פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט יוסף יוספי; ב"ל 25148-01-15), שבו נדחתה תביעתה של המערערת בדבר זכאותה לקצבת שאירים בגין פטירתו של מר ה' ס' ז"ל (להלן - המנוח) ביום 8.2.2014.

רקע עובדתי 

המערערת והמנוח לא היו נשואים.

אין מחלוקת כי המערערת והמנוח היו ידועים בציבור משנת 1982 עד יום 31.5.2011.

אין מחלוקת כי המערערת והמנוח לא התגוררו באותה דירה מאז חודש יוני 2011. בחודש יוני 2011 אושפז המנוח בבית חולים סורוקה. לאחר מכן התגורר כשנה וחצי במסגרת הדיור "משען" (להלן – משען), תחילה במחלקה סיעודית ובהמשך במחלקה חצי סיעודית – טיפולית; לאחר מכן התגורר בדירה שכורה ברח' עין גדי עם מטפלת, כ- 13 חודשים עד לפטירתו. (הסיבות למגורים הנפרדים כמו גם שאלת מערכת היחסים בין המנוח לבין המערערת בתקופה זו שנויות במחלוקת).

המנוח נפטר ביום 8.2.2014.

המוסד לביטוח לאומי (להלן גם – המוסד) דחה את תביעתה של המערערת לגמלת שאירים בנימוק כי לא הייתה ידועה בציבור של המנוח ולא התגוררה עמו בעת פטירתו.

הוראות החוק החלות בענייננו:

תנאי הזכאות לתשלום קצבת שאירים עוגנו בסעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי, [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן – החוק או חוק הביטוח הלאומי) הקובע לאמור:

גמלת שאירים

252. (א) נפטר מבוטח, ישלם המוסד מענק לפי הוראות סעיף 255 או קצבת שאירים חודשית באחד משיעורים אלה:

(1) 17.7% מהסכום הבסיסי -

(א) לאלמנה שעמה ילדים;

(ב) לאלמן שעמו ילדים, כל זמן שהילדים עמו;

(ג) לאלמנה או לאלמן שהם בני 50 שנים ומעלה;

(2) 13.3% מהסכום הבסיסי - לאלמנה או לאלמן שהם בני 40 שנים ומעלה ועדיין אינם בני 50 שנים ולא נתקיים בהם אחד התנאים שבפסקה (1)(א) ו-(ב)..."

סעיף 238 לחוק מגדיר את המושגים "אלמנה" (ו-"אלמן") לעניין הזכות לגמלת שאירים לאמור:

"אלמנה" - מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא -

(1) מי שהיתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 שנים ומעלה - פחות מחצי שנה, ולא ילדה לו ילד;

(2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו; פסקה זו לא תחול על אשה שבעת פטירתו של המבוטח שולמה בעדה תוספת תלויים לפי סעיפים 200 או 244;

ההגדרה של המושג "אשתו", שאליה מפנה ההגדרה של המושג "אלמנה" כאמור, מופיעה בסעיף 1 לחוק לאמור: "לרבות הידועה בציבור והיא גרה עמו".

פסק דינו של בית הדין האזורי:

המערערת העלתה שתי טענות בבית הדין האזורי:

1. האחת - על פי סעיף 238(2) לחוק, החל על כל אלמנה, בין אם הייתה נשואה למבוטח ובין אם הייתה ידועה בציבור של המבוטח, היא זכאית לגמלת שאירים. זאת, כיוון שגם אם ייקבע כי מיוני 2011 הייתה נפרדת מהמנוח, פרידה זו הייתה בת פחות משלוש שנים, שכן כאמור המנוח נפטר בחודש פברואר 2014.

2. השנייה – בנסיבות המקרה, למרות שמאז חודש יוני 2011 היא לא התגוררה עם המנוח, יש לראות בה כידועה בציבור של המנוח עובר לפטירתו.

בפני בית הדין האזורי העידו: מטעם המערערת – המערערת; מר אליעז, חברו של המנוח; מר גבאי, חתנה של המערערת. כמו כן, התקבלה כראייה מטעם המערערת הודעתה לחוקר המוסד של גב' ג'נט דדיה, שכנתם של המערערת והמנוח. מטעם המוסד העיד מר ש' ס', בנו של המנוח.

בית הדין האזורי דחה את שתי טענותיה של המערערת, כמפורט להלן.

בהתאם לפסיקה על מנת שידועה בציבור של מבוטח תיחשב כ"אלמנה" לצורך סעיף 238 לחוק נדרש שיתקיימו שני תנאים מצטברים – בשעת פטירתו של המבוטח היא הייתה ידועה בציבור כאשתו ובשעת פטירתו של המבוטח היא גרה עמו. על כן, נדחתה טענתה של המערערת בדבר זכאותה לגמלת שאירים על פי הוראת סעיף 238(2) לחוק.

בכל הנוגע למערכת היחסים ששררה בין המנוח לבין המערערת לאחר חודש יוני 2011, העדיף בית הדין האזורי באופן גורף את עדות בנו של המנוח, מר ש' ס', על פני עדותה של המערערת והעדים מטעמה, וקבע כי עדותו של מר ס' הייתה מהימנה וקוהרנטית, ומנגד לא ניתן לקבוע ממצאים על יסוד העדויות מטעם המערערת, בשל העדר מהימנות וסתירות פנימיות מרובות.

בתמצית, בית הדין האזורי קבע כי מאז חודש יוני 2011, המועד בו אושפז המנוח בבית החולים, חדלו המנוח והמערערת מלהיות ידועים בציבור, שכן ממועד זה לא התקיימה דרישת המגורים המשותפים, וכן "נקטעה המחויבות ההדדית בין הצדדים, וגם פסק הקשר הכלכלי, ולמעשה פסק כל סוג של שיתוף וזאת לאחר תקופת האשפוז הקצרה".

אשר לסיבה להעדר מגורים משותפים עובר לפטירתו של המנוח, בית הדין קיבל את גרסת בנו של המנוח, כי המנוח עבר למשען כיוון שהמערערת "לא הסכימה לקבלו חזרה למקום המגורים המשותף לשניהם עובר לאשפוז"; החל ממועד זה הפסיק המנוח לשאת בהוצאות הבית בו גרו המערערת והמנוח עובר לאשפוזו; המערערת סירבה להכניס לביתה מטפלת סיעודית לצורך טיפול במנוח, בטענה ש"אין מקום בדירה", וגם לא הסכימה למעבר לדירה מרווחת יותר על מנת שיהיה מקום למטפלת שתטפל במנוח. כך, המערערת העידה שהיא לא הייתה עוברת לגור עם המנוח והמטפלת גם אם היה מדובר בדירה גדולה יותר ומרווחת, כי "זה קשה, אני גם זקוקה לאווירה שלי"; בית הדין דחה את טענתה של המערערת כי לאחר שחרורו מאשפוז היה המנוח זקוק לשהות במוסד סיעודי ולא היה יכול לשוב לביתו. גם לעניין מצבו הרפואי של המנוח קיבל בית הדין את גרסתו של בנו, שלפיה בעת שחרורו מהאשפוז הראשון בחודש אוגוסט 2011 המנוח לא היה סיעודי ויכול היה לשוב לביתו, ובכל מקרה המערערת יכלה לקבל את המנוח לביתה לאחר שחרורו ממשען אך גם לזאת לא הסכימה.

אשר לקשר בין המנוח לבין המערערת עובר לפטירתו של המנוח קבע בית הדין האזורי כי בעת שהתגורר המנוח במשען המערערת הגיעה לבקרו רק שלוש פעמים בשבוע ולא כל יום, כפי שמסרה לחוקרת המוסד, וכך היה גם כאשר עבר המנוח להתגורר בדירה השכורה ברח' עין גדי, למרות שניסתה לטעון כי ביקרה אותו מדי יום, אך בחקירתה הנגדית הודתה כי לא יכלה להגיע מדי יום כי ".. היו לי גם את הדברים שלי". גם בעניין זה קיבל בית הדין האזורי את גרסתו של בנו של המנוח כי המערערת הגיעה לבקר את המנוח כמו יתר החברים ובני המשפחה, "נשארה שעה והלכה", והדבר מלמד על האופן בו ראתה את הקשר בינה לבין המנוח בתקופה שלאחר הרעת מצבו הרפואי. בהקשר זה, דחה בית הדין את הסברה של המערערת לסתירה בגרסאות - כי תחילה ביקרה את המנוח מדי יום ורק אחר כך פחת קצב הביקורים.

בית הדין האזורי דחה את טענתה של המערערת כי האשם בניתוק הקשר עם המנוח מוטל על בני משפחתו של המנוח, ובראשם בנו של המנוח אשר העיד בבית הדין, וקבע כי הפסקת הקשר בין בני הזוג הייתה מבחירה של המערערת מטעמי נוחות שלה, וכי המערערת היא זו שקבעה את סוג הקשר בינה לבין המנוח לאחר אשפוז המנוח ועד לפטירתו, ללא כל מניעה וללא כל התערבות חיצונית. מנגד, כאמור, קיבל בית הדין במלואה את גרסת בנו של המנוח, כי ילדיו של המנוח רצו לטפל באביהם ולהעניק לו את הטוב ביותר, עת ידעו לכל אורך הדרך כי לא יזכו לשום הטבה כספית מהמוסד או ממקום עבודתו של המנוח; ילדיו של המנוח חשו פגועים מיחסה של המערערת, אשר כבר עובר לאשפוז לא הסכימה לקבל מטפלת לבית בו גרו השניים, עת מצבו הרפואי של המנוח החל להתדרדר. לאחר שחרורו מאשפוז החליטו ילדי המנוח לשכנו במשען היות והמערערת לא הסכימה לקבלו חזרה לבית בו גרו עובר לאשפוז, ואף דרשה להוציא את חפציו עוד בעת שהיה מאושפז. המערערת גם סירבה לכל הצעה של ילדי המנוח שנועדה לאפשר לשניים לחזור להתגורר תחת קורת גג אחת, כגון מעבר לדירה גדולה ומרווחת יותר, וזאת משיקולי נוחות שלה. אשר לאשפוז המנוח בתקופה הסמוכה לפטירתו של המנוח בבית חולים הדסה עין כרם ולא בבית החולים סורוקה, דחה בית הדין את גרסת המערערת כי הדבר נועד להרחיק את המנוח ממנה ומבתה, וקיבל את גרסת בנו של המנוח כי הדבר נעשה לאור ניסיון חיובי באשפוז קודם בבית חולים הדסה, אליו הם בחרו לשוב.

בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי עם פטירתו של המנוח לא נגדע מקור סיוע ותמיכה מהמערערת, שכן המערערת והמנוח נפרדו למעלה משנתיים וחצי עובר לפטירתו של המנוח, והמנוח הפסיק את תשלום הוצאות המחייה שיצאו מכיסו עת התגוררו יחדיו. מעבר לכך, המערערת מקבלת פנסיה ממקום עבודתו של המנוח בגובה של למעלה מ- 13,000 ₪, והיא גם מקבלת קצבת זקנה, פנסיה שלה ופנסיה עקב פטירתו של בעלה הראשון. לכך יש להוסיף כי המנוח והמערערת חתמו על הסכם ממון שבו הוסכם ביניהם על הפרדה רכושית. עניין זה כשלעצמו אין בו כדי להכריע את תביעתה של המערערת, אולם יש בו כדי לשלול את גרסתה כי נגדע מקור תמיכה.

כללו של דבר – בית הדין האזורי קבע כי המערערת החליטה להפסיק להתגורר עם המנוח, וזאת מבחירתה שלה, מטעמי נוחות, וסירבה להחזירו לדירת המגורים המשותפת או לעבור להתגורר עמו בדירה מרווחת יותר, שתאפשר העסקת מטפלת. בית הדין מתח ביקורת קשה על המערערת, וקבע כי לאחר תקופה ארוכה של חיים משותפים מצופה כי אם אחד מבני הזוג יחלה, בן הזוג האחר יתמוך בו, ילווה אותו ויעשה כל שאפשר כדי להיטיב את איכות חייו. אולם, המערערת לא נהגה כך, ועזבה את המנוח ככלות כוחו, ובמקום לתמוך בו לאחר שחלה נפרדה ממנו, וסירבה לקבלו חזרה למגורים משותפים. למערערת אולי הייתה נגרמת אי נוחות מסוימת נוכח הצורך לעבור דירה, אך לא חסרון כיס, אולם המערערת העדיפה את נוחותה האישית על פני הצורך של המנוח בתמיכה; המערערת אמנם ביקרה את המנוח כשלוש פעמים בשבוע, אך באה למשך שעה והלכה, ולא טיפלה בענייניו השונים, לרבות ענייניו הרפואיים, וכל הטיפולים האלה נפלו על כתף ילדיו. מהמועד בו הפסיקו המנוח והמערערת להתגורר יחדיו לא קיימו שותפות כלשהי, וכל אחד נשא בהוצאותיו.

בשולי פסק הדין הוסיף בית הדין האזורי כי בעת שהגישה המערערת את תביעתה לקצבת זקנה (בשנת 1992) לא הצהירה על כך שיש לה בן זוג, ולגרסת המוסד המערערת לא הייתה זכאית לקצבת זקנה אילו הצהירה כי יש לה בן זוג. בית הדין האזורי קבע כי אינו נדרש לעניין זה בהליך זה, אולם אין בכך כדי לחסום את המוסד מלנקוט כל הליך להשבת כספי קצבאות ששולמו שלא כדין, ככל ששולמו כאלה. כמו כן ציין כי אין בעובדה שמשולמת למערערת גמלת שאירים על פי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל – 1970 כדי להשליך על תביעתה, כיוון שהמבחנים שמחילה נציבות שירות המדינה שונים מהמבחנים שמחיל המוסד לביטוח לאומי.

טענות הצדדים בערעור 

המערערת טענה כי סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי השווה באופן מלא את מעמדה של ידועה בציבור למעמדה של אשה נשואה, ועל כן סעיף 238 לחוק חל הן על אשה נשואה והן על ידועה בציבור; אין לקבל את מסקנתו של בית הדין האזורי כי יש אבחנה בין אשה נשואה לבין ידועה בציבור לעניין תחולת הוראת סעיף 238 לחוק; נוכח האמור, בהתאם לסעיף 238(2) לחוק, זכאית המערערת לגמלת שאירים, שכן התקופה שלטענת המוסד המערערת והמנוח לא התגוררו יחדיו היא קצרה משלוש שנים, מיום 1.6.2011 עד יום 8.2.2014.

המערערת טענה למסכת עובדתית שונה לחלוטין מזו שקבע בית הדין האזורי, ולטענתה היא והמנוח היו ידועים בציבור עובר לפטירתו של המנוח. בהקשר זה ציינה המערערת כי המנוח הזכיר אותה בצוואתו, ובינתיים גם ניתן צו לקיומה; המערערת והמנוח חיו חיי זוגיות למופת, והייתה מערכת יחסים חמה בין המנוח לבתה ונכדיה של המערערת ובין המערערת לבין ילדיו של המנוח; משנת 2010 חלה התדרדרות במצבו הרפואי של המנוח, אשר סבל ממחלת פרקינסון שהלכה והחריפה ומכאבים עזים, והמערערת סעדה אותו כמיטב יכולתה לילות שלמים; כשהמצב החריף ועמו גם מצבה של המערערת (שהייתה כבר כמעט בת 80) אשר עמדה על סף התמוטטות בשל הקושי בטיפול במנוח, פונה המנוח לבית חולים סורוקה באמצע שנת 2011, אושפז במחלקה הגריאטרית ואובחן אצלו שבר בחוליות; במחלקה הגריאטרית נקבע כי המנוח זקוק לעזרה ולטיפול רפואי למשך 24 שעות ביממה, והדבר יוכל להתבצע רק במסגרת טיפולית מוסדית; בשלב זה פרץ סכסוך בין המערערת לבין ילדיו של המנוח, כאשר ילדיו של המנוח חרף המלצות הגורמים הרפואיים התעלמו מטובתו של המנוח ומכורח הנסיבות, והתעקשו על כך שהמנוח ישוב לביתו והמערערת תמשיך לטפל בו ולסעוד אותו, והמערערת טענה כי יש בכך משום התעלמות מטובתו של המנוח; מבית החולים הועבר המנוח למשען, ובהמשך לכך החליטו ילדיו משיקולים כלכליים להעביר את המנוח לדירה שכורה, שבה שיכנו את המנוח ומטפלת ממוצא הודי; הן בעת שהמנוח התגורר במשען והן בעת שהתגורר בדירה השכורה, למרות המגורים בנפרד שנכפו על המערערת והמנוח, בשל הנסיבות האובייקטיביות והסובייקטיביות, המערערת הייתה בקשר הדוק עם המנוח וביקרה אותו כמעט מדי יום ביומו; ילדיו של המנוח שלטו שליטה טוטאלית בכספו של המנוח ובמטפלות שטיפלו במנוח, שעקב חששן מילדיו לא שיתפו פעולה עם המערערת; מספר שבועות לפני פטירתו אושפז המנוח בבית חולים סורוקה, וכדי להרחיקו מהמערערת (ומבתה שעובדת בבית חולים סורוקה) העבירו אותו ילדיו לבית חולים הדסה עין כרם, שם נותר חסר אונים וגלמוד ורחוק מהמערערת. ביקורה של המערערת בבית החולים הדסה החמיר את המצב הרפואי והנפשי שבו הייתה נתונה. את דבר פטירתו ואפילו את מועד הלווייתו ביקשו ילדיו של המנוח להסתיר מהמערערת, ונודע לה על פטירתו מאחיו שהתקשר לנחם אותה, ורק בשל כך לא החמיצו היא ובתה את ההלוויה; עקב הסכסוך, שלחו ילדיו של המנוח הן למוסד לביטוח לאומי והן לקמ"ג (שהייתה מעסיקתו של המנוח) מכתב מלא השמצות, במטרה לטרפד הכרה בזכויותיה של המערערת, ועל כן המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתה לגמלת שאירים.

המערערת הוסיפה וטענה כי הפסיקה גילתה לאורך השנים גמישות ופרשנות מקלה לעניין דרישת המגורים המשותפים, ועת מדובר בבני זוג שהתגוררו יחדיו תקופה ארוכה אך עברו להתגורר בבתים נפרדים, יש לבדוק מה היו הנסיבות שהביאו לפירוד ביניהם; כך, יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר פירוד, כגון אשפוז עקב מחלה ממושכת, לבין נסיבות שבהן פירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג.

