פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי

1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (סגן הנשיאה דורי ספיבק ונציגת הציבור גב' מזל גולן; ב"ל 57228-11-22), במסגרתו נדחתה תביעת המערער להכרה בליקוי שמיעה וטנטון כפגיעה בעבודה מהטעם שלא הוכחה חשיפה לרעש מזיק.

2.בתמצית נציין כי המערער, יליד שנת 1969, עובד בענף הבנייה מזה שנים רבות וכמפקח בנייה עצמאי החל משנת 2001. המערער העיד כי במסגרת עבודתו הגיע מדי יום לשניים-שלושה אתרים עליהם פיקח, סייר בהם ופיקח על עבודות הבנייה. מדובר באתרים בהיקף קטן-בינוני (כ-12 עובדים בממוצע), שמשתמשים בהם באופן קבוע בציוד מכני הנדסי כבד וציוד חשמלי כבד (דוגמת פטישי חציבה, מכונות לניסור בטון, מכונות לקידוח חורים וכלונסאות, משחזות ועוד) לצורך ביצוע עבודות הריסה ובנייה. המערער העיד כי עבד מדי יום כ-8-9 שעות, ובמהלך רובן נחשף לרעש מזיק שכן סייר בצמידות לעובדים ולכלים ההנדסיים על מנת לפקח מקרוב על איכות הבנייה. גם כאשר קיים ישיבות תכנון ותיאום עם מנהלי האתרים, עשה זאת במשרד מאולתר בשטח, הממוקם (נוכח גודל האתרים) בצמידות רבה (1-10 מטרים) לכלים ההנדסיים.

3.המערער הבהיר כי אין בידיו בדיקות רעש בהתחשב במגוון האתרים בהם עבד לאורך השנים, אך זימן שני עדים מטעמו לצורך תמיכה בגרסתו – מר אלי ארבע, בעלים של חברת בנייה אשר באתריה ביצע המערער עבודות פיקוח בשנים 2007-2019, ומר דוד יצחק יפת, עובד "מוריה חברה לפיתוח ירושלים" בע"מ, אשר באתרים שנוהלו על ידו ביצע המערער עבודות פיקוח בשנים 2012-2018. שני העדים תמכו בתצהיריהם בגרסתו העובדתית של המערער לגבי היקף עבודתו של המערער בכל אתר (כשעתיים וחצי-שלוש ביום); מאפייני כלי העבודה שהיו באתרים; הצורך של המערער לעבוד בצמידות אליהם; וגם הצורך לקיים ישיבות עבודה בשטח בצמוד לעבודות המבוצעות.

4.בית הדין האזורי קבע כאמור כי לא הוכחה חשיפה לרעש מזיק כדרישת סעיף 84א(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק). בית הדין פירט כי אמנם בהתאם לפסיקה, גם בהעדר בדיקות רעש ניתן להשתכנע על סמך חומר הראיות שהמבוטח נחשף לרעש שעשוי להיות מזיק, אך במקרה זה לא שוכנע כי המערער הניח תשתית עובדתית המצדיקה מינוי מומחה. בית הדין נימק זאת במספר נימוקים, וביניהם העדר ראיות אובייקטיביות דוגמת חשבוניות והזמנות עבודה לעצם עבודת המערער באתרי הבנייה לאורך השנים; העובדה שעבודתו הייתה מגוונת, לא כל אתרי הבנייה דרשו את אותן העבודות, ויש להניח שגם אם באתר מסוים היה רעש מזיק, הרי שזה היה מוגבל לשלב ספציפי של הבנייה; לפחות שליש מעבודת המערער בוצע בשדרוג והתאמה של חנויות רשת קסטרו, ולא מדובר בהקמה או בעבודה עם כלים כבדים; המערער הצניע את הפן המשרדי בעבודתו וטען בחקירתו הנגדית שהמשרד הוא "חדר בתוך המבנה... גם כשאתה יושב שם אתה עדיין חשוף לרעש והמרחק הוא יכול להיות כמה מטרים...", באופן המהווה עדות כבושה שיש בה מעט מההגזמה, הסותרת את טענתו כי עבד בצמידות לשאר העובדים; וכן ציין כי הגם שהתאפשר למערער בתום דיון ההוכחות לשוב ולאתר בדיקות רעש, הודיע שלא נערכו בדיקות רעש באתרים השונים. בית הדין הוסיף וקבע כי "התרשמנו כי עדי התובע הינם עדים בעלי אינטרס, אשר נמצאים תחת פיקוחו המקצועי של התובע. כמו כן, גרסתם לא היה בה תרומה של ממש למחלוקת בתיק (חזרו על טענות התובע בלי שסיפקו פירוט כלשהו)". בהתאם, נדחתה התביעה ללא צו להוצאות. על כך הוגש הערעור בפנינו.

