עפ"א 52840-06-15 אברמוביץ נ' עירית תל-אביב-יפו

הערעור

1. ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מקומיים תל אביב–יפו (כב' השופט א. ברקאי), מיום 07.05.2015 בתיק פלילי מס' 08/13/0285541, לפיה נדחתה בקשת המערער לחיוב המשיבה בהוצאות ושכר טרחה, לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), לאחר שהמשיבה חזרה בה מכתב אישום שהגישה נגד המערער.

    

   העובדות

    

2. ואלה העובדות הרלבנטיות להכרעה במחלוקת:

    

   • ביום 14.05.2014 קיבל המערער, סטודנט למשפטים, "הודעת תשלום קנס" בסך 1,000 ש"ח, בגין עבירה של עישון במקום ציבורי, לפי סעיפים 1(א) ו-1(ב) לחוק למניעת עישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983 (להלן: "הדו"ח"), בכך שעישן בחצר פנימית בבית משפט השלום בתל אביב –יפו.

   • ביום 01.07.2014 ביקש המערער להישפט על העבירה, לפי סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

   • בעקבות זאת, ביום 23.10.2014 נשלחה למערער "הזמנה למשפט וכתב אישום (ברירת משפט", לפיה עליו להתייצב בבית המשפט ביום 05.02.2015.

   • ביום 24.07.2014 נתן בית משפט זה (כב' השופטת א' לוי), בהליך נפרד, פסק דין, ובו זיכה מערער אחר, מעישון, באותו מקום, בית משפט השלום בתל אביב-יפו, וקבע כי בהסתמך על לשון החוק ותכליתו, לא התכוון המחוקק לאסור עישון במקום שאינו מקורה, גם אם הוא מצוי בתוך מבנה. עוד נקבע כי לא הוכח שגורם מוסמך בהנהלת בתי המשפט אסר על העישון במקום וכי השילוט שהיה במקום לא עמד בתנאי התקנות (ראו: עפ"א 6175-04-14 אבולפיה נ' מדינת ישראל (24.07.2014), להלן: "פ"ד אבולפיה" או "פסק הדין").

   • ביום 05.02.2015 התייצב המערער להקראה בבית משפט קמא, כשהוא מיוצג. המערער השיב באמצעות ב"כ, עו"ד אבולפיה, כי לאור פ"ד אבולפיה, עובדות כתב האישום אינן מהוות עוד עבירה וכי בעקבות פסק הדין, המשיבה הייתה צריכה לחזור בה ביוזמתה מכל כתבי האישום שהוגשו בנסיבות דומות, וכי בסופו של ההליך יעתור לחיוב המשיבה בהוצאות.

   • בעקבות תשובת המערער, ביקשה ב"כ המשיבה מבית משפט קמא לקבוע את התיק להוכחות וטענה כי הטענות בפ"ד אבולפיה "היו טענות מסוימות לגבי שילוט שהיה במועד אחר. לא מדובר על אותו מועד. אנו רוצים לבדוק את התיק הזה. נכון לרגע זה התיק ייקבע להוכחות. התביעה תבדוק ותבחן את התיק ואת הטענות של חברי" (פרוטוקול בית משפט קמא, עמ' 1, ש' 20-24).

   • בעקבות זאת קבע בית משפט קמא מועד להוכחות לחודש יוני 2015.

     בהחלטתו קבע בית משפט קמא: "פעם נוספת מגיע עניינו של עישון ברחוב ויצמן 1, הוא בית המשפט, לדיון. ... ב"כ המאשימה הודיעה כי נתנה דעתה לפסק הדין בעניין אייל אבולעפיה נ' מ"י ... וכי לאחר שנתנה דעתה היא מבקשת שהתיק יקבע לשמיעת ראיות".

   • ביום 01.03.2015, הודיעה המשיבה לבית משפט קמא כי "לאחר בחינה נוספת של התיק, הוחלט שלא למצות את הדין עם הנאשם והמאשימה מבקשת להודיע על חזרתה מאישום".

   • ביום 12.03.2015, עתר המערער לזיכויו, וביקש לחייב את המשיבה בהוצאות, לפי סעיף 80(א) לחוק (להלן: "הבקשה").

   • ביום 15.03.2015, זיכה בית משפט קמא את המערער מהעבירה שיוחסה לו.

   • ביום 07.05.2015, לאחר קבלת תגובות הצדדים, דחה בית משפט קמא את הבקשה.

     על החלטה זו נסוב הערעור שבפני.

      

     נימוקי בית משפט קמא

      

3. בית משפט קמא נימק החלטתו בכך שלא נתקיימה איזו משתי הדרישות הקבועות בסעיף 80 לחוק.