בית הדין האזורי החמיר עם המערערת באופן קיצוני ו"הפך אותה למרשעת" ואת בנו של המנוח שהעיד באופן מגמתי ואכול שנאה ל"צדיק" ו"מלאך", ועל מנת לסתום את הגולל על הערעור אף השתמש בביטויים כגון "התרשמתי", "עדות חמקמקה" וכו'. אולם, התרשמותו של בית הדין האזורי וממצאיו העובדתיים אינם עולים בקנה אחד עם ממצאים אובייקטיביים שהיו לפניו. כך, בית הדין האזורי התעלם מגילאי המערערת והמנוח וממצבו הבריאותי של המנוח. לעניין זה נטען כי בשנת 2011 המנוח היה בן 84 והמערערת בת 79; המנוח סבל מפרקינסון ושבר בחוליות, לא שלט בצרכיו, והמערערת נוכח גילה ומצבה הרפואי לא הייתה מסוגלת לטפל בו בימים ובלילות. במצב דברים כזה, טבעי שבן הזוג החולה יאושפז במוסד סיעודי תומך, כפי שהומלץ על ידי הרופאים המטפלים, ואשפוז בבית אבות או מוסד סיעודי לא צריך להיזקף לחובת המערערת ולהתפרש כהתנכרות לבן זוגה; בהקשר זה טעה בית הדין האזורי שקיבל את עדות בנו של המנוח, אשר במענה לשאלה אם המלצת הרופאים המטפלים הייתה שהוא יאושפז במוסד סיעודי השיב כי זו לא המלצה של הרופאים אלא של בתה של המערערת שהיא פרסונל בבית החולים; מאז עזב המנוח את בית המערערת הוא שהה בבית חולים, במשען ובדירה השכורה, ולאורך כל התקופה נשמר הקשר בין המערערת לבין המנוח והיא ביקרה אותו פעמים רבות במהלך השבוע. בהקשר זה נטען כי בית הדין האזורי יחס משמעות רבה מדי לתדירות הביקורים; קביעתו של בית הדין כי המערערת "נטשה" את המנוח לעת זקנה אינה מתיישבת עם ביקוריה הרצופים אצל המנוח ועם כך שהמנוח ביקש את חברתה. בית הדין האזורי התעלם גם מהודעתה לחוקר של גב' ג'נט דדיה, אשר העידה כי המערערת והמנוח לא התגוררו יחדיו בשל סכסוך בין המערערת לבין ילדיו של המנוח, והמערערת "ממש נלחמה בשביל לראות אותו" למרות התנהלות ילדיו של המנוח; דירתה של המערערת הייתה קטנה ולא ניתן היה ליתן בה את הטיפול הדרוש למנוח, שכלל גם העסקת מטפלות עם לינה; בית הדין גם שגה בהערכת עדותו של מר אליעז, חברו הטוב של המנוח.

לסיכום טענה המערערת כי לאור הממצאים האובייקטיביים הרבים שעמדו לפני בית הדין האזורי, לרבות אופי היחסים ששרר בין המערערת לבין המנוח בעשרות השנים יחדיו, גילאי המערערת והמנוח בעת מחלתו של המנוח והפיכתו לסיעודי, מצבם הבריאותי ובעיקר מצבו הבריאותי של המנוח לפני פטירתו, העדויות השונות של העדים, ההתדרדרות ביחסים שבין ילדי המנוח לבין המערערת – מסקנתו של בית הדין האזורי כי לא הייתה ידועה בציבור של המנוח בעת פטירתו שגויה.

המוסד לביטוח לאומי טען כי התנאים המנויים בהגדרת "אשתו" בסעיף 1 לחוק הם תנאים מצטברים, דהיינו שיש להוכיח הן את מעמד "הידועה בציבור" והן את קיומו של תנאי המגורים המשותפים בעת הפטירה של בן הזוג; נוכח העובדה שהמערערת לא התגוררה עם המנוח מאז חודש יוני 2011, על פי בחירתה של המערערת, אין להכיר במערערת כידועה בציבור של המנוח, כיוון שחלק מהגדרת המעמד של ידועה בציבור הוא קיומו של תנאי המגורים המשותפים. משפסקו המגורים המשותפים הרי שפסק המעמד של "ידועים בציבור", ואין להידרש לשאלת אורך תקופת הפירוד על פי סעיף 238 לחוק, החל רק על בני זוג שהיו נשואים זה לזה במועד הפטירה; כאשר מדובר בידועים בציבור, בהיפרדם זה מזה הם מגלים את דעתם כי אינם עוד "ידועים בציבור", וזאת להבדיל מבני זוג נשואים.

אשר למערכת היחסים בין המערערת לבין המנוח לאחר חודש יוני 2011 טען המוסד כללית כי הערעור סב על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, המבוססות על התרשמותו מהעדויות לפניו והמעוגנות היטב בחומר הראיות, ואין מקום להתערב בהן, במיוחד שבית הדין נימק את הטעמים להתרשמותו השונה מעדות המערערת ועדיה ומעדות בנו של המנוח; כמו כן, חלק מקביעותיו של בית דין האזורי מבוססות על עדותה של המערערת (אשר שינתה את גרסאותיה) ושל העדים מטעמה.

בהתייחס לתשתית העובדתית, המוסד הדגיש כי לאחר חודש יוני 2011 המערערת והמנוח לא התגוררו יחדיו; אין לקבל את טענת המערערת כי הסדר המגורים עם המנוח לא היה בשליטתה ונבע מכורח רפואי או סכסוך עם ילדיו של המנוח, שכן על פי קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי המערערת נפרדה מהמנוח עם אשפוזו בבית החולים בחודש יוני 2011 מטעמי נוחות שלה וללא קשר לילדי המנוח; המערערת לא הציגה כל ראייה אובייקטיבית חיצונית למצבו הרפואי הנטען של המנוח, וטענתה כי בשל מצבו הרפואי היה הכרח לאשפזו במוסד סיעודי נסתרה הן במכתב השחרור מיום 14.8.2011 והן בעדות בנו של המנוח; שהותו של המנוח במשען נבעה מכך שהמערערת לא הסכימה שיחזור להתגורר בדירתה, שבה התגוררו עד לאשפוזו בבית החולים; המערערת בחרה שלא להתגורר עם המנוח גם לאחר שעבר להתגורר בדירה שכורה, ודחתה את הצעות ילדיו של המנוח למגורים משותפים עם מטפלת שתדאג לטיפול במנוח, הן עובר לאשפוזו של המנוח והן לאחר אשפוזו בבית החולים. גם אם המערערת לא הייתה יכולה לטפל במנוח בעצמה עקב גילה ומצבה הרפואי, אין הסבר מדוע סירבה לאפשרות של מגורים משותפים וטיפול בו על ידי מטפלת; המערערת מסרה גרסאות שונות בנוגע לסיבה להפסקת המגורים המשותפים. כך, בהודעה לחוקר המוסד מסרה כי המנוח עזב את הבית מיזמתו, עת הבין את המצב, שגרם לכך שהמערערת לא יכלה לישון ולא יכלה לטפל בו, וגרסה זו שונה מהגרסה שנמסרה בבית הדין.

אשר לגרסת המערערת בדבר הקשר שהיה בינה לבין המנוח בתקופה שלאחר אשפוזו של המנוח, הרי שגרסתה לא התקבלה על ידי בית הדין האזורי, שקבע כי הגיעה לבקרו שלוש פעמים בשבוע בלבד עת התגורר במשען ובדירה השכורה, ולא ביקרה אותו מידי יום ביומו, כטענתה; העובדה כי המערערת ביקרה את המנוח לפרקי זמן קצרים, לא כל יום, לא בערב ולא ישנה עמו, מלמדת על המשמעות שייחסה לקשר ביניהם, ובהקשר זה בית הדין האזורי קיבל את גרסת בנו של המנוח כי המערערת הגיעה לבקר את המנוח כמו יתר החברים ובני המשפחה.

אשר לניהול משק בית משותף נטען כי לאחר אשפוזו של המנוח הוא חדל לשאת בהוצאות הבית של המערערת, ועל פי עדותו של בנו הדבר נעשה על פי החלטתו והוראתו של המנוח; פטירתו של המנוח לא גדעה מקור תמיכה במערערת, ומצבה הכלכלי לא הורע לאחר פטירתו.

סיכומו של דבר – לטענת המוסד על יסוד כל האמור לעיל יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו.

הכרעה

לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק, לו דעתי תישמע, דין הערעור להתקבל, ויש להכיר במערערת כידועה בציבור של המנוח.

תחולת סעיף 238(2) לחוק הביטוח הלאומי

בכל הנוגע לזכאות המערערת לגמלת שאירים על פי הוראת סעיף 238(2) לחוק, מקובלת עליי קביעתו של בית הדין האזורי כי הוראה זו חלה רק על בני זוג הנשואים זה לזה במועד הפטירה, וכי עת מדובר בידועים בציבור, על האלמנה להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים – יחסים של "ידועים בציבור" בעת פטירתו של בן הזוג ומגורים משותפים בשעת הפטירה. כך נפסק לאחרונה בעניין מזל סלח [עב"ל (ארצי) 47676-01-14 מזל סלח - המוסד לביטוח לאומי (4.4.2017)]:

"משמע - על מנת לעמוד בתנאי הזכאות לגמלת שאירים עקב פטירתו של בן הזוג צריך שיתקיימו באישה שאינה נשואה שני תנאים מצטברים השלובים זה בזה: האחד - יחסים של 'ידועים בציבור' בעת פטירתו של בן הזוג; והשני - מגורים משותפים בשעת הפטירה. במאמר מוסגר נציין כי לגבי 'אלמן' נדרשת בנוסף גם עמידה במבחני הכנסה או הימצאותו של ילד בחזקתו".

וראו גם: דב"ע (ארצי) נו/255 – 0 עטר – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 385 (1997); (להלן – עניין עטר).

יחד עם זאת, ועל כך ארחיב בהמשך, כפי שנפסק בעניין קסידסיד [ע"ע (ארצי) 513/06 קריסלדה קסידסיד – מבטחים מוסד סוציאלי של העובדים בע"מ (3.5.2007)] - "... דרישת המגורים יחדיו ראויה להתפרש לא כפשוטה אלא במובנה המושגי". לפיכך, עצם העובדה שהמערערת לא התגוררה עם המנוח בתקופה שמיוני 2011 ועד לפטירתו אינה שוללת בהכרח את מעמדה כידועה בציבור בעת מותו ואת זכאותה לגמלת שאירים.