5.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים כפי שהובאו בפנינו בכתב ובעל פה ועיינו בכל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. שוכנענו כי בית הדין האזורי החמיר עם המערער, וכי די בתשתית הראייתית שהובאה על ידו כדי ללמד בסבירות הנדרשת שנחשף בעבודתו רבת השנים לרעש שעשוי להיות מזיק, באופן המצדיק מינוי מומחה רפואי בהתאם להלכת פאנוס (עב"ל (ארצי) 717/08 פאנוס – המוסד לביטוח לאומי (10.12.09)). להלן יפורטו טעמינו לקביעה זו.

6.התשתית המשפטית פורטה בהרחבה בפסק דינו של בית הדין האזורי, ואין עליה מחלוקת. סעיף 84א לחוק קובע לאמור:

"(א) אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן התקיימו כל אלה:

(1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן – רעש מזיק);

(2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים;

(3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה:

(א) היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (בסעיף זה – רשומה רפואית);

(ב) היום שבו, לדעת הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה".

תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש), התשמ"ד-1984, אשר הותקנו מכוח סעיף 173 לפקודת הבטיחות בעבודה אליה מפנה סעיף 84א, מגדירות "עובד ברעש מזיק" כעובד בעבודה המנויה בתוספת הראשונה, או כעובד שנחשף לרעש מזיק מעל רמת החשיפה המשוקללת המירבית המותרת, בהתאם לערכים המפורטים בתקנות.

7.דרך המלך אם כך היא הוכחת רעש מזיק באמצעות הצגת מדידות רעש ודוחות ניטור שנערכו במקום העבודה. עם זאת בהלכת פאנוס (אליה הפנה גם בית הדין האזורי) נקבעו הדברים הבאים, ביחס למקרים בהם אין בידי המבוטח להציג ראיות מסוג זה:

"כאשר עובד תובע להכיר בליקוי בשמיעתו כפגיעה בעבודה, ואין בידו להוכיח את מפלס הרעש במקום עבודתו בתקופה הרלבנטית לתביעתו באופן אובייקטיבי, הן בשל העובדה שהמעביד לא קיים את החובה המוטלת עליו למדוד את רמות הרעש במפעלו, והן כאשר לא מוטלת כלל חובה כזו על המעביד, וכאשר סביר להניח, מחומר הראיות שמונח בפני בית הדין כי אכן העובד נחשף לרעש במקום עבודתו- במקרה כזה, לדעתנו, יש למנות מומחה רפואי, על מנת שיקבע האם הליקוי בשמיעה הוא תוצאה של חשיפה לרעש מזיק בעבודה...

במצב שבו קביעת המומחה שימונה תהא, כי אין מדובר בליקוי שמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק, הרי שיש לדחות את התביעה. אולם אם יקבע המומחה, על סמך החומר הרפואי שבפניו, כי יש קשר סיבתי רפואי בין חשיפת העובד לרעש במקום עבודתו לבין הליקוי בשמיעתו, ימשיך בית הדין ויבחן האם התמלאו התנאים האחרים המנויים בסעיף 84א'".