   נקבע שלא נתקיימה הדרישה ש"לא היה יסוד לאשמה", משני טעמים: האחד, בעת מתן הדו"ח, טרם ניתן פ"ד אבולפיה, והמשיבה הייתה רשאית להניח שהמצב המשפטי הנכון הוא שאסור לעשן במקום בו ניתן הדו"ח ; השני, הזיכוי בפ"ד אבולפיה מבוסס, בין היתר, על סמך החלטות עובדתיות, כגון הצבת שילוט במקום ומודעות המערער לאיסור העישון, באופן שהמשיבה יכולה הייתה לסבור, שתצליח להוכיח שהוצב שילוט כנדרש ושהמערער היה מודע לו, ולפיכך, המערער יורשע.

   עוד נקבע שעצם חזרת המשיבה מהאישום, לאחר שסברה, על בסיס חומר הראיות, שבידה שיש סיכוי סביר להרשעת המערער, אינה מהווה "נסיבות אחרות המצדיקות" מתן הוצאות, זאת, לאור הפרשנות המחייבת את בית המשפט לאזן בין זכויות נאשם והנזקים שנגרמו לו בהגשת כתב האישום מחד גיסא, לבין האינטרס הציבורי בהעמדת עבריינים לדין ומניעת הרתעת יתר של התביעה בשל שיפוי נאשם.

   בשולי החלטתו, הדגיש בית משפט קמא את ההלכה שנקבעה בע"פ 4466/98 רמי דבש נ' מדינת ישראל (22.01.2002), לפיה הוראת 80 לחוק, היא הליך נספח וטפל לחוק העונשין וכי לרשות הנאשם שזוכה עומדת במקרה המתאים עילה בנזיקין.

    

   טענות המערער

    

4. המערער טען כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי במועד הגשת כתב האישום היה יסוד להאשמתו, שכן אין חולק שהזמנה למשפט וכתב אישום נשלחו לו, לאחר שניתן פ"ד אבולפיה. לטענת המערער, מיום שניתן פ"ד אבולפיה ואילך, מחובת המשיבה היה להפעיל שיקול דעת לגבש מדיניות אכיפה המתחייבת מפסק הדין, ובהתאם, לבטל את הודעת תשלום הקנס. לאור האמור, ודאי שבמועד ההקראה, הייתה צריכה המשיבה לחזור בה מכתב האישום. עוד טען המערער, כי טענות המשיבה בבית משפט קמא, בדבר נסיבות עובדתיות שונות מפ"ד אבולפיה, בלשון המעטה, אינן מדויקות.

   חלק נרחב מטענותיו הקדיש ב"כ המערער לכך שמדובר ב"שיטת התנהלות" זדונית, או לכל הפחות רשלנית, של המשיבה להעשרת קופתה, תוך זלזול בזכויות חוקתיות ופגיעה בכבוד האדם וחירותו.

   לטענת המערער, לצורך "הליך הנפל" שניהלה נגדו המשיבה, נאלץ לשכור את שירותיו של עו"ד, בסכום כולל של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ (ראו הסכם שכר טרחה מיום ההקראה, 05.02.2015).

    

   עמדת המשיבה

    

5. ב"כ המשיבה, עו"ד לוי, ביקשה לדחות את הערעור.

   עו"ד לוי הדגישה שבמועד מתן הדו"ח, טרם ניתן פ"ד אבולפיה ולפיכך, צדק בית משפט קמא בקביעתו שהיה יסוד להאשמת המערער. לעניין תקפות הקביעה – שהיה יסוד להאשמת המערער, אף בתקופה ממועד מתן פסק דין אבולפיה (24.07.2014), ועד מועד ההקראה (05.02.2015), משך למעלה מחצי שנה – הסבירה עו"ד לוי, כי עם קבלת הודעת נאשם כי יש ברצונו להישפט על עבירה, באופן אוטומטי, מופקת הזמנה למשפט.

   לשאלת בית המשפט, הבהירה עו"ד לוי, כי בתהליך זה, לא מופעל שיקול דעת על ידי תובע ולא מתבצע סינון כלשהו של הבקשות להישפט. עו"ד לוי טענה כי לאור אופיין המיוחד של עבירות הקנס, אין בתהליך המתואר כל רשלנות מצד הרשות, שכן ההזמנה למשפט אינה מהווה כתב אישום במשמעותו הרגילה.

   לביסוס טענתה הפנתה ב"כ המשיבה להלכת בית המשפט העליון ברע"פ 7752/00 עו"ד שמחה ניר נ' מדינת ישראל (15.02.2002) (להלן: "פ"ד ניר"), לפיה הסמכות לשלוח הזמנה לנאשם, בעקבות הודעתו כי ברצונו להישפט על העבירה, אינה נתונה רק לתובע.