האם יש להכיר במערערת כידועה בציבור?

התשתית הנורמטיבית:

בעניין קסידסיד נפסק כי –

"המבחן להכרה באישה כידועה בציבור כאשתו של פלוני הינו כפול: ראשית – על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. שנית – עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית או סיכום ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים. (דב"ע נג/7-6 בטר - קג"מ, פד"ע כז' 135 בעמ' 140. דב"ע 97/37-6 פוגל - מבטחים פד"ע לב' 372 עמ' 376).

נוסיף לגבי הביטוי ו'גרה עימו' בהגדרת 'אלמנה', כי דרישת המגורים יחדיו ראויה להתפרש לא כפשוטה אלא במובנה המושגי, והיא באה להדגיש הצורך בקיום מבחן אובייקטיבי של ניהול משק בית משותף להכרה בידועה בציבור כאשתו של חבר או פנסיונר (עב"ל 241/05שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. זאמאמירי – המוסד); זאת בנוסף למבחן הכוונה של קשירת גורל ורצון לחיים יחדיו. עם זאת יודגש, שעובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף".

מערכת יחסים של בני זוג כידועים בציבור מושתתת על שלושה יסודות, אשר ביניהם מתקיימת זיקת גומלין, והם: קיום חיי משפחה כבני זוג, מגורים משותפים וניהול משק בית משותף.

אשר לדרישה לקיום חיי משפחה כבני זוג – נפסק בעניין מימון [ע"ע (ארצי) 4247-12-15‏ ‏ מזל מימון - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (27.2.2017)] כי מימד זה אינו מחייב מיסוד הקשר בנישואין, וכי במוקדו -

"מחויבות רגשית-ערכית, היינו אם היחסים מושתתים על חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. הגם שערכים עוסקים במימד רגשי-פנימי, הרי שהמשפט תר אחר ביטויים אובייקטיביים-חיצוניים למימד זה, שהרי אין לשופט היושב בדין כלים להתחקות אחר צפונות ליבו של אדם. דפוסי התנהגות עשויים איפוא ללמד על מידת קיום מחויבות כאמור או העדרה בין בני הזוג. כך למשל, הדרישה לקיום משק בית משותף – עליה נרחיב להלן – עשויה להיות בבואה אובייקטיבית-חיצונית למחויבות ערכית זו. מטבע הדברים, המחויבות הערכית נבחנת לאורך זמן, והגם שלא מן הנמנע שבמרוצת הזמן יחולו תמורות בגילוייה של מחויבות זו, הרי שעצם קיומה מעבר לרף מסוים לאורך זמן - הכרחי. בבחינה כוללת זו יש גם משקל, בין היתר, גם למידת המחויבות בעיתות משבר ובכלל זה אם ובאיזו מידה תמך מבקש הקצבה בבן הזוג ככל שתש כוחו טרם פטירתו. במצבים בהם כוחו של בן הזוג נחלש באופן איטי ובהדרגה, או אז נפתח פתח לבחינה לאורך זמן של מידת קיום מחויבות ומידת קשירת הגורל ביחד לטוב ולרע, ולכן משקלו היחסי של שיקול זה עולה".

ובענין שמיע [ע"ע (ארצי) 19306-10-15 יפה שמיע – מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד) (10.8.2017)] נפסק ברוח זו כי "בבחינה הכוללת של יחסי הזוגיות הנטענים לא נפקד מקומה של מחויבותם של בני הזוג האחד כלפי רעהו מן הבחינה הרגשית והערכית".

לגישתי, בבחינת מרכיב זה, על בית הדין להיזהר מלבחון את קיומו על יסוד השקפה אידאלית מסוימת של זוגיות אותה על הידועים בציבור לממש. הן עת מדובר בבני זוג הנשואים זה לזה והן עת מדובר בבני זוג שהם ידועים בציבור, יש מגוון רחב של מערכות יחסים, ובהשאלה מאמירתו של טולסטוי בספרו אנה קרנינה "כל זוג בדרכו שלו". במיוחד יש להיזהר, מיצירת "סטנדרט" אחד לבני זוג נשואים ו"סטנדרט" שונה לידועים בציבור בהיבטים שונים.

אשר ל"דרישת המגורים", המקימה חזקה לניהול משק בית משותף - בשורה ארוכה של פסקי דין, עמד בית דין זה על כך כי התשובה לשאלה אם בני זוג התגוררו יחדיו, הן לעניין הכרה בהם כידועים בציבור והן לעניין הקביעה אם חלה פרידה ביניהם, אינה נגזרת מהתשובה לשאלה הטכנית והצרה אם התגוררו תחת קורת גג אחת אלא ממכלול הנסיבות, שכן "דרישת המגורים יחדיו ראויה להתפרש לא כפשוטה אלא במובנה המושגי"[עניין קסידסיד].

בעניין משעלי [דב"ע (ארצי) מד/62 – 0 המוסד לביטוח לאומי – זהבה משעלי, פד"ע ט"ז 3 (1984)] נפסק כי –

"התיבה 'לגור' במשמעות הרגילה באה לבטא קשר של אדם למקום מסוים, בין שאותו מקום הוא ישוב ובין שאותו מקום הוא מעון - דירה. הכל תלוי בהקשר הדברים. קשר אחר, שונה לחלוטין, באה לבטא התיבה 'לגור', עת אומרים שאשה פלונית 'גרה עם' גבר אלמוני. כאן אין מדובר עוד בקשר בין אדם לדומם, אלא לקשר בין בני אדם חיים, על כל העולה מכך. זאת ואף זאת, גם כשמדובר בקשר בין בני אדם, משמעות שונה לתיבה 'גור', עת אומרים שארבעה סטודנטים שכרו במשותף דירה וגרים - עדיין לא יאמרו שהם גרים אחד עם השני - ועת אומרים שפלוני גר באותו חדר עם אלמונית בדירה מסוימת. את הדיבור היא 'גרה עמו', בהקשר הדברים כאשר מדובר בהעמדת גבר ואשה למטרה מוגבלת בגדר 'בני זוג' או 'נשואים', יש לפרש בשים לב למטרת המחוקק כ - cohabitatio(בלטינית) או cohabit (באנגלית). למשמעות זאת, ורק למשמעות זאת, יכול היה להתכונן המחוקק. מושג אחר, שיכול היה להשתמש בו המחוקק כדי ליתן ביטוי לכוונתו, קשה להעלות על הדעת, אלא אם היה משתמש בדיבור 'חיים יחד', ודיבור זה בוודאי היה מעורר בעיות בתחומים רבים.

ענייננו אינו מחייב לעמוד על המשמעות, אשר לדיבור cohabitation במשפט. טוב שנביא אחד הפירושים לאותו מונח, כפי שניתן ב ,words and phrases judicially defined [4] (תחת הערך cohabitaion):נ 'קוהביטציה יכולה למעשה להתקיים תוך הסכם לגור (to live) בנפרד... נסיבות החיים, כגון חובות עסקיים, שירותי בית ועובדות אחרות, יכולים להפריד בין בעל ואשה על אף זאת יכול ותתקיים קוהביטציה'. במובא לעיל מדובר אמנם בגבר ואשה הנשואים כדין, אך כמוסבר להלן אין זה משנה לענייננו. התנאי שאשה גרה עם גבר, במשמעות של קוהביטציה, יכול ויינתנו לו ביטויים שונים בגילים שונים, במצבי בריאות שונים ואף בתנאים כלכליים שונים. אשר יקבע הוא המכלול לפי נסיבותיו ולא פרט זה או אחר;"

(ההדגשה הוספה – ל.ג.)

ובעניין אביבה ליאון [דב"ע (ארצי) נב/69 – 0 אביבה ליאון - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד' 458, 465 (1992)] הבהיר בית הדין כי יש להבחין בין מצב שבו נסיבות אובייקטיביות גרמו לפירוד הפיזי בין בני הזוג לבין מצב של פרידה על פי רצונו של אחד מבני הזוג:

"בנוסף לכך, יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יתכן שבני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר - לדוגמה - בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו לעיל. לעומת זאת, במקרה השני, ייחשב הדבר כפירוד בין בני הזוג".

ובעניין נאוה ברזילי [ע"ע (ארצי) 1223-01 נאוה ברזילי – נורית וימן (20.12.2006)] נפסק:

"...הדרישה למגורים במשותף אינה דווקנית, נחרצת וחד-משמעית, ואין חולק כי יש להתאימה לתנאי המקום והזמן, בשים לב להשתנות העיתים ועל רקע הנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. עמד על כך עוד בשנות השמונים הנשיא בר-ניב בעניין משעלי, בדבריו אלה: 'התנאי שאישה גרה עם גבר, במשמעות של קוהביטציה, יכול ויינתנו לו ביטויים שונים בגילים שונים, במצבי בריאות שונים ואף בתנאים כלכליים שונים... המילים "והיא גרה עמו" בקשר ל"ידועה בציבור" הן מיותרות אם רואים בהן תנאי חיובי מצטבר' [דב"ע מד/62- 0 המוסד לביטוח לאומי - זהבה משעלי, פד"ע טז 3, 7-8].

ברוח דומה ציין השופט אליאסוף בפסק הדין בעניין מימי עטר: 'התנאי של מגורים משותפים של בני זוג, יכול ויינתנו לו ביטויים שונים בגילים שונים, במצבי בריאות שונים, ואף בתנאים כלכליים שונים' [דב"ע נו/255 - 0 מימי עטר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 385, 394; להלן: עניין מימי עטר].

