת העסקתה, דמי חופשה בסך של 2,318 ₪, כנגד ניצול, וזאת בהתאם למפורט בתלושי שכרה, וכי היא נותרה חבה לתובעת סך שך 2,285.12 ₪, אותם זכאית היא לקזז כנגד חובה של התובעת כלפי הנתבעת בגין אי מתן הודעה מוקדמת ושווי נקודות זיכוי.
45.בשים לב למסקנה לפיה תלושי השכר אינם משקפים נאמנה את רכיבי השכר המופיעים בהם, אין בידי לקבל את טענת הנתבעות לפיה שולמו לתובעת דמי חופשה במהלך תקופת העסקתה.
התובעת אף העידה, כי משך כל תקופת העסקתה לא ניצלה חופשה, וכי בתום תקופת העסקתה, לא קיבלה פדיון חופשה שנתית (סעיפים 17-18 לתצהירה).
46.יתר על כן. עיון בדוחות הנוכחות שהוגשו במסגרת תצהיר גילוי המסמכים מטעם הנתבעת 1, מעלה אף הוא, כי לא שולמו לתובעת דמי חופשה כנגד ניצול. כך למשל, בחודש 8/12 צוין בדו"ח הנוכחות כי התובעת ניצלה יום חופשה ביום 13.8.12 ועבדה בפועל 224.5 שעות מעבר לכך. בתלוש השכר צוין, אמנם, כי התובעת ניצלה יום חופשה אחד, אולם, בפועל קיבלה היא באותו החודש שכר נטו בסך של 6,062 ₪, המהווה תשלום עבור 224.5 שעות עבודה במכפלת תעריף של 27 ₪ נטו לשעה (כשהסכום עוגל בחמישים אגורות כלפי מעלה). בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את הטענה לפיה התובעת קיבלה דמי חופשה כנגד ניצול חופשה.
47.משכך, ובהיעדר ראיה לכך שהתובעת קיבלה תשלום עבור דמי חופשה בפועל, זכאית היא לפדיון חופשה שנתית.
48. סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 (להלן- חוק חופשה שנתית) קובע, כי פדיון החופשה ישולם לפי השכר האחרון עובר להפסקת העבודה.
49.בשים לב למסקנה לפיה התעריף השעתי ששולם לתובעת היה 27₪ נטו, יש לחשב את פדיון חופשה לפי תעריף זה.
50. בהתאם לסעיף 3 לחוק חופשה שנתית, זכאית התובעת ל - 14 ימי חופשה בשנה ול-36 ימי חופשה בכל תקופת העסקתה (במונחים של "ימי לוח").
51.מאחר שהתובעת היתה עובדת שעתית, זכאית הוא לפדיון החופשה בסך מכפלת מספר ימי החופשה להם היא זכאית ב"שכר העבודה היומי הממוצע", שהוא: "הסכום היוצא מחילוק שכר רבע השנה שקדמה לחופשה למספר תשעים; היו ברבע השנה כאמור חדשי עבודה לא-מלאה, יחושב השכר היומי הממוצע לפי רבע השנה של העבודה המלאה ביותר שבשנים-עשר החדשים שקדמו לחופשה, הכל לפי בחירת העובד" (סעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית).
52.השכר הרבעוני של שלושת חודשי ההעסקה המלאים ביותר בשנה שקדמה למועד סיום עבודתה של התובעת (1/15) במגבלה של 186 שעות רגילות הוא 15,066 ₪ נטו (27 ₪ נטו * 186 שעות * 3 חודשים). לפיכך, "שכר העבודה היומי הממוצע", קרי "שווי" יום החופשה, הוא 167.40 ₪ נטו (15,066/90).
משכך, זכאית התובעת בגין כל תקופת העסקתה לפדיון חופשה בסך של
6,026.4₪ נטו (167.40 ₪ * 36 ימים).
דמי הבראה:
53.התובעת טענה, כי לאורך כל תקופת העסקתה לא שולמו לה דמי הבראה.