   להבדיל מהודעת תשלום קנס, המהווה מסמך מהותי, הזמנה למשפט אינה אלא אמצעי דיוני-טכני, שמטרתו להביא לידיעת הנאשם את המקום והמועד בו יתקיים המשפט, בגין העבירה שיוחסה לו בהודעת תשלום הקנס. הכללת פרטי העבירה בנוסח ההזמנה, אינה מלמדת על כך שההזמנה מהווה כתב אישום במשמעותו הרגילה, לפיה, המצאתו לנאשם מהווה תנאי לפתיחת ההליך נגדו. העילה לפתיחת ההליך, בסוג זה של עבירות, אינה המצאת ההזמנה למשפט אלא הודעת הנאשם על רצונו להישפט בגין העבירה שיוחסו בהודעת תשלום הקנס.

   עו"ד לוי טענה כי הרשות פעלה בתום לב ותוך יישום קפדני של ההלכה שנקבעה בפ"ד אבולפיה, ולפיכך מאז ניתן פסק הדין, חדלה הרשות מאכיפת איסור העישון ולא ניתנו עוד דו"חות בגין עישון במקום.

    

   דיון והכרעה

    

6. לאחר שבחנתי את החלטת בית משפט קמא, את תיק בית המשפט, את טיעוני הצדדים, את פ"ד אבולפיה, ופסיקה רלבנטית, סבורני כי דין הערעור להתקבל.

   להלן יפורטו טעמיי.

    

7. המועד הקובע לבחינת השאלה האם היה יסוד להאשמת המערער, הוא מועד עריכת הודעת תשלום הקנס.

   בענייננו, אין חולק כי הודעת תשלום הקנס נערכה לפני שניתן פ"ד אבולפיה.

   לפיכך, המסקנה המתבקשת היא כי בעניינו של המערער, היה יסוד להאשמתו.

    

8. משעה שחל שינוי במצב המשפטי, בעקבות פ"ד אבולפיה, האם עדיין ניתן לומר שהיה יסוד להאשמת המערער?

   סבורני שאין בשינוי מאוחר של המצב המשפטי, כדי לשנות את הקביעה שבמועד הקובע, הוא מועד עריכת הודעת תשלום הקנס, היה יסוד להאשמת המערער.

9. עם זאת, יש בשינוי המצב המשפטי, כדי להשליך על היקף חובות המאשימה, לאחר שפסק הדין הפך חלוט, ולהכרעה בשאלה האם נתקיימו נסיבות אחרות המצדיקות הטלת הוצאות.

   בשים לב למאפייניו הייחודיים של ההליך המשפטי בעבירות הקנס, כפי שנקבע בפ"ד ניר, ובעיקר, היעדר שיקול דעת, או פעולת "סינון" של תובע, או של גורם מוסמך אחר כלשהו, במעבר בין בקשת נאשם להישפט, לבין ההפקה "האוטומטית" של הזמנה למשפט וכתב אישום, סבורני שכל אימת שחל שינוי במצב המשפטי, בתקופה שבין מועד עריכת הדו"ח, לבין מועד הפקת ההזמנה למשפט וכתב אישום, או כל מועד אחר בהמשך ההליך המשפטי, באופן שיש בו כדי להשליך על ההליך בעניינו של נאשם, מחובת הרשות לערוך, בנפש חפצה, בחינה מחודשת של מדיניות האכיפה שלה ולהתאימה למצב המשפטי החדש. זאת, במיוחד מקום שמדובר, כמו בענייננו, בהתנהגות חוזרת ובאכיפה שיש לה השלכות על ציבור רחב, כפי שעולה מהחלטת בית משפט קמא בישיבת המענה ("פעם נוספת מגיע עניינו של עישון ברחוב ויצמן 1 ...").

   מובן שיש לאפשר לרשות שהות סבירה ומספקת להיערך, בהתאם למצב המשפטי העדכני.

    

10. בענייננו, למרבית הצער, נראה שהרשות לא עמדה בחובתה זו.

    מאז ניתן פ"ד אבולפיה (24.07.2014) ועד הפקת כתב האישום (23.10.2014) חלפו כשלושה חודשים, ועד ישיבת ההקראה (05.02.2015) חלפה למעלה מחצי שנה.