והוסיפה חברתי סגנית הנשיא ברק-אוסוסקין בפסק הדין בעניין אורה אביטל:

'מגורים במשותף פירושו המהות, הכוונה לבלות בצוותא בחיי היום יום... אישה שפלוני בא לביתה כאל ביתו בכל עת שהוא מתפנה מעבודתו על מנת לחלוק עם אותה אישה את ההפסקות בעבודה, את חוויותיו, הרי גם אם מסיבות שונות הלינה אינה משותפת, אין בכך כדי להצביע שלבני הזוג אין חיים משותפים - cohabitation. קנה המידה צריך שיהיה של כוונה לחיי שיתוף' [עב"ל 1169/01 אורה אביטל - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 10.5.2004; להלן: עניין אביטל].

לטעמי, מגורים במשותף הם ביטוי למהות היחסים ולכוונת הצדדים לחיות חיי שיתוף של איש ואשתו. בילויים משותפים באירועים משפחתיים ובבתי מלון, ואף ביקורים תכופים בדירה ויחסי קירבה בין שניים, אין בהם כשלעצמם כדי להעיד על מגורים במשותף ועל ניהול משק בית משותף, כמשמעותם שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. לחוק הגמלאות. שונה בעיני המשקל שיינתן לדרישת המגורים במשותף וקיום משק בית משותף כסממנים מכריעים למעמדה של הידועה בציבור כאשתו, אם מפאת גורם חיצוני אובייקטיבי נמנע מבני הזוג למלא את הדרישה, או שמא הייתה זו החלטה מודעת ורצונית של מי מהם. כך, לדוגמה, בעניין סבן הוכר מעמדה של ידועה בציבור למרות שלא התגוררה עם המנוח "בשעת מותו" מחמת שבערוב ימיו התגורר בבית הורים או בדיור מוגן [עב"ל 59/03 גבריאלה סבן - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 29.2.2004]; או אם היה המנוח מאושפז בבית חולים תקופה ממושכת עובר לפטירתו [עניין מימי עטר, עמ' 393; עע 33/99 עליזה צרפתי - הממונה על תשלום הגמלאות, ניתן ביום 18.12.2000, סעיף 10 לפסק הדין].

(ההדגשה בקו תחתון הוספה – ל.ג).

וראו גם:

עניין עטר.

עב"ל (ארצי) 1169-01 אורה אביטל – המוסד לביטוח לאומי (10.5.2004).

ע"ע (ארצי) 33/99 צרפתי – הממונה על הגמלאות (18.3.2000).

ע"ע (ארצי) 183/99 אהרון – הממונה על הגמלאות, פד"ע לז' 396 (2002).

עב"ל (ארצי) 59/03 גבריאלה סבן – המוסד לביטוח לאומי (29.2.2004); (להלן – עניין סבן).

ע"ע (ארצי) 244/08 מדינת ישראל – יהודית מילוא (30.12.2008).

אשר לדרישת "ניהול משק בית משותף" – נפסק בעניין מימון כי-

"... דרישה זו מתמקדת בביטוי הזוגיות באורחות החיים היומיומיים, והאופן בו הנחת השיתוף באה לידי ביטוי בניהול משק הבית. הדגש הוא על ממדי שיתוף מגוונים, בין שהם כלכליים ובין שאינם כלכליים, קרי המאמץ ההדדי שהושקע על ידי כל אחד מבני הזוג בהתאם ליכולותיו ואפשרויותיו לצורך כינון משק בית משותף. נבקש לחדד כי רכיב זה אינו מתמקד בהכרח בפן הקנייני, אלא הדגש הוא בבחינת מאמץ משותף".

לעניין הזיקה בין מגורים משותפים לבין קיום משק בית משותף נפסק בעניין מימון כי-

"... 'עובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף', ואולם העדרה אינו שולל האפשרות לקיום משק בית משותף במסגרת חיי משפחה, כשכל מקרה בהתאם לנסיבותיו. יחד עם זאת, בחזקה הראייתית הנובעת ממגורים משותפים נובעת הקלה ראייתית מסוימת לבני זוג המתגוררים יחדיו. במקרים של מגורים נפרדים לא קמה החזקה הראייתית האמורה, על ההקלה הראייתית הכרוכה בה. משמעות הדבר מבחינה מעשית היא כי נדרשת תוספת ראייתית מסוימת לשם ביסוס המסקנה בדבר קיום חיי משפחה ומשק בית משותף על אף העדר המגורים המשותפים, וזאת חלף ההקלה הנובעת מהחזקה הראייתית האמורה. בין הסיבה להעדר מגורים משותפים לבין עוצמת התשתית הנדרשת לשם ביסוס הדרישה לקיום חיי משפחה ולקיום משק בית משותף - קיימת זיקת גומלין. לטעמינו, כאשר המניעה היא אובייקטיבית ומוצדקת (כגון, אלימות, מחלה וכיוצא באלה) אזי מידת התשתית הראייתית הנדרשת לרכיבים האמורים אינה צריכה להיות רבה, שכן ההנחה כי העדר המגורים המשותפים הם פרי אילוץ אובייקטיבי וענייני. ואולם, כאשר המגורים הנפרדים הם פרי בחירת בני הזוג אזי התוספת הראייתית הנדרשת - לשם ביסוס המסקנה כי חרף בחירה זו המדובר בבני זוג המקיימים יחסי משפחה ומנהלים משק בית משותף על אף העדר המגורים המשותפים – רבה יותר".

יישומם של הרכיבים השונים במשולש האמור כשלעצמם, וקל וחומר יישומה של זיקת הגומלין בין הדרישה למגורים המשותפים והדרישה לקיום משק בית משותף, מצריכים בחינה זהירה של כל מקרה על פי מכלול נסיבותיו הפרטניות. כך, יש משקל לתקופת הקשר הזוגי. שיקול נוסף שיש להביא בחשבון הוא האם מדובר בזוגיות פרק א', במסגרתה הקימו בני הזוג משפחה ונולדו להם ילדים משותפים, או האם מדובר בזוגיות פרק ב', עת לכל אחד מבני הזוג ילדים מזוגיות קודמת ומחויבות כלפיהם. זוגיות פרק ב' היא מעצם טבעה מורכבת יותר, במיוחד עת לבני הזוג (או לאחד מהם) ילדים מזוגיות קודמת, ומורכבות זו משליכה פעמים רבות הן על המגורים המשותפים והן על מידת ואופן השיתוף הכלכלי בין בני הזוג. כך למשל, מקובל מאד בזוגיות פרק ב' כי בני הזוג מסכימים על "הפרדה רכושית", באופן שרכושו של כל אחד/אחת יועבר בירושה רק לילדיו/ה, ואין בעובדה זו כדי לשלול את היותם של בני הזוג ידועים בציבור. לעתים מורכבות זו מביאה לכך שכל אחד/אחת מבני הזוג מחזיק/ה דירה, עת הסדרי המגורים הם מגוונים ומשתנים, ולא בהכרח העדר מגורים משותפים באופן מלא בדירה אחת שולל את מעמדם של בני הזוג כידועים בציבור. כך, לעתים מתגוררים בני זוג פעם בדירה של זה ופעם בדירה של זו, ולעתים המגורים המשותפים הם בדירה אחת, אולם בן/בת הזוג עושה שימוש בדירה השנייה בעת אירוח ילדיו או לצרכים שונים או מתגורר/ת בה בחלק מהשבוע.

במכלול הנסיבות הפרטניות יש משמעות גם לגיל בני הזוג ולמצבם הבריאותי, ולעתים יש לבחון מה ההשלכות של הרעה שחלה במצבו הבריאותי של אחד מבני הזוג, ככל שהביאה למעבר מדירת המגורים המשותפת. כך, לעתים הרעה במצב הבריאותי של אחד/אחת מבני הזוג יוצרת כורח רפואי למעבר אחד/אחת מבני הזוג מדירת המגורים המשותפת. במקרים בהם לא ניתן לזהות כורח כאמור, לא הרי מקרה בו ההחלטה מתקבלת בשיתוף בין בני הזוג כהרי מקרה בו היא מתקבלת חד צדדית על ידי אחד מבני הזוג; ככל שההרעה במצבו הרפואי של בן הזוג מצריכה טיפול הדוק יש לבחון את האפשרויות המעשיות למתן טיפול שכזה בבית המגורים המשותף, וזאת בראי יכולתו הפיזית של בן הזוג השני, צרכיו של בן הזוג שנחלש ומידת היכולת המעשית להסתייע בעזרה נוספת.

בהתייחס לסיטואציה הקונקרטית של פרידה פיסית במגורים בין בני זוג בגיל מתקדם, עקב מצבו הרפואי של אחד מבני הזוג, נפסק בעניין זליקוביץ [עב (ת"א) 8010/01 חנה זליקוביץ – מגן קרן פנסיה מרכזית לקואופרציה ביצרנות (25.12.2002)] כך:

"..גם כאשר אין מדובר ב"מחלה" המצריכה אשפוז בבית חולים, אלא במצב בו אחד מבני הזוג זקוק לטיפול סיעודי, יש מצבים בהם אין בן הזוג, במיוחד אם הוא בעצמו מבוגר, יכול לשאת עוד בנטל הטיפול הפיסי בבן זוגו. יש מצבים, בהם אין לשני בני הזוג ברירה אלא להסכים לכך שאחד משניהם יאושפז בבית אבות או מוסד מטפל סיעודי, וזאת מסיבות שונות: העדר אפשרות פיסית לטפל בבן הזוג בבית (כגון- צורך במיכשור מיוחד); העדר משאבים כלכליים להעסקת העזרה הדרושה לטיפול בבן הזוג בבית; העדר אפשרות, מסיבות כלכליות או אחרות לשהות משותפת בבית אבות וכו'. במצב דברים זה, אין לראות את בני הזוג, בין אם הם נשואים ובין אם הם ידועים בציבור, כ'פרודים', רק בשל עצם הפרידה הפיסית בין שני בני הזוג.