מנגד טענות הנתבעות, כי שולמו לתובעת דמי הבראה בסך של 2,168 ₪, כמפורט בתלושי השכר, וכי בנסיבות אלה, נותר הפרש לטובת התובעת בסך של 2,368 ₪, אותן הן זכאיות לקזז כנגד חובת התובעת כלפיהן בגין אי מתן הודעה מוקדמת ושווי נקודות זיכוי.
54.נוכח הקביעה, כי הרישום בתלושי השכר אינו משקף תשלום בעד זכויותיה הסוציאליות של התובעת, אין בידי לקבל את טענת הנתבעות לפיה שולם לתובעת סך של 2,168 ₪ בגין דמי הבראה.
55.באשר לתחשיב – התובעת זכאית בעבור שתי שנות העסקתה האחרונות לתשלום עבור 6 ימי הבראה בהתאם לתעריף של 378 ₪ (בהתאם להסכם הקיבוצי הכללי בדבר תשלום דמי הבראה שהוראותיו הורחבו בצו הרחבה (י"פ 4689 התשנ"ט 189)), לפי ול-5 ימי הבראה בהתאם לתעריף של 423 ₪ (לאחר כניסתו לתוקף של צו ההרחבה משנת 2014). בסך הכל, זכאית התובעת לדמי הבראה בסך של 4,383₪.
דמי חגים:
56.לטענת התובעת, לא שולמו לה דמי חגים משך כל תקופת העסקתה, ולפיכך זכאית היא לתשלום בעבור 21 ימי חג, שחלו בתקופת העסקתה.
מנגד טענו הנתבעות, כי במהלך תקופת העסקתה שולמו לתובעת דמי חגים בסך של 1,526.3 ₪ כמפורט בתלושי השכר, וכי נותר הפרש לטובת התובעת בסך של 1,860.08 ₪, אותו זכאיות הן לקזז כנגד חובה של התובעת כלפיהן בגין אי מתן הודעה מוקדמת ושווי נקודות זיכוי.
57. צו ההרחבה הכללי במשק אשר הרחיב את הוראות הסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות, דמי חגים וימי אבל מיום 1.12.1996 קובע בסעיף 7 (א) כדלקמן:
"עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא הסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג השבועות ויום העצמאות).
עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת".
58.תכליתם של דמי החגים הוא לפצות את עובדים יומיים או שעתיים שאינם מקבלים משכורת חודשית, ושבעקבות החגים לא קיבלו שכר עבודה, שכן באותם ימים לא עבדו (ע"ע 300360/98 נחום צמח נ' ש.א.ש קרל זינגר (צפון) בע"מ).
59.בהתאם לדין, הנטל להוכיח שהעובד נעדר מעבודתו סמוך ליום החג, מוטל על המעסיק (ע"ע 778/06 איוון מטיאשצ'וק נ' שלג לבן (1980) בע"מ, 28.5.07).
60.נוכח הקביעה, כי הרישום בתלושי השכר משקף שכר יסוד בלבד, אין בידי לקבל את טענת הנתבעות לפיה התובעת קיבלה סכום כלשהו בגין דמי חגים.
61.הנתבעות נמנעו מלהציג גרסה בעניין זה ולא הוכיחו, כי התובעת נעדרה בסמוך לימי החג מיוזמתה.
לפיכך, הנתבעות לא עמדו בנטל להוכיח כי התובעת נעדרה מעבודתה סמוך לימי החג.
62.בנסיבות אלה, זכאית התובעת לדמי חגים בסכום הנתבע על ידה – 4,536 ₪.
פיצוי בגין היעדר הפרשות לקרן הפנסיה:
63.לטענת התובעת, זכאית היא לפיצוי חלף הפרשות לקרן הפנסיה בסך של 8,125 ש"ח.
מנגד טענו הנתבעות, כי בהיות התובעת מבקשת מקלט אין היא זכאית לביצוע תשלומים לקרן הפנסיה, ואולם, לפנים משורת הדין, שולם לה במהלך תקופת עבודתה סך של 5,847 ₪ חלף הפרשות לקרן הפנסיה, וכי יש לקזז סכום זה מכל סכום שייפסק לזכות התובעת.