    בפרק זמן זה, מחובת הרשות היה לבחון מחדש עמדתה, לאור פ"ד אבולפיה. מובן שהרשות רשאית לנסות להוכיח כי בעניינו של נאשם ספציפי מדובר בנסיבות שונות, כפי שטענה בבית משפט קמא. עם זאת, בעניינו של המערער, בהודעתה המאוחרת של ב"כ המשיבה לבית משפט קמא, כי היא חוזרת בה מהאישום – ואף במהלך הדיון בערעור – לא חזרה המשיבה על טענה זו ולא פירטה באילו נסיבות עובדתיות שונות מדובר, באופן שלא יהא זה בלתי סביר להניח, בזהירות הראויה, שספק רב אם בעניינו של המערער אכן מדובר בנסיבות מהותיות שונות מאלו שנדונו בפ"ד אבולפיה.

     

    11.נוסחת האיזון שאימץ בית משפט קמא במקומה. מחד גיסא, על בית המשפט להגן על זכויות נאשם, תוך שקילת הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהגשת כתב האישום, ומאידך גיסא, ליתן משקל לאינטרס הציבורי בשמירה על הסדר ובהעמדת עבריינים לדין.

    ברם, האינטרס הציבורי אינו מתמצה רק בהעמדת עבריינים לדין.

    קיים אינטרס ציבורי, ראשון במעלה, בביסוס אמון הציבור בשלטון החוק, שחלק משמעותי ממנו מושתת על אמון הציבור במקצועיות התביעה ובהגינותה, בהפעלת הוראות החוק.

    הגשה "אוטומטית" של כתב אישום, והימנעות מהפעלת שיקול דעת על ידי התביעה, כפי שאירע בענייננו, אינה מתיישבת עם אינטרס ציבורי חשוב זה, ועלולה לפגוע באמון הציבור, במקצועיות התביעה ובמוסד עבירות הקנס.

    12. אמנם מדובר בעבירות המצויות ברף החומרה הנמוך במדרג הפלילי, אך לאור היקפן המספרי, והעובדה שהן נוגעות לציבור רחב יחסית, ונורמטיבי בדרך כלל, הרי שבהינתן שינוי במצב המשפטי, בנסיבות המתוארות לעיל, הטלת חובה על הרשות להפעיל שיקול דעת לבחון מחדש את מדיניותה, אינה בבחינת הכבדה יתרה.

        לאור כל האמור, סבורני שבעניינו של המערער, מתקיימות "נסיבות אחרות" המצדיקות הטלת הוצאות.

         

    13. לעניין סכום ההוצאות, אין בידי לקבל עמדת המערער.

        סכום הפיצוי צריך להיקבע בהתאם למכלול הנסיבות, ובכללן, מידת הפגם שנפל בהתנהלות המשיבה ומידת הפגיעה במערער, כתוצאה מכך.

        הקשיים בהתנהלות המשיבה פורטו בהרחבה לעיל.

        לא הונחה בפני בית המשפט כל תשתית ראייתית לביסוס טענת המערער כי הרשות נהגה בחוסר תום לב, או מתוך כוונה להעשיר את קופתה. התרשמותי היא שמדובר בפרקטיקה רבת שנים, הנוהגת ברשות, שמן הראוי לבחון שינויה, כמתואר לעיל.

        מידת הפגיעה במערער מוגבלת. כל הליך פלילי, אף בעבירה קלת ערך, טומן בחובו פגיעה מסוימת, אך עוצמת הפגיעה משתנה, בין היתר, בשים לב לחומרת העבירה, הליכים שנלוו להגשת כתב האישום (מעצר, תנאים מגבילים, החרמת רכוש, פגיעה בשם הטוב וכו') ועינוי הדין הכולל שנגרם לנאשם כתוצאה מפתיחת ההליך הפלילי.

        בענייננו, בחינת הפרמטרים הרלבנטיים מובילה למסקנה שלא נגרמו למערער נזקים של ממש.

        יחד עם הגשת כתב האישום לא ננקטו הליכים נלווים.

        בשים לב לפרק הזמן הקצר יחסית, פחות מחודש ימים, שחלף ממועד ההקראה, עד חזרת התביעה מכתב האישום, הרי שעינוי הדין שנגרם למערער מאז התייצב בבית המשפט, לא היה ממושך ביותר.

        אף מבחינת הנזק הכספי, לא הוכח שנגרמו למערער נזקים משמעותיים. ב"כ המערער אישר שהמערער לא שילם לו סכום כלשהו. מעבר לביטול הזמן שנגרם למערער בשל הצורך בהתייצבות לישיבת בית משפט אחת, במועד ההקראה, לא הוכחו נזקים נוספים.

         

         

         

         

         

         

         

        סוף דבר

    14. לאור כל האמור, הערעור מתקבל.

         

        המשיבה תשלם למערער הוצאות בסכום כולל של 1,000 ₪.

         

        רשות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 ימים מהיום.

         

        ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ה, 12 יולי 2015, במעמד הצדדים.

        ירון לוי, שופט