בהקשר זה נוסיף כי תוחלת החיים בארץ מצויה בעליה מתמדת, וכפועל יוצא מכך הולכים ומתרבים המקרים בהם נזקק אחד מבני הזוג לטיפול סיעודי, שלא תמיד ניתן לספק לו אותו בביתו. לא פעם, מאבד אחד מבני הזוג גם את היכולת לתקשר עם סביבתו, לרבות עם בן זוגו. מצב דברים זה עשוי לכפות פרידה פיסית בין בני הזוג. נראה לנו, כי בפרשנות שנותן בית הדין למונחים 'אלמנה' ו'ידועה בציבור' בהקשרים השונים של הביטוח הסוציאלי, ובבחינת השאלה אם יש לראות בפרידה הפיסית בין בני הזוג 'פירוד', על בית הדין להתאים את הפרשנות למציאות זו".

בעניין זליקוביץ, נפסק כי בסיטואציה שבה בן הזוג שנפטר הועבר לבית אבות בהיותו בן 88, כשמצבו הרפואי בכי רע, והידועה בציבור הייתה באותה עת בת כ- 80 שנה, הרי שגם אם המעבר לבית אבות נעשה בהסכמתה של הידועה בציבור והיא הייתה שותפה להחלטה זו, אין בכך כדי להעיד על "פירוד" בינה לבין המנוח, ויש לבחון את מכלול הנסיבות והמשך הקשר בינה לבין המנוח.

בעניין מיה מלק [ק"ג (ת"א) 28673-07-10 מיה מלק – הממונה על תשלום הגמלאות במשרד האוצר (20.11.2011)], קבע בית הדין האזורי כי בנסיבות שבהן מחד בן הזוג המנוח עבר להתגורר בבית אבות עקב מצבו הרפואי, בגיל מתקדם, ומאידך נשמר הקשר בין המנוח לבין בת זוגו חרף אותו מעבר, הרי המסקנה היא שהתא המשפחתי נשמר, ואין לראות במעבר בן הזוג המנוח משום פרידה. נציין, כי באותו מקרה, בחרה האישה, אשר הייתה צעירה בכ- 10 שנים מהמנוח להוסיף להתגורר בדירתה ולא לעבור להתגורר עם המנוח בבית האבות, ועובדה זו לא שללה את המסקנה כי התא המשפחתי נשמר.

העולה מהאמור לעיל הוא כי במקרים מסוימים המעבר מדירת המגורים המשותפת עקב מצבו הרפואי של אחד מבני הזוג יכול לכרסם ביסודות של מערכת היחסים כידועים בציבור, ובמקרים אחרים יסודות אלה יוותרו איתנים חרף המעבר, ויש לבחון כל מקרה על פי מכלול נסיבותיו. גם בהקשר זה יש להיזהר מבחינת הדברים על יסוד גישה אחת בדבר הדרך "הראויה" שבה בני הזוג אמורים להתנהל במצב דברים כזה, ויש להתחשב בכך שיש מגוון דרכים להתמודד עם מצב דברים שכזה, על פי בחירת בני הזוג, ולאנשים שונים יש יכולת התמודדות שונה במצבים כאלה. זאת ועוד. גם בהיבט זה, אין לדרוש מידועים בציבור לעמוד בסטנדרט גבוה יותר מזה של בני זוג נשואים.

ומן הכלל אל הפרט:

לאחר בחינת כלל החומר בתיק, לגישתי, לא חדלו המערערת והמנוח להיות ידועים בציבור לאחר חודש יוני 2011 עד לפטירתו, והמערערת זכאית לגמלת שאירים.

בטרם אדרש לפרטים, שתי הערות כלליות:

1. ללא קשר למסקנה המשפטית בדבר מעמדה/העדר מעמדה של המערערת כידועה בציבור, לא היה מקום למתוח ביקורת ערכית על המערערת בשל בחירותיה השונות, כשאף היא נקלעה למצב רגיש, ובוודאי שלא היה מקום לשימוש בביטויים חריפים בהם נקט בית הדין האזורי כלפי המערערת, שפגעו מאד במערערת ללא הצדקה.

2. לטענת המוסד, הערעור סב על קביעות עובדתיות של בית דין האזורי המבוססות על התרשמותו מהעדויות, ועל פי ההלכה הפסוקה ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות מסוג זה. אכן, ככלל אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות. אולם, במקרה הנדון, אני סבורה כי יש ליתן משקל נמוך יחסית לקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, שכן אלה "נצבעו" בראייתו הערכית את התנהלות המערערת, נוכח העובדה שאימץ באופן גורף את נקודת המבט של בנו של המנוח. זאת ועוד. כפי שיפורט להלן, בית הדין האזורי התעלם מראיות שהיו לפניו התומכות בגרסתה של המערערת.

כאמור, המערערת והמנוח היו ידועים בציבור, התגוררו יחדיו וניהלו משק בית משותף במשך תקופה ממושכת בת כמעט שלושים שנה, משנת 1982 עד חודש יוני 2011. החל מחודש יוני 2011 לא התגוררו יחדיו, עת המנוח התגורר תחילה במשען ולאחר מכן בדירה שכורה עם מטפלת. עם זאת, לאורך כל התקופה מחודש יוני 2011 ועד לפטירתו של המנוח לא נקטע הקשר בין המנוח לבין המערערת, אשר ביקרה את המנוח באופן סדיר הן כאשר התגורר במשען והן כאשר התגורר בדירה השכורה. כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי בנסיבות המקרה הנדון העדר המגורים המשותפים נבע מאילוץ אובייקטיבי - מצבו הרפואי של המנוח, ובמכלול הנסיבות אין בו כדי לשלול את זכאותה של המערערת לגמלת שאירים.

אשר למצבו הרפואי של המנוח: כפי העולה מחומר הראיות (מכתב שחרור מבית החולים), המנוח סבל מבעיות רפואיות שונות עוד לפני אשפוזו בחודש יוני 2011. בנו של המנוח אף אישר כי עוד לפני האשפוז המנוח נזקק לטיטולים בלילות, כיוון שהתקשה להגיע לשירותים. גרסתה של המערערת, כי ההתדרדרות במצבו של המנוח החלה כבר בשנת 2010 (ע' 5, ש' 1) וכי גם לפני אשפוזו סבל המנוח מכאבים והיה עליה לסעוד אותו בלילות (ע' 5, ש' 15 – 16; ע' 6, ש' 3 – 4) לא נסתרה, שכן בנו של המנוח העיד כי "לא הייתי שם באותם לילות" (ע' 15, ש' 5). אמנם, מיד לאחר מכן הוא סירב לאשר זאת וטען כי אביו היה מתקשר אליו כשהיה צריך והוא היה מגיע בכל שעה, אולם לטעמי, כפי שהעיד בעצמו, לא הייתה לו ידיעה מה קורה בלילות בביתם של המערערת והמנוח, ואין זה סביר כי נקרא לשם בכל עת שבה אביו סבל מכאבים שגרמו לו לחוסר שינה. אשר למצבו של המנוח לאחר האשפוז, הרי שעולה ממכתב השחרור מבית החולים כי המנוח היה "זקוק לעזרה והשגחה בתפקוד יום יומי"ו- "ניתן להגדרה כתשוש" ו-"זקוק לעזרה והשגחה בכל תפקודי ה- ADL". בהקשר זה, לא ניתן לקבל את עדותו של בנו של המנוח, כי בתה של המערערת "שהיא פרסונל בבית חולים" הכתיבה לצוות הרפואי במחלקה הגריאטרית המלצות על אופן הטיפול במנוח (ע' 16, ש' 6 – 7). עוד יש לציין כי עת התגורר המנוח במשען, הוא שהה תחילה במחלקה הסיעודית, ולאחר מכן במחלקה החצי סיעודית – טיפולית. עת התגורר המנוח בדירה השכורה טופל על ידי שתי מטפלות - עובדת זרה ומטפלת ישראלית – עובדה המעידה גם כן על מצבו הרפואי והתפקודי של המנוח.

ממכלול האמור לעיל עולה כי בתקופה החל מיוני 2011 מצבו הרפואי של המנוח היה מורכב, והוא נזקק לעזרה רבה, גם אם לא היה סיעודי באופן מוחלט, שכן יכול היה להתנייד בהליכון. ואכן, אין מחלוקת כי המערערת לא הייתה יכולה להמשיך לטפל במנוח בעצמה, והיה צורך להיערך לטיפול במנוח – בין במגורים במסגרת מוסדית ובין בהעסקת מטפל/ת סיעודי/ת בבית.

אשר למגורים המשותפים: מחומר הראיות עולה כי לקראת שחרורו של המנוח מבית החולים היו חילוקי דעות בין המערערת לבין ילדיו של המנוח. בעוד שילדיו של המנוח רצו כי המנוח ישוב להתגורר יחד עם המערערת בדירה שבה התגוררו יחדיו או בדירה אחרת, ובמקביל תועסק מטפלת בטיפול במנוח, סברה המערערת כי נכון יותר שהמנוח יועבר לטיפול במסגרת דיור שבה יוכל לקבל טיפול סיעודי. כתוצאה מכך, נוצר סכסוך בין ילדיו של המנוח לבין המערערת, שכן ילדיו של המנוח ראו בכך "זריקה" או "נטישה" של אביהם המנוח לאחר שתפקודו נחלש. אף בית הדין האזורי סבר כי התנהלותה של המערערת הייתה "להיפך מן המצופה" מבן זוג, בכך שלא הסכימה להמשך מגורים משותפים עם המנוח תוך הסתייעות במטפלת, מתח עליה ביקורת חריפה בשל כך, וראה בכך את בחירתה לקטוע את מערכת היחסים שבינה לבין המנוח.