64.הלכה פסוקה היא כי קיימת חובה על מעסיק לבצע הפרשות עבור כל עובד לפנסיה בתנאים הקבועים בצו ובהעדר הפרשה שכזו, יש לחייבו בתשלום פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות כדין בשיעור ההפרשות שלא בוצעו (ע"ע 137/08 מטין אילינדז - פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניין (22.8.10) ; בר"ע 36959-06-15 Musabal Abdalla - טלרן אחזקות ונקיון (2000) בע"מ (15.7.15)).
בענין אבקר (בר"ע 51823-10-14 י.ב. שיא משאבים בע"מ - היטם אבקר,(26.2.15), להלן – ענין אבקר) קבע בית הדין הארצי כי יש להחיל את ההלכות החלות בעניינם של עובדים זרים אף על מבקשי מקלט. בהתבסס על פרשת אילינדז קבע בית הדין הארצי, כי הנתינים הזרים מבקשי המקלט זכאים אף לפיצוי חלף אי ביצוע הפרשות לפנסיה.
עתירה שהוגשה בבג"צ 1953/15 י.ב. שיא נ' בית הדין הארצי לעבודה כנגד פסק דין זה, נדחתה.
65.משכך, טענת הנתבעות לפיהן אין התובעת זכאית לפיצוי חלף הפרשות לקרן הפנסיה, בשל היותה מבקשת מקלט - נדחית.
66.בשים לב למסקנה לפיה תלושי השכר אינם משקפים נאמנה את התשלומים ששולמו לתובעת, אין בידי לקבל את טענת הנתבעות שולמו לתובעת סכומים חלף הפרשות לקרן הפנסיה.
67.באשר לתחשיב –באשר לתקופה שמחילת העסקתה ועד לחודש 2/14 (כולל) היה על הנתבעות להפריש לתובעת סכומים לקרן הפנסיה בשיעור של 6% משכר היסוד של התובעת, קרי 21 חודשיםX5,022 ₪ לחודשX 6%= ובסה"כ 6,323₪.
בהתאם לצו ההרחבה משנת 2014, החל מחודש 3/14 ועד לתום תקופת העסקתה, זכאית התובעת להפרשות בשיעור של 7% משכרה לרבות בגין עבודה בשעות נוספות, וזאת מכח צו ההרחבה שנכנס לתוקפו ב – 3/14- קרי 7% X 2,202 שעות עבודה ובסה"כ 4,161₪.
68.בסך הכל, זכאית התובעת לפיצוי חלף הפרשות לקרן הפנסיה בסך של 10,484 ₪ נטו.
מאחר שבמסגרת תצהיר עדותה הראשי, הפחיתה התובעת את הסכום הנתבע ברכיב זה לסך של 8,125 ₪, אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובעת פיצוי חלף הפרשות לקרן הפנסיה בסך של 8,125 ₪.
נסיבות סיום ההעסקה והזכויות הנובעות מכך
69.לטענת התובעת, עבודתה הסתיימה עקב סיום ההתקשרות שבין הנתבעות. עוד ציינה התובעת, כי הממונים עליה לא הציעו לה לעבוד במקומות עבודה חלופיים ומסרו לה כי אין עבורה עבודה במקומות אחרים. עוד טענה התובעת, כי זכאית היא לפיצויי פיטורים אף אם המשיכה לעבוד באותו מקום עבודה.
70.לטענת הנתבעות, התובעת הייתה עובדת של הנתבעת 1 בלבד ורק לה הייתה הסמכות לפטרה. הנתבעות לא חלקו על הטענה, כי ביום 31.12.14 אכן הסתיימה ההתקשרות ביניהן, אלא שלטענתן כל העובדים שלא הוצע להם להמשיך ולעבוד בשירות הנתבעת 1 פוטרו וקיבלו מכתבי פיטורים והודעה מוקדמת. התובעת לא קיבלה מכתב פיטורים היות והיתה אמורה להמשיך לעבוד בשירות הנתבעת 1 בפרויקטים אחרים. לטענת הנתבעות, בנסיבות אלה, התובעת היא שהתפטרה מעבודתה. הנתבעות הוסיפו, כי מעדותה של התובעת עולה כי המשיכה לעבוד באותו מקום עבודה. עוד ציינו הנתבעות, כי בפועל שילמו לתובעת פיצויי פיטורים בסך של כ -3,417 ₪ במהלך תקופת העסקתה, כפי שעולה מתלושי השכר של התובעת.