8.במקרה שלפנינו, שוכנענו כאמור כי עלה בידי המערער לעמוד בנטל הדרוש לפי הלכת פאנוס, ולהוכיח שסביר להניח כי נחשף לרעש שעשוי להיות מזיק באתרי הבנייה בהם שהה באופן יום-יומי לאורך שנים, באופן המצדיק מינוי מומחה רפואי. שוכנענו כאמור שכן עדות המערער לא נסתרה לטעמנו בחקירתו הנגדית, אלא נתמכה בעדויות שני העדים מטעמו שלא נסתרו אף הם, וגם אם לא הוסיפו על התשתית העובדתית שהציג המערער – תמכו בה. בית הדין האזורי אמנם סבר שהעדים הם בעלי אינטרס שכן הם נמצאים תחת פיקוחו המקצועי של המערער, אך למעשה המערער הוא שעבד תחתם (פיקח על בנייה באתרים שנוהלו על ידם וממילא בנייתם הסתיימה זה מכבר), ולא ראינו הצדקה לייחס להם חוסר מהימנות בשל כך (ולמעשה גם המוסד עצמו לא ייחס להם חוסר מהימנות מהטעמים שצוינו על ידי בית הדין האזורי, או בכלל).

9.בית הדין האזורי זקף לחובת המערער את אי הגשתן של חשבוניות/הזמנות עבודה המלמדות על היקף עבודתו, אך המערער הבהיר בעדותו כי "כמובן שיש לי חוזים בכל מקום שעבדתי" וכי יש באפשרותו להציג חשבוניות (עמ' 8 לפרוטוקול), ולערעורו צירף חשבוניות רבות, הזמנות עבודה ותכניות לדוגמה מפרויקטים עליהם פיקח (מבלי שהגיש בקשה לצירוף ראיות נוספות בערעור, אך גם מבלי שהמוסד התנגד לכך). בערעורו הבהיר כי לא צירף את המסמכים בבית הדין האזורי שכן לא העלה על דעתו שעצם עבודתו כמפקח בנייה מצויה במחלוקת. בהקשר זה נציין כי המוסד לא חלק בבית הדין האזורי על תקופת עבודתו הממושכת של המערער באתרי הבנייה ועל היקפה, ועל כן המערער לא נדרש להגיש את החשבוניות/הזמנות במסגרת ראיותיו. עוד זקף בית הדין לחובת המערער את העובדה שעבודתו מגוונת, אך העובדה שהמערער שהה במספר אתרים במהלך כל יום ובאתרים שונים לאורך השנים אינה שוללת את העובדה שבכולם נחשף לטענתו לרעש משמעותי - הנובע מעבודות הבנייה עליהן פיקח ומאופיים הייחודי (נוכח גודלם) של אתרי הבנייה בהם עבד - באופן שחייב אותו לבצע את פיקוח העבודה בקרבה גדולה לפועלים ולכלים עליהם עבדו.

10.בית הדין ראה בעדותו של המערער לעניין עבודתו המשרדית באתרים כעדות כבושה, אך למעשה כבר בתצהירו ציין המערער כי בחלק מזמני שהייתו באתרי העבודה קיים ישיבות תכנון ותיאום עם מנהלי האתרים, וזאת בשטח ובצמידות לכלים ההנדסיים. אשר לעבודה שביצע המערער עבור סניפי חברת קסטרו, בעדותו הדגיש כי ברוב החנויות נדרש ניסור רצפת הבטון של החנויות ופעמים רבות נדרשה עבודת כלים הנדסיים ומכשירי קונגו, ובכל מקרה מדובר רק ב"נתח חלקי של העבודה". בית הדין האזורי אף זקף לחובת המערער את העובדה שעל אף מאמץ נוסף לא הצליח לאתר בדיקות רעש, אך המערער לא היה ממונה על ביצוען של מדידות רעש באתרים בהם עבד ועצם העובדה שלא בוצעו כאלה לא אמורה, בהתאם להלכת פאנוס, להוביל לדחיית תביעתו.