אין בידי לקבל את גישתו של בית הדין האזורי. ראשית, לא פעם מתעוררים חילוקי דעות בין בני משפחה על הדרך הנכונה לנהוג עת אחד מבני המשפחה נדרש לטיפול סיעודי – מעבר למגורים במוסד סיעודי או המשך מגורים בבית בסיוע של מטפל סיעודי. זאת ועוד. לעתים גם עת בני הזוג נשואים עובר בן הזוג החולה להתגורר במסגרת סיעודית. שנית, יש לזכור כי המערערת היא ילידת שנת 1932, כך שבמועד הרלוונטי הייתה כמעט בת שמונים שנה. המערערת העידה כי המנוח לא ישן בלילות עקב כאביו, מה שגרם לכך שגם היא לא ישנה בלילות; היה לה קושי נפשי לראות אותו סובל; היא חשה שבגילה המתקדם (כ- 80) היא אינה מסוגלת להתמודד עם מעבר דירה ומגורים משותפים עם מטפלות (ע' 5, ש' 15 – 18; ע' 6, ש' 3 – 8; ע' 7, ש' 4 – 8). עם זאת, המערערת לא ניתקה את הקשר עם המנוח, וביקרה אותו באופן סדיר. אני סבורה, כי יתכנו מצבים שבהם בן הזוג, במיוחד אם הוא עצמו בגיל מתקדם, אינו מסוגל להתמודד עם הקשיים הכרוכים בטיפול בבן הזוג האחר בבית גם בעזרת מטפל סיעודי, ובשינוי אורחות חייו - מעבר דירה, מגורים עם מטפל סיעודי זר. לטעמי, ככל שממשיך להתקיים הקשר הזוגי בין שני בני הזוג גם לאחר המעבר ממסגרת מגורים משותפת, אין מקום לראות בן זוג, אשר לא יכול היה ליטול על עצמו את המשימה לטפל בבן זוגו בבית גם בעזרת מטפל סיעודי, אך נותר בקשר עם בן הזוג ומבקר אותו באופן סדיר, כמי ש"נוטש" את בן זוגו בעת צרה.

לסיכום נושא העדר המגורים המשותפים - אני סבורה, כי גם אם בנסיבות המקרה העדר המגורים המשותפים לא היו פרי כורח רפואי, שכן הייתה אפשרות מעשית כי בני הזוג יוסיפו להתגורר יחדיו תוך הסתייעות במטפל סיעודי, הרי בהתחשב בגילו ובמצבו הרפואי של המנוח, בגילה של המערערת ובמכלול הנסיבות (הצורך לעבור דירה, לשנות אורחות חיים, להתגורר עם מטפל זר) - העדר המגורים המשותפים נבע מאילוץ אובייקטיבי, ואין בו כשלעצמו כדי לשלול את מעמדה של המערערת כידועה בציבור של המנוח, ויש לבחון אם המשיך להתקיים הקשר הזוגי בין המנוח לבין המערערת.

אשר לרכיב הקשר הזוגי: גם על פי קביעתו של בית הדין האזורי, לא נותק הקשר בין המערערת לבין המנוח לאחר חודש יוני 2011. כך, המערערת ביקרה את המנוח באופן סדיר הן בעת שהתגורר במשען והן בעת שהתגורר בדירה השכורה. בית הדין סבר שאין לייחס משמעות לביקורים אלה, נוכח תדירותם (שלוש פעמים בשבוע) ומשכם (עת בעניין זה קיבל את גרסת בנו של המנוח כי המערערת ביקרה בכל פעם למשך שעה), וקבע כי המערערת ביקרה את המנוח כמו החברים ובני המשפחה האחרים. אין בידי לקבל את קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי ואת מסקנותיו. ראשית, מדובר בביקורים תדירים וסדירים במשך תקופה ממושכת. שנית, בית הדין האזורי התעלם מאישורה של גב' סילביה שיפלצקי, מנהלת עמותת חולי פרקינסון בישראל (סניף באר שבע) אשר העבירה פעילויות שונות במשען, שעל פיו המערערת ליוותה את המנוח באופן סדיר בהרצאות ופעילויות לחולי פרקינסון במשען. שלישית, בית הדין האזורי גם לא התייחס להודעתה של גב' דדיה ג'נט לחוקר המוסד (שבהסכמה היא חלק מחומר הראיות), אשר העידה על ביקוריה של המערערת אצל המנוח, ועל כך שביקשה ממנה להכין למנוח את המאפים שאהב, ואף אמרה כי המערערת "ממש נלחמה בשביל לראות אותו". רביעית, יש לזכור, כי לאחר חודש יוני 2011 מערכת היחסים בין המערערת לבין ילדיו של המנוח הייתה טעונה, נוכח כעסם עליה. בהקשר למערכת היחסים בין ילדיו של המנוח לבין המערערת, לא למותר לציין כי בנו של המנוח אפילו לא טרח להודיע למערערת על פטירתו של המנוח ומועד הלוויה (שנערכה במוצאי שבת בשעת לילה מאוחרת), ונודע לה על כך מאחיו של המנוח. נוכח מערכת היחסים בין המערערת לבין משפחתו של המנוח, מטבע הדברים הדבר הקשה על שמירת הקשר עם המנוח, ולמרות האמור המערערת שמרה עם המנוח על קשר לאורך כל התקופה שמיוני 2011 עד לפטירתו. חמישית, למרות שלגרסת בנו המנוח כעס על המערערת, הרי שהמנוח לא שינה לאחר חודש יוני 2011 ועד יום מותו את צוואתו, שבה הוריש למערערת חלק מכספיו בחשבון הבנק שלו, ולא הדיר ממנה את המערערת.

כללו של דבר: בהיבט העובדתי, אני סבורה כי בפועל, הקשר הזוגי בין המערערת לבין המנוח, היה ברמה אינטנסיבית ומשמעותית יותר מזו שתיאר בית הדין האזורי בפסק דינו, ולא התמצה בשלושה ביקורים בשבוע בני שעה אחת. בהיבט המשפטי, אני סבורה כי בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, עת למרות האילוצים האובייקטיביים שנגזרו ממצבו הרפואי של המנוח ומגילם המתקדם של המנוח והמערערת, והסכסוך בין המערערת לבין ילדיו של המנוח, מערכת היחסים בין המנוח לבין המערערת נמשכה באופן רציף עובר לפטירתו של המנוח, הרי שהתקיים רכיב הקשר הזוגי.

אשר לטענה כי מיוני 2011 המנוח חדל לתמוך במערערת, ובכלל זאת להשתתף בהוצאות אחזקת דירתה, כפי שנהג עובר לחודש יוני 2011, ולכך שמצבה הכלכלי לא הורע עקב פטירתו:

1. ראשית, בהתאם לפסיקה, "חיים משותפים אין משמעותה בהכרח הטלת חובת הפרנסה של בן זוג אחד על משנהו, בודאי לא בהכרח הגבר את האשה" [עניין סבן].

2. שנית, וזה העיקר, כפי שנפסק בעניין זליקוביץ, משעה שאחד מבני הזוג מאושפז בבית אבות או במוסד סיעודי, התשלום לבית אבות או למוסד הסיעודי הוא חלק בלתי נפרד מהוצאות משק הבית המשותף. כפי שעלה מעדות בנו של המנוח, עלות המגורים של המנוח במשען הייתה גבוהה (כ- 20,000 ₪ לחודש), כך שסביר כי המנוח חדל מלהשתתף בהוצאות אחזקת דירתה של המערערת, שבה לא התגורר. ואכן, כך העיד בנו של המנוח "הוצאות משען היו 20,000 ₪ לחודש, ולכן היה צורך להפסיק לשלם את ההוצאות" (ע' 13, ש' 30 – 31).

   וראו גם: עניין סבן; עניין מיה מלק.

3. שלישית, בהתאם לפסיקה, גם בהעדר מחסור כלכלי, כגון כאשר הידועה בציבור היא עצמאית כלכלית, היא זכאית לגמלת שאירים [ע"ע (ארצי) טלינסקי ליובוב – קרן הגמלאות המרכזית (21.6.2001); עניין מימון].

מעבר לכל האמור, לדעתי יש ליתן משקל גם לתקופת הקשר הזוגי הארוכה בין המערערת לבין המנוח עובר לחודש יוני 2011. אכן, סעיף 238(2) לחוק לא חל על ידועים בציבור, ולכן, ככל שאין ספק שבני זוג נפרדו כך שחדלו להיות ידועים בציבור, הרי שגם אם נפרדו תקופה קצרה לפני פטירת אחד מהם לא קמה להם זכאות לגמלת שאירים. במקרים אלה, הפרידה הפיזית שקולה ל"גט", ומעידה על "גירושין" בין בני הזוג. אולם, בבחינת השאלה אם אכן בני זוג ידועים בציבור נפרדו, כאשר הקשר הזוגי ביניהם נשמר גם אם לא התגוררו יחדיו עובר לפטירה, יש משקל לתקופה הממושכת שבה התקיים הקשר הזוגי. אני סבורה, כי במקרה הנדון אילו היה מדובר בבני זוג נשואים, לא הייתה מועלית טענה כי יש לראות בנסיבות המקרה הנדון כפרידה (גם אם הייתה נמשכת מעבר לשלוש שנים), וכאמור לגישתי אין להחיל על ידועים בציבור, במיוחד עת הקשר הזוגי ביניהם נמשך תקופה ממושכת, סטנדרט שונה מהסטנדרט המוחל על בני זוג נשואים.