71.לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולכלל הראיות שהובאו בפני, מצאתי להעדיף את גרסתה של התובעת על פני זו של הנתבעות. ויפורט.
72.התובעת העידה כי הממונים עליה הודיעו לה כי אין עוד עבודה עבורה באתר בו עבדה או באתר אחר (סעיף 10 לתצהיר התובעת). אף במסגרת חקירתה הנגדית חזרה התובעת על גרסתה, והעידה כי:
"ת. אמרו לי שהקבלן סיים לעבוד שם ולא היה עם מי לדבר.
ש. את אומרת שהממונים עליך מטעם החברה הודיעו לך שאין עבודה יותר בשבילך. מי היה הממונה שלך?
ת. האנשים שנמצאים במשרד אמור לי שהקבלן סיים
ש. מי אמר? מה שמו?
ת. האשה שהייתי עובדת אצלם בתוך הבית
ש. מה שמה?
ת. שולה. שהייתי עובדת אצלה בתוך הבית""
(שורות 18-28 בע"מ 8 לפרוטוקול).
עדותה זו של התובעת לא נסתרה בחקירה נגדית, או בדרך אחרת.
73.יתר על כן. הנתבעת 1 נמנעה מלפרט אילו הצעות עבודה הוצעו לכאורה לתובעת, מי הציע לה עבודה, ובאילו אתרים, אלא העידה באופן כללי ולאקוני, כי "כל העובדים אשר לא היו אמורים להמשיך, קיבלו מכתבי פיטורים כולל הודעה מוקדמת. התובעת בעניינו לא קיבלה מכתב פיטורים, היות והיתה אמורה להמשיך לעבוד בשיא משאבים באתר עבודה אחר בקרבת מקום, שכן לחברת שיא משאבים קיימים מספר רב של פרויקטים של ניקיון" (סעיף 24 לתצהירה של הגב' ברויטמן). בכך לא די על מנת להוכיח כי הוצעה לתובעת משרה חלופית.
הנתבעות אף לא צירפו אסמכתא או ראיה אחרת כלשהי שיש בה כדי ללמד על כך שאכן הוצעה לתובעת משרה חלופית, ואף לא הוצגו מכתבי הפיטורים שלגרסתן נמסרו לעובדים אחרים שהוחלט שלא להמשיך ולהעסיקם.
74.בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את טענות הנתבעות לפיה הוצעה לתובעת עבודתה חלופית בעקבות סיום ההתקשרות בין הנתבעות.
75.אף אם התובעת המשיכה לעבוד באותו מקום עבודה, הרי שמכח הוראת סעיף 33 לצו ההרחבה בענף הניקיון שהרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הניקיון, שמספרו 7035/2013, חלה על הנתבעת 1 החובה לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בעת חילופי מעסיקים.
76.סיכומים של דברים - התובעת זכאית לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת. משכך, ממילא, נדחית טענת קיזוז בגין אי מתן ההודעה המוקדמת שטענו הנתבעות.
77.נוכח הקביעה לפיה תלושי שכרה של התובעת משקפים תשלומים בעד שכר יסוד בלבד, אין בידי לקבל את טענת הנתבעות לפיה קיבלה התובעת סכום כלשהו על חשבון פיצויי הפיטורים במהלך תקופת העסקתה.
78.נוכח המסקנה כי שכרה השעתי של התובעת היה 27 ₪ נטו לשעה, ובהעדר תחשיב נגדי מטעם הנתבעות, מתקבל תחשיב התובעת לפיה זכאית היא לפיצויי פיטורים בסך של 12,974 ₪ נטו (27₪נטו לשעהX 186 שעות לחודש)X 31 חודשים /12 חודשים).