11.בית הדין האזורי הסתמך על פסיקתו של בית דין זה בעניינו של מפקח הנדסה אזרחית (עב"ל (ארצי) 44735-06-21 סויסה – המוסד לביטוח לאומי (22.11.21)), אך כל מקרה נדון לגופו בהתאם לנסיבותיו ובאותו עניין התשתית העובדתית שהוכחה הייתה שונה (לרבות עדויות מטעם מזמין העבודה כי המשרד בו שהה המבוטח היה סגור ובמרחק כ-100-200 מטרים מהעבודות עצמן, שבוצעו באותו מקרה על פני שטחים נרחבים). במקרה שלפנינו, על אף גבוליות המקרה ועל אף שגרסתו של המערער אכן הייתה כוללנית במידה מסוימת, אך נוכח הקושי שראינו בחלק מהנמקותיו של בית הדין האזורי, כמו גם שאין לזקוף לחובת המערער את העובדה שלא נערכו בדיקות רעש באתרים שבהם עבד, ובהתחשב גם בתקופה הארוכה שבה עבד המערער באתרי בנייה, שוכנענו כי עלה בידי המערער להוכיח כי נחשף לרעש שעשוי להיות מזיק במשך חלק לא מבוטל משעות עבודתו (גם אם לא בכולן, וגם אם לא באופן זהה בכל אחד מהימים), באופן המצדיק מינוי מומחה רפואי בהתאם להלכת פאנוס.

12.לא נעלמה מעינינו טענת המוסד כי ממילא המערער לא עומד גם בתנאי הנקוב בסעיף 84א'(א)(3) לחוק, שכן הגיש את תביעתו בשנת 2021 בעוד שהרשומה הרפואית הראשונה המלמדת על ליקוי שמיעה היא משנת 2016 (עב"ל (ארצי) 35969 איידינוב – המוסד לביטוח לאומי (9.1.22)). המערער השיב לכך כי בשנת 2016 ליקוי השמיעה לא הגיע לרמה מספקת לצורך הגשת תביעה למוסד (כפי שאכן עולה לכאורה, ומבלי לקבוע מסמרות, מבדיקת השמיעה מאותה שנה), וממילא אין שיהוי. ואכן, בפסיקה נקבע בקשר לכך כי "הנחת היסוד לגבי סעיף 84א(א) הינה, כי ליקוי שמיעה, לעניין דרישת השנה להגשת התביעה למוסד מאז תיעוד הליקוי - הינו אך ורק ליקוי הנובע מחשיפה לרעש מזיק, שכושר השמיעה לגביו פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים. בכל שאר המקרים בהם אין מדובר בליקוי שמיעה שכזה, דרישת השנה - אינה רלוונטית" (עב"ל (ארצי) 37437-10-12 ברזילי – המוסד לביטוח לאומי (6.1.15), להלן: עניין ברזילי).

כיוון שממילא התיק מוחזר לבית הדין האזורי לצורך מינוי מומחה, וככל שהמוסד יעמוד על טענת השיהוי, יישאל המומחה גם מתי תועד לראשונה ברשומה רפואית ליקוי שמיעה העונה לתנאי סעיף 84א לחוק, והאם הייתה החמרה במצב השמיעה ומתי (שכן במקרה כזה יש למנות את תקופת 12 החודשים לצורך סעיף 84א(א)(3) לחוק ממועד ההחמרה, בהתאם לעניין ברזילי).

13.סוף דבר – נוכח כל האמור לעיל, הערעור מתקבל. עניינו של המערער מוחזר לבית הדין האזורי לצורך מינוי מומחה רפואי. הוצאות הערעור יובאו בחשבון בסיום ההליכים.

ניתן היום, ו' טבת תשפ"ה (06 ינואר 2025), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.