סוף דבר – על יסוד כל האמור לעיל, לו תישמע דעתי, יש לראות במערערת ידועה בציבור של המנוח ה' ס' בעת מותו, ועל כן היא זכאית לקצבת שאירים. כמו כן, המוסד ישלם למערערת שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסך של 7,500 ₪, וזאת בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין.

השופטת חני אופק גנדלר:

קראתי את חוות דעתה המקיפה של חברתי, השופטת גליקסמן, ודעתי שונה. העקרונות המנחים בחוות דעתה ובמיוחד היחס בין שלוש הצלעות - קשר זוגי, מגורים משותפים (לרבות ההגמשה שחלה ברכיב זה) ומשק בית משותף – מקובלים עלי, ועל כן לא ארחיב עליהם את הדיבור. לטעמי, יישום הדין בנסיבות המיוחדות של המקרה מוביל למסקנה שונה.

אשר לרכיב הקשר הזוגי, בית הדין קמא קבע כי הקשר הזוגי נקטע, ובענין זה גם עמדתי שונה. במוקדו של הרכיב מצוי יסוד רגשי-ערכי. המערערת המשיכה לבקר את המנוח באופן סדיר לאורך השנים, והמנוח לא ביטל את הצוואה שזיכתה אותה בחלק מרכושו, ובכך ניתן ביטוי אובייקטיבי לרכיב סובייקטיבי זה. משכך, הנחתי היא כי בנסיבות המיוחדות של העניין הקשר הזוגי והרגשי לא נקטע. מיקודה של המחלוקת היא בשאלה אם הדרישה לניהולו של משק בית משותף המשיכה להתקיים חרף העדר מגורים משותפים כפשוטה של דרישה זו.

בענייננו היו המערערת והמנוח ידועים בציבור במשך כשלושים שנים. כשנתיים ושמונה חודשים טרם פטירת המנוח חל שינוי באורחות החיים, כך שדרישת המגורים המשותפים אינה מתקיימת עוד כפשוטה. גם לטעמי לצורך קיומו של משק בית משותף יש מקום לבחינה כוללת של הנסיבות מתוך נקודת מבט רחבה, ואין מקום לבודד את התקופה השנויה במחלוקת מקודמתה. בתוך נקודת מבט רחבה זו יש ליתן משקל, בין היתר, למשך הזמן בו חיו בני הזוג כידועים בציבור טרם השינוי באורחות החיים, סיבת השינוי באורחות החיים ובפרט שעה שמדובר בכורח, מופעי השיתוף במהלך התקופה בה חל השינוי, משך התקופה שבה חל השינוי ועוד. עמדנו על כך בע"ע (ארצי) 59685-06-18 אביבה עסילה – קרן מקפת (24.3.2019) בהקשר לתוספת הראייתית הנדרשת חלף העדר התקיימות דרישת המגורים כפשוטה, וזאת במצב בו חל שינוי באורחות החיים טרם פטירת אחד מבני הזוג. וכך נאמר:

"... בענייננו, אין חולק שחל שינוי באורחות החיים בשנה הסמוכה לפטירת המנוח, כשטרם השינוי לא היתה מחלוקת כי בני הזוג היו ידועים בציבור. במקרה כזה התוספת הראייתית הנדרשת היא ביחס לתקופה שבמחלוקת, שם חל שינוי המשפיע על דרישת המגורים המשותפים כפשוטה של דרישה זו, ובקביעת התוספת הראייתית הנדרשת בתקופה שבמחלוקת יש לתת משקל למכלול נסיבות הענין. מבלי להתיימר למצות, נציין כי יש לבחון, בין היתר, את הסיבה שהביאה לשינוי באורחות החיים (כורח אל מול נסיבות אחרות), למשך הזמן בו חיו בני הזוג כידועים בציבור טרם השינוי שחל (לא הרי מקרה בו חיו בני הזוג כידועים בציבור במשך עשרות שנים כהרי מקרה בו חיו כידועים בציבור תקופה קצרה), למשך הזמן שבו נמשך השינוי באורחות החיים ועוד".

בענייננו, המעבר ממסגרת מגורים משותפת היתה משך שנתיים ושמונה חודשים, היינו מיום 1.6.11 ועד ליום 8.2.14, ותקופה זו מאפשרת לבחון לאורך זמן את הדפוס שנוצר ובמיוחד קיומו של משק בית משותף. שאלת הכורח במגורים נפרדים הינה בעלת פנים לכאן ולכאן. אמנם, מצבו הרפואי של המנוח הורע באופן ניכר בשנים האחרונות לחייו, ואולם ספק אם ניתן להשקיף על השינוי שחל באורחות החיים כתוצאה אך של כורח רפואי. יש לזכור כי בשלושה עשר החודשים האחרונים לחייו התגורר המנוח במסגרת ביתית עם מטפלת זרה, והמערערת דחתה הצעה לעבור לדירת מגורים גדולה יותר בה יוכלו להתגורר יחדיו ויחד עם מטפל סיעודי, שנשכר לשם טיפול במנוח. במצב רגיש זה מוכנים אנו להניח שאין המדובר בכורח מובהק (שהרי המנוח שב להתגורר במסגרת הקהילה) כשם שאין המדובר בבחירה מובהקת (שכן הבחירות הושפעו ממצבו הרפואי הגם שלא התחייבו ממנו), אלא במצב המצוי באזור הדמדומים שבין כורח לבחירה. לגבוליות הכורח מצטרף ממצא עובדתי שנקבע לפיו המערערת בקרה את המנוח שלוש פעמים בשבוע למשך כשעה כל פעם (וזאת בניגוד לגרסתה אצל החוקר מטעם המוסד בדבר ביקורים יומיומיים). ספק רב אם נתון זה – קרי ביקורים שמשכם השבועי המצטבר הוא כשלוש שעות - ממלא אחר הדרישה למגורים משותפים על אף הנכונות להגמשתה. זאת, במיוחד משלא נטען כי מצבה הרפואי הגביל אפשרות ביקורים ממושכים יותר ובהינתן כך שהביקורים במשך שלושה עשר חודשים נערכו בדירת המגורים ולא היו כרוכים בחשיפה למחוללי מחלות. מכל מקום, אף בהנחה כי דרישה זו מתקיימת הרי שזו מתקיימת בעוצמה נמוכה יחסית, ולכן נדרשת בחינה זהירה של הדרישה למשק בית משותף.

בהתאם לקביעתו העובדתית של בית הדין קמא תשתית המבססת משק בית משותף לא הונחה. נהפוך הוא, בית הדין קבע כי ביוני 2011 "המנוח הפסיק את תשלום הוצאות המחייה שיצאו מכיסו עת התגוררו יחדיו". גם סממני שיתוף אחרים לא ניתן לזהות בתקופה זו, ובכך נבדל מקרה זה מהענין שנידון בענין עסילה. הרכיב הזוגי כשלעצמו - בהינתן משך התקופה השנויה במחלוקת, גבוליות הכורח הרפואי, ומיעוט הביקורים – אינו מספק לביסוס משק בית משותף בתקופה השנויה במחלוקת. לטעמי, בנסיבות אלה, נוצרה הלכה למעשה כענין אובייקטיבי מציאות חדשה, בה תכלית התשלום, היא הגנה על רמת חייו של השאיר, כך שזו תישאר כפי שהייתה, פחות או יותר, לפני מועד הפטירה – אינה מתקיימת עוד.

העולה מן האמור הוא כי איני סבורה שהיה מקום להטיל דופי בקיומו של קשר זוגי. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהמציאות שהתהוותה לאורך זמן בנסיבות המיוחדות של המקרה, כמפורט לעיל, ומהשפעתן כענין אובייקטיבי על תכלית הזכאות והתקיימות יסודותיה, כאמור לעיל.

נוכח כל האמור, לדעתי דין הערעור להידחות.

סגן הנשיאה אילן איטח:

אני מצטרף לעמדתה של חברתי השופטת חני אופק גנדלר. אני סבור כי בנסיבות הנוכחיות אין בקשר הרגשי ערכי כדי לבסס דיו את יסוד המגורים המשותפים, ולא כל שכן את יסוד משק הבית המשותף.

נציגת ציבור (עובדים) מיכל בירון בן גרא:

אני מצטרפת לעמדתה של כבוד השופטת גליקסמן. גם לטעמי, בנסיבות המקרה ועל יסוד כלל הנימוקים שהציגה השופטת גליקסמן, דין הערעור להתקבל, ויש להכיר במערערת כידועה בציבור של המנוח.

נציגת ציבור (מעסיקים) יודפת הראל בוכריס:

אני מצטרפת לעמדתה של כבוד השופטת לאה גליקסמן, שכן בנסיבות המקרה דין העירעור להתקבל.

סוף דבר:

על דעת רוב חברי המותב, השופטת לאה גליקסמן, נציגת הציבור גב' מיכל בירון בן גרא ונציגת הציבור גב' יודפת הראל בוכריס, כנגד דעתם החולקת של סגן הנשיאה אילן איטח והשופטת חני אופק גנדלר – הערעור מתקבל, כאמור בסעיף 52 לחוות דעתה של השופטת גליקסמן.

נוכח האמור, המערערת זכאית לקצבת שאירים ממועד פטירתו של המנוח ה' ס'.

כמו כן, המוסד ישלם למערערת שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסך של 7,500 ₪, וזאת בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ו אדר ב' תשע"ט (2 אפריל 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.