79.כמו כן, מאחר שהתובעת עבדה 31 חודשים לפי שכר של 27 ₪ נטו לשעה, מתקבלת טענת התובעת לפיה זכאית היא לתמורת הודעה מוקדמת בגובה של שכר חודש אחד, בסך של 5,022 ₪ נטו, כנטען על ידה.
קיזוז שווי נקודות זיכוי
80.לטענת הנתבעות, מאחר שהתובעת היא מבקשת מקלט, הוענקו לה 2.25 נקודות זיכוי ממס הכנסה.
גב' ברויטמן הצהירה, כי ביום 4.12.12 פנתה רשות המיסים לנתבעת 1 ביחס לשומות 2008-2010 והודיעה לה כי מבקשי מקלט אינם זכאים ל 2.5 נקודות זיכוי ולפיכך נתבעו הפרשים לתקופה הנ"ל.
עוד הצהירה גב' ברויטמן, כי ביום 10.12.15 קיבלה הנתבעת 1 מכתב דומה ביחס לשומות 2011-2013.
הנתבעת 1 הגישה ערר על תביעה זו, אשר תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי. גב' ברויטמן הוסיפה, כי ביום 1.1.14 נמסרה לתובעת הודעת על קיזוז נקודות הזיכוי בשפתה (נספח ח' לתצהירה של הגב' ברויטמן).
בנסיבות אלה, טוענות הנתבעות כי יש לקזז מכל סכום שייפסק לתובעת את חוב המס שנוצר לה בגובה ערכן הכספי של נקודות הזיכוי שניתנו לה, בסך 14,811.09₪. מתוך סכום זה, קיזזה הנתבעת 1 לתובעת בפועל סך של 9,044 ₪ בינואר 2014, שעה שערכה לה גמר חשבון, משסברה כי התובעת התפטרה מעבודתה, שכן העובדה שיצאה באותה העת לחופשת לידה נודעה לה רק בדיעבד.
81.מנגד טענה התובעת, כי שומת המס לשנים 2008-2010 אינה רלבנטית לגביה. עוד היא טענה כי לא קיבלה את ההודעה מיום 1.1.14, נספח ח' לתצהירה של הגב' ברויטמן.
לבסוף טענה התובעת, כי סוכם עמה על שכר נטו בשיעור של 27 ₪ לכל שעת עבודה, ומשכך אין היא חבה בתשלומי מס כלשהם. בנסיבות אלה, יש ליתן משקל מכריע לאינטרס ההסתמכות של התובעת.
82.בענין אבקר עמדה סוגיה זו לדיון וכך נפסק:
"מקום בו מחויב המעסיק בתשלום מס ההכנסה שהיה על העובד לשלם, לא מן הנמנע כי יתאפשר למעסיק "לחזור" אל העובד. ככלל, עובד רשאי להניח כי מעסיקו נוהג כדין ומנכה משכרו את אשר יש לנכות. השאלה אימתי יתאפשר למעסיק שטעה בניכוי המס לחזור אל העובד צריכה להיבחן בכל מקרה בנסיבותיו. כך למשל יש לבחון האם סוכם עם העובד על שכר "נטו" או על שכר "ברוטו", ואם סוכם על שכר "ברוטו" יש לבחון את התנהגות הצדדים, בדומה למקרים בהם משולם לעובדים שכר ביתר מתוך טעות (השוו: ע"ע (ארצי) 39/99 יהושע אסרף – מדינת ישראל, פד"ע לז 179 (2001); וע"ע (ארצי) 704-06 קרן מחקרים רפואיים – לורין קדם (23.9.2008)). כך בין היתר, יש לבחון את תרומת המעסיק או העובד לטעות. במקרה הנוכחי אין לחברה טענה כי המשיבים הטעו אותה. טענתה מתמקדת בטעות בהנחה שהניחה כי המשיבים זכאים ליהנות מנקודות הזיכוי לתושב. גם אם כך הוא, הרי משהתגלתה הטעות, היה על החברה, לכל הפחות, ליידע את המשיבים כי חלה טעות וכי קיימת אפשרות שידרשו לשלם בגין העבר ומכאן ואילך מס הכנסה, וכי שכרם יהיה נמוך יותר מהשכר שהם סבורים כי הם משתכרים, וכפי ששולם להם עד אותו מועד. החברה לא פעלה כך, לא במועד ביקורת הניכויים של מס הכנסה וגם לא במועד בו נדחתה השגתה. יתר על כן, גם לאחר חודש דצמבר 2012 עת התבררה לה ה"טעות" שבחישוב, היא המשיכה לשלם את שכרם על פי אותה "נוסחה" של נקודות זיכוי. במחדלה, אפשרה החברה למשיבים להמשיך ולהסתמך על המצג שיצרה כלפיהם בדבר שיעור השתכרותם. בנסיבות אלה, בהן החברה ידעה על הטעות ולא יידעה את העובדים, המשיכה לשלם להם את שכרם באותו השיעור כאילו לא אירע דבר, וגרמה להם להמשיך ולהסתמך על הכנסתם נטו, הביעה החברה לכאורה את הסכמתה על דרך התנהגות, להותרת תשלומי השכר ללא שינוי. זאת, תוך לקיחת הסיכון, כי תידחה עמדתה בהליכים שניהלה והיא מנהלת כנגד החלטת רשויות המס, וכי תחויב בתשלום ערך נקודות הזיכוי. מכל מקום, ואף אם אין לראות בכך הסכמה, יש לתת לאינטרס ההסתמכות של העובדים משקל גבוה יותר ולדחות את טענת החברה לקיומה של זכות להשבת סכומי מס ההכנסה אותם תחוב, אם תחוב בהמשך."
83.כפי שפורט לעיל, הוכח בפני כי סוכם בין הצדדים על תשלום שכר נטו בשיעור של 27 ₪ לשעת עבודה. בנסיבות אלה, ממילא חבויות המס, ככל שקיימות, חלות על הנתבעות, ולא על התובעת. בכך די כדי לדחות את טענת הקיזוז.
84.עוד ייאמר, אף כי למעלה מן הצורך, כי מעדותה של גב' ברויטמן, עולה כי הנתבעת 1 טרם שילמה את חוב המס לרשויות המס, והערר שהגישה בעניין זה, כאמור, תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי. משלא הוכח בפני כי הנתבעת 1 נשאה בפועל בתשלום כלשהו בגין חוב המס הנטען, אזי ממילא לא קמה לה זכות הקיזוז כלפי התובעת.
85.לא זו אף זו. הגם שהנתבעת 1 ידעה על עמדת רשות המיסים עוד בדצמבר 2012, לא הודיעה לתובעת על כך לתובעת במועד, אלא, לגרסתה, רק 2014 (נספח ח' לתצהירה של הגב' ברויטמן), ואף המשיכה לשלם לתובעת לאחר קבלת ההודעה מרשויות המס את שכרה על פי חישוב נקודות הזיכוי כפי שעשתה קודם לקבלת השומה.
בנסיבות אלה, רשאית היתה התובעת להסתמך על הסיכום בין הצדדים, לפיו שכרה הוא 27 ₪ נטו. על פיס פסיקת בית הדין הארצי, אינטרס ההסתמכות, די בו כדי לדחות את טענת הקיזוז,זאת בפרט בשים לב לעובדה שטענת הקיזוז מבוקשת כנגד זכויות סוציאלית קוגנטיות (להבדיל מזכות חוזית) כך ש"יש ליתן משקל לציפיה לקבלתה מעצם היותה קוגנטית, כך שזו לא תרוקן ממשמעות כלכלית בדרך של קיזוז" (ע"ע 11534-01-16 BASHIR SALIH MOSAB – קבוצת אלון בע"מ 19.6.17; עוד ראו בעניין זה: ענין אבקר; בר"ע 51717-06-15 י.ב. שיא משאבים בע"מ – DESTA ONON ADHANOM ׁׁׁׁ(21.12.15)).
86.במאמר מוסגר ייאמר, כי לא מצאתי אף לקבל את גרסתה של גב' ברויטמן לפיה ידעה את התובעת בדבר חבותה הנטענת לשאת בתשלום המס בינואר 2014, או כי מסרה לה את המכתב במסגרתו ניתנה הודעת קיזוז נקודות הזיכוי, נספח ח' לתצהירה, שכן לא הומצא כל אישור בכתב בדבר מסירתו לתובעת והתובעת אף לא נחקרה בעניין זה בחקירה נגדית. יתר על כן, גב' ברויטן הצהירה כי התובעת נעלמה מעבודתה בחודש דצמבר 2013 מבלי להודיע על כך וביקשה לשוב לעבודתה רק בחודש אפריל 2014 (סעיף 7 לתצהירה).בנסיבות אלה, לא נהיר, הכיצד נמסרה לה ההודעה, ומתי, מה גם שלגרסת הנתבעת קיזזה לה את ערך נקודות הזיכוי, כבר בחודש דצמבר 2013, משעה התובעת לא הופיעה לעבודתה (סעיף 27 לכתב ההגנה).
לאמור לעיל יש להוסיף, כי גב' ברויטן העידה, כאמור, שההודעה ביחס לשומות המס לשנים 2008-2010 התקבלה בדצמבר 2012, ואילו ההודעה ביחס לשומות המס התקבלה בדצמבר 2015. משכך, ההודעה מינואר 2014, יכול ותתייחס אך לשנים 2008-2010, שממילא כלל אינן רלבנטיות לתובעת, משעה שזו החלה לעבוד בשירות הנתבעת 1 רק ביוני 2012.
87.עוד ייאמר, אף זאת למעלה מן הצורך, כי לא הוכח בפני כי התובעת נתנה הסכמתה, וודאי שלא הסכמתה בכתב, לקיזוז סכומים כלשהם משכרה, ומשכך ממילא לא הוכח בפני כי שווי נקודות הזיכוי מהווה חוב בלתי שנוי במחלוקת. מסיבה זו, קיזוז סכומים משכרה של התובעת, במהלך תקופת העסקתה, מנוגד להוראותיו של סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (עוד ראו בהקשר זה את הנפסק לאחרונה, בע"ע 64836-09-16 י.ב. שיא משאבים בע"מ - Gebre Okubazg (9.8.17)).
88.נוכח כל האמור, דין טענת הקיזוז – להידחות.
ׁׁׁסוף דבר:
89.התביעה מתקבלת במלואה.
הנתבעות תשלמנה לתובעת ביחד ולחוד בתוך 30 ימים מיום שיומצא להן פסק הדין, את הסכומים המפורטים להלן:
א. גמול עבור עבודה בשעות נוספות בסך 11,337 ₪נטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.4.15 ועד התשלום בפועל;
ב.פיצויי הלנת שכר בסך של 3,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.4.15 ועד התשלום בפועל;
ג.פדיון חופשה שנתית בסך 6,026.4 ₪ נטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.4.15 ועד התשלום בפועל;
ד.דמי הבראה בסך 4,383₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.4.15 ועד התשלום בפועל;
ה.דמי חגים בסך 4,536 ₪ נטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.4.15 ועד התשלום בפועל;
ו.פיצוי בגין הפרשות לקרן פנסיה (חלק המעסיק) בסך 8,125 ₪ נטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.4.15 ועד התשלום בפועל;
ז.פיצויי פיטורים בסך 12,974 ₪ נטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.4.15 ועד התשלום בפועל;
ח.תמורת הודעה מוקדמת בסך 5,022₪ נטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.4.15 ועד התשלום בפועל;
90.בהתחשב בכך שהתובעת הגבילה את סכום תביעתה לסך 50,000 ₪ יוגבל סכום פסק הדין לסכום האמור. הסכום הנ"ל ישולם לתובעת בתוך 30 ימים מיום שיומצא לנתבעות פסק הדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
91.כמו כן תישאנה הנתבעות ביחד ולחוד בהוצאות התובעת בסך 2,500 ₪ ובשכ"ט עורך דינה בסך 8,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
זכות ערעור תוך 30 יום לבית הדין הארצי בירושלים מיום קבלת פסק הדין.
ניתן היום, ח' אלול תשע"ז, (30 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
